The Books of HaRav HaGaon Pinhas Zbihi

שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך א - או"ח, הערות סימן ז הערה א

ואיברא דיש לעורר בדברים אלו שכ', דליכא מתקן מנא אלא בכלי אבל במים לא. א"כ מדוע אמרינן בשבת (לד, ע"א) דאין מעשרין טבל בשבת משום דהווי מתקן, כמבואר בפרש"י שם. הא חזינן לכאורה דלא רק בכלים איכא משום מתקן מנא. ועי' בפני יהושוע בחי' לביצה (שם) ד"ה פרש"י בד"ה אין מטבילין וכו', ובחי' הצל"ח (שם) ד"ה רבא אמר מפני שנראה כמתקן כלי, דעמדו לעורר בדבר רש"י שם שכתב, דכלי שנטמא בולד הטומאה מותר להטבילו, וליכא כלל משום מתקן מנא. דמדאוריתא הוא טהור, שאין כלי טמא מדאוריתא אלא באב הטומאה. דהרי בסו"פ במה מדליקין (שבת לד, ע"א) אמרינן, דאסור לעשר דמאי משום מתקן, ודמאי הרי רק מדרבנן אסור ומדאוריתא שרי, ושני נביאים נתנבאו בסגנון אחד גם לתרץ, דיש לחלק בין ענין מאכל לענין כלי, דהתם בדמאי אפילו דאיסורו אינו אלא מדרבנן מ"מ אינו ראוי לאכילה כלל כל זמן שהם טבל. ולכן הרמת תרומתן מחשב שפיר מתקן גמור. משא"כ בכלי דסו"ס ראוי להשתמש בו בימי טומאתו, וכן חזי למי שאינו אוכל חולין בטהרה שיכול להשתמש בכלים טמאים אלו, ולכן לא חשיב מתקן גמור. ע"ש.

ודברים אלו לא יעלו מזור לנו, דהרי כשם שנבאר ונאמר דבענין השקת מים טמאים ליכא משום מתקן, היות ובלא"ה היו ראויים לאדם טמא, הכ"נ נאמר לגבי כלים טמאים דהוו חזו להשתמש בהם לאדם טמא. א"כ מדוע חלקו המאירי והשטמ"ק דליכא משום מתקן אלא בכלי ולא במים. דאם טעמא דמים הוי שראוים לטמא, טעם זה שייך גם לגבי כלים. וצ"ב.

ושו"ר דהצל"ח גופיה בחי' לביצה (יז, ע"ב), ד"ה ושוין שמשיקין את המים וכו', עמד לעורר על דבריו אלו של השטמ"ק דלא שייך מתקן מנא רק בכלי, דהרי הרמב"ם בפכ"ג מהל' שבת כתב שאיסור הגבהת תרומות ומעשרות הוא משום מתקן מנא. וכתב ע"ז בזה"ל: ואולי שאני הגבהת תרומות ומעשרות שקודם ההפרשה היה טבל ואסור לכל אדם, וע"י ההגבהה הותר, שפיר הוא כמתקן. אבל המים הטמאים אף קודם השקתן ראוים הם לאדם טמא, ולכן אינו נראה כמתקן. ע"כ. ולכאורה עדין לא ברור מה יעלה לנו ארוכה מביאור זה, דכאמור כשם דאמרינן דבמים ליכא משום מתקן היות והיו ראויים לטמא, נימא הכי גם לגבי כלי, דהרי היה ראוי לטמא. ואולי יש ליישב, דאיכא חילוק. שכלי איכא ביה משום מתקן מנא בכל גוונא גם כשהיה ראוי לפני כן לשימוש אחר, משום דסו"ס זהו עיקר מלאכת מכה בפטיש שהוא בכלים. משא"כ בשאר דברים דמחלקים בהם בין אם היה ראוי מקודם לתשמיש אחר. אבל גם הא ליתא דהרי מדברי רש"י הנ"ל (דף יח, ע"א) בענין כלי שנטמא בולד הטומאה מצינו דמחלק כחילוק זה, הרי דגם בכלים אמרינן הכי. וק"ל. וא"כ עדין צ"ב, וע"ש בצל"ח שעמד לבאר ביאור אחר מדוע לא חשיב הכא במים כמתקן. ע"ש.

ושו"ר אחר זמן בס"ד, להגאון ר"ש גאנצפריד בס' לחם ושמלה בהל' מקואות (סי' רא, סקצ"ב), שהביא שם את דברי השטמ"ק דאין תיקון אלא בכלים אבל במים לא, וכתב ע"ז, ומשמע דבכל מידי אחרינא ליכא איסורא משום תיקון, וצ"ל דהיינו בתיקון קל כזה כגון טבילה והשקה, אינו אסור רק בכלי. ע"ש. וא"כ לפי דבריו מתבאר דהא דאמרו המאירי והשטמ"ק דליכא משום מתקן מנא אלא בכלי ולא במים, דוקא הכא בענין טבילה והשקה דהוא תיקון קל, דבזה מחלקים בין כלי למים. אבל לעולם בתיקון גדול גם בדבר שהוא לא כלי איכא ביה משום מתקן מנא. אולם בכלי שזהו עיקר ענין מתקן מנא, אף תיקון קל כזה אסור. ע"ש. וא"כ לפ"ז אפשר לומר דהא דאסרינן הפרשת תרו"מ בפירות, משום דהתם הוא תיקון גדול, כדברים הנ"ל, שהרי קודם היה אסור לגמרי באכילה, ולכן נחשב תיקון גדול, ובכה"ג אף בדבר שאינו כלי אסרינן ביה משום מתקן מנא. משא"כ בהטבלת כלי והשקת מים דאומנם הוא תיקון קל, שהרי הווה חזי קודם לטמא, ובזה הרי כאמור מחלקים דבכלי גם תיקון קל אסור ובשאר דברים שרי. ולכן אסרינן להטביל כלי שהרי גם תיקון קל אסור בו, משא"כ מים דלא הוי כלי, תיקון קל שרי בו, ולהכי שריא השקתם לטהרם. ולפ"ז צ"ל דהא דקאמר רש"י הנ"ל (בדף יח, ע"ב) דאם נטמא הכלי בולד הטומאה, שרי להטבילו ולא חשיב מתקן מנא, משום דמדאוריתא הוא טהור. דאומנם בכלי אסרינן אף תיקון קל, אבל שאני כה"ג דהוא תיקון קל מאוד דסו"ס מדאוריתא אין עליו שום טומאה, וגם חזי לאדם טמא, ולכן תיקון קל כזה שרי אף בכלי. ודו"ק.