The Books of HaRav HaGaon Pinhas Zbihi

שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך א - או"ח, הערות סימן י הערה ד

והנה האי דמבואר הכא בדברי המשנ"ב, דאסור להטמין צונן בשבת אפילו במקום שאינו יכול להגיע לחום שיס"ב, ביאור הדברים הוא, דכוונתו לומר דאע"ג דקיי"ל בשו"ע (סי' רנז, ס"ו) דמותר להטמין בשבת דבר צונן בדבר שאינו מוסיף הבל, כדי שלא יצטנן ביותר, או כדי שתפוג צינתו. מ"מ במקום שבא לחמם אותו, אסור. ואפילו שלא יוכל להגיע לחום שיס"ב. ובשער הציון (שם, אות ד) הוסיף וכתב, שכן מוכח בביאור הגר"א כאן (סי' רנח) ובסימן רנז, סעיף ו, לפי מה שהעתיק את דברי הר"ן בשם רבינו יונה, והיינו דבגמ' שבת (מח, ע"א) איתא, רבה ורבי זירא איקלעו לבי ריש גלותא, חזיוה לההוא עבדא דאנח כוזא דמיא אפומא דקומקומא, נזהיה רבה, א"ל רבי זירא מאי שנא ממיחם ע"ג מיחם, א"ל התם אוקומי קא מוקים הכא אולודי קא מוליד. ופרש"י, אפומא דקומקומא, מיחם של חמין והכוזא היתה מלאה צונן. נזהיה, גער בו. מאי שנא ממיחם ע"ג מיחם, דתניא בבריתא בסוף פרקין דשרי. התם אוקומי מוקים, שהמיחם העליון גם בו יש מים חמין והתחתון אינו אלא מעמיד חומו שלא יפוג. ע"כ. וכתב ע"ז הר"ן: ומקשו הכא, האי עובדא דהאי עבדא דאנח כוזא דמיא אפומיה דקומקומא היכי הוה, אי להפשיר בלחוד מאי טעמא דרבה דנזף ביה, והתנן בפרק כירה [דף מא, ע"א] אבל נותן הוא לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן, ותניא נמי התם [דף מ, ע"ב] מביא אדם קיתון של מים ומניחו כנגד המדורה לא בשביל שיחמו, אלא בשביל שתפוג צינתן. ואי להחם מאי טעמיה דרבי זירא דהא קתני התם דאסור. תירץ ר"י ז"ל, דהכא שהניחו כדי להפשיר אלא שהיה הקומקום חם כל כך שאילו היה מניחו שם הרבה היה בא לידי חימום, ומשום הכי נזף ביה רבה, ש"מ שלא התירו כנגד המדורה אלא במקום שאינו יכול לבוא לידי בישול, אבל במקום שיכול לבוא לידי בישול אפילו שיעור הפשר בלבד אסור. וכמו שכתבתי למעלה בפרק כירה. ור' זירא הוה ס"ל דכל שאינו מניחו אלא כדי להפשיר בלבד בכולהו דוכתי שרי. והר"ר יונה הקשה, דאי הכי אמאי שנייה הכא, דהא בכוליה פירקין בהטמנה אירינן ולא בהנחה, לפיכך פי' ז"ל, דהנחת כוזא אפומא דקומקומא כדי להטמין שניהם בדבר שאינו מוסיף הוה, וכגון שכסה הקומקום מבעוד יום ומותר לגלותו ולכסותו בשבת, כדאיתא לקמן. והיה רוצה להטמין הכוזא בשבת אפומא דקומקומא, דקיי"ל מותר להטמין את הצונן. והוה ס"ד דרבי זירא דאפילו ע"ג מיחם שרי ורבה אסר דלא התירו אלא במטמין דבר שאינו מוסיף, אבל ע"ג מיחם אסור מפני שתוספת חום המיחם ניכר בכיסוי, ואע"פ שהוא מצד עצמו אינו מוסיף, הוה ליה כמטמין בדבר המוסיף. ולא התירו במיחם ע"ג מיחם אלא דוקא שאין חום התחתון ניכר בעליון, שאינו אלא משמר חומו. ע"כ. ומהא דחזינן שהגר"א העתיק את פירושו של רבינו יונה, דהא דאסר התם רבה, היינו משום שבא להטמין את הצונן שבכוזא תחת כיסוי הקומקומא, כיון שיתחמם. משמע דלעולם אסור להטמין את הצונן בכל גווני אף במקום שאינו יכול להגיע לחום שיס"ב.

והוסיף המשנ"ב בשער הציון (שם), שבאמת כן משמע ג"כ מדברי הר"ן שהביא הב"י בסוף סימן זה (סי' רנח). שכתב גבי הא דת"ר מביא אדם קיתון של מים ומניחו כנגד המדורה, שמותר ליתן על פי קדירת חמין בשבת תבשיל שנתבשל כל צרכו, כגון פאנדיש וכיוצא בהן כדי לחממן ואע"פ שהיד סולדת בו לפי שאין דרך בישול בכך, ואע"פ שהקדירה נתונה על האש. אבל להטמין תחת הבגדים הנתונים ע"ג מיחם ודאי אסור, שהרי אסור להטמין משחשכה אפילו תבשיל שנתבשל כל צרכו אפי' בדבר שאינו מוסיף הבל. ע"כ. ודברים אלו הם דברי הרשב"א בחי' לשבת (מ, ע"ב). ע"ש. ומהא דחזינן דאסר להטמין הפאנדיש תחת הבגדים שע"ג המיחם יש לומר דהיינו בכל גווני אפילו במקום שלא יגיע לחום שיס"ב. אולם דחה המשנ"ב את דבריו אלה בסוף דבריו בשער הציון שם, כי לעולם יש לומר דהא דאסרו היינו דוקא במקום שיכול להגיע לחום שיס"ב. ע"ש. ובאמת דמלשונו של הר"ן שנקט בביאור דבריו של רבינו יונה, ורבה אסר דהוה ליה כמטמין בדבר המוסיף הבל, אולי יש לדייק כדחיתו זו של המשנ"ב דהא דאסרינן להטמין התם את הצונן כיון שהיה יכול להגיע לחום רב שהיס"ב, ועי' היטב בביאור הגר"א גופיה (בסי' רנז, ס"ו) ד"ה אבל בדבר המוסיף הבל, ע"ש. אמנם עי' בחזו"א (סי' לז, סקי"ח) שהוא נקט בפשיטות דמדברי הר"ן שהביא את דברי רבינו יונה, מבואר דאסור להטמין דבר קר תחת כיסוי הקדירה אפילו במקום שאינו יכול להגיע לחום שיד סולדת בו, משום דזה מקרי מטמין את החמין ולא מטמין את הצונן, ושבדברי הרשב"א הנ"ל (שבת מ, ע"ב) הדברים מבוארים יותר, שהרי סיים בהדיא, דאע"ג דמותר להטמין הצונן שיפוג צינתו מ"מ ע"ג מיחם אסור. ומשמע דבכל גווני גם כשלא יכול להגיע ליד סולדת בו. ע"ש.

ועי' בביאור הלכה שם (סי' רנח) ד"ה שאין זה כטומן, אשר הביא שם את דברי הפרי מגדים (סי' רנח, במשב"ז סק"א) שעמד על דברי הט"ז רסי' רנח שביאר את דברי מרן (שם) שכתב, מותר להניח מבעוד יום כלי שיש בו דבר קר ע"ג קדירה חמה, שאין זה כטומן בדבר המוסיף הבל, והביא הט"ז ע"ז את דברי מרן בב"י שכתב, דהטעם הוא שהרי אין הקדירה החמה מוספת הבל, אדרבה חומה מתמעט והולך. וביאר הפרמ"ג את כוונת הדברים, דהיות ומרן ס"ל דכל שנוגע במקצת גחלים או מוסיף הבל הווי הטמנה, וכמו שכתב בחידושי הרשב"א ריש במה טומנין, דכל שטמונין במוסיף הבל כגפת הטמנה במקצת הווי הטמנה, משום הכי הוצרך לטעם דמתקרר והולך, והיינו כשאין אש תחתיה ולא חשיב כמוסיף הבל. ובשבת אסור אם יתחמם שהיס"ב מכ"ר דנמצא מבשל בשבת, משא"כ אם א"א שיגיע העליונה ליד סולדת בו אף בשבת מותר, ע"ש, ומדברי הפרמ"ג הללו מבואר דס"ל דלעולם שרי להטמין את הצונן בשבת כל שלא יגיע לחום שיס"ב, משום דהוא מבאר את דברי מרן הללו דסי' רנח בבעית הנחת קדירה קרה ע"ג קדירה חמה מער"ש, משום ענין הטמנה דהיות ולדעת מרן הטמנה מצד אחד הוי נמי הטמנה, אולם כיון שכאן מיירי דמתקרר והולך לא הווי הטמנה כמ"ש מרן בב"י, ולכן מזה למד הפרמ"ג דלפי מאי דאמרינן שבכל דבר שמתקרר והולך לא הוי הטמנה, דמותר להטמין דבר צונן כל שלא יגיע לחום שיס"ב, שיהיה בזה בעיה של בישול בשבת.

אולם כתב הביאור הלכה להעיר על דבריו אלו של הפרמ"ג, כי לעולם יש לומר דעד כאן לא כתב מרן להתיר, אלא דוקא שמשאיר למעלה מגולה כהא דסי' רנח דמיירי הכא, אבל אה"נ במקום שרוצה להטמין את כולו י"ל דאסור אף במקום שלא יגיע ליס"ב, ומש"כ הב"י הטעם דמתקרר והולך היינו לפרש דברי הטור שכתב שאין זה כטומן בדבר המוסיף הבל, שמשמע מיניה דמבעוד יום אפילו דרך הטמנה שרי. אולם לגבי שבת דאסור להטמין אף בדבר שאינו מוסיף הבל, טעם זה דמתקרר והולך לא יועיל כדי להתיר להטמין במקום שלא יגיע לחום שיס"ב, דאף זהו הטמנה אסורה, ע"ש. וראה גם בדברי המאמר מרדכי (סי' רנח, סק"א), אשר עמד שם על ביאור דבריו אלה של מרן, דשרי להניח דבר קר ע"ג קדירה חמה ולא חשיב כטומן בדבר המוסיף הבל, דמאי זה טעם לא חשיב כטומן בדבר המוסיף הבל, דלכאורה אפשר לפרש שאין זה הטמנה כיון שהכלי מגולה, אלא שמרן בבית יוסף פירש הטעם כיון שאין הקדירה חמה מוספת הבל ואדרבה חומה הולך ומתמעט, וטעם זה הוא כעין הטעם שכתב הר"ן בשיטת רש"י שהתיר הטמנה בכירה הקטומה, וביאר הר"ן, שצ"ל שבגחלים קטומות הקדירה אינה מוסיפה הבל, ולא די שאינם מוסיפות אלא שפוחתות והולכות. ואמנם לפ"ז יש לדקדק על דברי מרן שלפי הטעם הזה שהביא הכא שאין הקדירה מוסיפה הבל, יהיה מותר להטמין ג"כ ע"ג כירה הקטומה כסברת רש"י, והרי מרן לעיל בסי' רנז פסק דאסור, ונמשך בזה אחרי רוב הפוסקים דפסקי דלא כרש"י. וממילא משמע דמחשבי כירה הקטומה כדבר המוסיף הבל. וא"כ מבואר דלא ס"ל חילוק זה שכתב הר"ן אליבא דרש"י, אלא ס"ל דכל שמוסיף הבל בדבר הנטמן בתוכו אסור, ואע"פ שהדבר שמטמינים בו חומו מתמעט והולך, וכן מבואר בטור סי' רנז דכל שיש אש תחתיה אסור להטמינה בבגדים, וא"כ איך אפשר לפרש מ"ש כאן שאין זה כטומן בדבר המוסיף הבל, דר"ל דלא מקרי מוסיף הבל כיון שחומה מתמעט והולך והרי לא ס"ל לסברא זו. ואם נאמר דלפי מרן הטמנה כזאת שחומה מתמעט והולך מקרי הטמנה בדבר שאינו מוסיף הבל, אמאי שרי להטמין בשבת בתבשיל חם [כמבואר שם בטור רס"י רנח], והרי קיי"ל דאסור להטמין בשבת אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל. ולכן מכל זה נראה דעיקר הטעם שס"ל למרן כאן להניח דבר קר ע"ג קדירה חמה היינו כטעם הראשון שאין זה הטמנה כיון שהכלי מגולה, עכת"ד. ע"ש. והרי מבואר בדבריו, דאף איהו נקיט דעיקר הטעם בדברי מרן הוא דהא דשרינן הכא להניח דבר קר ע"ג קדירה חמה, כיון שהקדירה מגולה מלמעלה ולא הוי הטמנה. ולא משום דמתקרר והולך, וממילא יוצא לכאורה ג"כ מדברי המאמ"ר שאסור להטמין דבר צונן ע"ג הקדירה שהיא חמה ולכסותו מלמעלה אף שלא יכול להגיע לחום שיס"ב. וכדברי המשנ"ב.

אמנם כל קבל דנא, כי הנה ראיתי בס"ד בשו"ע הגר"ז (סי' רנח, ס"א), שהביא שם דברים כפשוטם דמותר להטמין מבעוד יום תבשיל קר ע"ג קדירה רותחת, ואין זה כמטמין ע"ג דבר המוסיף הבל. לפי שאין הקדירה הרותחת מוסיפה הבל שהרי חומה הולך ומתמעט. ובקונטרס אחרון (שם, אות א) הוסיף וכתב, דהא דהוצרך הטור ומרן הב"י לטעם זה דהחום הולך ומתמעט, משום דלשיטתיהו אזלי שאף שהקדירה מגולה מלמעלה מקרי הטמנה - ומ"מ הדין דין אמת גם לפי דעת הרמ"א דכשהקדירה מגולה לא הווי הטמנה, דשרי לעשות כן לשים דבר קר ע"ג קדירה חמה, גם במקום שהיא טמונה מלמעלה - והיינו משום דהטור ומרן הב"י פליגי על ביאורו של רבינו יונה שהביא הר"ן בענין ההוא כוזא וכו' דמבואר מדבריו דכל כה"ג שהולך ומקרר אסור, אלא ס"ל כפרוש התוס' והרא"ש דהתם מיירי להניח מים כנגד האור במקום שיכול להגיע ליס"ב וכו', [ובאמת כן מתבאר מדברי מרן בסי' שיח, סי"ז שהביא שם כפרוש התוס' והרא"ש הללו, ואת ביאורו של רבינו יונה דמיירי בענין הטמנה לא הזכיר]. אבל אה"נ לענין הטמנה ס"ל דשרי. ע"ש. ולפי דברים אלה דמבואר דהטור ומרן פליגי על רבינו יונה ולעולם כל שחומו מתמעט והולך לא הווי הטמנה, ממילא שפיר י"ל לדעת מרן דשרי להטמין בשבת דבר צונן שלא יגיע לחום שיס"ב, [ולגבי הערתו של המאמר מרדכי הנ"ל, במה שהעיר מהאי דחזינן שמרן בסי' רנז הסכים עם דעת רוב הפוסקים דפליגי על רש"י בהיתר הנחת הקדירה ע"ג כירה קטומה, ולא ס"ל להאי דכל שמתקרר והולך לא חשיב הטמנה. אולי יש ליישב, כי לעולם יש לחלק דשאני כירה שחומה רב מאוד, משא"כ קדירה. ועי' היטב בביאור הלכה הנ"ל (רס"י רנח) שג"כ כתב לחלק כיוצ"ב. יעו"ש. וראה גם בערוך השולחן להגרי"מ עפשטיין (סי' רנח, סעיף ב) שג"כ מבואר בדבריו כעין זה. ע"ש. וראה גם בדברי החזו"א (סי' לז, סקי"ח) ד"ה והנה, שכתב לחלק כעין זה דמוסיף הבל מחמת הקדירה אינו בכלל גזירת חכמים שיקרא מוסיף הבל, אבל הוספת הבל של כירה שפיר הווי בכלל הגזירה והלא גם ברמץ הולך ומצטנן ועיקר הגזירה שמא יטמין ברמץ. ע"ש. ודפח"ח]. אלא דעדיין שוב יש לעיין דילמא הא דמתקרר והולך לא חשיב דבר המוסיף הבל, אבל הטמנה חשיב, ובשבת הרי אף הטמנה בדבר שאין מוסיף הבל אסור. וק"ל. וראה גם היטב בדברי הרשב"א בחי' לשבת (נא, ע"א) ד"ה אמר רב יהודה אמר שמואל, שהביא את דברי הרמב"ן שכתב לבאר דהא דשרינן להטמין את הצונן בשבת דוקא בדבר שאינו מוסיף הבל, אבל בדבר המוסיף אסור ואפי' מבעוד יום, אע"פ שהוא צונן גמור. וביאר הרשב"א דהוצרך לפרש כן, כדי שלא תאמר דכדרך שהתירו להטמין את הצונן [כצ"ל, ומש"כ חמין הוא ט"ס] משחשכה בדבר שאינו מוסיף הבל, דאלמא שאני צונן גמור מחמין, שהרי אסרו להטמין את החמין משחשכה ואפי' בדבר שאינו מוסיף הבל, הכ"נ לישרי להטמין צונן מבע"י אפילו בדבר המוסיף שלא גזרו בצונן כלל לחיתוי גחלים, והביא ראיה מהא דרב חסדא ממעשה שעשו אנשי טבריא, ודבר ברור הוא. ע"כ. ע"ש בדבריו. ומדברים אלו של הרשב"א אולי יש לדייק נמי דס"ל דהא דשרי להטמין את הצונן היינו אפילו במקום שיתחמם, דמהא דחזינן שעמד הרשב"א לבאר את החילוק בין דבר שאינו מוסיף הבל דשרי להטמין בו צונן בשבת, לדבר המוסיף הבל דאסור להטמין בו בער"ש, ש"מ דס"ל דהא דשרינן להטמין את הצונן בשבת בדבר שאינו מוסיף הבל הוא אפילו שיתחמם מעט, דאם אינו מתחמם, מאי ס"ד בכלל שיהיה מותר להטמין בער"ש בדבר המוסיף הבל שהוא מחמם. וק"ל. וראה באנצ"ת כרך ט (עמוד יד, הערה 126). ע"ש, וראה גם בחי' הר"ן שבת (מ, ע"ב) מש"כ בשם הרא"ה, שג"כ יש לדייק מדבריו דכל שמחמם את הצונן שרי, ואע"ג שעושה זאת ע"י הטמנה. ע"ש היטב. ועי' בדברי רבינו ירוחם (נתיב יב, ח"ג) שכתב. ובעלי התוס' פירשו להטמין צונן להחם מעט כלומר להפיג צינתן, כגון מפשיר מים כנגד המדורה. ע"כ. וראה גם בדברי הא"ר (סי' רנח, סק"ג) ע"ש.

וגם הלום ראיתי בשו"ת תפלה למשה ח"א (סי' לד, אות ז) אשר עמד שם על דברי החזו"א הנ"ל (סי' לז, אות יז) שביאר בדברי רבינו יונה שכתב, דכל שמטמין דבר צונן ע"ג המיחם חשיב כמטמין בדבר המוסיף הבל, וכתב, דזה אינו מדוקדק דלא משום דבר המוסיף הבל איתינן עלה, דא"כ גם מבעוד יום אסור אלא כיון שמגיע לו חום חשיב כטומן ע"ג חמין ולא כמטמין את הצונן. ע"כ. וכתב ע"ז הרב תפל"מ נר"ו, כי לכאורה כל כה"ג שלא יגיע לחום שיס"ב, צריכא רבא למימר דחשיב כמטמין את החמין, כי הרי הרמב"ם (פ"ד, דשבת, ה"ה) כתב, פינה התבשיל או המים החמים מכלי לכלי אחר מותר להטמין הכלי האחר בשבת בדבר שאינו מוסיף "כמו הדבר הצונן", שלא אסרו להטמין בשבת אלא "דבר חם" שהוא בכ"ר שנתבשל בו אבל אם פינהו מותר. וכ"כ בחי' הרשב"א שבת (נא, ע"א). והר"ן בהלכות (שם) ומרן בשו"ע (סי' רנז, ס"ה), וממה שדימה דין זה להטמנת צונן, נראה ברור, דצונן שהתירו לאו דוקא צונן ממש אלא כל שאינו בכ"ר שנתבשל בו, ואפילו חם שהיס"ב, ונראה שה"ה אם אין היס"ב אפילו שהוא בכ"ר שנתבשל בו שאינו נקרא חם. ושכן מבואר במג"א (שם, סקי"ד) שכתב, ואפשר דאפילו בכ"ר אם נתקרר קצת שרי להטמינו. וכ"כ הא"ר (שם, סקי"ד), והתו"ש (שם, סקי"ט). וממש"כ המג"א נתקרר "קצת" משמע שאפילו היד סולדת בו כל שנח מרתיחתו קצת מותר. אולם הפרמ"ג (באשל אברהם, שם) כתב, דהיינו דוקא כשאין היד סולדת בו. וכ"כ בשו"ע הגר"ז (שם, ס"ט), ומבואר עכ"פ דכל שאין היד סולדת בו לא חשיב חם, אלא צונן ומותר להטמינו, ואפילו הוא עדין בכ"ר שנתבשל בו. וא"כ ק"ו באופן שהוא צונן גמור, אלא כשיתנו ע"ג קדירת חמין יתחמם מעט ולא יגיע לשיעור יד סולדת בו, שמותר להטמינו. עכת"ד. ע"ש. וראה גם בדבריו (שם, אות ה) שעמד על דברי המשנ"ב הנ"ל (סי' רנח, סק"ב) שלמד מדברי רבינו יונה דאסור להניח דבר קר תחת כיסוי הקדירה אפילו לא יגיע לחום שיס"ב. דבשבת לא התירו להטמין את הצונן אלא רק כדי שתפוג צנתו, אבל בזה שמוליד חום ע"י הטמנה אסור, וכתב להעיר ע"ז, דא"כ כיצד התירו לתת פך של שמן צונן לתוך כלי שני של מים חמים בשבת, והלא מולידים חום בשמן הצונן בדרך הטמנה. ואמנם דהמשנ"ב (שם) בהמשך דבריו כתב, דזה שרי דוקא כשאינו טמון כולו, ורק אז שרי לתתו בכ"ש אבל כשמטמין כולו במים אסור, שהרי הוא מוליד חום. אולם מ"מ הרי דברים אלו לא יגהו מזור לדעת הרשב"א ומרן (בסי' רנז, ס"ה) דס"ל שגם הטמנה במקצת חשיב כהטמנה אע"פ שאינו מכוסה כולו. יעו"ש. ועי' היטב גם בדברי הא"ר (סי' רנח, סק"ג), יעו"ש. וראה גם בשו"ת אז נדברו (ח"ז, סי' כח) שצידד מעט לומר כהמשנ"ב, דאסור להטמין את הצונן בשבת אף בשלא יגיע לחום שיס"ב, אולם תוכ"ד חזר בו, דצ"ע בזה אם אכן יש לאסור אף בכה"ג, ע"ש.

וא"כ מדברים אלו עולה ומתבאר, דאכן שרי להטמין בשבת דבר צונן כל שלא יגיע לחום שיס"ב, ובפרט במקום הצורך. והיינו בודאי ע"ג קדירה שאין אש תחתיה, דא"כ מאי מתקרר והולך איכא הכא, וכן מבואר בשו"ת אז נדברו (ח"ו, סס"י עח), וז"פ. וראה גם בשו"ת תפל"מ (שם, אות ה) מש"כ בזה, ע"ש. ולכן אותם הנוהגים לקחת את כיסוי הבגד המונח ע"ג המיחם, לאחר שהורידוהו מעליו ועדין הוא חם, ומטמינים בו לחם או קליות וכדו' כדי להפיג צינתן ולחממן מעט, שפיר עבדי. בהיות והוא מתקרר והולך, ולא יגיע לחום שיס"ב, ועי' היטב בדברי הרשב"א שבת (מ, ע"ב) בד"ה ואע"ג דקיי"ל דמותר להטמין את הצונן וכו', ע"ש. וה"ה דשרי נמי הכא להטמין את הצונן תחת כיסוי הקדירה שאינה ע"ג האש, כל שלא יתחמם הדבר שמטמינו עתה בחום שיס"ב, וכן מתבאר מדברי הר"ן בחי' לשבת (מ, ע"ב) במה שכתב בשם הרא"ה, ע"ש, ודו"ק.