The Books of HaRav HaGaon Pinhas Zbihi

שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך א - או"ח, הערות סימן י הערה א

ומילה בלשוני, כי הנה לפי ביאורו זה של מרן הגרי"ח לבאר בדברי הרמב"ם הללו (פ"ט, דשבת, ה"ו) במש"כ כללו של דבר בן שריפה גוף קשה באש, או שהקשה גוף רך הרי זה חייב משום מבשל, דהיינו דוקא בדבר שאינו אוכל, אבל בדבר מאכל לא שייך האי דינא שדרך אכילה בכך. הנה לפ"ז יש ליישב מה שראיתי בס"ד בשו"ת מהר"ם שיק חאור"ח (סי' קלב, אות ג) ד"ה ובאמת, ששם עמד להעיר על דברי המג"א (סי' שיח, סק"מ) שביאר בדברי המרדכי שיש להזהר שלא לתת את הפשטידא במקום שהיד סולדת בן, משום שהשומן שבו נימוח והוי נולד. ע"ש. והקשה ע"ז המהר"ם שיק, דלכאורה מדוע ביאר המג"א בדבריו דס"ל שלא לתת את הפשטידא במקום שהיס"ב היינו משום נולד, הרי י"ל שכשם שמצינו שכתב המרדכי בפרק כירה (סי' שח) לענין מלח שלא לערות עליו מכ"ר משום דהוי מבשל, כן יש לפרש דבריו בענין הפשטידא שלא להניחה במקום שהיד סולדת בו משום דהשומן מתבשל, דיש בשול אחר בשול. ובפרט לפי דברי הרמב"ם בפ"ט דשבת ה"ו. שהמרפה גוף קשה ע"י האש כגון המתיך אבר או שעוה וחלב חייב משום מבשל. וביבמות דף ו, ע"ב בהבערת בת כהן בשבת דחייב משום מתיך פתילה מוכח, אפילו היתה מותכת פעם אחת, דאל"כ מאי פיסקא ליקח פתילה שלא הותכה מעולם, וא"כ בשעוה וזפת דמדמה להו בירושלמי בפרק כלל גדול, ג"כ דינם כן. וא"כ גם בשומן המהתכו באש שהיד סולדת בו יהיה חייב משום מבשל. ודברי המג"א צריכין עיון לפענ"ד. עכת"ד. ע"ש. ולפי הדברים הנ"ל יד הנטויה לדחות דאי משום הא לא אריא, שהרי עד כאן לא כתב הרמב"ם דהמרפה גוף קשה ע"י האש שחייב משום מבשל. דוקא במידי דאינו מאכל, אבל בדבר מאכל כי הא דמיירי המג"א, בפשטידא שנימוח שומנה ע"י הנחתה כנגד האש לא איירי הרמב"ם, וראה גם בדברי המהרש"ם בדעת תורה (סי' שיח. ס"ה) ד"ה ואסור ליתן פת וכו', שג"כ עמד להעיר כיוצ"ב על דברי השואל ומשיב הנ"ל, דלעולם לא שייך דבר זה דמרפה גוף קשה בדבר מאכל ודרך אכילה, וכמו שמותר לחתוך לחם וגם לפרר ולא הוי טוחן, משום דאין טחינה אחר טחינה, וא"כ גם מרפה דבר קשה לא הוי כיון שמתחילה היה קמח. ע"ש. וכן עולה ומתבאר ג"כ מסתימת דבריו של מו"ר בשו"ת יחוה דעת (ח"ג, סי' כב) שהסכים לבאר דדברי הרמב"ם שאסר לרכך דבר קשה ולהקשות דבר רך אינם שייכים לענין אוכלים כיון שזהו דרך אכילה. ע"ש. ומכיון שכן דהיות ודברי הרמב"ם אינם לענין אוכלין יש ליישב כאמור את דברי המג"א שביאר במרדכי דאסר להניח הפשטידא כנגד המדורה משום נולד ולא משום מבשל. כי בהיות ועצם דין בישול ליכא הכא, כדביאר המג"א שם, כיון שהוא דבר שנתבשל והוא יבש עתה אע"פ שאח"כ יהיה כדבר לח, ואית ביה בדבר לח בשול אחר בשול, מ"מ עתה הוא דבר יבש, יעו"ש, וגם מצד שמרפה גוף קשה דחייב עליו הרמב"ם משום מבשל ליכא הכא, כמבואר דאין זה אלא בדבר שאינו של אכילה, וממילא יבואו דברי המג"א על מקומם בשלום.

והן אמת דהיה מקום להשיב ולומר, דעד כאן לא מיירי הגרי"ח אלא כמילתא דמיירי ביה שלוקח הלחם הקשה ומטבילו בתוך המרק החם, ועליה מיירי דליכא לחששא דמרפה הקשה מכיון שזהו אוכל "ודרך אכילה הוא זה", דהיינו שאגב אורחיה תוך כדי אכילתו רוצה לרכך האוכל ומטבילו ולהכי שרי, משא"כ הכא בענין הפשטידא דעליה מיירי המג"א אמנם דהווי אוכל, אולם מילתא בתרא לית ביה שעושה כן בדרך אכילתו, שהרי הוא מניח את הפשטידא כנגד האור ומושך ידו ממנה לעת עתה עד שתתחמם וריפוי זה אינו "בדרך אכילה". אולם מדברי המהרש"ם הנ"ל שכתב ג"כ כיסוד זה של הגרי"ח שבדבר אכילה ודרך אכילתו בכך לא מיירי הרמב"ם, יש גילוי גם למילתא דהמג"א, דהרי המהרש"ם בדבריו שם העיר על דברי השו"מ שאסר את עשיית הצנימים משום דהוי כמקשה דבר רך, דלא היא, ולעולם שרי לעשות צנימים בשבת, דאף לדעת היש מחמירים [שהביא מרן בסי' שיח, ס"ה] דס"ל שיש בישול אחר אפיה מודו דאין אפיה אחר אפיה וכמש"כ במג"א שם סקי"ז, ומשום שמקשה דבר רך ליכא מפני שהוא דבר אכילה ודרכו בכך. ע"ש היטב. והרי התם מה שנעשה הלחם צנימים אינו תוך כדי אכילתו, אלא שמניחו לעת עתה כנגד האור ומושך ידו ממנה, ואפ"ה כתב ע"ז מהרש"ם דאינו ענין לדברי הרמב"ם בדין המקשה דבר רך מכיון דהוא מידי דאכילה, והכ"נ י"ל על מילתא רהמג"א בענין הפשטידא, דאע"ג שבעת שמניחה כנגר האור מושך ידו ממנה, דלא חשיב כמרפה דבר קשה כיון דהוי מידי דאכילה. וק"ל. אלא דיש לעמוד, דבאמת מאי שנא הכא מענין המלח שכתב בו המרדכי דאסור לערות עליו מכלי ראשון משום מבשל, הרי נימא ביה נמי דהוי מידי דמאכל ודרכו בכך, וי"ל.