The Books of HaRav HaGaon Pinhas Zbihi

שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך א - או"ח, הערות סימן י הערה ו

ולכאורה עוד היה אפשר לומר. ע"פ מש"כ המאירי בחי' לקידושין (לא, ע"ב), אע"פ שהמצוות לא ניתנו להדחות מפני כבוד אב ואם כמו שיתבאר (לקמן לב, ע"א), מכל מקום מותר לצאת מאר"י לחוצה לארץ לקראת אביו או לקראת אימו, וכן לשאר מיני כבוד. ע"כ. וביאור דבריו נראה דס"ל למאירי כדברי השאילתות (פר' אמור, סי' קג) דהא דאמרינן בתוספתא דע"ז דלג' דברים מותר לצאת לחו"ל לישא אשה וכו' הוא לאו דוקא, דלעולם ה"ה לשאר מצוות נמי שרי. ולהכי יש לומר דלצורך מצות כיבוד או"א נמי שרי. והא דסיים המאירי "וכן לשאר מיני כבוד" בפשטות נראה כוונתו דר"ל דלא רק לצורך כבוד או"א דשרי לצאת לחו"ל אלא ה"ה לכבוד רבו או חבירו נמי שרי, כהא דמבואר בדברי המג"א אור"ח (סי' תקלא, סק"ז) ובאחרונים שם, דאם יוצא לראות פני חבירו חשיב דבר מצוה, ע"ש. וא"כ לפ"ז יש לומר דכשם דשרי לצאת לחו"ל להקביל פני הוריו ואפילו פני אחרים, כמבואר בחי' מהרי"ט בקידושין שם (לא, ע"ב). וראה גם בשו"ת משפט כהן (סי' קמז) שג"כ העלה בזה דשרי לצאת לחו"ל לראות פני חבירו דהוא חשוב דבר מצוה, ע"ש. וע"ע בזה בענין היציאה לחו"ל לראות פני חבירו בשו"ת מנחת יצחק (ח"ג, סי' כו) ובשו"ת משנת יוסף (סי' נח) ע"ש. א"כ הכ"נ יש לומר דבהא שהולך על ציונם של הצדיקים הווי כי הא, ובפרט לפי מה שהבאנו מדברי ספר חסידים (סי' תנ), דאית להו נייח רוחא בכך שבאים לפקוד את מקום משכבם. [ולפי דברי השרידי אש (שם) מבואר ביתר שאת, דזהו ענין של כבוד שבאים לפקוד את ציונו. וק"ל], ואלו הצדיקים שוכני עפר בחו"ל אין פוקדים אותם, מפני שהם מרוחקים ממושב בנ"י. וגם אולי יש לומר נמי דבהליכת האדם להשתטח על ק"צ, איכא בהכי כבוד ויקר לת"ח הטמון שם, בכך שמעתירים לפניו שיעמוד למליץ יושר לפני השי"ת שימלא משאלותיו לטובה. כי לפי מאי דאמרי עליה איניש בהאי עלמא חשיבי ליה בעלמא דלעילא, כדאיתא בספרים הקדושים עי' בס' לב אבות (דף מא), ובפרקי אבות (פ"ג, משנה י), ועי' היטב בתוס' סוטה (לד, ע"ב) ד"ה אבותי בקשו רחמים עלי, ע"ש. ובזה שמבקשים מהנפטר שיעמוד למליץ יושר עליו, עי' בשו"ת מהר"ם שיק (חאור"ח, סי' רצג), ובשו"ת מנחת אלעזר ח"א (חאור"ח, סי' סח) אשר מבואר בדבריהם שם, דאע"ג שאסור לנהוג כאלו השוטים הצועקים למתים ודורשים מהם תשועה דאיכא בהכי משום דורש אל המתים, ועוברים גם על הלאו לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני, מ"מ משרא שרי לבקש מנשמת הצדיקים שימליצו טוב בעדינו. ע"ש. וכן סתם מו"ר את דבריו בפשטות בשו"ת יביע אומר ח"ה (חיו"ד, סי' לה, אות ו), דליכא בהכי שמבקש מן הנפטר שימליץ טוב עבורו משום ודורש אל המתים, ע"ש. וראה גם בס' גשר החיים להגר"מ טוקצינסקי ח"ב (פרק כו) מש"כ להאריך בזה, אם אפשר לבקש מנשמת הצדיקים שיעמדו לפניו יתברך להמליץ טוב בעדו, וליכא בהכי ודורש אל המתים וכו', וסוף דבר העלה שם ג"כ לקולא בזה, דמלבד שמותר לבקש מהשי"ת שימלא משאלותיו בזכות הצדיק הטמון פה, מותר ג"כ לבקש מהצדיק שיעמוד בשמים למליץ טוב בעדו. ע"ש. וראה גם מש"כ בענין זה באריכות הגאון רבי ראובן מרגליות בהגהות "מקור חסד" על ס' חסידים (סי' תנ, אות ג), ע"ש. וראה גם בכף החיים סופר (סי' תקפא, סקצ"ה) שג"כ מתבאר מדבריו שאפשר לבקש מנפש הצדיק שימליץ טוב בעדו. ע"ש. ואכמ"ל. וממילא כאמור לפ"ז יש לומר, דעביד בהכי כבוד ויקר לצדיק שעושהו שליח מצוה.

הן אמת דעדין יש לעיין בזה, במאי דאמרינן דחשיב הכא כדבר מצוה במה שפוקד את קברי הצדיקים משום דהוי כי הא דמקבל פני חבירו. כי הנה הפני יהושוע בחי' לקידושין (לא, ע"ב) ד"ה אדהכי, עמד לבאר התם בענין רב אסי שרצה לבקר את אימו בחו"ל וכו' אדהכי שמע לארונא דקאתי אמר אי ידעי לא נפקי. וכתב הפנ"י, נראה דאתא לאשמועינן דאע"ג דתנינן בסמוך מכבדן בחייו מכבדן במותו היינו דבר שיש בו תועלת למת כגון לומר דבר שמועה מפיו או הריני כפרת משכבו משא"כ לצאת לקראת ארונו לא, וכדאיתא בשילהי מועד קטן בארונא דרב הונא דנפיק נפק דלא נפיק לא נפק וכו' וקמ"ל דבשביל ארונו של מת אין לצאת מא"י לחו"ל, כן נראה לי, ע"ש. ועי' בדברי הרמב"ם (פ"ד, דאבל, הלכה ד) שכתב שם, והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם, שדבריהם הם זכרונם "ולא יפנה אדם לבקר הקברות", ע"כ. וכתב שם הרדב"ז בביאורו, ופירוש לבקר הקברות הוא לפתוח הקבר לפקוד את המת ויש בו משום דרכי האמורי, אבל לפקוד הקברות מבחוץ אין חשש בזה, וכן נהגו כל ישראל לפקוד את מתיהם ולהשתטח על קבריהם. אמנם הנה מדברי מרן בכסף משנה (שם) מבואר ביאור אחר בדברי הרמב"ם אלו, שכתב שם, ומה שכתב ולא יפנה אדם לבקר הקברות, זה סיום מ"ש שדבריהם הם זכרונם. ולא יפנה אדם לבקר נפש שע"ג קברותיהם, ועל ידי כן יהיו נזכרים. שאינם צריכים, שעל ידי דבריהם ומעשיהם הטובים הם נזכרים, כך פירש הריב"ש לשון זה. ע"ש. וא"כ לפי דברים אלו מבואר דהצדיקים באמת אינם זקוקים לכבוד בביקור אצלם, וגם לפי דברי הפנ"י הנ"ל מבואר דלכבודו של נפטר אין לצאת לחו"ל. וע"ש בדברי המהרש"א בקידושין ובעיון יעקב (שם), ועוד צ"ע.

אמנם אולי יש לומר, דהיכא שהולך לציונו של הצדיק ביום פקידת שנתו, דאיכא בהכי כבודו של הנפטר במה שבאים לקברו ביום זה. וכעין הא דכתב רש"י ביבמות (קכב. ע"א) ד"ה תלתא ריגלי, וז"ל: בתשובת הגאונים מצאתי כל הנך רגלי דאמוראי, היינו יום שמת בו אדם גדול, קובעים אותו "לכבודו" ומידי שנה בשנה כשמגיע אותו יום מתקבצים תלמידי חכמים מכל סביביו ובאים על קברו עם שאר העם להושיב ישיבה שם. ע"כ. וגם בב"ק (טז, ע"ב) גבי חזקיהו מלך יהודה אמרינן, "וכבוד" עשו לו במותו, שהושיבו ישיבה על קברו. וכתב הנמוק"י (שם), שהושיבו ישיבה של חכמים לעסוק בתורה שם, ואע"ג דבברכות (יח, ע"א) אמרינן, לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וס"ת בזרועו ויקרא בהן ויתפלל בהן משום לועג לרש, היינו היכא דעביד לנפשיה כאדם הקורא בתורה, אבל היכא דקעביד ליקרא דשכבא כגון בני ישיבה שעושים לכבוד רבם, ליכא משום לועג לרש. הרמ"ה ז"ל. והרא"ש כתב, ברחוק ד' אמות, דליכא לועג לרש. ע"כ. וא"כ הכ"נ י"ל דהרי העולים לציון קוראים שם פרקי תהילים ודברים שבקדושה, וחשיב ליה ככבודו של הנפטר. איברא דהנה מהר"י בן מיגאש בתשובותיו (סי' מז) כתב, וז"ל: וששאלת הא דאמרינן אין אומרין בפני המת דאוקימנא הנ"מ לדברי תורה וכו', וקשיא לך הא דאמרינן וכבוד עשו לו במותו שהושיבו ישיבה על קברו. הכין חזינא דהא דאמרינן שהושיבו ישיבה על קברו, הנ"מ בחכם שהיתה לו ישיבה בחייו, ובני ישיבתו מתכוונים עכשיו לכבדו ולישב לפניו כדרך שהיו יושבים לפניו בחייו ולומר שמועות מפיו מדברי תורה שלמדו ממנו, שכיון שהדבר ידוע שכבוד גדול יש לו בכך אין בזה משום לועג לרש, וההיא דאין אומרין לפני המת אלא דבריו של מת, ואוקימנא בדברי תורה וכו' במת שלא היה חכם ובעל ישיבה עסקינן. א"נ כשהיה חכם אלא שאותם העוסקים בד"ת בפניו אינם מתכוונים לעשות לו כבוד, אלא לעסוק בד"ת להנאת עצמן הוא שמתכוונים. א"נ איכא לאוקמא באחד או שנים שמתעסקים בפניו, שהכבוד אינו אלא בהושבת ישיבה על קברו דמשמע ישיבה, ישיבת ת"ח מרובים, אבל אחד או שנים אין קורין להם ישיבה ואין בעסיקתן בד"ת בפניו דרך כבוד, אלא דרך בזיון הוא לו דכיון דכתיב במתים חפשי וכו', ע"ש. וא"כ לפי דבריו האחרונים של מהר"י מיגאש מתבאר, דלא חשיב כבוד, אלא דוקא כשמושיבים על קברו ישיבה ממש מרובה בתלמידים, אבל אחד או שנים, אף שלומדים וקוראים לכבודו של הנפטר לא הוי בגדר וכבוד עשו לו במותו, ועי' בדברי רבינו החיד"א בברכ"י חיו"ד (סי' שדמ, סק"ז), וכדברי מו"ר בשו"ת יביע אומר ח"ד (חיו"ד סי' כט, אות ד), ע"ש. וי"ל. ועכ"פ הדברים מבוארים די"ל דהכא הוי כמקבל פני חבירו דאיכא בהכי מצוה, כמבואר בדברי המג"א והאחרונים הנ"ל (באור"ח, סי' תקלא), וממילא כשם שלצאת לראות פני חבירו שרי ה"ה נמי די"ל לגבי פקידת ציונו של הצדיק. (וע"ע בשו"ת תמים דעים לראב"ד (סי' קפה) אשר הביא שם בענין נישוק קבר המת דהוא משום כבוד כהא דאמרינן (בב"מ קעא, ע"ב), מאן יהיב לן מעפריה דרב ושמואל ונמלינהו לעיינין. ע"ש. וראה גם בשו"ת דרכי דוד ח"א (סי' טז) ע"ש). אולם לפי המבואר לעיל מדברי הפנ"י דקידושין (לא, ע"ב) דלענין כבוד או"א דבמיתתם אין לצאת מא"י לחו"ל, ממילא גם הכא צ"ע אם יש להתיר מטעם כבוד הצדיק בפטירתו לצאת לחו"ל. וק"ל.