*
* * *
* * *
* * *
* * *
* * *
* *שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך
א - או"ח, מילואים ריש סימן א
במאי דדינינן אי מא"ב בכל
יום הוי מדאו' או דרבנן, לכאורה מדברי הגמ' דברכות
(לה, ע"א) דשקלינן וטרינן התם בגמ' במקור החיוב
בברכה שלפני המזון, ואמרינן
אשכחן לאחריו - דעיקר ברכה לאחריו
כדכתיב ואכלת ושבעת וברכת - לפניו מנין, הא לא
קשיא דאתיא בקל וחומר כשהוא שבע
מברך כשהוא רעב לא כל שכן וכו', ועוד התינח
לאחריו לפניו מנין וכו' אלא סברא
הוא אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה.
יעו"ש. והנה הרמב"ם (בפ"א,
דברכות, ה"א וב') כתב, מצות עשה מן התורה לברך אחר
אכילת מזון שנאמר ואכלת ושבעת
וברכת את ה' אלהיך וכו', ומדברי סופרים לברך על כל
מאכל תחילה ואח"כ יהנה ממנו
וכו' וכן מדברי סופרים לברך אחר כל מה שיאכל וכל מה
שישתה. ע"כ. וכתב מרן בכסף
משנה שם, ומדברי סופרים לברך על כל מאכל וכו' ר"פ
כיצד מברכין אמרו דילפינן לה מק"ו
ומה כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ"ש, וכתבו
התוספות דלאו ק"ו הוא אלא
ברכה דלפניו הויא דרבנן ואכתוב בזה בפ"ג. עכ"ל. ובפרק
ג' שם (הלכה יב) חזר מרן וציין
ענין זה, דכל ענין זה דהק"ו שאמרה הגמ' ומה כשהוא
שבע וכו' לאו ק"ו גמור הוא, אלא
מדרבנן הוא שצריך לברך לפניו כדי שלא יהנה מן
העולם הזה בלא ברכה, וכ"כ
התוספות והרא"ש. עכ"ד, יעו"ש. ומסתימת דברי מרן הללו
בכסף משנה משמע, שמבאר כן ג"כ
את דעת הרמב"ם ז"ל כסברת תוס' והרא"ש דכל ענין
חיוב הברכה שלפני המזון ולאחריו
לא הוי אלא מדרבנן מלבד ברכהמ"ז דהוי מדאורייתא.
(וי"ל דאע"ג דמרן בכ"מ בהל' אישות (פ"א,
ה"ב) ביאר בדברי הרמב"ם דאף ענינים
הנלמדים באחד מי"ג מידות קרי
להו הרמב"ם דברי סופרים, והכ"נ נימא דס"ל דהאי ק"ו
גמור הוא ומשו"ה קרי ליה דב"ס,
מ"מ עי' בדברי הרמב"ם פ"ח דברכות הי"ב, ופ"ד שם
ה"ב, ובפרק ב' שם הלכה יד. דמדבריו
שם מוכח דשאר ברכות הוו רק מדרבנן. יעו"ש,
ודו"ק). וראה גם בתוס' רבינו
יונה בברכות שם (ריש פרק כיצד מברכין) דכ' התם,
קודש הלולים לה' מלמד שטעון ברכה
לפניו ולאחריו וכו' כלומר מדקאמר הלולים דמשמע
כ' הילולים שמעינן דצריך ב' ברכות,
ואין זה אלא אסמכתא דודאי מן התורה אפי' שבעת
המינים שטעונים ברכה לאחריהם מן
התורה דכתיב ואכלת ושבעת וברכת אינם טעונים ברכה
מן התורה לפניהם אלא מדרבנן. ע"כ.
ובחידושי אנשי שם (שם, אות ב) ציין על הדברים
שכ' דשבעת המינים טעונים ברכה
לפניהם מדאורייתא, וז"ל: לאו דוקא כל שבעת המינים
שאין לנו מן התורה אלא על הלחם
וכן כתב המפרש הזה עצמו למטה בשלהי פרקין בשם הרב
רבינו יונה. ע"כ. הרי בפשט
דבריו אלו של ר"י מתבאר נמי דס"ל דכל הברכות חוץ
מברכת המזון הוי מדרבנן, וראה גם
בס' לב רחב עמ"ס ברכות (שם), שעמד לדייק כן ג"כ
מדברי רש"י שם ד"ה
הניחא למ"ד וכו' דס"ל נמי הכי, יעו"ש. וראה גם בחידושי
הריטב"א על ברכות (הוצאת
מוסד הר"ק) שם, שג"כ מתבאר מדבריו כיוצ"ב. שכתב שם, הא
לא קשיא דמייתי ליה בק"ו וכו',
פירוש לאו ק"ו מעליא הוא זה דאיכא למיפרך
כדפרכינן לעיל בפרק מי שמתו (כא, ע"א)
מה לאחריו שכן נהנה. אלא דהאי סוגיא לא
קיימא דהא אסיקנא דסברא הוא, וכיון
דלא קאי לא דייק עלה. ע"כ. וראה גם בדברי ספר
החינוך (במצוה תל) שג"כ עמד
לדון שם אם הברכות חוץ מברכהמ"ז הוי מדאורייתא או
דרבנן, וברישא דדבריו כתב דנראה
לומר דהוי דאורייתא, אולם אח"כ כתב דמדברי
הרמב"ם ואחרים נראה שאין
חיוב מדאורייתא אלא בברכהמ"ז. יעו"ש. וראה גם בדברי
רבינו החיד"א בס' יעיר אוזן (מער'
ש, אות ח) דפשיטא ליה נמי דכל חיוב ברכת
הנהנין לא הוי אלא מדרבנן. יעו"ש.
וראה גם בשד"ח בכללים (מער' ב, כלל ז) מש"כ
ג"כ בזה. יעו"ש. וראה
גם בס' כרם יעקב למהר"י סופר (סי' טו, אות כ) מש"כ עוד בזה
דברכות הנהנין הוו רק מדרבנן, יעו"ש.
ויש עוד הרבה להאריך בזה ומקוצר היריעה
אכ"מ. וראה עוד להגר"י
סופר שם בס' כרם יעקב (סי' יד, אות ג) במה שעמד לדון שם
אי ברכת מעין ג' הוי דאורייתא או
דרבנן, ומתורף דבריו נראה דמסכים בזה עם הגאון
האדר"ת דדעת רוב הפוסקים היא
דהוי מדאורייתא. יעו"ש. וראה גם בשד"ח באסיפת דינים
(מער' ברכות, אות לד) מש"כ ג"כ בזה. ונפק"מ
למסתפק אם בירך ברכת מעין ג' שהיה
חייב לברך אותה, האם צריך לחזור
כמו במסתפק אם ברך ברכהמ"ז, או לא. יעו"ש. ואמנם
עי' במשנ"ב (סי' רט, סק"י)
שעמד לדייק שם מדברי מרן בשו"ע שכתב (בסעיף ג) כל
הברכות אם נסתפק אם בירך וכו' אינו
מברך חוץ מברכת המזון. דמשמע מזה דאף ברכת
מעין ג' לא חוזר, דס"ל למרן
דהוי מדרבנן וכדעת הרמב"ם, דרק ברכהמ"ז הוי
מדאורייתא. יעו"ש. וראה גם
בכף החיים סופר (שם, סקט"ז), ובט"ז ובביאור הגר"א
(שם), יעו"ש. וע"ע ברמב"ם הל' ברכות (פ"ח,
הי"ב) ובכסף משנה שם. ובסמ"ג (הלכות
ברכות), ובשאילתות פר' יתרו (שאילתא
נג) ובהעמק שאלה (שם, אות ז). ועוד. וגם
בענין זה אכמ"ל.
ומכיון שכן הוא, דחזינן דהכי נקטי
הראשונים דכל חיוב הברכות מלבד ברכת המזון,
הוי מדרבנן. א"כ יש לומר
בפשטות לפ"ז דכל חיוב ברכת מאה ברכות בכל יום לא הוי
אלא מדרבנן, דהרי מדאורייתא אין
שום חיוב לברך אלא רק ברכת המזון, ואיך יתכן
שתצוה התורה לברך מאה ברכות בכל
יום. ואמנם דהנה איכא הרבה מהראשונים דס"ל שחיוב
ברכת התורה נמי הוי מדאורייתא
שלמדו כן מדברי הגמ' בברכות (כא, ע"א), דאמרינן
התם אמר רב יהודה אמר רב מנין
לברכת המזון לאחריה מן התורה שנאמר ואכלת ושבעת
וברכת, מנין לברכת התורה לפניה מן
התורה שנאמר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו
וכו', ומיניה משמע דברכת התורה
נמי הוי מדאורייתא וכענין דברכת המזון דכן הוא
דעת הרמב"ן ז"ל (בספר
המצות, בהוספותיו למ"ע, מצות עשה טו), וכן ס"ל נמי למאירי
בחי' לברכות שם (כא, ע"ב) והרשב"א
בחי' לברכות (מח, ע"ב) והחינוך (מצוה תל)
ועוד, ועי' בפרמ"ג (בפתיחה
הכוללת לחאור"ח) שהביא את דברי הירושלמי (רפ"ו
דברכות) דמבואר מהתם דלמאן דס"ל
דברכת התורה הוי מדאורייתא ה"ה דברכת המצוות הוי
מדאורייתא, משום דאיתקש שנאמר
התורה והמצוות. ואמנם מסיק שם הפרמ"ג בסוף דבריו
דלעולם היקש זה הוי אסמכתא בעלמא
דלא מצינו בכל הפוסקים שיהיו סוברים דברכת
המצוות יהיו מן התורה. יעו"ש.
אולם עי' במנחת חינוך (מצוה תל) מש"כ על דברי
הפרמ"ג הללו, יעו"ש. וראה
גם בס' כרם יעקב הנ"ל (סי' יד, אות ג) שג"כ עמד שם
בדברי הירושלמי הללו דמקיש את
ברכת המצוות לברכת התורה, וג"כ עמד שם בזה אם י"ל
דברכת המצוות הוו מדאורייתא, ע"ש.
ואמנם עי' בשד"ח בכללים (מער' ב, כלל ו) שכתב
שם בענין ברכת המצוות דפשיטא דהוו
רק מדרבנן, ורק בברכות התורה הוא דנחלקו בהם
הראשונים והאחרונים אי הוו
מדאורייתא או דרבנן, אבל ברכת המצוות לכו"ע לא הוי
אלא מדרבנן. ע"ש חח"מ
מה הוא אומר. וראה גם בדבריו בפאת השדה שם (בכללים מער' ב,
סי' כט) ששוב הניף את ידו וחשף את
זרוע קודשו בזה דפשוט הוא דכל ברכת המצוות הוו
רק מדרבנן, ורק בענין ברכת התורה
הוא דפליגי רבנן, יעו"ש בכל דבריו. וראה גם
בדברי מו"ר מרן מלכא שליט"א
בס' ילקוט יוסף חלק א' (בהלכות ברכות התורה, עמוד
נה, הערה א) שעמד שם ג"כ
בענין חיוב ברכות התורה וכתב, דאע"ג דנראה דדעת רוב
הפוסקים היא דחיוב ברכה זו של
ברכות התורה דהוי מדאורייתא, מ"מ דעת הרמב"ם ומרן
היא שברכות התורה הוו נמי מדרבנן,
ושכן הסכים ג"כ רבינו החיד"א בס' ברכי יוסף
ובמחזיק ברכה (חאור"ח, סי' מז),
ולכן העלה שם מו"ר שליט"א דמי שנסתפק אם בירך
ברכות התורה אמרינן ביה סב"ל
ולא יחזור לברך, יעו"ש. וא"כ לפ"ז אפילו אם נוסיף
דברכת התורה הוי נמי מדאורייתא, ואפילו
אם נאמר שגם ברכות המצוות וברכת מעין ג'
הוו מדאורייתא, אכתי לא יגיע
חשבונם לסך מאה ברכות בכל יום, ובנוסף לכל דחזינן
שדעת מרן ז"ל היא דרק ברכת
המזון בלבד הוא דהוי ביה חיוב מדאורייתא, אבל שאר
ברכות ואפילו ברכת התורה וברכות
המצוות וברכת מעין ג' לא הוו אלא מדרבנן
וכמבואר. וק"ל. ואף שיש עם לבבי
להאריך בזה עוד טובא בדברי רבותינו ז"ל בענין
מקור חיוב הברכות אי הוי
מדאורייתא או מדרבנן, כי עדין יש מקום רב להאריך בזה,
מ"מ לא אוכל לעשות קטנה
גדולה, כי כאמור בראש מילין שמנו מטרה בדברינו כאן לבוא
בהם רק בקצירת האומ"ר, ובמקום
שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך. ובעה"י עוד חזון
למועד, ולכשאפנה אשנה להאי פירקא
ואתהלכה בו ברחבה ב"ה, נקי נדר.
[ואגב אורחיה דאיירינן הכא במצוה יקרה זו דברכהמ"ז
דהווי עשה דאורייתא, (עי'
בשו"ע אור"ח סי' קפד, ס"ד.
וסי' רט, ס"ג), עצור במילין לא אוכל במאי דחזינן
למורינו גאון עוזינו רבינו חיד"א
זיע"א בהגהותיו "נצוצי אורות" על גליון הזוהר
הקדוש בפר' ויקהל (דף ריח, עמוד א,
הערה א) שכתב שם על דברי הזוה"ק דאמרינן התם,
מאן דמברך לקודשא בריך הוא מגו
שבעא בעי לכוונא ליביה לשוואה רעותיה בחדוה ולא
אשתכח עציב אלא דיברך בחדוה ברזא
דא וכו' וכמה דאיהו מברך בחדוה ובעינא טבא הכי
יהבין ליה בחדוה ובעינא טבא וכו',
יעו"ש במתק לשון הזוה"ק בענין חיוב ברכת המזון
בשמחה ובכוונת הלב. ורבינו החיד"א
שם הוסיף בניצוצי אורות וז"ל: ולכוון רצונו
בשמחה ולא יהיה עצב בשעת ברכת
המזון וכו' ולכן יאכל וישתה דבר המשמחו כדי שיברך
בשמחה וזו סגולה להתעשר אם יברך
בשמחה ובקול רם כמ"ש לקמיה גודל שכרו גם בעוה"ב
וכו', ואפשר לרמוז ענין זה מהפסוק
(משלי י') ברכת ה' היא תעשיר, ולא יוסיף עצב
עמה. פי' ברכת ה' - היא ברכת
המזון שהיא מדאורייתא דוקא דשאר הברכות הוי מדרבנן,
- היא תעשיר למברך אותה - בתנאי - ולא יוסיף עצב עמה - שתהיה
כתיקונה שיברך אותה
בשמחה לסלק הס"א. עכת"ד,
יעו"ש. וראה גם בספר החינוך (בסוף מצוה תל) שכתב וז"ל:
כך מקובל אני מרבותי י"א שכל
הזהיר בברכת המזון מזונותיו מצוין לו בכבוד כל
ימיו. עכ"ל. ודברי הזוה"ק
הנ"ל במאמרו דרשב"י הנ"ל המדבר בשבח המברך ברכת המזון
בשמחה וכוונת הלב, אשר כנגד זה
ישפיעו עליו טובה וברכה מן השמים, תנא דמסייע
לדברי רבותינו ראשונים כמלאכים
שהביא הרב בעל החינוך, (אשר במקום אחר הארכנו מי
הוא הרב בעל ס' החינוך, כי הנה
רבינו החיד"א בס' שם הגדולים ח"ב (מער' ח, אות פ)
הביא את דברי הפרמ"ג במשב"ז
שכתב דהרא"ה הוא שחיבר את ספר החינוך, יעו"ש. וא"כ
לפ"ז אם כך הוא דהרא"ה
חיבר ס' החינוך הרי שמה שכתב כאן כך מקובל אני מרבותי
וכו', אפשר דהיינו הרמב"ן ז"ל
דהא הרמב"ן רבו הוה. אולם האמת היא דרבינו החיד"א
בשה"ג שם עמד כבר לפקפק על
דבריו אלו של הפרמ"ג, וראה גם בדבריו בשה"ג ח"א (מער'
א, אות קלב) שג"כ עמד לדחות
את דברי הפרמ"ג הנ"ל במש"כ דהרא"ה הוא הרב המחבר את
ס' החינוך, יעו"ש. וראה גם
בהגהות מנחם ציון על שם הגדולים בח"א (שם, אות ע)
שעמד ליישב את תמיהותיו של רבינו
החיד"א, ואכמ"ל בזה). והן אמת דרבותינו
הראשונים לא היה בידם ספר הזוהר
הקדוש, וכדמוכח מדברי רבותינו בכמה דוכתי עי'
בבית יוסף חאור"ח (סי' קעג) ד"ה
ויש מחמירין וכו', ובדרכי משה ביו"ד (סי' פט,
אות ב), ובשו"ת חוות יאיר (סי'
קצז) ועוד טובא, וראה גם בשם הגדולים ח"ב (מער'
ז, אות ח), יעו"ש. מ"מ
אולי יש לומר דהרי איכא דאמרי שהגאונים ראו את ספר הזוה"ק
ואח"כ גנזוהו, עי' להגר"י
סופר בס' זרע חיים (סי' כח, עמוד קנז) מש"כ בזה,
יעו"ש. וא"כ שמא
מקובלים היו הראשונים מהגאונים שהם ראו את הדברים בזוהר הקדוש,
והעבירו את הדברים לדורות הבאים
אחריהם. וק"ל. ולפי מה שאמרנו לעיל דאם הרב
המחבר את ס' החינוך הוא הרא"ה
א"כ מה שכתב רבותי וכו' אפשר דכוונתו להרמב"ן, יש
להוסיף ולומר שהרי איכא רבים
מרבותינו דסברי מרנן כי אע"ג שהראשונים לא ראו את
ספר הזוה"ק מ"מ הרמב"ן
ז"ל נגלה לו ספר הזוהר ועי' בזה בהגהות מנחם ציון על ספר
שם הגדולים - מהדו' ירושלים תשל"ט
- (ח"ב מער' ז, אות ט) שהביא שם דרבים החליטו
דהרמב"ן ז"ל ראה ספר
הזוהר, יעו"ש. וא"כ לפ"ז י"ל דהרמב"ן ראה דבר זה מהזוהר
ממש, והרמב"ן היה לו יד ושם
בחכמת הזוהר והקבלה כנודע עי' שה"ג ח"א (מער' מ, אות
קסב), יעו"ש. והוא שקיבל
ממנו הרא"ה ז"ל תלמידו. אולם האמת היא דכנגד זה רבים
לוחמים כי לעולם אף הרמב"ן ז"ל
לא ראה ספר הזוה"ק, עי' בהגהות מנחם ציון (הנ"ל)
שהוא גופיה ס"ל הכי וכתב שיש
להביא ראיות לזה דהרמב"ן לא ראה את ספר הזוה"ק.
יעו"ש, ומה גם דכאמור גם
ענין זה דאמרינן דהרא"ה הוא הרב המחבר את ספר החינוך,
דבר זה אינו מוסכם, וכאמור אכמ"ל
בזה יותר].
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi