The Books of HaRav HaGaon Pinhas Zbihi

שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך א - או"ח, הערות סימן ז הערה ג

ובמקואות שלנו כיום יש לצדד יותר לקולא, בהיות וברובם ענין ההשקה הוא לחומרא. והיינו שהרי המים שנשפכים למקוה שטובלים בו אינם מים שאובים בהחלט, שהרי הם באים למקוה בדרך זריעה. כלומר דמעיקר דינא יש ב' דרכים להכשיר את המים השאובים במקוה. דרך אחת המבוארת בשו"ע יו"ד (סי' רא, סעיף נב) שהיא דרך ההשקה, שממלאים המקוה שטובלים בו במים שאובים מהברז של מי העיר, ולאחר שנתמלא משיקים אותו למקוה שיש בו 40 סאה שהוא מי גשמים כשרים. ודרך אחרת להכשיר מים שאובים היא ע"י זריעה, שסמוך למקוה שטובלים בו יש מקוה של אוצר מי גשמים, וכל המים השאובים שממלאים בהם את מקוה הטבילה, עוברים דרך אוצר המי גשמים דהיינו שיש נקב בין האוצר למקוה הטבילה, וברז המים השאובים של מי העיר ממלא את האוצר ובכה"ג המים נכשרים, דהרי מקוה שיש בה שיעור של ארבעים סאה מי גשמים, מותר ליתן לתוכה מים שאובים כמה שירצה כמבואר בשו"ע יו"ד (סי' רא, סט"ו). ולאחר מכן הם יוצאים למקוה הטבילה. וכיום עושים סמוך למקוה הטבילה ב' מקואות קטנות של ארבעים סאה, אחד אשר המים נזרעים בתוכו וממלאים את המקוה, אולם בהיות ואיכא פוסקים אשר עוררו על דרך זו, כי אומנם דמקוה כשרה שנפלו לתוכה אפילו הרבה מים אינה נפסלת, מ"מ מכיון שהמים הללו של הזריעה נמשכים דרה הנקב למקוה הטבילה, יש פוסקים שחששו לזה דדילמא הוי כהא דמבואר בשו"ע יו"ד (סי' רא, סעיף ס) דאין זוחלין מטהרין להשלים השיעור ולכן אין הם נכשרים. עי' בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ת (חיו"ד, סי' קלו), ובט"ז (סי' רא, סק"ג), ובשו"ת דברי חיים (ח"א, סי' מג), ובשו"ת בית שלמה ח"ב (חיו"ד, סי' פו). אולם הנחל אשכול הל' מקואות (סוס"י נג, אות יב) כתב, דדוקא לחבר שני מקואות חסרות לא מהני כשאחד זוחל, כהא דמבואר בשו"ע (סי' רא, סעיף ס), אבל להשיק השאובין בכשרים ע"י זריעה מהני גם כשזוחל, דזהו משנה מפורשת במשנה דמקואות (פ"ו, מ"ה) ממלאה בעליונה ויורד לתחתונה וכשר. וכ"כ ג"כ בשו"ת אמרי יושר (ח"א, סי' צב), וגם החזו"א בהל' מקואות (סי' קכג, סק"א) הביא ראיה מדברי המשנה דמקואות הנ"ל דהשאובין מתטהרין בזוחלין. ע"ש. וראה גם בשו"ת חתם סופר (חיו"ד, סי' ריב) שכתב שם, דמכיון שסופו לנוח במקוה הטבילה אין זה זחילה. ועי' בס' שערים המצויינים בהלכה ח"ד (סי' קסב, אות יח) שהביא ראיה לדברי החתם סופר מהא דכתב התשב"ץ (ח"ג, סי' לד), דאפילו חומת הבית מעכב הזחילה אין זה בכלל זוחלין, דהוי כמו מקוה קטנה בתוך מקוה גדולה, ע"ש. וכ"כ להתיר ג"כ בשו"ת לבושי מרדכי (ח"ד, סי' רמז). ע"ש. ועי' בשו"ת חת"ס (שם) שכתב, דהמקוה בעיר פרסבורג היה בדרך זריעה, ובשו"ת בית שלמה (סי' נא) הביא שהמהרש"ק כתב לו שבעירו בראד יש שני מקואות שהמים באים מא' לחבירו דרך נקב שיש בדופן המפסיק, והסכימו לזה כל גדולי הדור ואין זה זחילה שאינו זוחל לחוץ והוי כמקוה שחלקוהו לשנים, וכ"כ בשו"ת אמרי יושר (ח"ב, סי' עג) דהשאובין מתטהרין ממי גשמים אפילו בשעה שזוחל למקוה אחרת, ע"ש. וע"ע בחזו"א בהל' מקואות בליקוטים (סי' ג, אות א) שכתב שם, דכשבא להכשיר המים השאובים בזריעה, טוב להעמיק את הצינור שנכנסים דרכו המים השאובים למטה מן הנקב השופך את המים מן הבור למקוה הטבילה, דבאופן זה יזרעו ויתכשרו באשבורן. וכתב שם דבכה"ג של זריעה, מקוה כזו מהודרת יותר ממקוה בהשקה. ע"ש. וראה גם בס' שערים המצויינים בהלכה ח"ד (סי' קסב, אות יח). יעו"ש.

ומהאי טעמא דהפוסקים המערערים על הכשרת המים בזריעה, לכן נוסף על אשר המים נכנסים למקוה הטבילה ע"י זריעה, עושים להם השקה, להכשירם לכו"ע. (אומנם עי' בחזו"א הל' מקואות (סי' קכג, סק"ד) שעמד להעיר ע"ז דלא העלו כלום וכו', ע"ש). בענין דברי החזו"א שכתב שאין מרויחין כלום בכך שיעשה ב' בורות אחד לזריעה ואחד להשקה, עי' בשו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א (סי' קיא) מש"כ ע"ז והעלה דלמעשה שפיר לעשות שתי בורות אחד להשקה ואחד לזריעה ובפרט במקום שאפשר לעשות זאת בנקל, ע"ש. וראה גם בדבריו שם (חיו"ד - ח"ב, סי' פט), ע"ש.

ומכיון שכן דהמים שנמצאים במקוה הטבילה הם כבר כשרים, שנכשרו ממה שהיו שאובים ע"י זריעה. וההשקה נעשית ליתרון הכשר, יש לומר דבהכ"ג יש להתיר בפשיטות ובשופי את השקתם של מים אלו בשבת, גם לדעת המהרש"ם הנ"ל (ח"ד, סי' עח), דנקיט לה להאי הלכתא של היתר השקת מים שאובים בשבת, באין ולאו ורפיא בידיה, דהרי סיים בה בצ"ע. [וכאשר ידוע בדרכי רבותינו הפוסקים, דכל אשר מסיימים בלשון "צ"ע" מורה הדבר שעדין מסופקים הם בדבר, כמש"כ הרמ"א בתשובותיו (סי' קיד), והמחנה אפרים (בהל' קנין מעות סס"י ה), והנודע ביהודה במהדו"ק (חאור"ח, סי' טז), והגר"ח פלאג'י בשו"ת חיים ושלום ח"ב (סי' יח), והגרי"ח בשו"ת רב פעלים ח"א (חאבהע"ז, סס"י ח), ועוד, ועי' בס' ברית יעקב (סי' יז, הערה ב), ע"ש. ובאמת כן מפורשים הדברים בדברי המהרש"ם גופיה, שכתב בתשובותיו ח"ו (סי' כו, ד"ה אבל) וכתיקונים לספרו גילוי דעת שבסוף תשובות מהרש"ם ח"ב (סי' נא, סק"ח, ד"ה אבל) דכל אשר מסיימים הפוסקים בלשון צ"ע, ש"מ דעדין מסופקים הם בדבר. ע"ש]. דהרי הוא גופיה כתב שיש להתיר את השקת המים השאובים בשבת לדעת הרמב"ם, משום דלדעתו מדאוריתא בלאו הכי הם כשרים, ורק מדרבנן מים שאובים פסולים, ולהכי מותר להשיקם, מכיון שיש להם למים אלו שימוש בלאו הכי לטבילת עזרא וכדו'. וא"כ הכ"נ יש לומר הכא, שהרי מים אלו בלאו הכי הם כשרים לדעת הרבה פוסקים שהרי הוכשרו ע"י זריעה, וההשקה ליתרון הכשר היא, א"כ לא חשיב מתקן מנא דבלאו הכי היה אפשר לטבול בהם, ודו"ק היטב. [ועתה ראיתי בס' טבילת כלים (פרק ז, הערה ג), שהביא שם את דברי הלחם ושמלה שהעלה להתיר את עשיית ההשקה בשבת, והוסיף וכתב ע"ז כי הנה בקובץ המאור (חודש שבט, תשכ"ח) הובאו שם דבריו של הגאון רבי חנניא יום טוב ליפא, אשר ג"כ כתב שם להתיר לפתוח את פקק ההשקה בשבת, ואין בזה משום מתקן כיון דדעת רוב רובם של הפוסקים, שאם היתה השקה פעם אחת סגי אף שהופסקה ההשקה, אך סיים שם, דיש לדון אם אינו אסור משום סתירה בכלים, וא"כ צריך להיות רפוי, ואם הוא משמש עם הקרקע צריל להיות לפקק בית אחיזה, ע"ש. ויש להבין את הדברים דמפשט דברים אלה משמע, דמיירי בהיתר פתיחת הפקק לאחר שכבר נעשתה לפני כן השקה, הא לא"ה לא. ואין קובץ זה מצוי תח"י לעיין בגוף הדברים, וצ"ב].