שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך א - או"ח, מילואים בסוף סימן טו

הנה דברי תשובתינו זאת נתפרסמה בשעתו בירחון התורני הנכבד "אור תורה" (תשרי תשמ"ט, סימן ד), [ובס"ד בדברינו כאן באנו בתוספת נופך], בתשובה שהשבנו מיום שני ה' ניסן תשמ"ב לאחים המבורכים מר מ. א. ומר ח. א. הי"ו בעלי אולם... בענין אשר הנהיגו לאחרונה בכמה אולמות להביא כוס סדוק או מנורה שרופה לקיום המנהג בטענה שהרי בלאו הכי בסופו של דבר שוברים את הכוס. והשאלה היא האם יוצאים בזה יד"ח המנהג, או צריך דוקא כוס זכוכית שלימה. והנה בירחון הנ"ל בסימן מח (חודש טבת א. ש) עמד ת"ח יקר אחד יצ"ו להעיר על דברינו שכתבנו בסוף התשובה, דלכאורה יש להעיר על דברי הגרי"ח בס' בן יהוידע (בברכות לא, ע"א) שכתב על האי דאמרינן בגמ' אייתי כסא דמוקרא, דקשה איך יאבד כלי יקר כזה ולא חשש לבל תשחית, וכתב דמיירי שהיה סדוק וכו'. וכתבנו לעורר בדברי הגאון ז"ל דחשש הכא לבל תשחית, מדברי הפוסקים שכתבו דבמקום צורך ובמקום מצוה לא חיישינן לב"ת. ואשר ג"כ בשו"ת תורה לשמה (סי' ת) עמד להוכיח מדברי הגמ' דברכות הנ"ל, דכל שהוא מתכוון לשם מצוה ליכא ביה משום ב"ת, דהא ארבע מאה זוזי בימים הראשונים הוו חשיבי טובא וכו'. והרב הנזכר יצ"ו עמד להעיר על דברינו אלה דלעולם אה"נ גם הגאון רי"ח ז"ל ס"ל הכי דלצורך מצוה שפיר ליכא משום ב"ת, אלא דס"ל שבכדי למעט בשמחה שזהו הצורך באיבוד הכלי, לא היה צריך לכסא דמוקרא בת ארבע מאה זוזי, ולכן הוי ב"ת. אבל אה"נ שכלי חשוב אבל לא חשוב כל כך מותר לאבדו לצורך מיעוט השמחה, ושפיר מוכח בספרו תורה לשמה דכל דעביד לצורך מצוה לית ביה משום ב"ת. וממילא לפ"ז נסתלקה גם הערת הראש"ל שליט"א על הגרי"ח מדברי הרב רוב דגן. עכ"ד הרב הנזכר יצ"ו. [וכוונתו על דברי מו"ר מרן מלכא שליט"א שהבאנו שם בדברינו, במש"כ בשו"ת יבי"א (ח"ד, חאבהע"ז סי' ט, אות ד) להעיר על דברי הגרי"ח ז"ל מדברי מהר"י עטייא בס' רוב דגן שכתב שם דמדברי הסוגיא דברכות נראה שצריך שיהיה הכוס יקר ערך ויהיה בו הפסד מרובה וכו', וכוונת הרב הנזכר יצ"ו להעיר דלא היא, דלעולם י"ל שהוא לא היה יקר כ"כ].

אמנם הנה הרב העורך הירחון הנ"ל, ידידינו הרה"ג ר"י כהן יצ"ו עמד שם (בהערה 3) למליץ טוב בעדינו וכתב על דברי הרב המעיר הנ"ל, בזה"ל: אחר המחי"ר בדבריו בתורה לשמה מבואר להדיא דליכא משום בל תשחית במקום מצוה, גם אי הוי הכוס יקר הערך ששוה ארבע מאה זוזי ממש כיעו"ש, ומיחלפא שיטתיה ממ"ש בבן יהוידע, וכן הוא באמת פשט הגמ' שהיה שלם ושוה ד' מאה זוזי ממש ולא שהיה שבור שנראה כשוה ד' מאה זוזי, וכבר עמד ע"ז הגאון מרן שליט"א ביבי"א (שם) ואכמ"ל, וא"כ שפיר מקשה הרב הכותב נר"ו על הגרי"ח מדידיה אדידיה, ומה גם דפשט הגמ' משמע כהבנתו בתורה לשמה וכהבנת הגר"י עטייא בס' רוב דגן ושפיר העיר נמי הגאון יבי"א שליט"א, כנלע"ד. עכ"ד.

והן אמת כי בעיקרא דמילתא יש לחזק את הדברים, דהרב תורה לשמה ס"ל דכל דעביד לשם בכל גוונא מצוה ליכא ביה משום ב"ת, אפילו כשמאבד דבר חשוב ויקר מאוד. דהא לאחר שהביא בתשובתו את דברי הגמ' דברכות הנ"ל, כתב שם בזה"ל: נמצא כל כהאי גוונא שהוא מכוין לשם מצוה ליכא בזה משום ב"ת, דהא ארבע מאות זוזי בימים הראשונים הוו חשיבי טובא. ע"כ. ועוד גם, שהרי סיים שם בדבריו בענין המנהג הקדמון של שריפת בגדים יקרים על ציון רשב"י זיע"א ביום ל"ג בעומר, וכתב דאין לפקפק ע"ז משום בל תשחית מאחר ומתכוונים בו לשם מצוה וכו', יעו"ש. והרי שם בשריפת בגדים יקרים מאוד מיירי, וע"ז יצא הקצף מלפני רבותינו הקדמונים בענין זה של שריפת הבגרים ביום ל"ג בעומר בעיר צפת וכן על ציון רשב"י זיע"א, עי' שו"ת חקרי לב מהדורא בתרא (חיו"ד, סוף סימן יא) שכתב, ומזה נ"ל המנהג ששמעתי דבעה"ק צפת ת"ו מדליקים דברים יקרים ששוים ג' מאות או ת"ק א"ת בהלולא דרשב"י ז"ל, שכורכין אותם בשמן ומדליקין ואיני מוצא בה צד היתר דנראה דאיכא איסור ב"ת וכו', וראה גם בשו"ת שואל ומשיב מהדורא חמישאה סי' לט, ובס' המועדים בהלכה (עמ' שב), ובשד"ח (מער' א"י, אות ו), ובס' טעמי המנהגים - השלם (עמוד רעג, אות יד - טו) ועוד, והוא אשר בא כאן הרב תורה לשמה ליישב בדבריו אלה, דמכיון שהוא לצורך מצוה ליכא למיחש משום ב"ת אע"ג שהבגדים הללו ששורפין אותם הם יקרים מאוד, דהדלקה זו עושה מצוה. ואם כדברי הערתו של הרב המעיר הנ"ל נר"ו, עדין לא מיושבים הדברים היטב דנימא דאמנם איכא הכא מצוה לשרוף הבגדים וכו', אולם מ"מ מדוע שיקח כ"כ יקרים תסגי ליה שיקח יקרים פחות, אלא ודאי דכל שהוא לצורך מצוה בכל גוונא ליכא ביה משום ב"ת אפילו שוה הרבה מאוד. וק"ל.

ברם בקושטא באשר ציין ידידינו הרב העורך הר"י הכהן שליט"א, דמהדברים המבוארים בשו"ת תורה לשמה יהיה קשה על הגרי"ח מדידיה אדידיה, דהיינו מדבריו הנ"ל בשו"ת תורה לשמה על דבריו שכתב בס' בן יהוידע, קושטא קאי כי בעת שכתבתי הדברים לא לזאת היתה כוונתי להעיר מדברי הגרי"ח מדידיה אדידיה ולומר דסתראי נינהו, (ומ"ש: ובאמת כן כתב בשו"ת תורה לשמה וכו', לא קאי על דברי הגרי"ח, אלא על הענין בכללות קאי שאין ב"ת במקום מצוה, וק"ל). כי הנה ענין זה מי הוא הרב המחבר את שו"ת תורה לשמה אית ביה עקולי ופשורי טובא, דהנה ידידינו הגאון המובהק מהר"י סופר שליט"א ס"ל כי חיבור זה של שו"ת תורה לשמה הרי הוא להגרי"ח ז"ל גופיה, וכאשר ציין והדגיש זאת בספריו היקרים בכמה דוכתי. אמנם נהירנא כי לפני שנים טובא בהיותינו לומדים לפני מו"ר מרן מלכא שליט"א, אגב שיטפא הודיענו מו"ר שליט"א את דעתו דעת עליון כי נראה דהרב המחבר את שו"ת תורה לשמה אינו הגאון רבי יוסף חיים זצ"ל, והזכיר בדבר זה כמה ראיות ועל אחת מהם אמר שבזמנו אמר אותה להגאון הצדיק רבין חסידא ראש המקובלים מוהר"ר אפרים מנשה הכהן זצ"ל והסכים עימו בזה שראיה גדולה היא, וגם בגליון הס' שו"ת תורה לשמה הנמצא אצל מו"ר שליט"א רשם שם כמה סתירות שיש מדברי הגרי"ח בשו"ת תורה לשמה על שו"ת רב פעלים. והן אמת שיש עמדי תוספת כתוב"ה להוסיף עוד כמה סתירות מדברי שו"ת תורה לשמה על שאר דברי הגרי"ח הפזורים בספריו הרבים, מ"מ עדין יש מקום לצדד לכאן ולכאן, ולכן לא עלתה על ליבי לומר שיש כאן סתירה בדברי הגרי"ח ז"ל מדבריו בס' בן יהוידע לדבריו בשו"ת תורה לשמה, כי זהו אריכות בפני עצמה. ועכ"פ עצם ההערה שהערנו על דברי הגרי"ח בס' בן יהוידע במקומה עומדת, וכאשר העיר ג"כ מו"ר שליט"א על דבריו.

וכשאני לעצמי עלה על לב ליישב את דברי הגרי"ח, במש"כ להעמיד את דברי הגמ' דברכות שם דמר בריה דרבינא לקח כוס סדוק ועומד להשבר, והרואים חשבו שהוא שלם ושוה ארבע מאות זוז. דהנה הגר"ז בשו"ע שלו בחחו"מ (הל' שמירת גוף ונפש, סעיף יד) כתב, כשם שצריך להזהר בגופו שלא לאבדו ולא לקלקלו ולא להזיקו, צריך להזהר במאודו שלא לאבדו וכו' ואפילו כוונתו כדי להראות כעס וחימה להטיל אימה על בני ביתו שאינן נוהגין כשורה. עכ"ל. יעו"ש. ובקונטרס ההערות "לחם הפנים" שעל הקיצור שו"ע להגר"ש גאנצפריד (בסוף סימן קצ) - והביא דבריו ג"כ השד"ח (בכללים, מער' ב, סימן מז) ד"ה וכתב עוד וכו' - עמד להעיר על דברי רבינו זלמן הללו דלכאורה קשה מדברי הגמ' דשבת (קה, ע"ב) דמבואר מהתם דכל שעושה כן לשבר הכלים למירמא אימתא אאנשי ביתיה ליכא ביה איסורא, וכאשר הביאו הרי"ף והרא"ש והסמ"ג להאי דינא, וכיצר זה שכתב הגר"ז דאסור לשבר הכלים להטיל אימה. אמנם בקונטרס קהלת שלמה עמד להשיב ע"ז, כי הנה בסמ"ק (סימן קעה) כתב לבאר דבגמ' דשבת הנ"ל דשרינן לשבר הכלים הוא דוקא במאני תבירי, וא"כ לפ"ז צדקו דברי הגר"ז שכתב לאסור משום דהוא פוסק כדברי הסמ"ק. והנה השד"ח שם עמד להעיר ע"ז מדברי התוספות בקידושין (לב, ע"א) בד"ה רב יהודה, שמבואר מדבריהם להדיא שאפילו כלים שלמים וחשובים שרי להשחית כדי למירמא אימתא אאינשי ביתיה, שהרי בענין אב הזורק ארנקי בנו לים כתבו דמיירי שעושה כן להטיל אימה, דאם בחינם הוא משליך רשע הוא ועובר אבל תשחית. ומוכח מדבריהם אלו דכל שהוא עושה כדי להטיל אימה אין בו משום ב"ת. וממילא אחרי שהרי"ף הרא"ש וסמ"ג העתיקו את דברי הגמ' הללו דשרי להשחית כלים למירמא אימתא ולא פלוג רבנן בין מאני תבירי לכלים שלמים, ומדברי התוס' דקידושין מבואר דאפילו כלים שלמים שרי וליכא ביה משום בל תשחית, א"כ קשה לומר שהגר"ז פסק בסכינא חריפא כהסמ"ק נגד המפורש בדברי התוספות ואשר הוא ג"כ משמעות דעת הרי"ף והרא"ש וסמ"ג דלא כתבו לחלק כך, ולכל הפחות היה לו להביא ב' דעות ולא להשמיט לגמרי את דעת התוספות ומשמעות דעת הרי"ף הרא"ש וסמ"ג.

ומזה כתב הרב שר"ח שם לבאר דנראה דמש"כ כן הגר"ז דאסור לשבור כלים אפילו ע"מ להטיל אימה, הוא ע"פ דברי המאירי בסוגיה דשבת (שם), שכתב, ואף על פי שהתרנו לקרוע בגדים ולשבר כלים כדי להטיל אימה על אנשי ביתו ושנאמר בכאן שהרבה מן החכמים היו נוהגים כן, ראוי לכל חכם שלא ירגיל עצמו בכך שמא ילמדו ממנו אנשים שאינם מהוגנים. ע"כ. וכלומר שיתירו לעצמם אף שלא להטיל אימה. וא"כ חזינן שאע"ג דהמאירי ס"ל להדיא דמותר לשבר לצורך ענין זה של הטלת אימה אפילו כלים שלמים ולא רק מאני תבירי, לא נכון בעיניו להתנהג כן. וממילא אף אם חידושי הרב המאירי לא היו למראה עיני הגר"ז, מ"מ כיונה דעתו לדעת רבינו המאירי דאין להתיר ענין זה כדי שלא ילמדו ממנו בני אדם שאינם מהוגנים, אבל לעולם לא אסר הגר"ז משום ענין דב"ת.

אולם אח"כ המשיך השד"ח וכתב שם, כי ראה אח"כ בקובץ כנסת חכמי ישראל (בסימן קיא, אות ג), שהרב הכותב שם דק ואשכח דכסברת הסמ"ק סבירא ליה ג"כ למהרש"א בחידושיו לשבת שם (קה, ע"ב) בחידושי אגדות, שכתב שם לבאר דהנהו רבנן דקעבדי למרמי אימתא אאינשי ביתיהו היינו ברבר שלא שייך בו בל תשחית כגון מאני תבירי. ע"כ. ואשר כן באמת מבואר ג"כ מדברי ספר החינוך בפרשת שופטים (מצוה תקכט) שכתב שם, ואמנם הביאו בגמ' מעשים בקצת מן החכמים שמראים עצמם כעוסים כדי לייסר בני ביתם ולזרזם ומשליכים מידם שום מאכל או שום דבר, ומ"מ השגחתם היתה בהם לעולם שלא ישליכו דבר שיהיה נשחת בזה. ע"כ. וא"כ נמצא שבענין זה איכא פלוגתא, עכת"ד הרב שד"ח שם.

ומעתה לפ"ז דחזינן דאיכא מערכה לקראת מערכה בדעת רבותינו, ראשונים כמלאכים שרפים העומדים ממעל, דפליגי בביאור דברי הגמ' דשבת הנ"ל בהא דהוו רבנן תברי מאני למירמא אימתא אאנשי ביתייהו, באיזה כלים מיירי האם כלים שלמים או כלים שנפסדו כבר, ומאחר וכאמור חזינן דהסמ"ק והחינוך ומהרש"א ס"ל דזהו דוקא במאני תבירי, א"כ לפ"ז יש ליישב ג"כ את דברי הגרי"ח שהעמיד את דברי הגמ' דברכות הנ"ל בהא דמר בריה דרבינא תבר כסא דמוקרא כיון דחזא דרבנן הוו קבדחי טובא דמיירי בכוס סדוק, דדילמא לעולם ס"ל להגרי"ח לתפוס עיקר בביאור דברי הגמ' דשבת שם (קה, ע"ב) כדעת הסמ"ק ודעימיה דהא דשרי למיתבר מאני למירמי אימתה היינו דוקא במאני תברי. ומכיון שכן, העמיד ג"כ את ביאור דברי הגמ' דברכות כיוצ"ב, שהרי לכאורה ענין שוה הוא דגם התם בברכות מר בריה דרבינא דתבר כסא היינו כדי להטיל עצב בין המסובים שהיו בסעודה שלא יבואו לקלות ראש, והוי כעין ענין להטיל אימה אאנשי ביתייה דהגמ' דשבת.

(ושו"ר בס"ד לגאון רי"ח ז"ל גופיה בספרו "בניהו" עמ"ס שבת שם (קה, ע"ב) ומצאתי בתורף דבריו שמבואר עולה דאכן ס"ל הכי דהאי רבנן דהוו תברי מאני, היינו מאני תבירי וכלים נפסדים. שכתב שם בד"ה המקרע בגדיו בחמתו, לבאר הא דאמרינן בגמ' המקרע כלים בחמתו והמשבר כליו וכו' יהיה בעניך כעובד עבודה זרה, דהכוונה לומר "דלא תלמד עליו זכות דעבד למרמא אימתא אאינשי ביתיה ולא קרע בגוף הבגד אלא במקום התפירה וכדרב יהודה, וכן לומר ששבר כלים סדוקים וכדעבד רב אחא בר יעקב ופזר מעות לומר שהיו מזוייפים, אלא יהיה בעיניך כעובד ע"ז שאז אסור להסתכל בו בעיניך כי כל המסתכל בעיני עע"ז עיניו כהות (מגילה כח, ע"א), ואתה אל תסמוך על הזכות הנז' ותסתכל בו בעיניך", עכ"ל. יעו"ש. וראה עוד בדבריו שם בד"ה רבי אבא תבר נכתמא, שכתב שם, פי' רש"י ז"ל: כיסוי הכד, וקשה אם הוא שלם ואינו שבור, מאי קמ"ל חידוש בנכתמא על זולתו הנה הוא משבר כלים בחמתו. ואם הוא שבור, מאי איריא נכתמא כל כלי שוה בדבר זה. ונ"ל, נכתמא שהוא כלי חרס קטן מאוד לכסות בו הכד שפיה קטן, והוא בזול מאוד ונמכר חמשה בפרוטה, יען כי אין בו עסק אצל האומן היוצר, כי אם חתיכה קטנה פשוטה העשוי לכסות הכד, וגם זה יתלכלך במהרה ודרכם להחליפו בכל יום, ולהכי תביר ליה. עכ"ל. יעו"ש. ומתורף כל דבריו אלה דוק ותשכח דס"ל להגאון הרי"ח הטוב זצ"ל דכל הני מאני דהוו תברי הני רבנן, אה"נ הוו מאני תבירי וכלים נפסדים, דוק היטב ותבין. והוא עולה בס"ד בקנה אחד עם אשר אמרנו לבאר את דבריו ז"ל). ועכ"פ לעיקר דינא כאמור שפיר אפ"ל דנקטינן כדעת התוס' בקידושין וכדעת המאירי הנ"ל וכדעת הגהות מימוניות בהל' מלכים (פ"ו, ה"י) ואשר הוא גם משמעות סתימת דברי הרי"ף הרא"ש וסמ"ג, דהא דשרי בגמ' דשבת לשבור כלים להטיל אימה היינו אפילו בכלים שלמים וטובים, דכיון שעושה כן לאיזה צורך ליכא ביה משום ב"ת, וכמבואר לעיל, ודלא כמו שחשש הגאון הרי"ח הטוב זצ"ל. ועוד יש מקום לפלפל בענין זה באורך, וכעת עמד קנה במקומו, ובעה"י עוד חזון למועד.

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi