The Books of HaRav HaGaon Pinhas Zbihi

שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך א - או"ח, הערות סימן ח הערה ב

ועי' בשו"ת אז נדברו (ח"ז, סי' כח) אשר עמד השואל שם לעורר, דלכאורה מדוע אמרינן דאין בנין וסתירה בכלים הרי במשכן היו עושים כלים כמו השולחן והארון? ואין לומר שאין זה בנין במציאות (פי' שאין דרכם של בני אדם לקראו בונה) דברש"י כיצה כב, ע"א ד"ה אין, מבואר להדיא דשייך בונה בכלים, אלא יש טעם משום הלכות שבת מדוע אין בנין ככלים. ע"כ. [והכוונה היא למש"כ שם רש"י: אין תורת בנין בכלים, ואינו חייב אלא א"כ עשה בו מלאכה, כגון ממחק או מחתך או אורג או תופר שהן אבות מלאכות לעצמם, אכל חזרת חליות שאין כה אלא משום כנין, אין בונה אלא בבתים ואוהלים, ע"כ]. ובתשובה שם שהשיב הרב המחבר נר"ו לא מובא שום תשובה לשאלה זו, ואולי הושמט מפני ט"ד, ע"ש. ולכאורה אולי יש ליישב, כי הנה מצינו פלוגתא בראשונים בענין הט"ל מלאכות אשר למדו ממלאכת המשכן, אם גם המלאכות שעשו לצורך הקורבנות שבמשכן, הם בכלל מלאכת המשכן ולמדים אף מהם איסורי אבות מלאכות. ולפ"ז אבות מלאכות שבלחם למדים מן המנחה של קורבן התמיד ומחביתין של כהן גדול שכל אלו היו מן הזרע ומן הקציר. או שאין למדין אלא ממלאכות של בנין המשכן בלבד, וכל המלאכות של פת היו בסממנים לצבוע היריעות של המשכן. דהנה בדברי רש"י בשבת (מט, ע"ב) ד"ה הם, שעמד לבאר את דברי הגמ', הם זרעו ואתם לא תזרעו הם קצרו ואתם לא תקצרו וכו', פרש"י הם זרעו וקצרו סמנין, לצבוע תכלת ועורות אילים וטחנו ולשו נמי סמנין לצבוע, ואופה דקתני במתני' באבות מלאכות הוא בישול סמנין, אלא דנקט סידורה דפת, והכי מפרש בפרק כלל גדול. וכן מבואר בדברי רש"י לקמן (עג, ע"א) ד"ה האופה, שכתב שם, האופה לא היה במשכן דלא שייך אלא בפת, ופת לא שייכא במלאכת המשכן אבל כולהו קמייתא הוא בסממנין של צבע תכלת וארגמן ותולעת שני, ובגמ' פריך דשביק תנא מבשל דהוי בסממנים ונקט אופה וכו'. ע"ש. והרי מבואר בדברי רש"י הללו דלא ילפינן את ענין הט"ל מלאכות אלא ממלאכות שהיו כגוף המשכן עצמו. ואין לומדים ממלאכות שהיו לצורך הקורבנות. וכן הוא ג"כ דעת הר"ן בביאור המשנה דשבת שם (עג, ע"א) והמאירי (שם). אולם לעומת זה מדברי רב האי גאון אשר הובאו דבריו באוצר הגאונים שבת (סי' קנז), וכן הובא בתורתן של הראשונים (ח"ב, סי' יג), וגם הובא הדבר בשמו בחי' גאונים קדמונים שבס' מעשה רוקח (בריש הספר), מבואר בדבריו דס"ל כי לעולם ילפינן גם מהמלאכות שנעשו לצורך הקורבנות. ולכן את ענין זריעה וקצירה ילפינן מקורכן התמיד שהיה בו זריעה וקצירה וכו', ע"ש. וראה ג"כ בגמ' שבת (צב, ע"א) דאמרינן במשנה שם, דהמוציא בין בימינו בין בשמאלו בתוך חיקו וכו', חייב. וכתב רש"י בד"ה שכן, וימין ושמאל וחיק אורח ארעא, ובשם רבינו יצחק בר יהודא מצאתי שאמר בשם רב האי שמפורש בהש"ס ירושלמי [פ"י, ה"ג] ופקדת אלעזר בן אהרון הכהן שמן המאור וקטורת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה, שמן המאור בימינו וקטרת הסמים בשמאלו ומנחת התמיד של יום תלויה בזרועו וכו'. ע"ש. וכן הוא בתשובת הרמב"ם (לפסיא, סי' קלד) שהביא שם בשם רב האי גאון דהני אחד עשרה מלאכות דאופה וכו', היו בקורבן התמיד ובחביתי כהן גדול וכו', יעו"ש. והרי מבואר דרב האי גאון ס"ל דילפינן איסור אבות מלאכה דשבת ממעשה הקורבנות.

וממילא לפ"ז, אולי יש לומר נמי בענין זה דכלי המשכן, דרש"י לשיטתיה קאי, דס"ל שכשם דלא ילפינן מלאכות מענין הקורבנות הכ"נ דלא ילפינן מכלי המשכן, משום שכל לימוד הט"ל מלאכות לא היה אלא רק מן המשכן גופיה, ולא משאר הדברים אשר היו בו ונעשים בתוכו, כענין הקורבנות והכלים ולכן ס"ל נמי דאין כנו"ב, דבנין זה לא היה אלא בכלים ומניהו הרי לא ילפינן למלאכות. משא"כ הרמב"ם ודעימיה ס"ל כדעת רב האי דלומדים מענין הקורבנות, ומכיון שכן שפיר ילפינן נמי מענין בנין כלי המשכן, וכשם שהתם היה בנין כלים הכ"נ בעלמא יש בנו"ב. ובאמת משו"ה, י"ל נמי דס"ל להרמב"ם כהא דכתב הרב המגיד דרק כשעושה כלי מתחילתו איכא ביה בנו"ב, אבל בהחזרת כלי ליכא ביה משום בנו"ב, והיינו משום שכך היה באמת בנין כלי המשכן שעשו אותם מתחילה, ולא היו בנויים מקודם. משא"כ לרש"י דכאמור ס"ל דאין ללמוד מבנין הכלים שבמשכן דאיכא בנו"ב, משו"ה ס"ל דבבנין כלים חייב משום מכה כפטיש והוא כעין המבואר בירושלמי (פ"ז, ה"ב) דאמרינן התם כל מלאכה שלא מצאו לה חכמים סמך לחייבו משום אחת המלאכות, סמכו לה חכמים משום מכה בפטיש. ע"ש. ולכן היינו נמי דס"ל לרש"י הכא, דהיות וליכא הכא שום חיוב של מלאכה, ממילא חייב משום מכבפ"ט. והן אמת כי תוס' בשבת (קב, ע"כ) ד"ה מכה, פליגי על שיטה זאת, וס"ל דמבפ"ט הוי רק בגמר מלאכה של אחד מט"ל מלאכות דוקא אבל אם אינו בגמר מלאכה ליכא ביה משום מכבפ"ט, עכ"פ רש"י לשיטתיה קאי דס"ל כירושלמי, דכל מקום שלא מצאו לו חכמים סמך לחייבו מאחד מלאכות חייב משום מכה כפטיש. וראה כס' יסודי ישורון על ט"ל מלאכות (ח"א, עמוד 244), ע"ש. ודו"ק.

[ובאמת לפ"ז עלה במחשבה דאולי יש לבאר את דברי הירושלמי כשכת (פ"ז, סוה"ב, וכן הוא שם בפי"ב, ה"א) דאמרינן התם, מה בנין היה במשכן, שהיו נותנים קרשים ע"ג אדנים וכו', הדא אמרה בנין לשעה בנין, הדא אמרה אפילו מן הצד, הדא אמרה אפילו נתון ע"ג דבר אחר, הדא אמרה בנין ע"ג כלים בנין. אדנים כקרקע הם. ומפרש הקורבן העדה שם, הדא אמרה, זאת אומרת אפילו בנין לשעה הוה בנין וחייב עליה. הדא אמרה, וש"מ בנין מן הצד שמיה בנין שהרי העמדת הקרשים לאו בנין ממש הוי. הדא אמרה, וש"מ אפילו נתן הבנין ע"ג דבר אחר ולא ע"ג הקרקע ממש הוי בנין. הדא אמרה, וש"מ נמי דבנין ע"ג כלים הוה בנין דקס"ד דאדנים ככלים חשובין וקיי"ל דאין בנין ע"ג כלים. ומשני אדנים כקרקע הן, וליכא למפשט מיניה שום דבר לא מן הצד ולא ע"ג ד"א ולא ע"ג כלים. ל"א אכלים לחוד קאי דליכא למפשט מיניה. ע"כ. וא"כ חזינן מדכרים אלו דאת מלאכת בונה ילפינן מהאדנים, ואמרינן דאדנים חשיבי כקרקע. וי"ל דלדעת רש"י אומנם הא דאמרינן דאדנים הרי הם כקרקע היינו כדי ליישב הבעיה דבנין ע"ג כלים, מ"מ רש"י ס"ל נמי דלאחר דאמרינן אדנים הרי הם כקרקע, ממילא ילפינן נמי דאין חשוב מלאכת בנין אלא בקרקע. שהרי לא היה עוד מלאכת בנין כמשכן אלא בכלים, וכאמור דמהכלים לא ילפינן, ולא נשאר ללמוד אלא מהאדנים, והם חשיבי כקרקע. אולם לעומת זה לדעת הרמב"ם האי דאמרינן אדנים הרי הם כקרקע היינו דוקא למיפשט הבעיה דבנין ע"ג כלים, מ"מ לא ילפינן מיניה דאין בנין בכלים, משום שעדין אפשר ללמוד דבר זה מבנין כלי המשכן, וק"ל, ועי' באור שמח (פ"י, דשבת, הי"ב) סוד"ה עוד קאמר, ע"ש, ודו"ק. וראה גם בדברי הרמב"ם (פ"י, דשבת, הי"ב) שפסק שם דאין בנין ע"ג כלים, וכתב הרב המגיד שם דמקורו של הרמב"ם הוא מדברי הירושלמי הנ"ל, ומאידך גיסא פסק הרמב"ם שם (בהלכה יג) דיש בנין וסתירה בכלים, והיינו כנ"ל דמדברי הירושלמי ילפינן רק דאין בנין ע"ג כלים דכלפי הא חשיבי אדנים כקרקע, אולם אין שום הכרח ללמוד מהתם דהבנין הוא רק בקרקע ממש, משום שעדין אפשר ללמוד בנין כלים גופיהו מכלי המשכן. אבל באמת לדעת רש"י שא"א ללמוד בנין כלים מכלי המשכן, דס"ל דלא ילפינן אלא מדברים שבגוף המשכן ממילא לא נשאר ללמוד אלא מאדנים, וי"ל דהא דאמרינן אדנים הרי הם כקרקע לכל מילי קאמר. וראה באגרות משה חאור"ח (סי' קכב, ענף ה) ד"ה ומוכרח כן, שבאמת עמד שם לבאר את דברי הרמכ"ם דמצד אחד חזינן דפוסק דאין בנין ע"ג כלים כמבואר בירושלמי, ומאידך גיסא ס"ל דיש בנין וסתירה בכלים, והיינו טעמא משום דמהירושלמי ילפינן דאין בנין ע"ג כלים, אבל כל שהוא בונה את עצם הכלי מתחלתו שעדין לא היה עליו שם כלי ובמעשיו נעשה כלי הוי בונה, ע"ש. והיינו כאמור דהרמב"ם ס"ל דהאי דיחויא דאדנים כקרקע קאי רק על האי בעיא דבנין ע"ג כלים, אבל רש"י ס"ל דילפינן מיניה נמי לשאר מילי, אלא דק"ק דהרי סו"ס דחינן בירושלמי התם רק לגבי האי בעיא דאדנים לא חשיבי ככלים, אבל אין הכוונה לומר דהם ממש כגוף הקרקע. איברא, דעתה מצאתי בס"ד בשו"ת אורח משפט להגרא"י קוק (עמ' קפט), אשר כתב שם כיוצא בדברים הנ"ל, שאילולא דברי הקדמונים בביאור דברי הירושלמי, היה אפשר לבאר דהא דאמרינן בירושלמי הדא אמרה בנין ע"ג כלים בנין, דכוונתם להקשות על מ"ד דס"ל דאין בנין בכלים דהרי האדנים הוי ככלים ואית ביה בנין, ומתרץ אדנים כקרקע ובאמת ליכא בנין בכלים. אלא שמדברי הרמב"ם לא מתבאר הכי דהא ס"ל דיש בנין בכלים, ופסק דאין בנין ע"ג כלים וכו'. עכת"ד, ע"ש. הרי דלפי ביאורו אה"נ למ"ד דאין בנין בכלים, הא דאמרינן אדנים כקרקע היינו כקרקע ממש, ומשו"ה אין בנין אלא בקרקע, ובכלים אין בנין כלל. וק"ל.

ואומנם הנה ראיתי בשו"ת תורת חסד מלובלין ח"א (חאור"ח, סי' ט, אות א), ולפ"ז עוד י"ל. אשר עמד שם לדון בענין עמודי הטלגרף אשר עובר חוט החשמל מעמוד לעמוד אם אפשר לצרפם לערוב בתורת צורת הפתח, ועמד לפלפל שם אם מאחר שראשי העמודים הם למעלה מן החוט שביניהם לכאורה הוי צורת הפתח שעשאה מן הצד דלא עשה ולא כלום, אולם מאידך גיסא י"ל כיון שהחוט מונח על העששית והאונקלי היוצא מן העמוד, א"כ י"ל דמהני כמו בחקק בראש העמוד והניח ע"ג או תחב יתד אצל ראש העמוד והניח ע"ג דמהני. ועמד לבאר שם כי לעולם אולי י"ל כי אע"ג דהתוס' בערובין (ב, ע"ב) ד"ה ואי בעית אימא, שעמדו להקשות שם על האי דפרכינן בגמ' על המשנה דאמרינן, פתח מבוי הרחב עשר אמות ששמים עליו קורה מלמעלה ימעט, משום דלא מקרי פתח אלא פירצה, ואם יש לו צורת הפתח אע"פ שהוא רחב עשר אמות לא ימעט. דנילף מפתח שער החצר דהרי אשכחן דהוי רחב עשרים אמה, ואפ"ה אקרי פתח. והקשו התוס' דמאי פריך שאני פתח החצר דהו"ל צורת הפתח שהכלונסאות היו ע"ג ווי העמודים שהקלעים תלויים בהם. ותירצו דהרי אמרינן התם בגמ' לקמן (יא, ע"א) דצורת הפתח שעשאה מן הצד לא עשה ולא כלום. וא"כ לכאורה לפי דברי התוס' הללו חזינן כי אע"ג דהוי העמודים שבפתח, צורת הפתח שעשאה מן הצד, מ"מ יש לחלק. דלעולם הכא בענין עמודי הטלגרף הרי הם מחוברים לאדמה והאונקלי הללו שע"ג הם קבועים ומחוזקים היטב במסמרים בנין לא ימוט לעולם. א"כ הם בטלים לגבי העמודים וחשיב שפיר כחקק באמצע העמוד, משא"כ התם בענין ווי העמודים הרי לפי דברי הירושלמי הנ"ל (פ"ז, דשבת, ה"ב) דבעינן התם כמה בעיות בנין לשעה, בנין מן הצד, ונתון ע"ג דבר אחר וע"ג כלים ואמרינן שאני אדנים דחשיבי כקרקע, מ"מ אין הם כקרקע ממש, דבקרקע ממש כל המחובר בו נעשה כגוף אחד. משא"כ התם אע"ג דהאדנים גופיהו חשיבי כקרקע, מ"מ היינו לגבי עצמן אבל לגבי הקרשים הוו כדבר אחר, ולכן אין הקרשים והאדנים נחשבים כדבר אחד. והוכיח כן, דהרי בקורבן העדה שם הביא ב' פירושים בהאי דיחויא דאמרינן אדנים הרי הם כקרקע, פירוש אחד דהאי דיחויא קאי אכולהו וליכא למפשט לא מן הצד ולא ע"ג דבר אחר. ופרוש שני דאכלים כלחוד קאי דליכא למפשט מיניה, ע"כ. וכתב התורת חסד, דנראה להוכיח כפרוש שני דהך דיחויא קאי רק אבעיה דע"ג כלים, מדברי הרמב"ם שכתב (בפ"י, דשבת, הי"ב) דהבונה ע"ג כלים פטור, ומקורו מדברי הירושלמי הללו, כמש"כ הרב המגיד שם דדחינן אדנים כקרקע. והשתא אם איתא דדחויה דהירושלמי קאי נמי לענין בנין ע"ג דבר אחר, א"כ הוה ליה להרמב"ם לפסוק נמי דהבונה ע"ג ד"א פטור וכמו שפסק בענין הבונה ע"ג כלים. א"ו דדחויה דהירושלמי קאי אהך דכלים בלחוד, אלא דהיא גופא קשיא כיון דמסקינן דאדנים הרי הם כקרקע, א"כ היאך שייך ללמוד מכאן דאפילו נתון ע"ג דבר אחר הוי בנין, הרי כשהקרשים מונחים ע"ג אדנים הו"ל כמו ע"ג קרקע, אלא ודאי דמזה ראיה לסברא הנ"ל דאע"ג דהאדנים לגבי עצמן הוי כקרקע מ"מ לגבי הקרשים הוי כדבר אחר, ולא אמרינן דהאדנים והקרשים הכל כגוף אחד שנשתקעו בבנין והוי כקרקע, רק חשיב ע"ג דבר אחר כיון שסו"ס אינו מחובר ממש לקרקע. אבל לעולם בדבר שמחובר לקרקע ממש אה"נ דאמרינן דהכל נעשה כגוף אחד ממש, כי הא דעמודי הטלגרף. ע"ש.

א"כ לפ"ז אולי י"ל דרש"י והרמב"ם בהא פליגי דהאי דחויא דאדנים כקרקע קאי אכולהו כביאורו הראשון של קורבן העדה, או כביאורו השני דלא הוי אלא לגבי בנין ע"ג כלים, דהרמב"ם ס"ל כאמור דהא דאמרינן אדנים כקרקע, ולא כקרקע ממש, ולהכי דחויא לא הוי אלא רק לגבי דאין בנין ע"ג כלים, דהא איכא למילף מדחויא דהירושלמי, אבל לעולם לא חשיב כקרקע ממש, ולכן א"א ללמוד הכי דאין בנין ע"ג דבר אחר, וכמו שביאר התורת חסד הנ"ל. משא"כ רש"י ס"ל כביאור הראשון של קורבן העדה דהא דאמרינן אדנים כקרקע הוי אכולהו בעיין דאין בנין ע"ג דבר אחר ואין בנין ע"ג כלים, וממילא לפ"ז צריך לבאר דהא דאמרינן אדנים כקרקע הינו כקרקע ממש, ולהכי פשטינן לכולהו דאין בנין ע"ג כלים, וכן נמי דאין בנין ע"ג דבר אחר, משום דהאי אדנים הם כקרקע ממש. וממילא לפ"ז שפיר איכא למימר כביאור הנ"ל דהרמב"ם דס"ל דאדנים לא הוי כקרקע ממש, ס"ל דיש בנין וסתירה ככלים משא"כ רש"י דס"ל דהאדנים הם כקרקע ממש ס"ל דאין בנין אלא בקרקע דומיא דאדנים, ואין בנין וסתירה בכלים. וק"ל].

אלא שלכאורה יש להעיר על עיקר דברים אלה ביסודם, בהא דאמרינן דלרש"י כשם שלא ילפינן מלאכות מענין הקורבנות הכ"נ לא ילפינן מכלי המשכן. כי הנה בנוסף לביאור שהביא האגלי טל בפתיחה (סי' א, אות טו), כביאור מחלוקת הראשונים אם ילפינן מלאכות מענין הקורבנות, או לא. יעו"ש. יש לבאר עוד, דדעת רש"י ודעימיה דס"ל דלא ילפינן מלאכות מענין הקורבנות משום שהרי הטעם דילפינן את מלאכות שבת מהמשכן הוא משום דסמיכי להדדי בציווים כריש פר' ויקהל דנאמר (פל"ה, ב) ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש וגו', וסמיך ליה (שם, פסוק ד) ויאמר משה אל כל עדת ישראל לאמר זה הדבר אשר ציוה ה' לאמר קחו מאתכם תרומה לה' כל נדיב לבו יביאנה וגו'. כמבואר ברש"י (מט, ע"ב) ד"ה כנגד עבודות המשכן, שכתב שם, דפרשת שבת נסמכה לפרשת מלאכת המשכן ללמוד הימנה, ע"ש. וכן מבואר כיוצ"ב בדברי הרמב"ן והרשב"א (שם) ע"ש. וממילא י"ל דהיות וילפינן מסמיכות זאת א"כ לא ילפינן אלא דוקא ממאי דכתיבי התם. ושם הרי לא נאמר אלא מענין מלאכת המשכן וכליו ובקורבנות לא מיירי. וזהו אשר ס"ל לרש"י דמענין הקורבנות לא ילפינן מלאכות. אולם לעומת זה רב האי גאון ס"ל, דהאי דילפינן מענין המשכן לאו דוקא מאי דכתיבי התם בפרשה אלא זהו גילוי מילתא ללמוד מכל מאי דהוה בענין המשכן, ולהכי ילפינן גם מענין הקורבנות. (ויש לחזק את הדברים לפי מש"כ האגלי טל בפתיחה שם (סי' א, אות ח) שכתב לבאר, דכנגד ביאורו של רש"י ושאר הראשונים דס"ל דהאי דילפינן את מלאכות שבת מהמשכן היינו משום דסמיכי להדדי דנסמכה פר' שבת לומר דאין בנין המשכן דוחה את השבת, וממילא נשמע מיניה דכל מידי דהוה במשכן מלאכה הוא ואסור לעשותו בשבת, ע"ש. וא"כ י"ל דהיינו הנ"מ בניהו דרש"י ורב האי, דרש"י דיליף מסמיכות הדברים דהוסמכה פר' שבת לפר' המשכן ללמוד ממנה את המלאכות אין לנו אלא המלאכות המפורשות בענין בנין המשכן וכליו, דאינהו חשיבי מלאכות לגבי שבת. אולם לעומת זה לדעת רב האי דס"ל דאחר דילפינן דאסור לעשות את מלאכת המשכן בשבת, מיניה ילפינן דכל דהוה במשכן אסור לעשותו בשכת, וממילא הרי במשכן היה ג"כ מעשה הקורבנות, ואין הם דוחים את השבת מלבד קורבן התמיד שיש בו ציווי מיוחד דדוחה את השבת עי' פסחים (עז, ע"א), וק"ל). וממילא לפ"ז א"א לבאר כאשר רצינו לומר לעיל, דלדעת רש"י כשם דלא ילפינן מלאכות מקורבנות. הכ"נ דלא ילפינן מכלי המשכן. דהרי עד כאן לא ילפינן מהקורבנות משום דהתם במלאכת המשכן (בריש פר' ויקהל) לא הוזכר מענין הקורבנות, אולם לגבי כלים הרי מיירי התם קרא כדכתיב (לה, יג) את הארון ואת בדיו וגו', וק"ל.

ומה גם דהנה יש לומר, כי הנה במשנה דשבת (צב, ע"א) הנ"ל אמרינן המוציא בין בימינו בין בשמאלו בתוך חיקו או על כתיפיו חייב, שכן משא בני קהת, ופירש רש"י וז"ל: שכן משא בני קהת, בכתף ישאו (במדבר ז) וימין ושמאל וחיק אורח ארעא, ובשם רבינו יצחק בר יהודא מצאתי, שאמר בשם רב האי שמפורש בהש"ס ירושלמי ופקודת אלעזר בן אהרון הכהן שמן המאור וקטורת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה, שמן אחד בימין ושמן אחד בשמאל והקטורת בחיקו והחביתין בכתף, עכ"ל. ומדברי רש"י הללו מתבאר דס"ל דהא דאמרינן במשנה שכן משא בני קהת קאי רק לגבי המוציא על כתפיו כמבואר בדברי רש"י דימינו ושמאלו וחיקו אורח ארעה הוא, ורק לגבי המוציא בכתיפיו ילפינן מבני קהת שנאמר בכתף ישאו. [ורק דעת רב האי גאון היא כירושלמי דאת כל סוגי יציאות אלו ילפינן מהאי קרא דופקודת אלעזר וגו' שהיה מוציא בידיו בחיקו ובכתיפיו, והיינו משום דס"ל שאין לומר שכן הוא מנהג העולם לישא בשמאלו ובחיקו, אולם מכיון שמצינו שכן הוא משא בני קהת, כדמפרש לכן חייב חטאת, וכן ביאר התורה תמימה כפר' במדבר (פרק ד, אות י) את דברי הירושלמי הללו דר"ל שאף שאין מנהג העולם לישא בשמאלו ובחיקו וכו', כיון שמצינו שכן הוא משא בני קהת חייב, ע"ש. וראה גם בפרוש המשניות להרמב"ם בפי' משנה זו (פרק י, משנה ג) שג"כ מבואר מדבריו שם דס"ל כרש"י שרק את המוציא בכתף ילפינן ממשא בני קהת, שכתב שם, הוצאת בני קהת לארון היתה בכתף, ובהל' שבת (פי"ב, הי"ב) כתב הרמב"ם המוציא בין בימינו בין בשמאלו בין בתוך חיקו חייב מפני שהוציא כדרך המוציאין, המוציא על כתיפו חייב וכו', שכן היה משא בני קהת וכל המלאכות ממשכן אנו לומדים אותם, ע"ש. הרי שהרמב"ם ס"ל כרש"י דרק ענין ההוצאה בכתף ילפינן מבני קהת, אבל שאר הוצאות אורח ארעה הוא].

ומעתה עכ"פ הרי מפורש בדברי רש"י, דס"ל שאת המשא בכתף ילפינן מבני קהת, והרי משא בני קהת היה הארון ושאר הכלים, כמפורש בבמדבר (פ"ד, פסוק טו, ובפרק ז, פסוק ט, יעו"ש), ומכיון שכן הרי חזינן דרש"י ז"ל גופיה ס"ל ללמוד את ענין ההוצאה ככתיפו ממשא דבני קהת שמשאו היה כלי המשכן, והרי מפורש דאע"ג דרש"י ס"ל דאין לומדים מענין הקורבנות מ"מ ילפינן מענין הכלים. וממילא הדרא קושיה לדוכתא מדוע ס"ל לרש"י דאין בנין וסתירה בכלים, לילף מכלי המשכן דהיה בהו בנין. אולם אולי יש לחלק בין הא דיליף רש"י משא בכתף ממשא בני קהת שהיה משא הכלים, לענין נידון דידן של בנין כלי המשכן. כי לעולם עד הכא לא ילפינן ממשא בני קהת אלא כי התם דמיירי בענין הוצאה, שבאמת את גוף עיקר דין הוצאה ילפינן מענין המשכן עצמו כדאיתא בשבת (צו, ע"ב) ע"ש. וכל מאי דילפינן ממשא בני קהת הוא שגם הוצאה בכה"ג חשיב הוצאה כי הא דבני קהת היו נושאים בכתף, כלומר שכן הוא דרך הוצאה. אולם אין לומדים משם את גוף הדין של הוצאה בכתף. משא"כ הכא דבאים אנו ללמוד את עצם הדין של בנין וסתירה בכלים, בהא באמת ס"ל לרש"י שלא לומדים מכלי המשכן. וק"ל. וצ"ע. ושוב נדברתי אחר זמן עם הגאון ר"ח קנייבסקי שליט"א, בענין ההערה הנ"ל, דמדוע לדעת רש"י אין בנו"ב, ולא ילפינן מכלי המשכן. והגדתי לו מתורף דברינו הנ"ל. והוסיף הגאון הנז' ואמר לי, כי יש ליישב בפשטות ולומר, דלעולם אע"ג שלמדו ממלאכת המשכן, רק ממלאכות חשובות למדו, וענין בנין הכלים לדעת רש"י לא חשיב מלאכה חשובה, ולכן לא למדו ממנה, ע"כ.