The Books of HaRav HaGaon Pinhas Zbihi

שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך א - או"ח, הערות סימן יג הערה ד

ולכאורה אפשר לדייק ג"כ מדברי הפרי מגדים בהל' שבת (סי' רעו, סק"ה - במשב"ז אות ד) דאין דעתו נוטה לחידושו של הש"ך, שכתב שם וז"ל: ומינה נמי אם מומר הדליק נר בעצמו לצורך ישראל אסור ודאי, שמא יאמר לו. אף דלפני עיור ד"ת, הא לחד פי' אמירה לעכו"ם ג"כ ד"ת וחיישינן דקיל בעיניהם. ועוד דהו"ל כמבשל בשבת בשי"ח וכו'. ע"ש. ולכאורה מדבריו משמע דבמומר איכא איסור דלפ"ע דלא כהש"ך. אולם י"ל דהפרמ"ג מיירי בגוונא דהוי כתע"ד, כגון שהנר הוא של ישראל והוא נותן לו רשות להדליקו. והרי בכה"ג דהוי תע"ד גם לש"ך ודעימיה איכא איסור דלפ"ע מדאוריתא אף במומר וכמתבאר מדברי הש"ך, ואפשר דזה מדוייק נמי בדברי הפרמ"ג שכתב "לפני עיור ד"ת" והיינו בתעב"ד. ודו"ק. (ושוב מצאתי בס"ד כעין זה מבואר בספר תהילה לדוד בהל' שבת (סי' שיח, סעיף ו) שכתב שם, וז"ל: דלא בעינן תרי עברי דנהרא אלא בעושה בשביל עצמו, אבל אם מצוה לאחר שיעשה בשבילו, אף בדלא קאי בתרי עברי דנהרא, מ"מ כיון דאם לא יצוה לו לא יעשה בשבילו הווי דומיה דתרי עברי דנהרא, ועובר משום ולפני עיור. ע"כ. וממילא ה"ה גם הכא דהחשש בפרמ"ג הוא משום שמא יצוה לו, ממילא הווי כתעב"ד דאיכא ביה משום ולפ"ע דאוריתא. וראה בשו"ת לב אברהם וויענפלד ח"א (סי' עג) שג"כ מתבאר מדבריו שם כעין זה, שדן התם בענין מכירת ספרים חצוניים בחנות, והעלה לאיסורא אע"פ שיש שם עוד חנות המוכרת ספרים חיצונים כאלו, דלדעת הפני משה (שנביא את דבריו עוד לקמן בעה"י) לא חשיב בכה"ג תרי עב"ד, וליכא ביה משום לפ"ע. מ"מ הכא היות והדרך הוא שהמוכר מעורר את הלקוחות בדרכים שונים לקנות הספרים, בין ע"י שמציגם בחלון חנותו, בין בדיבור ובין במודעות וכדו', בכה"ג איכא משום לפ"ע אף בלא קאי בתע"ד, וכמו שכתב בספר משפטי שמואל (סי' קיד) וז"ל: אמנם כשהוא מעוררו ונותן לו האיסור בלתי שאלה אף דלא קאי בתרי עברי אסור. ע"כ. והכא נמי מכיון שמעררו אסור אף בלא קאי בתע"ד. ע"ש. וממילא ה"ה שמצווהו חשיב כקאי בתע"ד ואיכא ביה משום לפ"ע. וע"ע בשו"ת מנחת יצחק (ח"ה, סי' יד, אות ב והלאה) שג"כ מתבאר מדבריו הכי, יעו"ש, וראה גם בדברי החזו"א (הל' עכו"ם, סי' סב) שג"כ יש לדייק מדבריו הכי, ע"ש).

ושו"ר בס' שערים המצויינים בהלכה על הקצשו"ע ח"ב (סי' צ, אות טו) שהביא שם שאלה בענין ישראל כשר הדר עם ישראל מומר המחלל שבת בפרהסיא, והתקלקל השעון של ההסקה המחממת את הבית, והמומר הזה רוצה לתקנו, האם מותר לבעה"ב להניחו לתקן אותו, והשיב ע"פ מש"כ הפרי מגדים (בסי' תמד, באשל אברהם סק"ד) דאם שכח לבער את החמץ בערב פסח ועבר שש שעות, ובא מומר ליטלו ולאכול אם רשאי להניחו, והעלה דהדבר תלוי בפלוגתא, דלדעת הכסף משנה (כלאים פ"א, ה"ו) כל שהגוי עושה ממילא איסור והישראל אינו מעכבו ליכא משום לפ"ע, ולדעת המשנה למלך שם אסור להניחו. ע"כ. והקשה בשעהמ"ב שם דצ"ע על הפרמ"ג מה ראיה הביא מדין מעשה נכרי למעשה ישראל, דהרי בנכרי איסור לפ"ע איכא, אבל איסור מסייע יד עו"ע ליכא, דאין אנו מצוין להפרישו. משא"כ בישראל דאיכא משום מסייע יד עו"ע, ואף כשעושה מעצמו מצוין להפרישו. אלא ודאי דצ"ל דהפרמ"ג ס"ל כהש"ך דמומר הבא לעשות מלאכה א"צ להפרישו, ע"ש. והדברים עולים בס"ד בקנה אחד עם דברינו, דלעולם גם הפרמ"ג ס"ל כהש"ך דבמומר דלא קאי בתע"ד ליכא משום מסייע יד עו"ע. וא"כ מש"כ בסי' רעו הנ"ל דבמומר איכא משום לפ"ע מיירי בקאי בתע"ד וכדאמרן.

[ובעיקר דינא מאי דמתבאר מדברי הפרמ"ג הנ"ל דסי' רעו דאף בדיבור איכא משום לפ"ע, דבר זה מצינו מפורש בדברי הרמב"ם ז"ל בפרושו למשניות (פרק ו, דתרומות, משנה ג) שכתב שם המתעה את חבירו, או מכשילו או מצוה עליו, או המסייעו לדבר עבירה בשום פנים ממיני הסיוע ואפילו בדיבור הקל, נענש מהשי"ת כפי מה שעושה באותו הסיוע ועובר אלפני עיור לא תיתן מכשול, אם היה הוא הסיבה לעבור עבירה. ע"ש. הרי מבואר בדברי הרמב"ם דבדיבור בעלמא שאומר לאחר לעשות העבירה עובר משום לפ"ע, וכעין זה מתבאר ג"כ מדברי הטור והשו"ע בחו"מ (סי' שפ, ס"ב) שכתבו שם, האומר לחבירו שבור כליו של פלוני ע"מ שאתה פטור ושברו הרי זה חייב. ואע"פ שהעושה הוא חייב לשלם, הרי זה האומר לו שותפו בעוון ורשע הוא שהרי הכשיל עיור וחיזק ידי עוברי עבירה. ע"כ. הרי שבאמירה בעלמא חשיב ליה עובר בלאו דלפ"ע. [וע"ע היטב במש"כ הרדב"ז בתשובותיו ללשונות הרמב"ם (סי' ר), והביאו החיד"א בברכ"י יו"ד (סי' רצז ב, סק"ו), ובמשנה למלך (פ"א, דכלאים, ה"ו), ע"ש. וראה גם בדרישה יו"ד (סי' רצג, סק"א), ובכסף משנה (פ"א, דכלאים, ה"ו) שג"כ מתבאר מדבריהם דאף באמירה בלבד איכא משום לפ"ע. ע"ש]. וראה בספר גנזי חיים להגר"ח פלאג'י ז"ל (מערכת ל, אות מב) שכתב לבאר דמדברי הגמ' בזבחים (קטז, ע"א) מתבאר דבדיבור ליכא משום לפ"ע ולא משום מסייע ידי עוברי עבירה. ע"ש. ולעומת זה הוא גופיה בספרו נשמת כל חי ח"ב (סי' ט), כתב להעיר מדברי הרמב"ם הנ"ל על הבית יהודה ביו"ד (סי' ה) שמתבאר מדבריו דבדיבור ליכא משום לפ"ע, ותמה עליו הן מסברא והן מדברי הרמב"ם הנז', ע"ש. ובאמת כבר עמד בזה בס' לב שומע (מערכת ל, אות מו) שדברי הגר"ח בספרו גנזי חיים, אינם תואמים למתבאר מדבריו בנשמת כל חי, ע"ש. וראה במש"כ בזה עוד השד"ח (בכללים, מערכת ו, כלל כו, אות לב), ע"ש. ואכמ"ל].

ולגבי מש"כ הש"ך דבעכו"ם ג"כ ליכא משום מסייע ידי עוברי עבירה כבמומר, עי' במג"א (סי' שמז, סק"ד) שכתב דמדברי רש"י בעבודה זרה (נה, ע"א) משמע דאפילו עכו"ם אסור לסייעו בדבר שנצטווה בו. וכיאר במחצית השקל (שם) שכוונתו למה שפרש"י אהא דתנן התם, דורכין עם העכו"ם בגת אבל לא בוצרין עימו. וביאר רש"י שלא בוצרין עם הגוי מכיון שאסור לגרום טומאה לחולין שבאר"י, דגזרו על העכו"ם שיהיו כזבין, וכל הבצירה היא לצורך הדריכה, שע"י דריכה זאת נטמאים הענבים. אבל דורכין עימו ואין בזה משום גורם טומאה, שמשעה שדרך בהם העכו"ם מעט הרי נטמאו. ומשום מסייע יד עוברי עבירה ליכא. שהעכו"ם לא נצטוה על כך, שלא לגרום טומאה לפירות שבארץ ישראל. ע"כ. וא"כ משמע מדבריו אלו של רש"י דאילו היה העכו"ם מצווה על זה אסור היה לישראל לסייעו, ואע"ג דלא הווי כתעב"ד ששייך בזה משום לפ"ע דהרי העכו"ם יכול לדרוך הענבים לבד, בכ"ז איכא משום מסייע יד עוברי עבירה. ומזה מתבאר דלא כהש"ך שכתב דבעכו"ם ובישראל מומר לכו"ע אמרינן דהיכא דלא קאי בתע"ד, ליכא שום איסורא אפילו משום מסייע יד עו"ע. שהרי מדברי רש"י מתבאר דבעכו"ם איכא משום מסייע אף בלא קאי בתע"ד, וכ"ש בישראל מומר. עכת"ד. ע"ש. וכ"כ לבאר את דברי המג"א בשו"ת אגרות משה פנשטיין (חיו"ד, רס"י עב) דהוא פליג על הש"ך. ע"ש.

ואיברא דגם הריטב"א בחידושיו לעבודה זרה (נה, ע"ב) הביא ב' פירושים בביאור המשנה דאין בוצרין וכו' את פרוש רש"י, ועוד פרוש בשם ר"י. ומדבריו שם מתבאר דדעתו מסכמת עם פרוש רש"י, ולפ"ז מתבאר דגם הריטב"א קאי בשיטת רש"י דבעכו"ם איכא משום מסייע ידי עוברי עבירה. (וכ"כ ג"כ הרב המגיה בריטב"א שם הוצאת מוסד הר"ק (הערה 357), דמדברי הריטב"א מתבאר דאף בעכו"ם איכא משום מסייע יד עו"ע, אף בלא קאי בתע"ד. ושכן מתבאר להדיא מדברי הריטב"א לעיל (בדף ו, ריש עמוד ב), יעו"ש היטב בריטב"א. ע"ש]. וראה גם בשיטה מקובצת במס' בבא מציעא (ה, ע"ב) שהביא שם בשם הריטב"א לבאר, הא דאמרינן בגמ' התם, דאי לא נימא הכי (דהיכא שרועה בהמות אחרים, אינו מביאם אלא למרעה של הפקר, משום דאין אדם חוטא ולא לו), חיותא לרועה היכי מסרינן, והא כתיב לפני עיור לא תתן מכשול. אלא חזקה אין אדם חוטא ולא לו. וכתב הריטב"א - פירוש ואע"ג דהיכא דאית ליה בהמות מדידיה. דבלאו דידן מצי עביד איסורא ולית ביה משום ולפני עיור כדאיתא בפ"ק דע"ז, מ"מ אין לנו לגרום איסורא. דמסייע ידי עוברי עבירה איכא, והכא נקטיה קרא לרווחא דמילתא, ע"כ. הרי מתבאר מדברי הריטב"א דאפילו היכא דליכא משום לפ"ע, דלא קאי בתע"ד דאית ליה בהמות מדידה, בכ"ז אמרינן דאסור לסייעו בעבירה, ואע"פ שרועה זה הוא גזלן במזיד והווי כמומר בעבירה זו, ודלא כהש"ך, ובאמת כ"כ בשו"ת מחנה חיים ח"א (סי' מה), ובשו"ת מהר"י אסאד חיו"ד (סי' קעז) להקשות מדברי הריטב"א בב"מ על הש"ך, דהא מתבאר דאיכא איסור לסייע יד עו"ע אף בישראל מומר. ע"ש. ועכ"פ דברי הריטב"א הללו יהיו תואמים לדברי הריטב"א הנ"ל בחי' לע"ז (נה, ע"ב) שהסכים עם פירש"י, וק"ל.

והנה כנגד ביאורו של המחצית השקל בדברי רש"י שהביא המג"א, מצאתי בביאור "ברית משה" על הסמ"ג (במל"ת קסח, אות ד) שעמד להעיר על זה, דלא יתכן לומר שהמג"א הביא את דברי רש"י להוכיח דבעכו"ם איכא משום מסייע יעו"ע, נגד דברי הש"ך. שהרי בתחילת דבריו שם כתב המג"א, וז"ל: דלעכו"ם ליכא משום מסייע וכו' וכ"כ הר"ן ברפ"ק דעבודה זרה. ע"כ. הרי שהביא בשם הר"ן דבעכו"ם ליכא משום מסייע, והר"ן גופיה בעבודה זרה (נה, ע"א) במשנה דאין בוצרין וכו' פירש כפרש"י, ואם איתא דהפרוש בדברי רש"י הוא כמחה"ש דלעולם בעכו"ם איכא משום מסייע יהיה סתירה בדברי הר"ן מדידיה אדידיה. לכן צריך לפרש דלעולם גם לרש"י ליכא משום מסייע בעכו"ם, וכמו שפירש הש"ך דכו"ע מודו דליכא משום מסייע יד עו"ע בעכו"ם. אלא דהתם בע"ז (נה, ע"א) מיירי במסייע בגופו דבהא כו"ע מודו דאסור. דעד כאן לא אמרינן דליכא משום מסייע בעכו"ם, אלא היכא שלא מסייע בגופו, אבל במסייע בגופו אה"נ דאסור. וכן יש לבאר את דברי הר"ן והריטב"א, ואין זה סותר את דברי הש"ך. ע"ש. ואחר זמן מצאתי בס"ד כי הרב קורבן אליצור (בדף קמב, ע"א) והביא דבריו ג"כ השד"ח (בכללים, מער' מ, כלל מא), כתב ג"כ כדברים הללו, דאף להש"ך לא אמרינן דליכא משום מסייע בעכו"ם, דוקא כשמסייעו בסתם. אבל כשמסייעו בגופו אסור, כההיא דדורכין עימו בגת. ע"ש. וזהו ממש כמו שישב האמרי משה את דברי הש"ך.

והלום ראיתי בשו"ת בית שלמה (חאור"ח, סי' לח), שבן המחבר הביא שם בהג"ה את דברי הרא"ס מרגליות בתשובותיו (סי' נג), שלאחר שהביא שם את דברי הש"ך והעיר עליהם, סיים וכתב, ומכל מקום נראה שהדבר ברור דלא מקרי מסייע יד עוברי עבירה, אלא כשמסייעו בגופו או בממון שלו דרך שאלה, אבל במוכרו לגמרי לא מקרי מסייע, שהרי קיבל דמים לגמרי וברשותו דלוקח קאי. ע"כ. וקילסו מאוד כי דבריו קילורין לעין, ושפתיים ישק משיב דברים נכוחים. ע"ש. ולכאורה לפ"ז היה אפשר ליישב ג"כ את דברי רש"י בע"ז אליבא דהש"ך, דעד כאן לא אמר הש"ך דבעכו"ם ליכא משום מסייע יד עו"ע, אלא דוקא בענין מכירה, דבהא מיירי התם בסי' קנא. דהיות ועתה מוכר דבר זה לגוי ויוצא מרשותו ונכנס לרשות העכו"ם, ליכא איסורא כמו שביאר הרא"ס מרגליות. אולם רש"י בע"ז (נה, ע"א) מיירי בענין סיוע לעכו"ם לדרוך את ענביו. והתם הווי דומיא דשאלה, שהרי הישראל מסייעו בשעת מעשה, ולכן אף דלא הווי כתע"ד, איכא משום מסייע. ושו"ר בשו"ת שאלי ציון (ח"א, סי' כ, אות ה) שג"כ רמז לדברים אלו לבאר את דברי רש"י בע"ז (שם) ע"פ חידושו של הרא"ס מרגליות. ע"ש. אולם האמת היא כי מו"ר בשו"ת יחוה דעת ח"ג (סי' סז, בסוף הערה ג) הביא שם ג"כ את דבריו של הגאון רבי אלכסנדר סנדר מרגליות והעיר ע"ז מדברי התוס' בגיטין (סא, ע"א), ומדברי עוד ראשונים, ולא הסכים לדבריו. ומבתרי אמרותיו שם מתבאר שחילוק זה בין מכירה לשאלה שחילק הרא"ס הוא אף בישראל גמור. אולם לדעת הש"ך דבמומר ועכו"ם ליכא משום מסייע הוא בכל גוונא ואף בשאלה. ע"ש. ומעתה נפל פיתא בבירא דהא חזינן דלדעת הש"ך דבמומר ועכו"ם ליכא משום מסייע הוא אף בשאלה.

ואמנם אם נחתינן ליישב את דברי רש"י בע"ז אליבא דהש"ך, היה אפשר לומר עוד ע"פ מש"כ בשו"ת שאלי ציון להר"ד אליעזרוב בח"א (רס"י כ), דהתם כתב לחדש שיש ללמוד מלשון הפסוק לפני עיור "לא תיתן" מכשול, דכל איסור דלפ"ע הוא דוקא אם נותן לו דבר שיש בו ממש, כגון מושיט כוס יין לנזיר או אבר מן החי לבן נח, דעל זה נופל לשון "נתינה", אבל היכא דלא נותן לו דבר ממשי, אלא סיוע בעלמא ליכא בהא איסור דלפ"ע מדאוריתא, אלא רק איסורא דרבנן של מסייע יד עוברי עבירה. ע"ש - ואם כי חידושו זה צריך עיון, ועי' במש"כ לעיל בריש דברינו דמדברי הפוסקים מתבאר דאף בדיבור בעלמא איכא משום לפ"ע דאוריתא, ולדעת כמה פוסקים אף בשתיקה בלבד שלא מוחה בו איכא איסורא דאוריתא דלפ"ע, ע"ש - עכ"פ לפ"ז אפשר לומר דלעולם אף רש"י ס"ל כהש"ך, דהיכא דלא קאי בתע"ד דליכא שום איסורא בעכו"ם, ואפילו איסור דרבנן של מסייע. אולם התם במשנה דע"ז דאין בוצרין וכו' מיירי בקאי בתע"ד, כגון שאין העכו"ם הזה יכול לבצור לבדו את הענבים, אלא בסיוע הישראל. ולכן בעלמא איכא בכה"ג משום לפ"ע, כמתבאר מהגמ' בע"ז (ו, ע"ב) דאף בעכו"ם היכא דקאי בתע"ד איכא משום לפ"ע דאוריתא, דאמרינן שלא יתן אבר מן החי לבן נח וכו', ועי' היטב בגמ' בנדרים (סב, ע"ב), ובמאירי (שם), ובברכ"י יו"ד (סי' קנא, סק"א). יעו"ש. ומש"כ רש"י דבדורך ענבים אם היה אסור לעכו"ם לטמאות חולין שבאר"י, איכא משום מסייע, הא דנקט מסייע משום דאין זה סיוע של ממש שאין הישראל נותן כלום לעכו"ם אלא מסייעו לדרוך את הענבים, ובכה"ג אף דהווי תע"ד כגון אין מי שיסייעו איכא רק משום מסייע בלבד. אבל אה"נ היכא דלא קאי בתע"ד, ליכא אף משום מסייע. וק"ל. (אמנם כאמור שחידושו זה של השאלי ציון צ"ע מדברי הפוסקים שהבאנו לעיל, גם הלום ראיתי בס' קהילות יעקב (בליקוטים, חלק ב, סי' ז) היפך מדבריו שכתב שם וז"ל: והנה פשוט מאוד דענין לפ"ע הוא לאו דוקא בממציא לו חפץ לעשות עבירה, אלא כל שעושה מעשה המעורר אצל חבירו הרצון וההסכמה לעשות עבירה, זהו לפני עיור דאוריתא. וכהא דמכה לבנו הגדול דעובר משום לפ"ע כמבואר במו"ק (ז, ע"א), והוא משום שבהכאתו מעורר אצל הבן הרצון שיעבור על כאו"א, וזה א"צ לפנים. עכ"ל. ע"ש. ואמנם עוד צ"ע בזה).

ועתה ראיתי בספר טל אורות למהר"י בן ג'ויה (דף טו, ע"א), והביא דבריו ג"כ השד"ח (בכללים, מער' ו, כלל כו, אות ב) שכתב שם להכריח כסברת הש"ך, דבעכו"ם ליכא שום איסורא היכא דלא קאי בתע"ד, מהא דחולין (ז, ע"ב) בעובדא דרבי פנחס בן יאיר שבא לסעוד אצל רבי, ואיתרמי דעל בפיתחא דהוו קימין כוידנייתא חוורתא ולא רצה להכנס, אמר מלאך המות בביתו של זה. ואמר לו רבי מזבנינא להו, אמר ליה ולפני עיור לא תיתן מכשול, ופרש"י דכי היכי דאסירי לך, אסיר לאחריני, והא ליכא למימר דמזבין להו לעכו"ם דהא תנן דאין מוכרין בהמה גסה לעכו"ם. ע"כ. מוכח מהא דאי לאו משום דאין מוכרין להם בהמה גסה, היה שרי למזבן לעכו"ם ולא חיישינן לשום איסורא, והיינו כהש"ך, דבעכו"ם היכא דלא קאי בתע"ד ליכא שום איסורא. והתם לא הווי כתע"ד דהא יכול העכו"ם למיזבן מאחריני. ע"ש. וראה גם בשד"ח שם שהעיר ופלפל בדברי רש"י להביאם על מקומם בשלום, דלא ליקשי מדבריו במקום אחר. יעו"ש. (וע"ע ג"כ בס' לפני עור הנדפ"מ (סי' יט, אות ד) שהביא שם עוד אחרונים אשר עמדו לדייק מכמה דוכתי בסוגיות הש"ס בע"ז (ו, ע"א) ובחגיגה (יג, ע"א) ובסנדרין (סג, ע"ב) ועוד דבעכו"ם ליכא משום מסייע, ע"ש). ועכ"פ הדברים עולים בקנה אחד עם ביאורו של האמרי משה, דלעולם אף רש"י ס"ל כהש"ך, דבעכו"ם ליכא משום מסייע יד עו"ע היכא דלא קאי בתרי עברי דנהרא.