שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך
א - או"ח, הערות סימן ח הערה א
ובמאי דקשיא להו לתוס' הנ"ל (שבת
עד, ע"ב) על דברים אלו. מהאי דהמנפח בכלי זכוכית בסוף פר' כירה (עה, ע"ב)
דאמרינן חייב משום מכה בפטיש, דמשמע דמשום בונה ליכא, ומדוע, הרי אמרינן דכל שעושה
כלי מתחילה אית ביה משום בנין. ונשארו בצ"ע. וקושיה זו לכאורה תקשי ביתר שאת
על הרמב"ם, שהרי הכא חזינן דס"ל דבעושה כלי לכתחילה איכא ביה משום בנין
כמו שביאר הרב המגיד. והרמב"ם גופיה (פי', דשבת, הט"ז) כתב, וכל העושה
דבר שהוא גמר מלאכה הרי זה תולדת מכה בפטיש וחייב. כיצד המנפח בכלי זכוכית וכו', הרי
זה תולדת מכה בפטיש וחייב. ע"כ. ובאמת במנחת חינוך במוסך השבת (ריש אות כז), ראיתי
שכתב, דאה"נ צ"ל לדעת הרמב"ם דחייב משום שנים, בונה ומכה בפטיש. שהרי
סו"ס עושה כאן כלי חדש וחייב נמי משום בונה. ע"ש. וכן מצאתי בס"ד
בדברי הנצי"ב במרומי שדה על הירושלמי שבת (פ"ז, סוף הלכה ב) ד"ה
הצר, שרמז לבאר דבאמת
הא דקאמר הרמב"ם המנפח וכו' חייב
משום מכה בפטיש, אף משום מכב"פ קאמר, ולעולם חייב נמי משום בונה. ע"ש. אומנם
במעשה רוקח על הרמב"ם (פרק י, דשבת, הלכה יג) מצאתי שכתב ליישב את קושית התוס',
דשאני התם דנעשה כל הכלי בנשימה אחת ואין דרך בנין בכך כלל, ומשום הכי לא אשכחן
מאן דפליג בהא. ע"ש. וראה גם במרכבת המשנה על הרמב"ם שם (פ"י, דשבת,
הט"ז) שכתב לתרץ קושיה זו דהתוס', מדוע המנפח בכלי זכוכית אינו חייב משום
בונה, דמיירי שהיה לו תואר בית קיבול קודם הנפיחה, והנפיחה שעושה עכשיו היא תוספת,
וממילא משום הכי אין לחייבו משום בונה אלא משום מכב"פ. כיון שהוא כבר היה
בנוי, כך נראה בפשטות ביאור דבריו של מרכה"מ, כי כתבם ברמז הרומז על האר"ש,
יעו"ש. ולכאורה איכא לסיועי בביאורו זה מדברי הר"ן בחי' לשבת (עג, ע"א)
ד"ה המכה בפטיש, שכתב שם, פירוש ר"ח שלאחר שנעשה כלי משוה פניו והיא
בעצמה אינה מלאכה שהרי כבר נעשה הכלי, אלא שגומר המלאכה. ומכאן
למדו לכל דבר, שהוא בעצמו אינו מלאכה אלא על ידו נגמרה לחייבו על גמר מלאכה.
"כנופח בכלי זכוכית פעם שנית" שע"י כן נגמרה המלאכה, והוא חייב
כנופח נפיחה ראשונה שהיא מלאכה, עכ"ל. והרי מפורש בדברי הר"ן כביאורו של
מרכבת המשנה דהא דאמרינן בנופח בכלי זכוכית דחייב רק משום מכב"פ, ולא משום
בונה, משום דמיירי הכא בנפיחה שניה, שכבר הכלי הזה היה לו בית קיבול עוד קודם לכן.
ושו"ר ג"כ בשו"ת אגרות משה חאו"ח (סי' קכה, ענף ה) אשר כתב שם
ג"כ ליישב את קושיית התוס' כיוצ"ב, דהכא מיירי דהניפוח שעושה בכלי הוא
אחר שנעשה בו צורת כלי ע"י הדפוס, דלכן אמרינן בלשון המנפח "בכלי" זכוכית.
ולא אמר המנפח כלי זכוכית, משום דמיירי שהיה כבר כלי, ומשו"ה ליכא ביה תו
בנין, ושם עמד לבאר ע"פ יסוד זה דאין בנין בכלים אלא בדבר שמעיקרא לא היה כלי,
אבל באמת דבר שהיה כלי, אף שיעשה בו אח"כ בנין גמור ליכא ביה משום בונה. ע"ש.
ועכ"פ ביסוד דבריו לתרץ את קושית התוס' דברי הר"ח הנ"ל ומרכבת
המשנה, תנא דמסייע ליה למר.
וגם ראיתי בס' קהילות יעקב עמ"ס
שבת (סי' לו) ומצאתי, שהביא שם בשם הגאון רבי איסר זלמן מלצר במאסף "כנסת
ישראל" (סיון תש"ג), שעמד ג"כ ליישב את דברי הרמב"ם מדוע
המנפח בכלי זכוכית חייב משום מכה בפטיש, ואינו חייב משום בונה. דמאי שנא ממעייל
שופתא בקופינא דמרא דהיות ועושה כלי חדש, חייב משום בונה. ועמד לבאר בהקדם דברי
הרמב"ם פ"י דשבת הי"ג שכתב, העושה אהל קבע ה"ז תולדת בונה
וחייב, וכן העושה כלי אדמה כגון תנור וחבית קודם שישרפו הרי זה תולדת בונה וחייב. המכניס
יד הקרדום בתוך העץ שלו וכו' וכן המגבן וכו' וכן התוקע עץ בעץ וכו' עד שנתאחד ה"ז
תולדת בונה וחייב. עכ"ל. וצריך להבין דאי שיטת הרמב"ם הוא כהתוס' דבעושה
כל הכלי הוי בונה, למה כתב העושה כלי אדמה כגון תנור וחבית ולא כתב סתם העושה כלי,
ואע"פ דבגמ' אמרינן האי מאן דעביד חביתא וכו' זהו משום דבעינן לאשכוחי שבע
חטאות. אבל הרמב"ם ז"ל דמיירי ממלאכת בונה בלבד, הול"ל העושה כלי, וכל
הכלים במשמע. ועוד צריך ביאור מש"כ העושה אוהל קבע דה"ז תולדת בונה, ואמאי
לא הוי בונה ממש. דהא הבונה חייב בכל שהוא, ומה יחשב בונה ממש דנימא דאהל קבע הוי
תולדה דידיה. וליישב כל זה כתב ע"פ מש"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ז
ה"ו ואם גבנו ועשאו גבינה, חייב משום בונה. שכל המקבץ חלק אל חלק ודבק הכל עד
שיעשו גוף אחד, הרי זה דומה לבנין. ע"כ. ומבואר דענין מלאכת בונה הוא שמקבץ
ומחבר כמה דברים נפרדים, כגון עצים ואבנים ועשאן בנין אחד. ואם כן האב מלאכה דבונה
הוא עשיית אהל קבע. ודוקא כשהוא בקיבוץ חלקים הרבה, לעשותן גוף אחד. ולכן שפיר כתב
דהעושה אהל קבע [כגון ע"י פריסת סדין או עור] הוי תולדה, דנהי שעשאו אהל קבע,
עכ"פ לא עשאו ע"י קיבוץ חלקים הרבה לעשותן גוף אחד, ומגבן וכיוצ"ב
הוי תולדה משום דנהי דיש כאן קיבוץ חלקים הרבה לעשות דבר אחד, מ"מ אין כאן אהל. וב' סוגי תולדות יש לבונה, הא' אהל בלא
קיבוץ חלקים, והב' קיבוץ חלקים בלא אהל, והאב מלאכה הוא אוהל קבע ע"י קיבוץ
חלקים. ומעתה מובן הא דאין בנין בכלים, דזהו לענין תולדה דעשיית אוהל, שהרי הכלי
אינו אוהל. ודוקא בדליכא קיבוץ חלקים כגון דחק קפיזא בבקעת. אבל במקבץ חלקים
נפרדים ועשאן גוף אחד שפיר הוי תולדת בונה, אע"פ שאין בו דין אהל דלא גרע
ממגבן גבינה. ולכן כתב העושה כלי אדמה כגון תנור וחבית הוי תולדת בונה, דדוקא כגון
הני שנעשו ע"י קיבוץ חלקים לגוף אחד מחשבא תולדת בונה מפאת חיבור החלקים כנ"ל,
וממילא אתי שפיר בהא דמנפח בכלי זכוכית, דליכא ביה אלא משום מכב"פ, ולא משום
בונה, דהתם כבר נתחבר הזכוכית לגוף אחד, ובניפוחו אינו אלא עושה צורתו של הכלי
כרצונו, ואין כאן עכשיו חיבור חלקים, ומצד אהל נמי ליכא דאין בכלים תורת אהל, עכת"ד,
וע"ש בקהילות יעקב, במה שעמד לפלפל בדבריו אלו של הגרא"ז מלצר, יעו"ש.
וראה גם באבן האזל הל' שבת (פ"י, הי"ז) ע"ש. והלום ראיתי בשפת אמת
בחי' עמ"ס שבת (עד, ע"ב) בתוס' ד"ה חביתא, שג"כ מבואר בדבריו
ליישב כיוצ"ב את קושית התוס', די"ל דבונה הוא דוקא כשמחבר איזה דברים
ונעשה מזה בנין, דומיא דבונה שהיה במשכן שהעמיד הרבה קרשים יחד. אבל המנפח בכלי
זכוכית דמנפחו מחתיכה אחת לא מחייב, ע"ש במש"כ בזה עוד. וראה גם בהגהות
וחידושים למהר"א הורביץ בשבת שם (עד, ע"ב) [וחידושים אלו נמצאים בסוף ש"ס
וילנא במס' שבת דף סד, ע"ג], שעמד ליישב קושיה זו של התוס', מדוע העושה כלי
זכוכית אינו חייב משום בונה, דנראה דלא דמי בונה המחבר ותוקע עץ בעץ, לבונה העושה
חלל, דבחלל בעינן דוקא כחלל המשכן שהיה חלל המחובר לקרקע, משא"כ במחבר עץ בעץ
דעיקר המלאכה בעץ, לא קפדינא בחיבורו בקרקע. ע"ש. וע"ע בס' חפץ ה' לרבינו
איש האלוקים הגאון רבי חיים בן עטר בסוגיה דשבת (עד, ע"ב) הנז', שכתב ליישב ג"כ
את קושית התוס', וז"ל: ומה שכתבו צ"ע דלא לקשי ממנפח, נראה לי דכיון
דאין דרך בנין כי אם ביד, בכה"ג דהוי מנפח בפה לא הוי דרך בנין בכך, ושרי אי
לאו חיובא דמכה בפטיש, ע"כ. וכן מצאתי עתה כיוצ"ב בשו"ת אורח משפט
להגרא"י קוק (במילואים עמ' קצ) שג"כ עמד ליישב כיוצ"ב את קושית
התוס' דלהכי המנפח בכלי זכוכית אינו חייב משום בונה, כיון שאין דרך בנין בכך לבנות
בנפיחה בשום מקום אע"פ שכאן זהו בנינו. ע"ש.
אמנם הנה ראיתי בשו"ת דברות
אליהו (ח"א, סי' יח) ד"ה אבל, אשר עמד להעיר שם על דברי הגר"ח בן
עטר הנ"ל שכתב, דאין דרך בנין בפה כי אם ביד, דהרי סו"ס זהו דרך בנין
כלי זכוכית שהוא נעשה בפה, ואין לו אופן אחר כי אם ע"י דרך זו של ניפוח בפה. וכתב
ליישב דצ"ל שכוונתו של הגר"ח היא שלא ראינו בנין במשכן ע"י הפה אלא
רק בידים, ולכן אפילו שכך הוא דרך בניתו אין לחייבו משום כך. ע"ש. ובפשטות
לפי דברים אלו, י"ל דזהו ג"כ כוונת המעשה רוקח הנ"ל ברישא דמילתין,
שכתב לתרץ את קושית התוס', דשאני התם במנפח בכלי זכוכית דנעשה כל הכלי בנשימה אחת.
דר"ל דמכיון שלא מצינו דרך זה בבנין המשכן, לגמור הכל בנשימה אחת ובפעם אחת, אלא
הכל נבנה שלב אחרי שלב, מכיון שכן אע"ג שזהו דרכו של בנין כלי הזכוכית לעשותו
בנשימה אחת, אין לחייבו משום בונה, דכל כה"ג לא מכלל בגדר בונה, משום דלא הוה
כוותיה בדרכי בנין המשכן. וק"ל. איברא דלפי ביאורו הנז' של הדברות אליהו שכתב
דהיות ולא הוה במשכן בנין ע"י הפה רק בידים, להכי לא מחייב משום בונה הכא
דבונה בפיו, אע"ג שכן הוא דרך בנייתו של אותו הדבר כגון המנפח בכלי זכוכית, הנה
יש לעיין בהא דעמד הגאון רבי יהודא שמואל אשכנזי בס' גזע ישי (מערכה א, אות א) לדון,
אם מותר לברוא בשבת אדם או בהמה עי' ספר יצירה, וליכא ביה משום בונה ומשום לש, ולאחר
שפלפל בזה בחכמה, העלה כי אע"ג דמצינו בדברי רש"י בסנהדרין (קא, ע"א)
שכתב דלוחשין לחישות לנחשים ולעקרבים בשבת, וליכא ביה משום צידה. ופשט דברי רש"י
הוא דליכא ביה משום צידה היות ואינו עושה מעשה בידים אלא דיבור בעלמא, אולם בסוף
דבריו העלה כי כוונת רש"י התם הוא דליכא ביה משום צידה היות ולא הו"ל
דרך צידה וחשיב כמלאכה שלא כדרכה וכו', משא"כ הכא הכי הוי אורחיה לברוא אדם
ובהמה ע"י דיבור ולהכי איכא ביהו משום בנין. ע"ש. ולפי המבואר מדברי הד"א
הנ"ל דליכא בנין בפה אף כי הוי אורחיה בהכי, צ"ע. וע"ע בדברי מו"ר
מרן מלכא בשו"ת יבי"א ח"א (חאור"ח, סי' יט, אות י), ובחלק ד (חיו"ד
סי' כ, אות ז) מש"כ בדברי הגזע ישי הנ"ל, ובאמת בהערה בחלק א' (שם) הביא
בשם שו"ת כרם חמר (חאור"ח, סי' ג) שכ' לתמוה על הרב גזע ישי שאוסר לברוא
בהמה בשבת ע"י ההשבעה בשמות, שהרי לא היתה מלאכה כזאת במשכן, ע"ש. וי"ל,
ואכמ"ל יותר.
והנה עוד ראיתי בשו"ת דברות
אליהו (שם), שהביא את דברי הירושלמי דשבת (פרק ז, סוף הלכה ב - דף נב, ע"ב) דמבואר
התם דהנופח כלי זכוכית חייב משום בונה, ולכאורה זה חולק על הבבלי הנ"ל דמחייב
ליה משום מכה בפטיש. (ועי' בס' הקובץ על הרמב"ם פי', דשבת, הט"ז, שכן
רמוז לכאורה בדבריו, ע"ש), אמנם הד"א כתב, כי לפי דברי מרכבת המשנה הנ"ל
שביאר את דברי הרמב"ם דמיירי הכא בניפוח שני, ולהכי לא מחייב ליה לנופח בכלי
זכוכית משום בונה, אפשר לומר דלא פליגי הבבלי והירושלמי, דהירושלמי איירי בניפוח
ראשון שעושה בו את עיקר הכלי ולהכי חייב משום בונה. אבל הבבלי איירי בניפוח שני, שכבר
היה לו קודם לכן תואר בית קיבול ולהכי ליכא ביה משום בונה ואינו חייב אלא משום מכב"פ.
עכת"ד. ע"ש ודפח"ח. [אמנם עי' במאירי שבת (עה, ע"ב), דמבואר
בדבריו דלא ס"ל כדברי רבינו חננאל לחלק בין ניפוח ראשון לניפוח שני. שכתב שם, אף המנפח בכלי זכוכית אחר שהותך שהוא נעשה כלי ע"י הניפוח, חיובו משום
מכה בפטיש. "ואף זו לאו דוקא בניפוח אחרון אלא אף בתחילת הניפוח" עכ"ל.
הרי מבואר בדבריו להדיא דס"ל דחייב משום מכב"פ אף בניפוח ראשון. ובאמת
לפי דבריו צריך ליישב את קושית התוס' ע"פ התרוצים האחרים שהבאנו בס"ד, של
המעשה רוקח, וחפץ ה', ושל מהר"א הורביץ שתירצו כל אחד לפום דרכיה את קושית
התוס', וגם לפ"ז א"א ליישב את דברי הירושלמי דלא פליגי עם הבבלי, דהבבלי
מיירי בניפוח שני והירושלמי בניפוח ראשון, דהרי מבואר דס"ל דלא שנא, וק"ל].
ויש להעיר קצת בדברי הדברות אליהו
הנ"ל שם (סי' יח), שבדבריו שעמד לחלק בין ניפוח ראשון לניפוח אחרון, הזכיר את
דברי ר"ח דמבואר בדבריו הכי, אולם לא הזכיר כלל את דברי המאירי שמבואר בדבריו
דאינו מחלק בזה. ויתרה מזו דבדבריו בסי' שאחר זה (סי' יט) עמד להעיר על דברי הרמב"ם
(פכ"ב, דשבת, הכ"ו) שפסק, דאע"ג דאין מחזירין מנורה של חוליות וכסא
המפוצל וכיוצ"ב מפני שנראה כבונה, אם החזיר פטור שאין בנו"ב. דלכאורה
מדוע לא יתחייב משום מכה בפטיש כעין המבואר בדבריו בפכ"ג דשבת, ה"ד. דדבר
שהוא גמר מלאכה חייב משום מכבפ"ט. וכתב שם ליישב, כי יש לחקור מהו מכה בפטיש
האם היא פעולה המביאה את החפץ לידי השלמה או שהיא באה אחרי השלמת החפץ לשם שכלולו
ויפיו. והביא שם את דברי המאירי שבת (עה, ע"ב) שכתב דהצר בכלי דחייב משום מכה
בפטיש, ר"ל דנשלם הכלי וזה עושה בו צורה לנאותו הואיל ואין הכלי צריך לה כלל ה"ז הכאה בפטיש, ומזה הוכיח דהמאירי ס"ל דשין
מכה בפטיש אינו בהשלמת החפץ, אלא שבא אחרי ההשלמה לשם שכלול ושיפוץ הכלי. ודייק שם
שכן ס"ל ג"כ ליראים בסי' קב (רעד), ועמד לדייק שכן משמע ג"כ מדברי
המאירי (שבת קד, ע"ב) ד"ה ביאור וכו', יעו"ש. וממילא כתב דלפ"ז
יש ליישב את דברי הרמב"ם הנ"ל, די"ל דס"ל כדברי המאירי
והיראים, ולהכי המחזיר כסא ושולחן מפוצלים אינו חייב משום מכבפ"ט שהרי שם
איירי בגוף השלמת החפץ. אלא שעמד להעיר מדברי הרמב"ם (פ"י, הט"ז) שכתב
דהמנפח בכלי זכוכית חייב משום מכבפ"ט, אע"פ שזה השלמת הכלי, אולם כתב
ליישב די"ל דהרמב"ם מיירי בניפוח שני כמו שביאר הר"ח ולהכי חייב
משום מכבפ"ט כי אין בניפוח זה השני רק שיכלול ושיפוץ לכלי. עכת"ד. ע"ש.
ומעתה לפי דברים אלו בתרתי יש
להעיר על ה' הנז' יצ"ו, חדא, דכאמור מדוע לא הביא את דברי המאירי דמבואר
מיניה דפליג על הר"ח, ובפרט קשה שהרי דברי המאירי הללו, הם סמוך ונראה לדברי
המאירי שהזכיר ה' נר"ו בסי' יט בענין הצר צורה בכלי, ומיד בדיבור שלאחר
בדסמוך ליה מזכיר המאירי ענין המנפח בכלי זכוכית וכותב שם דליכא חילוק בין ניפוח
ראשו לאחרון. ועוד יש להעיר בדברי הרה"ג הנ"ל נר"ו, דהרי עתה שמבאר
בדברי המאירי דס"ל דליכא חיוב דמכה בפטיש אלא בכלי שנגמר בנינו, ועושה לו
תוספת ליפוי בעלמא הוא דמחייב ליה משום מכבפ"ט, וכתב שכן ס"ל ג"כ
להרמב"ם, והוקשה לו מדברי הרמב"ם במנפח כלי זכוכית דחייב משום מכב"פ,
אע"ג שלכאורה בניפוח זה עושהו כלי, וכתב דהרמב"ם מיירי בניפוח שני וכמו
שביאר הר"ר חננאל. אולם לפי המבואר, הא תינח בדברי הרמב"ם אולם מה נעשה
ביום שידובר בנו בדברי המאירי דהרי חזינן דהוא ס"ל דהמנפח
בכלי זכוכית דחייב משום מכה בפטיש הוא אף בניפוח ראשון, והרי בניפוח זה נעשה גוף
הכלי ואפ"ה מחייב ליה המאירי משום מכבפ"ט, והרי לדעת הדברות אליהו
המאירי ס"ל דליכא משום מכבפ"ט אלא רק באופן שהושלם הכלי והוא עושה לו
עתה תוספת שיכלול ויפוי. וק"ל, וצ"ע לבאר את הדברים. ואכמ"ל.
ועכ"פ לדעת הר"ח, דמבואר
דס"ל דיש הבדל בין ניפוח ראשון לניפוח שני, ממילא יש ליישב את דברי הירושלמי
דלא פליג עם הבבלי כנ"ל, ובס"ד יש לחזק את הדברים הללו בצירוף דיוקו
הנפלא של האגרות משה הנ"ל דעמד לדייק מדברי הגמ' דשבת (שם) דאמרינן הנופח "בכלי"
זכוכית, דמהאי משמע שכבר היה כלי והוא רק מוסיף עליו בניפוח שני, ולהכי קאמר "בכלי"
שכבר היה כלי, ולא "כלי" דמשמע מיניה שעכשיו נעשה כלי בנפיחה זו שעושה
עכשיו. דהנה מצאנו דהלשון בירושלמי (שם) כך הוא, הגודל כלי צורה והנופח "כלי"
זכוכית, העושה כלי בדפוס כולהון משום בונה. ולפ"ז דהירושלמי נקט "כלי"
זכוכית שפיר יש לומר דהירושלמי מיירי בניפוח ראשון שבניפוח זה נעשה כלי. ולהכי
קאמר "כלי" ולא "בכלי" כהגירסא דהבבלי. ובאמת כן הוא ג"כ
הגירסא לפני כן בירושלמי, דאמרינן התם, ר' אילא בשם רבי שמעון בן לקיש הנופח "כלי"
זכוכית חייב משום בונה. והירושלמי לשיטתיה דבניפוח ראשון מיירי. ולכאורה
יש הכרח לבאר כן, דהרי גם בבבלי וגם בירושלמי נאמרו הדברים בשם ר"ל, דהרי
הגירסא בבבלי (שם) אמר רכי שמעון בר ביסנא אמר ר"ש בן לקיש הצר צורה בכלי, והמנפח
בכלי זכוכית חייב משום מכה בפטיש. וכאמור דגם בירושלמי חזינן דר"ל הוא דמחייב
ליה משום בונה. וע"כ צ"ל כאן בניפוח ראשון כאן בניפוח שני, כי היכי דלא
לקשי מדידיה אדידיה. והכי עדיפא לבאר, מאשר לומר דתרי תנאי נינהו אליבא דר"ש
בן לקיש, ולומר דאיכא פלוגתא בין הבבלי לירושלמי, דעי' לרמ"ע מפאנו בתשובותיו
(סס"י נט) אשר כתב שם, דכל דבר הנזכר בתלמוד בבלי שסובל שני פירושים ויתברר
האחד ע"פ הירושלמי מיניה לא נזוע, ומצוה מן המובחר הוא, ע"ש. וע"ע
ביד מלאכי (בכללי שני התלמידים, אות י) שכתב שם דכל טצדקי דאפשר למעבד דלא לשווי
פליגתא בין הגמ' דידן לירושלמי עבדינן, דכן מבואר בב"י יו"ד (סי' רא, וסי' ריז), ובכסף משנה (פ"ט, מהל' נדרים, ה"ח) ושכן מבואר ג"כ
בדבריו שם בהל' גרושין (פרק יג, הלכה טז) [נראה דצ"ל - פי"ג, הלכה יח - כי
באמת כן מפורש שם בכסף משנה, שכתב שם, והכרעת הירושלמי דלא ליפלוג אתלמודא דידן
הכרעה היא דכל מאי דמצינן לפרושי בגוונא דלא ליפלוג עדיף טפי, ואע"פ שהפירוש
יהיה דחוק קצת, עכ"ל. ע"ש]. ושכ"כ מהרי"ו (סי' פח) והרש"ל
ביש"ש על יבמות (פי"ב, סי' כ) והתוס' ישנים דיומא (ר"פ יוה"כ),
ובתוס' דידן שם (פז, ע"ב), ושכן הביא בפרישה חו"מ (סי' י, ס"ג) בשם
בעל שדה יהושוע שכתב, ודע שכל פינותי בפירוש זה להשוות לתלמוד בבלי כל מה שאפשר. ע"ש
ביד מלאכי. וראה גם בשדי חמד (בכללי הפוסקים סי' ב, אות א) אשר הביא שם בשם עוד
פוסקים שכתבו כיוצ"ב, וגדולה מזו הביאו כדברי הכסף משנה הנ"ל בהל' גרושין
(פי"ג, הי"ח), בשם הרא"ש בכתובות פ"ו שכתב, דאפילו יהיה הפרוש
רחוק ודחוק ראוי לפרש כדי להשוות הגמרות יחד, ע"ש בדב"ק. ועאכ"ו
דכל כי הא דנידון דידן, דמצינו שב' המימרות הם מדברי ר"ש בן לקיש, דעדיף
ליישב בדרך הנ"ל מאשר לומר דתרי ח' ננהו אליבא דר"ל, ולאשווי פלוגתא בין
הבבלי לירושלמי, ובפרט שהפירוש הנ"ל אינו דחוק, וק"ל. [איברא דלפי דברי
המאירי הנ"ל שהבאנו, דמבואר בדבריו דליכא הבדל בין ניפוח ראשון לניפוח שני יש
להתיישב בדברים, למצוא ישוב אחר לאשווי את דברי הבבלי והירושלמי, או לומר דפליגי
אהדדי, ותרי אמוראי ננהו אליבא דר"ל. וק"ל]. ועכ"פ הישוב הנ"ל
מבואר היטב בדברי הבבלי והירושלמי דבבלי נקטינן הנופח בכלי זכוכית, ובירושלמי
הנופח כלי זכוכית. ושו"ר בס"ד אחרי זמן זמנים בס' יסודי ישורון מער' טל
מלאכות (ח"א, עמו' 246) ומצאתי שם שהביא בשם ס' תורת רפאל (הל' שבת, סי' כ) שכתב
כיוצא בדברינו הנ"ל מדנפשיה לחלק בין דברי הבבלי לירושלמי, דבירושלמי מיירי
בניפוח ראשון ולהכי חייב משום בונה, ובבבלי מיירי בניפוח שני ולכן הוא משום מכה
בפטיש, והביא הוכחה זו מלשון הבבלי דאמרינן "בכלי זכוכית" ובירושלמי
אמרינן "כלי זכוכית", ע"ש. ושמחתי מאוד בס"ד כי מצאנו ח' לדברינו
הנ"ל, שעמדו לדייק דברים אלו בלשון הבבלי - והירושלמי.
וע"ע בקורבן העדה בירושלמי (שם),
שכתב, הנופח כלי זכוכית, ובנפיחה זו הם נעשים גדולים "והיינו בתחלת עשיית כלי
זכוכית" שעיקר הויתו ע"י נפיחה. עכ"ל. ובפשטות נראה מדברי קוה"ע,
דמבאר נמי דלהכי חייב הנופח כלי זכוכית משום בונה, משום דמיירי הכא בנפיחה ראשונה,
שנפיחה זו עושה אותו כלי. ועוד יש לדייק מסוף דבריו שכתב "שעיקר הוויתו ע"י
נפיחה" דנראה שנתכוון לבאר, דאין להקשות מדוע חייב משום בונה ע"י הנפיחה
הרי דרך בנין בעלמא הוא ביד, וע"ז קאמר שבבנין כלי זהו דרך בנינו, שאין בו
אופן אחר, וענין הבנין הוא כל דבר לפי דרכו. (וזהו ג"כ מה שכתב אח"כ
קורה"ע שם, כולהון משום בונה, ואע"ג דאין בנין בכלים דוקא בכלים שנתפרקו
להחזירן אבל לעשותן "בתחלה" יש בנין. ע"כ. וכוונת למבואר לעיל
דבהיות וכאן עושה את הכלי מעיקרו איכא ביה משום בונה, וכן הוא בענין הנופח בכלי
זכוכית דמיירי בתחילת עשייתו. וק"ל). ובאמת לפ"ז עוד יש לבאר את דברי
קורבן העדה (שם), דהנה בהמשך דברי הירושלמי שם אמרינן "הגודל כלי צורה" והפני
משה ביאר "שצר צורה שעל גבו ומגדלו", ולכאורה לפי ביאור זה קשה, דחזינן
שאפילו דבר שכבר הוא כלי ורק מוסיף עליו צורה חייב משום בונה. דהרי ע"ז סיים
הירושלמי ואמר "חייב משום בונה" דאכולהו תלתא דמיירי ביה התם קאי, הגודל
כלי צורה, והנופח כלי זכוכית, והעושה כלי בדפוס, וא"כ חזינן דאף בעושה תוספת
לכלי נמי חייב משום בונה. אולם מדברי קורבן העדה שם נראה דגירסתו היא "הגודל
כלי צורי" במקום הגודל כלי צורה דגריס ליה הפני משה, שכתב שם, "הגודל
כלי צורי, כלים העשויים מצורי דקל שאפשר להאריך אותן ולהגדילן חייב משום בונה".
ע"כ. ובפשטות אפשר לבאר דזהו כוונתו, דהויה קשיא ליה הא דקאמרינן, דלמה הצר
צורה בכלי יהיה חייב משום בונה, הרי אין הוא אלא מוסיף צורה על כלי קיים ובכה"ג
ליכא משום בונה, ולהכי פירש דמיירי שעושה עתה כלי מתחילתו והיינו שגודל את הכלים
הללו הנעשים מצורי הדקל. אלא שק"ק הלשון דקאמר "שאפשר להאריך אותן
ולהגדילן" דלכאורה יש להעמיס בלשון זה דהכוונה היא, דהכלי צורי הזה היה קלוע
ועומד, אלא שהוא רק מותח ומאריך אותו, וא"כ שוב קשיא מדוע חייב משום בונה הרי
זה כבר היה כלי, ואין עושה עתה אלא רק תוספת כלי.
אולם אולי יש לבאר בפשיטות, דכוונתו
היא על צורי הדקל גופיהו, דהאי דקאמר שאפשר להאריך אותן ולהגדילן לא קאי "אכלים"
דקאמר ברישא אלא קאי על צורי הדקל, והינו שצורי הדקל הללו עדין אינם קלועים אפשר
להאריך אותן, "ולהגדילן" הוא מלשון הגודלת שערה (שבת צד, ע"ב). כלומר
שקולע מצורי הדקל הללו, שמאריך אותן כלים. ודו"ק היטב. אבל אה"נ אם הוא
כבר כלי קלוע ועשוי, והוא רק מותח אותו שיהיה גדול וראוי יותר לקבל, אה"נ
דאין לחייבו משום בונה. ושו"ר בס"ד בצפנת פענח להגאון הרוגצ'ובר על הרמב"ם
(פ"י, דשבת, הט"ז) שעמד שם על דברי הרמב"ם שכתב, והצר בכלי צורה
אפילו מקצת הצורה וכו' הרי זה תולדת מכה בפטיש. וכתב ע"ז הצפנת פענח וז"ל:
והצר בכלי וכו', הנה בירושלמי כאן פ"ז מפורש דלא ר"ל צר צורה רק דעשה
כלי מן הנצרים, ע"ש בהלכה ד [נראה דצ"ל הלכה ב], ואמר שם הגודל כלי צורה.
ועי' בכלים פר' טו משנה ג' ומשנה ה', עכ"ל, ע"ש. ונראה לבאר בס"ד
בכוונתו. דר"ל דהרמב"ם דנקט להאי דינא דהצר צורה חייב משום מכה בפטיש, לכאורה
מקורו הוא מדברי הירושלמי דאמרינן הצר צורה וכדביאר הפני משה שצר צורה שעל גבי
הכלי ומגדלו, והרי חזינן דהירושלמי מחייבו משום בונה, ומדוע הרמב"ם כתב דחייב
משום מכה בפטיש. לכן ביאר הצ"פ דהאי הגודל כלי צורה דבירושלמי. הוא כדברי
קורבן העדה דהיינו העושה כלים מצורי דקל, כלומר מנצרים, ולהכי חייב משום בונה אבל
לעולם הצר צורה על הכלי לא חייב משום בונה כיון שהכלי קיים ועומד, אלא חייב משום
מכבפ"ט. וק"ל. וציין נמי הצ"פ על דברי המשנה דאהלות פט"ו משנה
ג דגרסינן התם, ר' יהודה אומר אף של גודלת טמא מושב, מפני שהבנות יושבות בתוכו
וגודלות. ופירש ר"ע ברטנורא, גודלת, האשה שגודלת וקושרת שער נשים. מפני
שהבנות, הנערות בשעה שגודלות ראשן מושיבות אותן בתוך ים נפה לקבל שם מה שיפול
מראשן מן העפרורית, ע"ש. והיינו כוונתו של הצ"פ דמדברי המשנה הללו חזינן
"דגודלות" היינו ענין של קליעה וקשירה, ולכן צריך לבאר "דהגודל"
כלי צורה היינו שקולע וקושר את כלי הנצרים, ואין הכוונה שעשה בו צורה ודו"ק, וק"ל.
[וע"ע במרומי שדה להנצי"ב ירושלמי שבת (פ"ז, ה"ב) ד"ה
הצר צורה וכו' שעמד שם לפלפל מנין מקורו של הרמב"ם במש"כ והצר בכלי צורה
וכו' דחייב משום מכה בפטיש. ולא הביא כלל מדברי הירושלמי הזה דפ"ז, דשבת, סוף
הלכה ב מהא דהגודל כלי צורה. ע"ש. וראה גם בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ג,
סי' יב) ד"ה והרמב"ם, ע"ש]. וא"כ לפ"ז שפיר מבואר דהבבלי
והירושלמי לא פליגי בענין המנפח כלי זכוכית. וק"ל.
והנה הדברים העולים כאן דלדעת
הירושלמי, כל דבר שהיה כלי והוא מתקנו ומוסיף עליו ליכא ביה משום בנין בכלים, אבל
כל דבר שעושהו עתה כלי מחדש אית ביה משום בונה, הרי זה עולה בקנה אחד עם דברי הרב
המגיד הנ"ל (פ"י, דשבת, הי"ג) שכתב, דהירושלמי והגאונים והרמב"ם
ס"ל לחלק בין עושה כלי מחדש, לבין מחזיר כלי שנתפרק. אמנם באמת לפי מאי
דחזינן בדברי הפני משה הנ"ל שביאר בדברי הירושלמי הנ"ז (פ"ז, דשבת,
סוה"ב) דמאי דאמרינן הגודל כלי צורה, היינו שצר צורה על הכלי וחייב משום בונה.
יוצא באמת דהירושלמי ס"ל דבכל גווני יש בנין וסתירה בכלים אף במוסיף על הכלי,
ולא רק בעושה כלי מחדש כמו שביאר הרב המגיד. (והרב המגיד יבאר בפשטות בדברי
הירושלמי כביאור קרובן העדה, דהיינו קולע כלי מצורי דקל, שהוא עושה כלי מחדש, ודו"ק),
וע"ע בדברי הירושלמי דשבת (פי"ב, הלכה א) ובדברי הרמב"ן במלחמות
שבת קב, ע"ב (דף
לז, ע"א - בדפי הרי"ף
דפוס וילנא), ובחי' לשבת (קב, ע"ב). וראה גם ביפה עינים עמ"ס שבת (עד, ע"ב)
מש"כ בדברי הירושלמי, ע"ש. וראה גם היטב בדברי רבינו חננאל ר"פ
הבונה (קב, ע"ב) סוד"ה הבונה. ע"ש היטב. ואין להאריך יותר
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi