The Books of HaRav HaGaon Pinhas Zbihi

שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך א - או"ח, הערות סימן י הערה ג

והיה מקום לעורר בזה, כי לכאורה בהסרת הקרח מע"ג החלה איכא למיחש משום בורר, עי' בס' שש"כ (פ"ג, הערה קלה) אשר הביא משם הגרש"ז אויערבך דהקרום שמתהוה בקדירה ע"ג החלב המבושל אסור להסירו בשבת, דכיון שהקרום מונח על החלב ודבוק בו קצת שייך בו איסור בורר פסולת מתוך אוכל, יעו"ש. וממילא הכ"נ לכאורה י"ל דהיות ומסיר את הקרח הדבוק על החלה, חשיב כמסיר פסולת מתוך אוכל דמבואר בשו"ע (סי' שיט, ס"ד) דבכה"ג חייב. אמנם יש להשיב ולומר דכיון שעיקר כוונתו במה שמסיר את הקרח, הוא לא משום שבא להסירו מתורת פסולת, שאינו חפץ באכילתו. אלא מה שמסירו הוא כדי שיוכל להפשירו ע"ג המיחם, ולא ליהוי ביה חשש דמבשל, וא"כ מה שמסירו הוא לברור את חשש האיסור הנמצא כאן. ועי' במנחת חינוך במוסך השבת (מלאכת בורר) אשר עמד להסתפק שם לדעת המג"א בסי' שיט דס"ל דאין בורר במין אחד, אם היו פירות מעורבים, שמקצת מהם ממאכלות אסורות כערלה וכדו', האם חשיבי כפסולת ואית בהו דין בורר, או אפשר כיון דהוי מן אחד ורק אריה הוא דרביע עליה ולית בהוא בורר, ע"ש דלא איפשיט בבעיה זו. ולכאורה היה מקום לומר דדבר זה תליא בפלוגתא דהראשונים בגמ' שבת (קמד, ע"ב) דאמרינן התם, אמר רב חסדא מדברי רבינו נלמד חולב אדם עז לתוך הקדירה, אבל לא לתוך הקערה וכו'. וכתבו התוס' שם ד"ה חולב אדם עז, נראה לר"ת דוקא ביו"ט דחזיא בהמה לאכילה הוי כמו אוכלא דאיפרת, אבל בשבת לא חזיא לשחיטה כמו דש חשיבה, שהבהמה היא כפסולת, וכשחולב הוי כנוטל אוכל מתוך פסולת. וכן משמע בבה"ג דביו"ט איירי. ע"ש. והרי"ף שם ג"כ הביא בזה פלוגתא דהראשונים דהאי דינא דחולב אדם עז וכו' במאי איתמר אם גם בשבת או רק ביו"ט. והר"ן (שם) ביאר די"א דהא דשרינן לחלוב לתוך הקדירה נהי דהאי חלב כיון שבא לאוכל כאוכל דמי, מכל מקום הוה ליה כבורר אוכל מתוך פסולת הלכך דוקא ביו"ט דעז גופיה חזיא לאכילה אכל בשבת דלא חזיא לאכילה לא, ואחרים חולקין דכי היכי דשרינן לסחוט אשכול של ענבים אפילו לתוך הקדירה בשבת, הכ"נ שרינן לחלוב עז לתוך הקדירה ואפילו בשבת, דדבר הלמד מענינו הוא. וכ"ת היכי שרינן דהא הוה ליה בורר אוכל מתוך פסולת, י"ל כיון דעז גופה חזיא לאכילה ואיסורא הוא דרביע עילויה לא מיקריא פסולת, עכת"ד. ע"ש. וראה גם בדברי הרמב"ן במלחמות שם, ובחי' לשבת שם, יעו"ש. ומעתה לכאורה יש לומר דתליא בפלוגתא זו, דלדעת ר"ת בתוס' דחשיב ליה לעז כפסולת מכיון דמ"מ עתה לא חזיא לאכילה הכ"נ יש לומר לגבי כל דבר דאיסורא רביע עליה, דחשיב ליה פסולת ואית ביה דין בורר. אולם למאן דאמר דס"ל דהאי דינא דחולב אדם עז וכו', הווי נמי בשבת, ולא חשיב כבורר אוכל מתוך פסולת מכיון דעז גופה חזיא לאכילה ואיסורא בעלמא הוא דרביע עילויה, הכ"נ יש לומר לגבי כל מילתא דאיסורא בעלמא איכא עליה, דלא חשיב לה כפסולת ולית ביה דין בורר.

אמנם הנה ראיתי באגלי טל להגאון האדמו"ר מסוכטשוב (מלאכת בורר סי' כ, אות ב) שכתב לבאר שם, כי לעולם אפשר לומר דאפילו לדעת ר"ת דחשיב לה לעז כפסולת, היינו דוקא כי התם שבגלל האיסור שבה - היינו מה שצריכה שחיטה - היא אינה ראויה כלל לאכילה, דאפילו גוי אינו אוכל בהמה חיה ולהכי חשיב לה כפסולת, ומה שאינה ראויה לאכילה הוא לא רק בגלל האיסור, אלא גם מצד עצמותו של הדבר. אבל אה"נ בדבר שהוא ראוי ומושלם מצד עצמו לאכילה, ורק בגלל האיסור שבו א"א לאוכלו לא חשיב פסולת. ע"ש. ובאמת המג"א בהל' יו"ט (סי' תק, סקי"ב) נקט כדברים אלו בפשטות בביאור דברי מרן שם (בסעיף ו) שכתב, דנוהגין לנקר בשר ביו"ט אפילו נשחט מערב יו"ט. דהא דלא חיישינן הכא לבורר, היינו משום דהגיד שמנקרים אותו לא חשיב לפסולת, כיון דאיסורא בעלמא הוא דרביע עליה. ע"ש. ולא נחת לתלות דבר זה בפלוגתא דר"ת ואחרים דהגמ' דשבת הנ"ל. וא"כ יש לומר דהיינו כביאורו הנ"ל של האג"ט, דעד כאן לא פליגי ר"ת ואחרים אלא כי התם בעז, כי מאי דחשיב לה כפסולת היינו שבגלל תוקף איסורו אינו ראוי כלל לאכילה גם לעכו"ם, משא"כ הכא בענין הניקור הרי הוא בעצמותו חשוב אוכל גמור שעכו"ם יאכל אותו, ורק משום איסורא דרביע עליה צריך להוציאו לכן לא חשוב כפסולת. והיינו דסתם המג"א את דבריו, וק"ל. וראה גם במג"א בהל' פסח (סי' תסו, סק"ח) שמבואר שם ג"כ כיוצ"ב בביאורו בדברי מרן (סעיף ד) שכתב, דאם נפלו מים על הקמח ירקד הקמח והשאר מותר. וביאר המג"א, דע"י הריקוד המקום שהתלחלח יהיה כמו עיסה וישאר למעלה. והוסיף וכתב: ונ"ל אם א"צ לאכול מן הקמח ביו"ט אסור לרקדו ביו"ט, אלא ירקדנו ע"י עכו"ם כדי לבער החמץ ואע"ג דריקוד הוי מלאכה דאוריתא הכא כיון דאין בו פסולת לא הוי אב מלאכה, ע"כ. הרי דנקט לה נמי הכא בפשיטות, דהקמח הזה שהתלחלח לא חשיב פסולת אע"ג דהוא דבר האסור באכילה, והיינו כטעמא הנ"ל משום דהקמח הזה מצד עצמו בודאי ראוי לאכילה ואוכל גמור חשיב, ורק איסורא בעלמא רביע עליה ומשו"ה לא נחשב כפסולת. [ואע"ג דמשמע מדברי המג"א דאיסורא דאוריתא ליכא, אבל לעולם איסורא דרבנן איכא, י"ל דהיינו בגוונא שאין בדעתו לאוכלו ביו"ט. כן הביא לבאר את דבריו השביתת שבת (מלאכת בורר, בבאר רחובות, סקכ"ג) סוד"ה כתב בהגמ"י וכו', ע"ש].

וראה גם בפר"ח הל' יו"ט (סי' תק, סק"ו) שג"כ נקט בפשיטות כיוצ"ב, בביאור דברי מרן שכתב להתיר את ניקור הבהמה ביו"ט, וכתב, יראה לי שהטעם משום דלא שייך איסור בורר, אלא במשמרת שבורר היין מן השמרים או בורר אוכל מתוך פסולת או פסולת מתוך אוכל או בורר אוכל מתוך אוכל וכיוצא, שהם ב' מינים דברים מחולקים. אבל בניקור שהכל הוי בשר ואינו אלא מין אחד, שמה שמפריד זה מזה אינו אלא מחמת אריא דאיסורא דרביע עילויה, לית ביה איסור בורר וכו', ע"ש. הרי דנקט לה נמי בפשטות, דדבר מאכל דאיסורא רביע עליה לית ביה משום בורר. וכן מבואר כיוצ"ב בדברי שו"ע הגר"ז (סי' תק, סעיף יח) בענין היתר הניקור ביו"ט, דהוא מותר, מכיון דהכל חשיב מין אחד אלא שהתורה אסרתו באכילה, ואין איסור בורר שייך אלא בבורר ומפריד ב' מינים זה מזה, או פסולת מתוך האוכל שהן כב' מינים. ע"ש. וראה עוד בנשמת אדם (פט"ז, סק"ה) אשר כתב שם לגבי דבריו בחיי אדם (סעיף ה) דנשאר שם בצ"ע אם יש תולעים במים ורוצה לסנן אותם אם מותר, וביאר בנשמ"א שם, דאולי יש להתיר מכיון דאי לאו דאיסורא דרביע עליה היה יכול לשתותו, ואע"ג שמרן בשו"ע סי' שיט, סט"ז הביא מאי דפסק הרא"ש בתשובה כלל כב דמים שיש בו תולעים מותר לשתותם ע"י מפה דלא שייך בורר ומשמר בשעת שתיה, ומשמע דאי לא בשעת שתיה אסור. אפשר דיש לחלק דמיירי מתולעים וזבובים וכיוצא בהם דהם מאוסים בלא"ה אפילו בלא איסור, ומכיון שכן מקרו פסולת גמור משא"כ בתולעים קטנים הגדלים בשכר ובמשקין שאילמלא האיסור היו שותים אותו, והראיה שהעולם מלבד ישראל שותים אותו כך אפשר דדומה לקסמין, וכמש"כ הר"ן בשם הרמב"ן דעז בשבת לא מקרי פסולת, אע"ג דאינו ראוי לאכילה מ"מ מכיון שאינו אלא מחמת איסורא דרביע עליה. עכת"ד, ע"ש. ותורף דבריו אלה של החיי אדם, יהיו תואמים לדברי האגלי טל הנ"ל שכתב לחלק בין מקום דבלאו האיסור אינו ראוי לאכילה דבכה"ג חשיב פסולת, לגוונא שרק בגלל האיסור שבו אינו נאכל דחשיב כאריא דרביע עליה ולא הווי פסולת. וק"ל. ועי' בשביתת השבת (מלאכת בורר, בבאר רחובות, סקכ"ג), ע"ש. וראה גם בשו"ת מהר"ם שיק (חאור"ח. סי' קלד) מש"כ עוד לדון בענין סינון המים בשבת, למי שנזהר לסנן תמיד את המים משום חומרא, והעלה דבהיות וע"פ רוב לא מצויים תולעים במים וגם יכול לראות בשעת השתיה אם מצויים תולעים דמי להא דנפסק בשו"ע סי' שיט, ס"י דמים שהם צלולים אפילו שיש בהם קיסמין הואיל ורובא דעלמא שתו ליה הכי ולא קפדי רשאי לסננם, וממילא מה שפסק מרן מתשובת הרא"ש דדוקא בשעת שתיה מותר לסנן, היינו בדאיכא בודאי תולעים, ע"ש. ומעיקר תורף דבריו שם משמע, דלעולם אף בדבר דאיסורא הוא דרביע עליה, נמי חשיב פסולת, ואית ביה משום בורר. ומ"מ היכא דמעיקר דינא שרי אותו הדבר, ורק משום חומרא בעלמא רוצה להפרידם ליכא משום בורר. ועיין שם עוד בדבריו של המהר"ם שיק, במה שעמד לדחות ולהעיר על דברי החיי אדם במה שכתב לדייק מדברי הרמב"ן הנ"ל, דבמקום דאיסורא הוא דרביע עליה ליכא משום בורר. יעו"ש.

והלום ראיתי באור שמח על הרמב"ם (פכ"ג, דשבת, הט"ז), שעמד לבאר שם את דברי הרמב"ם שכתב, מי שקרא שם לתרומת מעשר של דמאי או למעשר עני של ודאי לא יטלם בשבת, ואע"פ שיחד מקומם מקודם השבת והרי הן ידועים ומונחים בצד הפירות, ואם היה כהן או עני למודים לאכול אצלו יבואו ויאכלו. ע"כ. וביאר האו"ש דביאור דברי הרמב"ם הוא, דכיון דבעל הפירות קרא עליהם שם מערב שבת ויחד מקומם "נמצא התרו"מ והמעשר עני שאסורין לאוכלן לבעלים עם החולין שהופרשו עליהם כתרי מינין". וכל זמן שלא הוגבהו מהן ולא הפרישם אם יטלם הוי כבורר אוכלין מתוך אוכלין בשני מינין, דקיי"ל לעיל פ"ח דאפילו בברר ביד אם אינו אוכלן לאלתר אם ברר והניח לאחר זמן אף לבו ביום חייב, ולכן אסור ליטלם בשבת דהוי בורר להניח. אבל אם כהן או עני למודים לאכול אצלו יבואו ויאכלו דהוי בורר לאכול לאלתר דשרי, ואם אין למודים אצלו אסורים לבוא ולאכול כדפרי' בירושלמי משום דלא סליק אדעתא דאכיל פיסתא בגו ביתא דחבריה, ויאמרו שתרם בשבת, ואיתי שפיר הלשון דלא יטלם דליטול אותם בידים אסור דהוי כמו בורר. עכת"ד. ע"ש. ובפשטות יוצא מדבריו אלה של האו"ש דס"ל כי לעולם במקום שיש מקצת מהפירות דאיסור רביע עליהו חשיב ליה כב' מינים ואית ביה איסור בורר, כי היכי דמבואר בדבריו הנ"ל לגבי התרומה המעורבת בחולין, דהיות והיא אסורה לבעה"ב, חשיב לה כמין אחר ואסור לו להפרישה דאית ביה איסור בורר, וא"כ י"ל כן לגבי כל מילתא דאיסורא בעלמא רביע עליה, משום דחשיב לה כב' מינים, דלענין בורר כל שהם חלוקים בשמא או בטעמא כב' מינים חשיבי ליה, עי' בשביתת השבת (מלאכת בורר בבאר רחובות, סקכ"ב), ובאגלי טל (שם), יעו"ש. וק"ל. וע"ע בשמירת שבת כהלכתה (פ"ג, הערה ק) שכתב, דאם נאמר כדברי רוב האחרונים דנקטי לקולא בענין זה, דכל מילתא דאיסורא הוא דרביע עליה לית ביה משום בורר, יהיה מובן למה לא יתחייב משום איסור בורר במולח בשר בשבת להוציא את דמו, דומיא דכתב המשנ"ב (סי' שיט, סקס"ב) דהלוקח חלב ונותן בו קיבה כדי לחבצו דחייב משום בורר, דהיינו משום דמה שמוציא הדם לא חשיב פסולת מכיון דרק איסורא הוא דרביע עליה, ע"ש.

ומעתה לפ"ז הכא נמי י"ל בנידון דידן, דהרי מה שבא להסיר כאן את הגליד והקרח הזה מע"ג החלה אינו משום דחשיב לה כפסולת, אלא כדי שלא יהיה כאן חשש איסורא דמבשל, וממילא י"ל דהוי ככל מילתא דאיסורא רביע עליה דמבואר בפוסקים הנ"ל דלא חשיב כפסולת, וממילא הוי כבורר אוכל מאוכל. [ויתרא מזו יש לומר לפי מש"כ בס' שערים המצויינים בהלכה ח"ב (סי' פ, אות כב) שהביא שם את דברי שו"ת מחנה חיים (ח"ב, סי' כז) שכתב, דאם נפל חלב (החית בצירי) לתוך קדירה ויש בו שישים, דדינו שיתן שם מים צוננים להקפיא האיסור מן ההיתר, דמותר לעשות תיקון זה בשבת. אמנם בשו"ת אבני צדק (סי' לו) כתב, דיש בזה איסור בורר. וכתב השערים המצויינים בהלכה כי לכאורה ע"פ דברי המהר"ם שיק הנ"ל דמבואר מדבריו דאע"ג שאסור להפריד איסור מן ההיתר, מ"מ במקום דמדינא האיסור שרי ורק משום חומרא רוצה להפרידו, דלעולם שרי, וליכא למיחש ביה משום בורר, הכ"נ כיון שיש בקדירה שישים דמדינא לא היה צריך להפרידו, אלא רק משום חומרא עביד הכי, כמש"כ הפרי מגדים שם (ביו"ד, סי' צח, סק"ז) ולכן בכה"ג גם למהר"ם שיק שרי, ובאמת דבשו"ת לבושי מרדכי (ח"ב, סי' קה) מתיר ג"כ לעשות תיקון זה בשבת מהטעם הנזכר דהיות ומעיקר דינא שרי, והוא רק חומרא בעלמא. ע"ש. וראה גם מש"כ בזה בס' יסודי ישורון (מער' טל מלאכות ח"א, עמוד 58), ע"ש. וממילא י"ל גם הכא בנידון דידן לפ"ז, כי כאמור כל ענין הסרת הקרח מע"ג החלה הוי רק חומרא בעלמא ולכן בודאי דלא חשיב כפסולת, ומה גם דיש לומר דהכא עדיפא מכל דבר איסורא שהרי הכא הקרח הזה, לית ביה מצד עצמו בעצם גופו שום איסורא כלל, והוא דבר היתר ואוכל גמור, ורק בגלל שבא להפשיר החלה יש כאן חשש צדדי של מבשל, אשר משום כך רוצה להסירו. אבל מצד עצמותו אין לו שום איסור ויכול לאוכלו כמות שהוא תיכף ומיד, וממילא הוי אוכל גמור. וק"ל].

אמנם אף אם נימא, דהרי עד כאן לא דברו הפוסקים הנ"ל אלא דוקא במין אוכל אחד, וחלק ממנו אסור, אבל הכא הקרח והלחם הוו ב' מיני אוכלין וממילא נימא דמשו"ה יהיה בזה חשש בורר. מ"מ יש לומר כהא דמבואר בערוך (ערך דש, וערך זר) דלא שייך בורר אלא בדברים המעורבים זה בזה, אבל אה"נ במקום שהוא מחובר ומופרד זה מזה, ליכא ביה משום בורר וכמו שכתב שם וז"ל: נמצא שהזורה והבורר ומרקד כולן מעבירין פסולת המעורבת באוכל "ואינה מחוברת", ואינה כגון קליפה שצריכה פירוק, או כגון עפרורית שצריכה ניפוץ, אלא מעורבת בלבד. ע"כ. ובאמת כן כתב רבינו חננאל בשבת (עד, ע"א) כלשון זה של הערוך, [וכידוע אשר הרב בעל הערוך רבינו נתן בר יחיאל מרומי היה תלמידו של רבינו חננאל, כמו שכתב רבינו החיד"א בשם הגדולים ח"א (מער' נ, אות לג), ע"ש]. וכן מובאים כדברים אלה בס' העיתים (סי' רכד) דבדבר מחובר ליכא משום בורר, אלא רק בדבר המעורב, ע"ש. ומדברים אלו מבואר שבכל דבר מחובר ליכא משום בורר מכיון שהכל הוא כגוף אחד, ובפשוטם של דברים נראה דלכאורה דבר זה לאו דוקא בדבר שהיה מחובר כך מתחילת ברייתו, אלא לעולם ה"ה אם נדבק והתחבר אח"כ כמבואר בלשונם שכתבו "או כגון עפרורית שצריכה ניפוץ" והיינו: העפרורית שנדבקה בפרי, ואפשר לבאר שנדבקה בו אבר שנקטף וגם בכה"ג חשיב כמחובר וליכא משום בורר במה שמוריד העפרורית מהפרי כיון שהוא דבר מחובר. וראה במש"נ בזה להלן. ועי' בטל אורות מלאכת בורר (דף לב, ע"ג - דפו"י) שכתב לבאר ע"פ דברי הערוך הללו מש"כ המרדכי בפ"ק דביצה וז"ל: דיש להתיר ניקור הבשר ביו"ט, וברירה לא שייכא כאן, ע"כ. ולא כתב המרדכי שום טעם לברר את דבריו מדוע לא שיכא כאן ברירה, אולם לפי דברי הערוך יש לבאר דהיינו משום שהגיד והחלב (חית בצירי) מחובר בבשר לא שייכא ברירה בהכי. אמנם כתב להעיר כי בהגהמ"י פ"ג דהל' יו"ט הובא בשם הראבי"ה שהתיר ניקור הבשר מכיון שא"א לאוכלו בענין אחר, ולכאורה נראה דס"ל שאף במחובר שייכא ברירה ולכן הוצרך לטעם אחר, והוא תימא, וצ"ע, עכת"ד הט"א, ע"ש. וראיתי בדברי מו"ר בס' קול סיני (חשון תשכ"ז, בדיני בורר, הערה 25) שכתב שם כי יש לדייק כן ג"כ מדברי המאירי בשבת (קלד, ע"א) ד"ה אין מסננין, שכתב, אין לפקפק בניקור הירך משום בורר שכל שהוא מחתך בידו אינו נקרא בורר, ע"כ. דכוונת המאירי במש"כ דכל שהוא מחתך ליכא ברירה משום דהוי מחובר. כטעם המבואר בערוך והמתבאר מהמרדכי. [ובאמת כן מצאתי מבואר ג"כ בס' שביתת השבת (מלאכת בורר, בבא"ר סקכ"ב) ד"ה הפי' השלישי שכתב לדייק מדברי המאירי דס"ל נמי כסברת הערוך דבמחובר ליכא בורר. ע"ש]. ועפ"ז כתב שם מו"ר די"ל שמותר לקלוף שומין ובצלים, וכן תפוחי זהב ואשכוליות ושאר פירות, שיש עליהם קליפה וליכא בהוא משום בורר כלל, ולכן אפילו כשעושה להניח שרי הואיל והקליפה דבוקה ממש באוכל הו"ל דבר המחובר דלא שייכא ביה ברירה כלל, ולכן צריך לבאר לפ"ז דהא דאיתא בירושלמי (פרק כלל גדול, ה"ב) דהקולף שומין להניח חייב משום בורר, דהתם מיירי בשומין ובצלים שאין קליפתם דבוקה בהם ממש ולהכי לא נחשב כמפריד דבר המחובר לחבירו. ובאמת מצא כיוצ"ב כתוב בס' בית מנוחה (דיני סעודת ליל שבת אות כז, דף נג, ע"ב), שהביא שם את דברי המג"א (סס"י שכא) שכתב לאסור לקלף תפוחים. וכתב ע"ז, ולי נראה שכיון שקליפת התפוחים מחוברת לאוכל והוא גוף אחד אין בקליפתם דין ברירה והרי הוא כחותך מגוף התפוח, ולא דמי לקליפת שומין ובצלים ששם אין הקליפה מחוברת חיבור גמור באוכל עד שיחשב כחותך, והוסיף מו"ר עוד שם (בהערה 29) וכתב, שעפ"ז יש להתיר ג"כ את הוצאת העצמות הדקים שבדגים וליכא למיחש ביה משום בורר כמו שכתב המאמר מרדכי (בסי' שיט, סק"ז) להחמיר בזה שיש להזהר שלא להוציא העצמות מן הדגים ומן הבשר. אלא נקטינן לפי המבואר מדברי הערוך, המרדכי והמאירי, דבמחובר ליכא משום בורר, ולכן מותר לחלוץ עצמות הדגים ועצמות הבשר מתוכם, וכאשר כתב כיוצ"ב ג"כ הרב פתח הדביר (סי' שיט, סק"ו) להתיר בזה עפ"ד הערוך והמאירי דבמחובר ליכא משום בורר. והוסיף שבפרט יש לצרף כאן את דעת הגאון מהר"י אבולעפייא ודעימיה (עי' בהערה 1 שם האריך בזה) שכתב, דכל שהוא מברר פסולת מתוך אוכל תוך כדי אכילה ליכא ביה משום בורר. ולכן שפיר יש להתיר את הוצאת עצמות הדגים בעת האכילה, ע"ש. וע"ע היטב בשו"ת מנחת יצחק (ח"ג, סי' לב), ובשו"ת שבט הלוי (חאור"ח, סי' פא וסי' פג) ע"ש.

ומעתה לפ"ז הכ"נ י"ל בנידון דידן, דבהיות והקרח והגליד הזה הם מחוברים ע"ג החלה, חשיב כדבר המחובר דלית ביה משום בורר. וכאמור דמדברי הערוך מבואר דלאו דוקא במידי שהיה מחובר מעיקרו אמרינן הכי, אלא אף אם נדבק אח"כ, וכן מתבאר לכאורה מדברי האחרונים הנ"ל, דנקטו את טעם ההיתר דליכא בורר במחובר, משום דהוא גוף אחד א"כ סברא זו תיכון שפיר גם אם הוא התחבר אח"כ כהא דנידון דידן, שהגליד הזה שנתחבר לחלה נהיה רק עכשיו ולא היה מעיקר בריאתו. אמנם היה מקום להשיב גם ע"ז, כי לכאורה אפ"ל דהגליד הזה אינו נחשב כמחובר גמור ודמי להא דהבאנו בביאור דברי הירושלמי (דפרק כלל גדול, ה"ב) דבהסרת קליפת השומין והבצלים איכא משום בורר היות ומיירי שהם נפרדו מעט, ואין חיבורן חזק, והכ"נ אפ"ל דחיבור הגליד של הקרח אינו מחובר היטב לחלה, וממילא לית ליה דין מחובר. [ומה גם דבעצם הדיוק שכתבנו לבאר בדברי הערוך שכ' "כגון עפרורית שצריכה ניפוץ" דמיניה משמע שלא רק בדבר שהוא מחובר מעיקרו אית ליה דין מחובר, אלא לעולם גם בדבר שנתחבר אח"כ. הנה י"ל ע"ז דיד הנטויה לדחות ולבאר את דברי הערוך הללו דמיירי בעפרורית הדבוקה לצנון, שעקרו אותה עם רגב אדמה הדבוק בה, וממילא בכה"ג הוי מחובר בה מעיקר בריתו. וממילא שוב אפ"ל דרק בכה"ג חשיב מחובר, אבל אה"נ במקום שנחבר אח"כ כי הא דנידון דידן, לא חשיב מחובר. (ועי' היטב בשו"ת שבט הלוי להגר"ש ווזנאר (חאור"ח, סי' פ), ע"ש). ונפק"מ בזה נמי בהסרת הנייר שע"ג נקניק, דאם נחשיב ליה כמחובר שרי נמי לקלפו ע"מ להניח, עי' בשו"ת אגרות משה חאור"ח - ח"ד (סי' עד, מלאכת בורר, אות ח). ע"ש.

ואמנם ראיתי בשו"ת תפלה למשה לידידינו הדגול הר"ם הלוי יצ"ו ח"א (סי' לט, אות ה) אשר הביא שם את דברי הרמב"ם (פ"ח, דשבת, הי"ד) שכתב, וכן יין מגתו כל זמן שהוא תוסס טורף חבית בשמריה ונותן לתוך הסודרין. שעדין לא נפרשו השמרים מן היין יפה יפה וכל היין כגוף אחד הוא. ע"כ. וכתב לבאר דיש להעמיס בדברי הרמב"ם דס"ל כסברת הערוך ורבינו חננאל ושאר הראשונים הנ"ל דבדבר מחובר ליכא בורר, ולכן מבואר בהרמב"ם שכל שעדין לא נפרדו השמרים מהיין יפה יפה הוי כפסולת המחוברת באוכל, ולא שייך בזה דין ברירה. ורק כשנפרדו מהיין הו"ל כפסולת המעורבת באוכל ושייך בזה דין ברירה. וזהו שכתב הרמב"ם דטורף את החבית בשמריה ואז יכול לסנן את היין משום דחשיב כגוף אחד, והיינו שהוא כמחובר. ע"ש. [ואולי באמת אפשר לחזק דברים אלו, כי כידוע נמשך הרמב"ם אחר רבינו חננאל עי' בס' מגיד מישרים למרן הב"י (פר ויקהל, מהדורא בתרא, דף פ, ע"ב) אשר אמר לו המגיד, ומידע תנדע דכל דבעי הרמב"ם ז"ל על הרוב אינון קושטא דאיהו אידבק בגירסאי קדמונאי כגון רב האי ורבינו חננאל דגירסתהון ברירא וכו', ע"ש. ואולי זהו רק בגיסאות, וצ"ע. וראה גם בס' בר"י (סי' כח, אות ג), ע"ש]. ובאמת לפ"ז אם כנים הדברים דהרמב"ם עומד בשיטה זו של הערוך ור"ח דבמחובר ליכא משום בורר, א"כ לכאורה יש לומר דהרי מבואר כאן שע"י שטורף החבית בשמריה חשיב כמחובר, והרי זה חשיב כדבר שלא היה מחובר מעיקרו ועכשיו מחבר אותו שהרי היין היה מופרד מהשמרים, ואפ"ה חשיב כמחובר. אולם יש להשיב כי לעולם חשיב כמחובר מעיקרו שהרי בתחילתו של היין הוא היה מעורב עם השמרים, ורק אח"כ שקעו השמרים. אמנם עוד יש להתבונן משום דסו"ס עתה כבר השמרים נפרדו מהיין ופסק כל חיבורם, ונמצא דמה שמחבר אותם עכשיו הוא חיבור חדש, ואפ"ה חשיב כמחובר. וק"ל. וצ"ע. ובאמת בגופם של דברים במה שכתב הרב הנ"ל יצ"ו לדייק מדברי הרמב"ם דהוא עומד בשיטת הערוך, יש להתיישב ממש"כ הרב המגיד (בפ"א, דשביתת עשור, הלכה ג) במה שעמד לבאר את דברי הרמב"ם שכתב שם, ומותר לקנב את הירק ביוה"כ מן המנחה ולמעלה, ומהו הקנוב שיסיר את העלים המעופשות, ויקצץ השאר ויתקן אותו לאכילה. ע"כ. וכתב הרב המגיד. ופירש רבינו מהו הקינוב שיסיר העלים המעופשות וכו' וכן פירש רש"י כדבריו. והביאו ראיה שקניבה היא חתיכה ממש שאמרו פרק כלל גדול (עג, ע"ב) האי מאן דקניב סילקא חייב שתים אחת משום קוצר ואחת משום נוטע, ופירוש שחותך סילקא מן המחובר וכו' וביוה"כ הותר בתלוש שאין בו אלא משום שבות. והקשו על פרושם דאי להסיר העלים הרעים היינו בורר, והיינו מלאכה גמורה. ויש לי לתרץ לדעתם דלא מקרי בורר אלא מתוך פסולת גמור, או מין אוכל ממין אוכל אחר כנזכר בפ"ח מהל' שבת, אבל זה הכל מין אכל אחד הוא, ואין העלים הללו פסולת גמור ולא ראויין להקרא פסולת ואפשר שראויים לאכילה ע"י הדחק, וכיון שכן אין בזה אלא משום שבות בשבת והיתר ביוה"כ, עכ"ל. ולכאורה צריך להבין דאם איתא דשיטת הרמב"ם היא כהערוך דבמחובר ליכא משום בורר, מדוע לו להרב המגיד לבאר דלא שייך הכא בורר בקניבת הירק משום דהעלים הרעים לא חשיבי פסולת גמור שאפשר לאוכלם ע"י הדחק, תיפוק ליה דהרי העלים הרעים הללו מחוברים לקלח, וממילא הרי שיטת הרמב"ם דבמחובר ליכא משום בורר, ובאמת שגם הרב הנ"ל יצ"ו נרגש (שם, אות ח) מדברי הרב המגיד הללו דמדוע לא עמד לתרץ בפשיטות דליכא בקניבת הירק משום בורר דהיות והווי מחובר, והרמב"ם לשיטתו דליכא בורר במחובר, ע"ש.

והיה מקום לבאר בכ"ז את דברי הרב המגיד, מדוע נקט לה כהאי טעמא דלא חשיב פסולת גמור מפני שנאכלין ע"י הדחק, ולא נקט טעמא דמחובר, דהרי ה"ה הוצרך לבאר טעמא דבשבת אסור ורק ביוה"כ הותר דבר זה מפני עגמת נפש, וא"כ אם היה נוקט כטעם דבמחובר ליכא משום בורר הרי לפי טעם זה שרי נמי לברור בכה"ג גם בשבת, עי' היטב בדברי מו"ר בס' קול סיני (מלאכת בורר, הערה 28) ע"ש. אמנם היא גופא קשיא דאם באמת הרמב"ם אית ליה דבמחובר ליכא משום בורר, מדוע יש לפרש כן בדבריו דס"ל דבשבת אית ביה שבות, ולכן צריך להבין את דבריו של הרב הנ"ל יצ"ו, שעמד לישב את קושית הרב המגיד הנ"ל בהל' שביתת עשור, דהא דלא חייש הרמב"ם לאיסור בורר משום דהוי מחובר. דלכאורה אם כן הוא מדוע רק ביוה"כ שרי ובשבת אסור. וצ"ב - ועי' היטב בדברי הרדב"ז בתשובותיו (סי' אלף תד, ובסימן אלף תעז), ע"ש. וראה גם בס' ברית יעקב (סי' יא, אות ג). יעו"ש - והלום ראיתי בס' קצות השולחן (ח"ה, סי' קכה, בבדה"ש סקי"ב) אשר כתב שם דיש ליישב את קושיית הרב המגיד על הרמב"ם מדוע ליכא בקניבת הירק משום בורר. ע"פ דברי הברכ"י (סי' שיט, סק"א בשירי ברכה) שכתב דבקלחי חזרת שהעלים שבחוץ הם מעופשים יכול להסיר המעופשות להגיע לטובים, דהו"ל כמסיר הקליפה לאכול התוך. וממילא הכ"נ בקניבת הירק י"ל דשרי להסיר העלים המעופשים דהווי כמסיר הקליפה. ושוב ראה בפרמ"ג (שם, במשב"ז סק"ג), שבאמת תירץ כך את קושיית הרב המגיד שכתב, דלהסיר עלין המעופשים מירק בסכין זהו לא דרך ברירה רק לתקן המאכל והרמב"ם מיירי שהעלין העליונים הם היו מעופשים ולכן שרי להוציאם. ואמנם כתב לבאר דא"כ מדוע בשבת אסור, י"ל דהוי כהא דכתב הרמ"א (סי' שכא, סעיף ו) דאסור לקלוף שומים כשקולף להניח וביאר המג"א דהוא משום בורר, וא"כ בקניבת ירק דמיירי מן המנחה ולמעלה דהוא ג' שעות קודם הסעודה, וי"א דהוא מנחה גדולה שהוא ששה שעות קודם סעודה. ולכן אפילו בעלין מחוברים דהוו כקליפה אסור להסירם כיון שאינו אוכל לאלתר. ע"ש. אולם לדידן דברים אלו לא יגהו שום מזור, דא"כ דאתינן למימר דהא דשרי להרמב"ם קניבת ירק מכיון דהוי מחובר ולית ביה בורר, הרי לפי האי טעמא אפילו בבורר ע"מ להניח נמי שרי כמפורש בדברי הבית מנוחה הנ"ל (דיני סעודת ליל שבת, אות כז, דף נג, ע"ב) דלפי הטעם דבמחובר ליכא משום בורר, שרי גם להניח וכמו שהביא ג"כ מו"ר בס' קול סיני הנ"ל (בהערה 25) ע"ש. וממילא קשים הדברים לבאר דהרמב"ם קאי בשיטה זו דבדבר מחובר ליכא משום בורר, דא"כ היה צריך גם הוא לעמוד בשיטת הראשונים הרשב"א והריטב"א בשבת (קיד, ע"ב) שביארו דקניבת ירק היינו הדחתו כמבואר בירושלמי ובתוספתא, ולא הו"ל לפרש דמיירי בחותך את העלים המעופשות מהטובות. ודו"ק. וק"ל.

אמנם עוד יש להבין כי הנה המאירי בחי' לשבת (קיד, ע"ב) כתב, קניבת ירק זה שהתרנו ביוה"כ מן המנחה ולמעלה פירושה בתלוש והיא הסרת העלין מן הקלח וחתוך המעופש שבהם וקציצת הנשאר לתקן לאכילה. וי"א הדחה בעלמא, עכ"ל. והרי הבאנו לעיל לדייק מדברי המאירי בשבת (קלד, ע"א) דהוא עומד בשיטה זו של הערוך דבדבר מחובר לית ביה משום בורר, וא"כ בפשט דבריו אלה הנ"ל שהביא ברישא את פשט הרמב"ם בביאור הסוגיא דקניבת ירק שהיינו חיתוך העלים המעופשים ומשמע בפשטות דס"ל דהוא הפרוש העיקרי שהרי את פרוש הרשב"א והרמב"ן כתב בלשון ויש אומרים, וא"כ הרי לפי המבואר דלמ"ד דליכא בורר במחובר שרי לעשות כן גם בשבת, וא"כ מדוע לפי ביאורו זה של המאירי אסור לעשות כן אלא רק ביוה"כ, וק"ל, וצ"ב. ובגוף נידון דברינו הנ"ל, בענין דברי הר"ח דבמחובר ליכא משום בורר, אם הוא בכל דבר מחובר גם כשלא היה מחובר מעיקרו, ראיתי הלום בס' בדי השולחן חלק ח (סי' קמו, אות ד) אשר דן שם בענין הדחת הפירות מהאבק והעפר שעל גביהם, אי ליכא ביה משום בורר, וכתב שאכן ע"פ דברי הר"ח הללו דבמחובר ליכא בורר אה"נ דשרי לרחוץ את הפירות או לשרותם במים, ע"ש. ומתורף דבריו שם משמע שזה אף בעפרורית שנדבקת בהם שלא מעיקר גידולם, אלא גם אח"כ, יעו"ש בדבריו.

מכל מקום יש לומר עדין לגבי נידון דידן דלא שייך בורר, כי הא דכתב המשנ"ב בביאור הלכה (סי' שיט, ס"ג) ד"ה לאכול מיד, אשר עמד שם לבאר את דברי מרן שפסק דבב' מיני אוכלים שייך איסור בורר, ולכן צריך להוציא את האוכל שדעתו לאוכלו עכשיו, דהוא הוי האוכל והשאר פסולת. וביאר הביאוה"ל דהיינו דוקא כשהמינין הללו מעורבין ביחד, ומתקן מין אחד ע"י ברירת חבירו. אבל באופן שמונח בקערה מין אחד על המין שלמטה ממנו, ומסלק המין שלמעלה כדי להגיע למן שלמטה, לא שייך בזה בורר דאין בזה תיקון שיהיה נקרא מלאכה הצריכה לגופה, ויותר נראה דאפילו איסור דרבנן לא שייך בזה, וכן משמע לשון הרמב"ם והשו"ע דנקטו "מעורבים" משמע שאם אין מעורבין לא שייך שם בורר במה שמסלק מן אחד מחבירו, ע"ש היטב. ומתורף דבריו יוצא נמי לנידון דידן, דהיות והקרח הזה הוא מונח ע"ג החלה ולא מעורב בה, ועיקר מה שמסיר את הקרח הוא רק להגיע למין שלמטה והוא הלחם הזה, ממילא לא הוי בכלל בורר כמבואר בדבריו של הביאור הלכה שם שהאריך לבאר דבריו אלה. יעו"ש. [וראה גם במג"א (סי' תק, סקי"ב) אשר מבואר בדבריו דאין דין בורר אלא בדבר המעורב בלי סדרים, אבל היכא דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ומונח האחד ע"ג השני אין בזה דין בורר, ועפ"ז רצה לבאר שם את דברי המרדכי דפ"ק דביצה שכתב בסתמא דבניקור הבשר ליכא משום בורר, ולא פירש, ואפשר לומר דהיינו מהטעם הנ"ל דהיות ואין הב' מינים הללו מעורבים אלא מונחים זה ע"ג זה ליכא ביה משום בורר. ע"ש. אמנם עי' בס' שביתת השבת (מל' בורר, בב"ר סקכ"ב) ד"ה ונראה לטעם, במה שעמד להעיר על חידושו של המג"א, וראה גם בדבריו במה שהביא את דברי האגלי טל (סקי"א, וי"ט) שביאר את דברי המג"א הללו. ע"ש]. ומה גם דבכלל יש לומר הכא, כי הא דכתב השמירת שבת כהלכתה (פ"ג, הערה ז) בשם הגרש"ז אויערבך דכל שהוא בדרך ניקוי ליכא ביה משום בורר, ומה"ט ליכא איסור בורר בשטיפת הכלים ובהדחתם, וכן הסוחט את הבגד הרטוב חייב משום מלבן אבל לא משום בורר. והדברים מבוארים לפי השלטי גיבורים (סוף פרק טו דשבת) דמבואר בדבריו שהכל תלוי בלשון בנ"א אי קרו ליה בורר או לא. ע"ש. וראה גם בדבריו (בהערה מח) שביאר ע"פ יסוד זה ג"כ את דברי המשנ"ב (סי' שיח, סק"י) שהביא בשם הר"ן דשרי להדיח הדם שעל הבשר, ולא חשש דאית ביה משום בורר, ולפי האמור שפיר דמי מכיון שזהו דרך ניקוי, ע"ש. ובאמת לפי דברים אלו יהיו מובנים היטב ג"כ דברי הגרי"ח ברב פעלים הנ"ל (ח"א, חאור"ח סי' טז) שעמד לדון בענין ניקוי ורחיצת פירות שהתלכלכו בצבע, ועמד לדון אי שרי לנקותם ואין בזה משום מתקן מנא. ולא הזכיר כלל לדון בזה מענין בורר. ולפי האמור איתי שפיר, מכיון ששם הוי ניקוי ובכה"ג כאמור ליכא משום בורר, וק"ל. ולכן הכ"נ י"ל בנידון דהכא, דהסרת הקרח הזה אינו כלל משום שבא לברור את הקרח מן החלה, אלא הוא ניקוי בעלמא להוריד את הגליד של הקרח מעל גבה, ומכיון שכן ליכא ביה משום בורר. וק"ל. וראה גם בשו"ת אגרות משה (חאור"ח, סי' קכה) ד"ה ובפירות מלוכלכין באבק, ע"ש. ודו"ק.

ומה גם דבעצם ענין הסרת הקרום שע"ג החלב שנתבשל, מצינו מבואר להגר"מ פנשטיין חאור"ח - ח"ד (סי' עד, מלא' בורר אות ו) שכתב, דפשוט דשרי להסיר דהוא נפרד מהחלב לגמרי, ועדיף מקליפת שומים ובצלים, מכיון שהוא ג"כ אוכל. ואינו דומה לענין השומן שכתב המג"א (סי' תק"י, סקי"ג) שכשיגיע סמוך לחלב צריך להניחו, שהתם הוא דבר לח כמו החלב שתחתיו, שבודאי אם רוצה לברור גם בסוף הוא בורר, וצריך לשייר מה שסמוך. ע"ש. ולפי דברים אלו יש לבדוק נמי לגבי נידון דידן במעטה הקרח הזה דאולי אפ"ל שדינו כדבר נפרד. אולם כאמור בלא"ה הדברים מיושבים שפיר, דליכא למיחש הכא בניעור הקרח שע"ג החלה משום בורר.