*
* * *
* * *
* * *
* * *
* * *
* *שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך
א - או"ח, מילואים סימן י, ענף ב ד"ה ואגב אורחיה יש לציין
במה שהבאנו כי לעולם יש לומר דאע"ג
דשעורין הוא מאכל בהמה, מ"מ לא דמי לענין זית משום דזית מזיק דגורם לשכחה, ולכן
יש לומר דלא מנתה אותו התורה בתוך שבעת המינים אלא רק את השמן היוצא ממנו וכדביאר
המהרש"א, משא"כ השעורה אע"ג דהיא מאכל בהמה מ"מ אינה מזקת. עי'
בגמ' שבת (קמ, ע"ב) דגרסינן התם, ואמר רב חסדא האי מאן דאפשר ליה למיכל נהמא
דשערי ואכל דחיטי קעבר משום בל תשחית ואמר רב פפא האי מאן דאפשר למישתי שיכרא ושתי
חמרא עובר משום בל תשחית, ולא מילתא היא בל תשחית דגופא עדיף, ע"כ. ובפשטות
יש לבאר דאע"ג דאמרינן ולא מילתא היא בל תשחית דגופא עדיף, ולעולם יש לאכול
נהמא דחיטי ולא נהמא דשערי, דאין הכוונה שנהמא דשערי מזיק לגוף, אלא הענין הוא שפת
חיטים יותר יפה לגוף מאשר פת שעורין, אבל לעולם פת שעורין אינו מזיק. וק"ל. וראה
גם באנצק"ת (כרך יד, עמוד תקמז), ע"ש.
ויש להעיר עוד אגב אורחיה, כי הנה
באמת מדוע בקרא דארץ חיטה וגו' כתיב ודבש הרומז על התמרים, ולא כתיב תמרים להדיא, ולכאורה
שוב יש להקשות דמאי שנא תמרים דנקט להו הכי בשינוי משאר המינים. ואם כי בפשוטם של
דברים י"ל דעד כאן לא העיר מהרש"א בענין הזית אלא משום דנקט לה שם זית
והיוצא ממנו, ולהכי העיר מהרש"א ע"ז דמאי שנא דבזית הזכיר גם את היוצא
ממנו, אבל לעולם הכא בתמרים דהתורה נקטה רק מילת דבש בלבד, לא קשה כ"כ דאה"נ
באה לרמוז את שבחם ועיקרם של התמרים שהוא הדבש הזב מהם, והווי דומיא דגפן דלא נקטה
בו התורה לשון ענבים, אלא תפסה גפן לרמוז בו גם על היין היוצא ממנו, והכ"נ
בתמרים תפסה התורה את המשובח היוצא ממנו שהוא הדבש. וק"ל. והיינו דנקט לה
המהרש"א בדבריו שם, מזה יש לתת טעם בכל שבעת המינין דחשיב בתורה חשיב הפירות
עצמן דכתיב חטה שעורה גפן וגו' חוץ מזית דנקט היוצא ממנו דכתיב זית שמן וכו', הרי
בפשטות קשיא ליה למהרש"א מדוע הזכיר את הזית ואת היוצא ממנו. ודו"ק.
אולם בדרך רמז ודרוש עוד יש
להוסיף ולומר מדוע נקטה התורה תמרים בלשון דבש, והוא ע"פ מאי דחזינן בגמ' דכתובות
(י, ע"ב) דאמרינן התם, ואמר רב חנא בגדתאה תמרי משחנן משבען משלשלן מאשרן ולא
מפנקן וכו' תמרים שחרית וערבית יפות וכו' כצהרים אין כמותן ומבטלות שלשה דברים
מחשבה רעה וחולי מעים ותחתיות. ע"ש. הרי דסגולת התמרים רבה מאוד, וע"ש
בפרש"י. וראה גם בגמ' דערובין (סח, ע"א), עוד מענין כח סגולתם של התמרים.
יעו"ש. (וגם רמז נתנו בו על כח סגולותיו ורפואותיו לכל מיני תחלואים ב"מ,
דכתיב בקרא (שמות טו, כו - כז) ויאמר אם שמוע תשמע וגו' כל המחלה אשר שמתי במצרים
לא אשים עליך כי אני ה' רופאך, - וסמיך ליה -, ויבואו אילמה ושם שתים עשרה עינות
מים ושבעים תמרים וגו') אולם הנה לעומת זה חזינן בגמ' דתענית (ט, ע"ב) דאמרינן
התם, עולא איקלע לבבל חזי מלא צנא דתמרי בזוזא, אמר מלא צנא דדובשא בזוזא ובבלאי
לא עסקי באורייתא, בליליא צערוהו אמר מלא צנא דסכינא בזוזא ובבלאי עסקי כאורייתא. ופרש"י
צערוהו, בשלשול דאמרו (גיטין דף עה א) תמרי משחנן ומשלשלן. ע"כ. הרי חזינן
מהא דהתמרים מזיקים הם כסכינא לגופא. אלא דצ"ל דאה"נ סגולתם של התמרים
רבה מאוד והני מילי דוקא היכא שאוכל מהם מעט ובשיעור, אבל במקום שאוכל מהם הרבה
בהפרזה מזיקים הם, והיינו נמי דפירש רש"י בתענית שם בד"ה מלא צנא דסכיני
בזוזא, שמתוך שלוקחין אותו בזול אוכלין מהם הרבה ומצערים אותם. ע"כ. הרי
שכשאוכל הרבה מהתמרים הם מזיקים אותו. וממילא לפ"ז י"ל כדרך רמז דהיינו
טעמא דאפקי רחמנא את התמרים בלשון דבש, לרמוז דעד כאן לא נשתבחה א"י בתמרים
אלא כל זמן שנוהג בהם כדבש, שעליו אמר שלמה בחכמתו (משלי כה, טז) דבש מצאת אכל דיך
פן תשבענו והקאתו, והיינו שיאכל מעט מן הדבש, והכ"נ בתמרים כשאוכל מהם יאכל
מהם במשקל ובמידה, ובזה הוא שיש בהם שבח ארץ ישראל משום שרק אז יש בהם את כל
הסגולות שמנו חז"ל. אבל באופן שמפריז על המידה לית בהו שבח אלא אוזוקי מזקי
כהא דחזינן בגמ' דתענית, והיינו דאפקיה רחמנא כלשון דבש, לרמוז על אכילתו במידה
ובמשקל. וק"ל.
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi