The Books of HaRav HaGaon Pinhas Zbihi

שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך א - או"ח, הערות סימן ח הערה ד

ועי' בערוך השולחן להגרי"מ עפשטיין (רס"י קמז, סעי' א ב ג), שביאר שם ביאור יקר מדוע ס"ל למרדכי דמהני נט"י לנגיעה בס"ת, דהוא משום דבגמ' דשבת (יד, ע"א) מבואר דהיו ב' גזירות, דמעיקרא גזרו שכל הנוגע בס"ת ונגע אח"כ בתרומה ידיו פוסלות את התרומה. משום דרבי פרנך אמר ר' יוחנן וכו', והיינו דגזרו הכי כדי שלא יגע בס"ת ערום. ואח"כ גזרו על כל ידים שפוסלים את התרומה. ובפשטות יש חילוק בין גזירה ראשונה לגזירה שניה, דגזירה שניה דסתם ידים פוסלים את התרומה, והטעם הוא משום דידים עסקניות הם ושמא נגע במקום שאינו נקי, לפ"ז אם נגע בתרומה מיד אחר נט"י התרומה טהורה. אולם בגזירה ראשונה דהטעם הוא כדי שלא יגע בס"ת כשהוא ערום, מה לי קודם נט"י או אחר נט"י דבין כך ובין כך אסור לגעת בס"ת בלא הפסק מפה. והנה מלשון הרמב"ם שכתב בפרוש המשניות (פ"ג, דידים, משנה ג) דבהתחדש הגזירה דסתם ידים, עזבו הענין הראשון, ע"ש. מלשון זה של הרמב"ם דעזכו ענין הראשון, משמע דאחר הגזירה השניה דסתם ידים וכו' דמהני בענין זה נט"י, ממילא גם בידים שנגעו בס"ת אין טומאה אם נגע בהם אחר נט"י, וליכא איסורא אלא רק כשנגע בהם בלא נט"י. דאל"כ מאי עזבו ענין הראשון איכא, אלא ודאי דבגזירה שניה נעקרה גזירה ראשונה. אולם לעומת זה מדברי התוס' בשבת (שם, עמוד ב) ד"ה כיון דהך וכו', שכתבו שם, ומיהו השתא דגזור ידים מחמת ספר ברישא אפילו נוגע סמוך לנטילה גזור עליה, שלא חלקו, ע"ש. דמבואר מדברי התוס' הללו דאף לאחר גזירה שניה דסתם ידים וכו', נשארה גזירה ראשונה דאם נוגע בס"ת הידים פוסלים אפילו באופן שנטל ידיו, וממילא אסור לגעת כס"ת אף כשנטל ידיו. וא"כ י"ל דהמרדכי שכתב, דאם נטל ידיו ולא הסיח דעתו דמותר לאחוז הס"ת ערום, ס"ל כהרמב"ם הנ"ל בפרוש המשניות שכתב, דבהתחדש הגזירה דסתם ידים עזבו ענין הראשון, וממילא משו"ה ס"ל למרדכי דאם נטל ידיו שרי לגעת בס"ת. משא"כ האגודה דס"ל שאסור לגעת בס"ת גם היכא שנטל ידיו, ס"ל כביאור התוס' דאף לאחר גזירה שניה גזירה ראשונה במקומה נשארה, וממילא בכל אופן אסור לגעת בס"ת. וסיים שם ערוך השולחן, דאע"ג דמדברי הרמב"ם בפרוש המשניות הנ"ל מבואר דמהני נט"י לנגיעה בס"ת, מ"מ מדברי הרמב"ם בהלכות (פי', דהל' ס"ת, ה"ו) שכתב בסתמא, אסור לאחוז ס"ת ערום ולא חילק בין לפני נטילה לאחר נטילה משמע דאסור בכל גווני, וכן הוא העיקר לדינא, ולכן לא הביא מרן הב"י דבר זה בשו"ע, עכת"ד. ע"ש.

והן אמת, כי עתה זכינו לאורו של הראבי"ה [הוצאת מקיצי נרדמים], ומבואר שם (במסכת מגילה סי' תקצא, כרך ב, עמוד 334) בזה"ל: ואמר רבי פרנך כל האוחז ס"ת ערום נקבר ערום, ומסקינן ערום מאותה מצוה שלא קיבל שכר על קריאתו, ונראה בעיני דהני מילי בידים סתם, אי נמי כשנטל ידיו והסיח דעתו, דהוי כאילו לא נטל. אבל נטל ולא הסיח דעתו לא קפדינן, דגרסינן בפרק קמא דשבת גבי שמונה עשר דבר והידים, ומפרש טעמא משום דידים עסקניות הן, ומסיק תנא אף ידים הבאות מחמת ספר וכו' עד משום דרבי פרנך וכו', ופריך הי גזור ברישא, אילימא הך גזור ברישא פירוש ידים בלא ספר, כיון דהך גזור ברישא הא תו למה לי, אלא הך גזור ברישא והדר גזר בכולהו ידים, ואי איתא דרבי פרנך איירי אף בשנטל ידיו. לישני ליה אע"ג דגזור ברישא כידים בלא ספר היינו בלא נט"י, והדר גזור אף בנטילה משום דרבי פרנך, אלא שמע מינה דתרוויהו בלא נטילת ידים מיירי, ויש שדוחים ואומרים דסתמא דמילתא אדם הקורא מסיח דעתו, ולהכי לא שני הכי התם, ודחית קנה היא וליתא, אלא כדפרישית. עכ"ל. ע"ש. [וביאר הרב המגיה בראבי"ה שם (עמוד 335, הערה ב) דכוונת היש דוחים היא: דבאמת רבי פרנך מדבר אף בנוגע לאחר נטילה, אבל מן הסתם אדם הקורא בספר מסיח דעתו משמירת ידיו, ואף שלפעמים אפשר שאינו מסיח דעתו, בשביל זה לא היו גוזרין, ומפני זה לא שרו התם שגזרו, אף בנוגע לאחר נטילה משום שאינו מצוי הרבה. וזהו שכתבו בתוס' שבת שם, וא"ת והא נפקא מינה לנוגע בספר מיד אחר נטילה ולא הסיח דעתו, ואפילו הכי ידיו טמאות משום דרבי פרנך, ויש לומר משום הא לא היו גוזרין דמילתא דלא שכיחא היא. אבל לסברא זו קשה שהרי ראינו שר' פרנך מדבר בקורא בלא היסח הדעת משמירת ידיו, וא"כ מילתא שכיחא היא והיה להם לגזור, והדרא קושיה לדוכתא, אלא ודאי שלר' פרנך אינו אסור אלא בידים סתם, וזהו שכתב רבינו בסמוך, ודחית קנה היא. ע"כ. ע"ש].

וא"כ לפי דבריו המפורשים הללו של הראבי"ה, לכאורה אין אנו צריכים להגיע לפרושו של הגרי"מ עפשטיין בערוך השולחן הנ"ל, דהראבי"ה ס"ל כהרמב"ם דגזירה שניה עקרה גזירה ראשונה, [כי הרי המרדכי שהביא דכ"י, כתב את דבריו בשם הראבי"ה. עי' במרדכי דמגילה (סו"פ בני העיר, סי' תתלד). ע"ש]. כי לעולם מדברי הראבי"ה הנ"ל מבואר, דגם בעצם הגזירה הראשונה דהנוגע בס"ת דידיו טמאות וכו', לא מיירי אלא בלא נטל ידיו, אבל אם נטל ידיו ולא הסיח דעתו, מהני ליה שיוכל לגעת בס"ת, וא"כ זהו מגוף הגזירה הראשונה, ולא שהתחדש רק בגזירה השניה. וק"ל. וראה גם בדברי הרשב"א בחי' לשבת (שם) ד"ה אילימא, ע"ש. וזה דלא כהתוס' בשבת (יד, ע"ב) ד"ה כיון, שביארו, דבאמת רבי פרנך מיירי אף בנטל ידיו, והוא אשר דוחה הראבי"ה, וכן מבואר בדברי הרמב"ן בשבת (שם), ע"ש. וראה גם בדברי הרב המגיה בראבי"ה (שם, עמוד 335, הערה ו - 2) ע"ש.

ואומנם שו"ר בס"ד בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ק (חאור"ח, סי' ז) ומצאתי שם, שבאמת עמד לדייק כן כדברי ערוך השולחן הנ"ל, מדברי הרמב"ם בפי' למשניות הנ"ל (פ"ג, דידים, משנה ג), דמכך שכתב, ואחר הגזירה הזאת גזרו גזירה זאת יותר כוללת ממנה, ועזבו זה הענין כולו וכו', דמדכתב ועזבו וכו', מכלל שאחר הגזירה הכללית אין שום נ"מ בגזירת הראשונים, א"כ משמע שאם נגע בס"ת אחר הנטילה לא נטמאו הידים ודלא כסברת התוס' דשבת יד, ע"ב שכתבו דנשארה גזירה ראשונה דבס"ת אפילו אחר נטילה אסור. אלא הרמב"ם ס"ל כהמרדכי, והוסיף שם הנו"ב וכתב, כי לכאורה היא גופא קשיא בדברי הרמב"ם, כיון דמתחילה גזרו סתם, א"כ אפילו אחר נטילה גזרו, ואיך בטלו אח"כ להתיר מה שכבר נאסר במנין, (כעין מה שהקשו התוס'), אלא ודאי שגם מתחילה לא נגזר על אחר הנטילה משום דרבי פרנך, דגם רבי פרנך גופיה לא שייך אחר נטילה. ולכן ביאר שם, כי אע"ג דמצינו שהרמב"ם בהל' אבות הטומאה (פ"ט, ה"ה) כתב, בראשונה היו מניחים כיכרות של תרומה בצד הספרים ואומרים, זה קודש וזה קודש ובאין עככרים וקורעין את הספרים, לפיכך גזרו שכל תרומה שתגע באחד מכתבי הקודש נטמאת וכו', ונמצא כל כתבי הקודש פוסלין את התרומה, ולא עוד אלא מי שהיו ידיו טהורות, ונגע באחד מכתבי הקודש נעשו ידיו שניות ומטמאין את התרומה ואת המשקין, ואע"פ שאין הידים מתטמאות אלא מראשון לטומאה כמו שביארנו, הן מתטמאות מן הספר. ע"כ. והנה הרמב"ם לא פירש שהטעם שהספר פוסל את הידים הוא משום דרבי פרנך שלא יגע בספר כשהוא ערום, אלא משום הטעם שספר פוסל את התרומה, אמרו שפוסל גם את הידים, ושכן משמע לשונו שכתב ולא עוד וכו', משמע דלרבותא נקט לא מבעיא שהספר עצמו פוסל את התרומה, אלא אפילו ידים מחמת ספר פוסלים תרומה, דהוא משום לתא דספר פוסל את התרומה, שאם בידים הטעם הוא משום דרבי פרנך, א"כ לא שייך לומר ולא עוד שהרי טעמא אחרינא איכא בידים הבאים מחמת ספר דלא שייך בס"ת עצמו. והרמב"ם בפרוש המשניות שם (פ"ג, דידים, משנה ג) כתב בזה הלשון, כבר בארנו בסוף זבין הסיבה אשר בעבורה גזרו על כתבי הקודש שהם פוסלים התרומה כשנגעה בהם, ולפי שרצו לקיים ולהעמיד הגזירה גזרו ג"כ שידים הבאים מחמת ספר פוסלין התרומה וכו', ואחר הגזירה הזאת, גזרו זו הגזירה יותר כוללת ממנה ועזבו הענין הזה כולו, והיא שכל הידים שניות פוסלין התרומה בין נגעו בספר בין לא נגעו, וזאת היא הנימנת בסוף זבין באומרו, והידים מכלל הדברים הפוסלים התרומה. וא"כ מדבריו אלה של הרמב"ם בפרוש המשנה מבואר נמי דכתבי הקודש מטמאין הידים לאו משום דרבי פרנך הוא, אלא כדי להעמיד גוף גזירת הספרים שפוסלים את התרומה, ולכאורה קשה, דהרי בגמ' אמרו דהוא משום דר' פרנך, אלא ודאי דצ"ל דר' פרנך לא הוי אלא בס"ת, אבל בשאר כתבי הקודש אין איסור לאוחזן אפילו ערום, ולהכי הגזירה בהו הוא משום גוף התרומה הנוגעת בספרים, והא דנקטינן בגמ' דוקא הא מילתא דרבי פרנך, משום דאי לאו דר"פ, אפשר שלא היו גוזרים כלל משום לתא דספרים עצמם על הידים הבאים מחמת ספר, אלא משום שהוצרכו לגזור בידים הבאים מחמת ס"ת משום דרבי פרנך, והיו העולם טועים לומר שכשם שיש חילוק בין ס"ת לשאר ספרים לענין ידים, כך יש חילוק בין ס"ת לשאר ספרים אם נגע בתרומה שבאמת בזה אין חילוק, ולכן כדי שלא לחלק הדבר שכל הספרים פוסלים התרומה, גזרו ג"כ בידים הבאים מחמת שאר ספרים. וכיון שכבר הוצרך הרמב"ם להביא גזירת הידים מחמת לתא דספרים עצמם, לא הוצרך להביא דר' פרנך, דהרי נשמע ונלמד מתוכו, וכאמור דמדברי הרמב"ם בפרוש המשניות, דמבואר מיניה דלאחר גזירה שניה דגזרו בסתם, נעקרה גזירה ראשונה דהנוגע בס"ת, ומתבאר דמהני ביה נט"י לנוגע בס"ת. אף שמדברי הרמב"ם הנ"ל (בהלכות אבות הטומאה פ"ט, ה"ה) מבואר דחזר בו מזה, שהרי פסק דידים הנוגעים אחר הנטילה בספר ג"כ טמאים וכדמשמע מדבריו שכתב היו ידיו טהורות ונגע באחד מכתבי הקודש, וידיו טהורות שכתב הרמב"ם היינו אחר הנטילה. היינו משום שסובר שמצד הגזירה שגזרו בידים משום ספר עצמו לא שייך לחלק בין קודם נטילה ללאחר הנטילה, אבל לגבי הגזירה דרבי פרנך גופיה לפי המבואר מדבריו בפרוש המשנה דלא ס"ל כהתוס' בשבת (יד, ע"ב), דהגזירה דר"פ נשארה שלא לגעת בס"ת אף אחר הנטילה, אלא ס"ל להרמב"ם דמותר לאחוז בס"ת אחר שנטל ידיו ובזה לא מצינו שחזר בו. אולם אח"כ כתב הנודע ביהודה, כי לעולם אפ"ל דהרמב"ם ס"ל דבשאר כתבי הקודש נמי שייך דרבי פרנך שלא לגעת בהם, ומשום הכי באמת גורו על הנוגע בהם. והא דהוצרך ליתן טעם משום חיזוק גזירה דספר עצמו, היינו שאפילו אחר הנטילה אם נגע בספר נטמאו ידיו, דמשום דר"פ לא היו גוזרים אחר הנטילה. עכת"ד. ע"ש.

וא"כ לפי הס"ד של הנודע ביהודה חזינן, דמבאר דהרמב"ם עומד בשיטת הראבי"ה דמהני נט"י לנגיעה בס"ת, כי לא מצינו דהרמב"ם חזר בו בהא דלפי ר"פ שרי לאחוז בס"ת ערום אחר שנטל ידיו. אולם במסקנתו מבואר דס"ל דלעולם הרמב"ם ס"ל דאסור לאחוז בס"ת ערום אף שנטל ידיו, והוא כמסקנא של ערוה"ש הנ"ל שעמד לדייק מדברי הרמב"ם בהל' ס"ת (פ"י, ה"ו) שסתם את דבריו שם, דמשמע מיניה שאסור לאחוז בס"ת ערום בכל גווני גם כשנטל ידיו. והיינו נמי הא דנקט הרמב"ם בהל' אבות הטומאה דגזירה דידים הוי משום לתא דספרים, דבכל גווני אסור לגעת בהם גם כשנטל ידיו כמו שביאר הנודע ביהודה, וממילא הרמב"ם ס"ל דלא כהמרדכי אלא כספר האגודה.

והנה בהאי פירושא דאסור לאחוז בס"ת ערום, בפשטות הכוונה היא כמתבאר מדברי מרן כאן (סי' קמז, ס"א) דהוא כל שנוגע בידים בס"ת, בלא הפסק מטפחת. אולם עי' במאמר מרדכי (שם, סק"ב) שהביא משם ס' נזירות שמשון דדקדק מלשון הרמב"ם שכתב (בפ"י, מהל' ס"ת, ה"ו) לא יאחז ס"ת "כשהוא" ערום, דמזה משמע דהרמב"ם ר"ל דאדם שהוא ערום בלי בגדים לא יאחוז בס"ת וכתב שם המאמ"ר, שגם מפי' רבי דוד עראמה נראה ברור שהבין דברי הרמב"ם כמו שהבינם הרב נזירות שמשון, וצ"ע. [ונראה כוונתו של המאמ"ר, דהוא משום דהמהר"ד כתב שם בפי' על הרמב"ם פ"י דהל' ספר תורה ד"ה כשהוא ערום, בזה"ל: ויש מפרשים הספר תורה בלא מטפחת שהוא כרוך סביבו, ומגביהו בביהכ"נ בפני הציבור דצריך להזהר שלא יהיה ערום משום כבוד ציבור. עכ"ל. דמהא דכתב ויש מפרשים וכו' משמע דהפרוש העיקרי הוא כפשוטו, שלא יאחז ס"ת כשהוא ערום הינו דהאדם האוחזו הוא ערום, ויש מפרשים דהינו הס"ת, ולהכי נקט ויש מפרשים וכו' בוא"ו, וק"ל]. וגם מהרי"ט בתשובותיו (ח"א, סי' קלו) הביא פרוש זה, בדברי הרמב"ם בשם מי שהבין, דהיינו שהאדם ערום וכו', ודחה את דבריו. ופי' דהא דשינה הרמב"ם וכתב "כשהוא" ערום וכו' להשמענו דכשהס"ת ערום אסור לאחוז אפילו בעמודים, עכת"ד המאמ"ר. ע"ש. [ועי' בס' שרי המאה (ח"ב, עמוד 82) אשר הביא שם בשם הגאון רבי מנשה מאיליה, אשר עמד לפרש לפני תלמידיו את דברי הגמ' דשבת (יד, ע"א) האוחז ס"ת ערום, דהיינו שהאוחז הוא ערום בלא בגדים, כדרך שאמרו במסכת תרומות (פרק א, משנה א) התורם את תרומתו ערום, שהכוונה הוא שהתורם ערום, והכ"נ האוחז בס"ת הוא ערום, ומשום שהוא לא נהג כבוד בס"ת ונטלו בידו כשהוא ערום בלא כסותו לעורו ולכשרו, על כן אחת דתו מדה כנגד מדה, שבהגיע יום מותו יקברוהו ערום בלי מלבוש ובלי תכריכים, וכעסו עליו על פרוש זה שהוא נגד המפרשים בגמ', דהכוונה היא שהס"ת הוא ערום. ע"ש. (עי' במש"כ ע"ז לקמן בס"ד). והן אמת דעל עצם הפירוש דהיינו שהאדם עצמו ערום, חזינן דלא נפלאת היא כ"כ דכמבואר שיש מפרשים האומרים כן, ויש המוסיפים שכן היא ג"כ שיטת הרמב"ם. אולם בהאי פירושא דנקבר ערום היינו בלא מלבוש, נשגבה היא ופליאה, דהרי אמרינן התם במפורש בגמ' ערום ס"ד, אלא ערום בלא אותה מצוה. וק"ק לומר שיפרש כן את דברי הגמ'. וק"ל]. והנה יש מפרשים ביאור אחר קרוב לזה, דהאי ערום היינו שאוחז הס"ת ערום בלא טלית מצויץ וכ"כ לבאר מהר"ט מילדולא בספר מים רבים (חיו"ד, סי' נג) והביא דבריו בס' כף החיים (סי' קמז, סק"ד), ע"ש. וראה גם ביפה ללב למהר"י פלאג'י (סי' קמז, סק"א), אשר הביא שם את דברי יד אהרון על הטור מהדורא בתרא (שם, בהגהות הטור - סק"א) שהביא בשם גדול אחד כיוצא בביאור זה, דיש מפרשים דהאי תיבת ערום לא קאי אס"ת אלא על האדם האוחז הס"ת, שאם הוא ערום מטלית מצוייץ לא יאחז בס"ת, ע"ש.

ואומנם הנה ראיתי להגאון מהרש"ם בס' דעת תורה (סי' קמז, ס"א), אשר הביא שם ג"כ את תשובת מים רבים הנ"ל (חיו"ד, סי' נג), ששמע דהאוחז ס"ת ערום היינו כשהאדם ערום בלא טלית מצוייץ, והרב המגיה בדעת תורה שם [הלא ניהו מר נכדו עמוד היראה מהרש"ם שבדרון שליט"א], עמד להעיר ע"ז מדברי הגמ' בשבת הנ"ל (יד, ע"א) דאמרינן התם, תנא אף הידים הבאות מחמת ספר פוסלות את התרומה משום דר' פרנך, דאמר ר' פרנך אר"י האוחז ס"ת ערום וכו', ומבואר להדיא דלא כפרוש זה דהרי מבואר דהוא ענין כידים ולא בגופו של האדם, ונשאר בצע"ג. ע"ש. [ובאמת קושיא זו תיכון נמי על המפרשים הנ"ל דמבארים דהינו שהאדם עצמו ערום. וק"ל]. ומ"מ אף שלעיקר דינא בפשטות נקטינן כדברי מרן שבשו"ע דהכוונה שלא יאחז הס"ת בידים בלא מטפחת, מ"מ למיחש מיהא בעי להני פרושי, ויעלה לס"ת בטלית מצוייץ וכו', כמש"כ הכה"ח (סי' קמז, סק"ד), ע"ש. וראה גם ביפה ללב (שם) שלאחר שהביא פרוש זה דמיירי שלא יאחז הס"ת בלא טלית מצוייץ, כתב, דדבר זה מסייע להרב מעשה אברהם (בחאור"ח, סי' לו) שכתב, דאין לעלות לס"ת וגם לא לעשות שום מצוה הנוגע לס"ת בלתי הדור בלבושו שיהיה מעוטף בטלית, ושכן מבואר מעוד אחרונים שצריך להיות מעוטף בטלית לגלילה ולהגבהה, ולהוצאת והכנסת הס"ת, ולפתיחת ההיכל, אולם עמד להעיר ע"ז, מהמנהג שנוהגים במנחה של שבת לעשות את מצוות הס"ת בלא טלית ולא מצינו מי שמערער ע"ז. ולכן כתב שם היפה ללב דבאמת במקום אשר הוא יכול ומצוי לפניו טלית מצוייצת, אה"נ דיתעטף בטלית ויעלה לס"ת, אבל אם לא מצוי לפניו, לא ימתין עד שיביאו לו הציצית משום טורח ציבור ויעלה כמות שהוא בלי ציצית, וכ"ש שלא ידחה את העליה לס"ת בגלל שאינו מעוטף בציצית. יעו"ש.

ומעתה הנה לפי ביאורו של הרב נזירות שמשון, בדברי הרמב"ם דהאי ערום קאי על האדם, וכאשר הביא המהרי"ט, ושכן משמע דמהר"ד עראמה מבאר בדבריו, ובאמת כן מצאתי ג"כ בס"ד בס' בני בנימין על הרמב"ם בהל' ס"ת (שם), שג"כ ביאר דברים כפשוטם בדבריו, דהאי ערום קאי על האדם, וכתב שם, ושמעתי שכ"פ גם הג"ר מנשה איליער, והרעישו עליו גאוני דורו, ע"ש. (ובפשטות נראה דהאי רבי מנשה, הוא רבי מנשה מאיליה הנ"ל שהביאו כספר שרי המאה, אשר הקפידו עליו גאוני דורו בביאורו זה, אולם כאמור דלא נפלאת היא, כי מצינו שורש וענף לביאור זה). וא"כ לפי ביאור זה אולי באמת יש לבאר את דברי הרמב"ם הנ"ל בפרוש המשניות דידים (פ"ג, משנה ג) אשר מבואר בדבריו, דהאי דגזרו דידים מחמת הספר פוסלים את התרומה, הוא לפי שרצו לקיים ולהעמיד הגזירה הראשונה דכתכי הקודש פוסלים את התרומה, ולא נקט לה הרמב"ם דהוא משום דרבי פרנך, וכמו שהכיא הנודע ביהודה הנ"ל לדייק מדברי הרמב"ם בהל' טומאת מת. כי י"ל דהרי הרמב"ם ס"ל דהא דרבי פרנך לא מיירי כלל בנוגע בס"ת בידים, דהא ס"ל דהאי ערום קאי על האדם, והיינו נמי דסתם הרמכ"ם את דבריו בהל' אבות הטומאה (פ"ט, ה"ה) וכתב שם, בראשונה היו מניחים ככרות של תרומה בצד הספרים וכו', לפיכך גזרו שכל תרומה שתגע באחד מכתבי הקודש נטמאת וכו', ולא עוד אלא מי שהיו ידיו טהורות ונגע באחד מכתבי הקודש נעשו ידיו שניות ומטמאין את התרומה וכו', וחזינן דאינו מזכיר לרבי פרנך כלל, ומבואר מדבריו דכולהו משום לתא דספרים נגעו בה. ולפי הנ"ל איתי שפיר, משום דלהרמב"ם אינו שייך כלל לר' פרנך.

ולפי דרך זו, לולא דמסתפינא היה אפשר לומר עוד, כי באמת הרמב"ם גירסא אחרת היתה לו בגמ' דשבת הנ"ל (יד, ע"א) דהוה גריס התם, תנא אף ידים הבאות מחמת ספר פוסלות את התרומה, ולא גורס את ההמשך משום דר' פרנך וכו', כי באמת גזירה זו דידים הבאות מחמת ספר, אינה כלל משום דרבי פרנך, אלא היא גזירה לחיזוק הגזירה דספרים מטמאים התרומה כמבואר בדברי הרמב"ם בפרוש המשנה דידים, ובהל' אבות הטומאה הנ"ל. וממילא האי מילתא דרבי פרנך דאסור לגעת בס"ת ערום וכו' הוי מילתא באפי נפשא התם בגמ' דשבת, כעין הא דהוי בגמ' דמגילה מילתא באפי נפשא ואינו קשור לדלעיל מיניה. וגורס בה הרמב"ם בסתמא א"ר פרנך וכו', ולפ"ז יהיה מיושב ג"כ הערת הרב המגיה בדעת תורה הנ"ל, שהקשה על המפרשים דערום קאי על האדם, מדברי הגמ' דשבת הללו, דאה"נ י"ל דלא קשיה עליהו, משום דאינהו מפרשי לביאור זה, דלא גרסי להא דרבי פרנך אדלעיל מיניה, דלדידהו הוי מימרא באפי נפשא כבגמ' דמגילה. והיינו נמי דכתבא הרמב"ם בסתמא בהל' ס"ת (פ"י, ה"ו) ולא יאחז את ספר תורה כשהוא ערום. [ועי' בכסף משנה (שם) דלא ציין על דברי הרמב"ם הללו דלא יאחז וכו' אלא רק את דכרי הגמ' דמגילה ס"פ בני העיר (לב, ע"א), ולא ציין כלל את דברי הגמ' דשבת, אולם בהגהות מימוניות בדברי הרמב"ם (שם, אות ה) ציין על האי דינא דהוא בגמ' דמגילה ובגמ' דשבת, וכאמור י"ל דאפשר דהרמב"ם הוה גריס בגמ' דשבת להא דר"פ כמילתא באפי נפשי, ויתכן נמי דלא גריס לא אלא רק בגמ' דמגילה, והוא אשר ציין עליו מרן בכ"מ את הגמ' במגילה. ועכ"פ דבר אחד הוא, דלהרמב"ם הא דרבי פרנך אינו קשור לעינן הגזירה דהגמ' בשבת, בענין הנגיעה בס"ת בידים בלא הפסק מטפחת].

ולפ"ז מובן ג"כ, מדוע הרמב"ם לא עמד לחלק בין אם נטל ידיו תחילה ללא נטל, כמו שהעיר הערוך השולחן הנ"ל מדברי הרמב"ם בפי' המשניות שכתב, ועזבו הענין הזה כולו דלפ"ז משמע דעיקר הגזירה הוא משום סתם ידים, וא"כ מדוע סתם הרמב"ם בהל' ס"ת וכתב דאסור לאחוז בס"ת ערום, דמשמע אפילו כשנטל ידיו. דלפי האמור איתי שפיר דהאי לא יאחז ס"ת כשהוא ערום שכתב הרמב"ם אינו ענין כלל לגזירות דהאי "כשהוא" מיירי כשהאדם ערום ומאי נטל ידיו ולא נטל ידיו שייך הכא. ואה"נ לגבי ענין הגזירות, דמעיקרא גזרו שהנוגע בכתבי הקודש ידיו פוסלות את התרומה, גזירה אטו ספרים הנוגעים בתרומה, על אף שאח"כ גזרו גזירה כוללת שהיא דסתם ידים עסקניות הם וכו', ולפי טעם זה מהני נט"י וכתב הרמב"ם דגזירה זו השלישית עקרה הראשונה. ומהני נט"י לנוגע בס"ת, מ"מ בהלכותיו הל' אבות הטומאה מבואר, דהרמב"ם לדינא ס"ל דגזירה ראשונה נשארה כמקומה דבנוגע בס"ת לא מהני ליה נט"י, והיינו דכתב מי שהיו ידיו טהורות וכו', מ"מ זהו דוקא לגבי הנוגע בס"ת ואח"כ נוגע בתרומה, אולם לא מיירי כלל לגבי עצם הנגיעה בס"ת בלא ענין של תרומה דלפי המגואר דהרמב"ם ס"ל דהנך גזירות דהגמ' דשבת אינם קשורים להא מהני נט"י, אולם בעצם האחיזה בסתמא בס"ת הרי ס"ל להרמב"ם דהאי ערום קאי על האדם, אבל כל שנוגע בס"ת בידים בלא הפסק מטפחת ליכא איסורא כלל, ואפילו כשלא נטל ידיו, וק"ל. אומנם עדין צ"ע דלא לרפסן איגרי, שהרי כאמור חזינן דאין המפרשים מסכימים לבאר בפשטות בדברי הרמב"ם דערום קאי על האדם, [וע"ע בהוספות ותיקונים על הראבי"ה (כרך ב, עמוד תשנ"ז) שכתב שם, דלא כתב הרמב"ם ולא יאחז ס"ת "כשהוא" ערום אלא כנגד מש"כ לעיל מיניה אע"פ "שהוא" כרוך במטפחותיו וכו', ולא קאי אאדם כמו שיש מפרשים, אלא קאי על הס"ת. ע"ש. וראה גם בהערות הרב בארות יצחק על פסקי מהרי"ץ בהל' קס"ת (עמוד תכג, הערה ד) ד"ה וע"ע בס' וכו', ע"ש]. וגם יש להעיר בזה מדברי המאירי בחי' לשבת (יג, ע"ב) שכתב שם וז"ל: ומתחלתן לא גזרו אלא על הבאות מחמת ספר ר"ל שאם נגעו בספר יהו טמאות, ומתועלת הספר "שלא לאחוז בו ערום", ואח"כ גזרו על כל הידים לתרומה ומטעם שהם עסקניות. ומ"מ יש מקום לגזור על הכאות מחמת הספר אף כמקום גזירה שניה, שגזירה שניה אם שמרן ונתכוין להם אינם פוסלות את התרומה, וכשנוגע בספר נטמאו על כל פנים, ע"ש. ומדברי המאירי הללו מבואר, דבאמת האי דגזרו על הידים הנוגעות בספר הוא משום גזירה דלא יגע בס"ת ערום, וכידוע אזיל תמיד בשיטת הרמב"ם. ומדברי המאירי יובנו ג"כ דברי הרמב"ם וכמו שהבאנו לעיל בס"ד בדברנו, וכן בכמה דוכתי. ומכיון שכן, אם איתא דהרמב"ם ס"ל דענין גזירת הטומאה על הידים אינו משום שלא יגע בס"ת ערום, אלא מטעמא דהוא לחזק הגזירה הראשונה דספר שנגע בתרומה וכו', לא הוה סתים המאירי דבריו דהוא משום גזירה דהנוגע בס"ת ערום, והו"ל לפרש שלהרמב"ם דרך אחרת בסוגיה. וכאמור צ"ע