The Books of HaRav HaGaon Pinhas Zbihi

שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך א - או"ח, הערות סימן יג הערה ה

ועי' בשו"ת ערוגת הבושם חאור"ח (סי' נד) שנשאל שם, אם מותר להשכיר חנות ליהודי מחלל שבת, שיודע בבירור שהוא יפתח את חנותו בשבת. והביא לפשוט מדברי הש"ך, אולם דחה וכתב, דעד כאן לא מיירי הש"ך אלא במומר לעבודה זרה שיצא מן הכלל. אבל בפושע ישראל, אף שדינו כמומר לכל התורה, מ"מ כיון שישראל גמור הוא, מאן לימא לן שאם היה בידינו ובכוחנו להפרישו לא היה מוטל עלינו לעשות כן. ע"ש. וכעין זה מצאתי שכתב ג"כ בשו"ת יד יצחק (ח"ב, סי' צה), דעמד התם לבאר ולחלק בדברי הש"ך דדוקא במומר גמור ליכא איסור דמסייע יד עו"ע כיון שהוא משוקע באיסורים, וגם לא שייך שיחזור בתשובה מאחר שקיבל דת הנכרים אם ירצה אח"כ לחזור לדת ישראל ענוש יענש בפלילים לכן לא גזרו עליו שלא לסייעו. אבל כמומר לחלל שבת לחודא, דאפשר שיחזור בתשובה איכא בו איסור דמסייע יד עו"ע. (והביא דבריו ג"כ בס' שערים המצוינים כהלכה ח"ב (סי' צ, אות טו). ע"ש). וכ"כ לחלק ג"כ בשו"ת שערי צדק יו"ד (סי' קלט), והובא בקובץ נועם (ח"ב, שנת תשי"ט, עמ' קיח). ע"ש.

אמנם עי' בשו"ת בית יצחק שמעלקיס (בחאור"ח, סי' כט, אות ד) שבריש דבריו שם כתב, דבאמת יש להסתפק אם כוונת הש"ך היתה דוקא במומר ממש, אבל במומר לדבר אחד צריך להפרישו, או דילמא דה"ה במומר לדבר אחד. ובסוף דבריו שם העלה, דלעולם הש"ך מיירי גם במומר לדבר אחד. דעכ"פ באותו דבר שהוא מומר בו ליכא משום מסייע יד עו"ע. ע"ש. ושו"ר בשו"ת יבי"א בח"ב (חאור"ח, סי' טו, אות טו) שהביא שם את דברי ערוגת הבושם, במה שביאר את דברי הש"ך דמיירי במומר גמור דוקא. ודחה את דבריו, דלעולם אין לחלק בדברי הש"ך בין מומר גמור שיצא מן הכלל, למומר לאותה עבירה, ובפרט במומר לחלל שבת לפי ביאורו הנ"ל שכל שהוא מחלל שבת יצא מכלל עמיתך וא"צ להוכיחו. ע"ש. וראה גם בשו"ת תפילה למשה הנדפ"מ בח"א (סי' לא, אות ז) שג"כ מתבאר מדבריו דהש"ך מיירי גם במומר לחלל שבת בפרהסיא בלבד, שדינו כמומר לכל התורה כולה, ע"ש. וכן מתבאר מסתימת דבריהם של שאר הפוסקים, דעכ"פ בודאי דהש"ך מיירי במומר לחלל שבת בפרהסיא. כמתבאר מהכתב סופר (בחאור"ח, סי' נ), ומשו"ת מחזה אברהם (סי' מח), ומשו"ת מנחת יצחק (ח"ג, סי' עט), ומשו"ת לבושי מרדכי חאור"ח (מהדו"ק סי' מג, ומהדו"ת סי' מח), ומשו"ת מהרי"א אסאד (חיו"ד, סי' קמז), ומשו"ת נטע שורק (סי' יט), ומשו"ת נחלי אפרסמון (מהדו"ת, סי' כ), ע"ש היטב.

ובימי חורפי עלה על ליבי להעיר עוד על דברי ערוגת הבושם הנ"ל, מדברי הגר"י לנדא בספרו יד יהודה בהל' שחיטה (סי' ב, סק"ח - בפרוש הארוך), שעמד שם על דברי מרן (בהלכה ה) שכתב, מומר להכעיס אפילו לדבר אחד, או שהוא מומר לעבודת כוכבים, או לחלל שבת בפרהסיא, או שהוא מומר לכל התורה אפילו חוץ משנים אלו, דינו כעובד כוכבים. ע"כ. וכתב שם הש"ך (בס"ק טז) שמדברי התוס' והרא"ש (בחולין ג, ע"ב) שכתבו, מדכתיב וזבחת ואכלת ילפינן, מה שאתה זובח אתה אוכל, כלומר אותו שהוא בר זביחה לאפוקי עכו"ם ואוכל נבילות להכעיס, משמע דמומר להכעיס ממעט מקרא, דלא כהב"ח שכתב דשחיטתו אינה אסורה אלא מדרבנן. ע"ש. והנה אמנם דהש"ך מיירי דוקא במומר להכעיס, ששחיטתו פסולה מדאוריתא היות ודינו כעכו"ם. הנה היד יהודה (שם) ביאר בדברי הש"ך שכוונתו לכל המומרים שהביא שם מרן, דשחיטתם פסולה מדאוריתא. דהיינו שגם במומר לחלל שבת דעת הש"ך היא שדינו כעכו"ם גמור, ושחיטתו פסולה מדאוריתא, ע"ש שעמד להוכיח את צדקת דבריו. יעו"ש. [והאמת היא שמדברי הרבה פוסקים מתבאר דאין זו גמירות דעתם, עי' לרבינו החיד"א בפתח עינים עמ"ס חולין (ה, ע"א) שכתב שם דמדאוריתא אין פסולה השחיטה, אלא דוקא שחיטת מומר לכל התורה כולה, אבל מומר לחלל שבת דשויוהו מומר לכל התורה כולה, אין זה אלא מדרבנן, ולכן אין שחיטתו אסורה אלא מדרבנן, ועפ"ז ביאר הא דחזינן שיצחק שלח את עשיו שיצוד לו ציד וישחט לו, כמש"נ שא נא כליך תלייך וקשתך, ואמרו חז"ל שציוהו על הל' שחיטה, והרי עשיו מומר היה כמו שאמרו חז"ל ויגדלו הנערים וגו' שבן י"ג שנה נתפרסם שפירש לע"ז, אולם לפי מאי דאמרינן י"ל, דאף שיצחק אע"ה קיים את כל התורה כולה כאברהם אע"ה, אפשר דגזירות דרבנן שעתידין לגזור לפי שנות דור ודור לא קיים. ומכיון דמומר לע"ז ומומר לחלל שבת וכו' לא מפסלי שחיטתם אלא מדרבנן, ורק במומר לכל התורה כולה מפסלה מדאוריתא, לא חשש לזה, ע"ש. וראה גם בשו"ת חתם סופר (חיו"ד, סי' קכ) שג"כ מתבאר מדבריו כעין זה, שכתב שם, דמומר לחלל שבת בפרהסיא מאי דעשאוהו כגוי עובד עבודה זרה, היינו קנסא דרבנן. ע"ש. (ואיברא דמדברי החת"ס הללו יש להעיר על הגאון מהר"ם שיק בתשובותיו (חאבהע"ז, סי' יד) שכתב שם, דלפי דברי הר"ן בחולין (ד, ע"א) שכתב דאיכא איסור מדרבנן להתקשר בחתנות עם מומר, ה"ה שבת מחלל שבת בפרהסיא אסורה, ותמה על העולם שאינם נזהרים בזה, ע"ש. אמנם תימא עליו דאשתמיטיה מיניה דברי רבו החת"ס הנ"ל, שכתב בתשובה הנ"ל דליכא איסור חתנות בבת מחלל שבת, והא דדינו כמומר זהו משום קנס. ע"ש. וכבר העיר בזה לנכון בס' שערים המצויינים בהלכה על הקשו"ע בהל' אישות (ח"ד, סי' קמה, אות יב), ע"ש). וע"ע בשו"ת מהר"י אסאד (חיו"ד, סי' נ) שהביא שם ג"כ כדברים אלו בשם שו"ת יד אליהו, ומשם ספר מגן אבות דמומר לחלל שבת דדינו כמומר לכל התורה כולה והווי כעכו"ם היינו מדרבנן. ע"ש. וכ"כ גם בביאור נחל אשכול על ספר האשכול בהל' שחיטת חולין (סי' ב, אות ט) בשם ספר נועם מגדים, ע"ש. וגם המהרש"ם בתשובותיו (ח"ג, סי' ה) כתב לבאר דמחלל שבת דינו כעכו"ם, היינו מדרבנן. וכמש"כ בשו"ת יד אליהו ובס' מגן אבות הנ"ל. ע"ש. וכן עולה ומתבאר נמי מתורף דברי מו"ר שליט"א בשו"ת יביע אומר ח"ב חיו"ד (סי' ט, אות יג), יעו"ש היטב. וראה עוד בערך השולחן למהר"י טייב בהל' שחיטה (סי' ב, סקי"א) שהביא שם כדברים אלו בשם החיד"א בס' פני דוד (פר' תולדות די"ח, ע"ב), דדוקא מומר לכל התורה כולה דינו כעכו"ם מדאוריתא, ושחיטתו כנבילה. אבל מומר לע"ז או מומר לחלל שבת דינו כעכו"ם רק מדרבנן. ואולם מהר"י טייב שם עמד לדחות את דבריו, דלעולם גם מומר לע"ז או לחלל שבת הווי מומר לכל התורה כולה, ודינם כעכו"ם מדאוריתא, ולכן גם שחיטתם הווי כנבילה. ע"ש בדבריו שהאריך להוכיח דברים אלו בראיות, וסיים וכתב דכן מתבאר ג"כ מדברי רש"י והפר"ח והמשנל"מ, דמומר לחלל שבת דינו כעכו"ם מדאוריתא. ע"ש. וראה גם בשו"ת שרידי אש חאבהע"ז (סי' מה, אות ג) שהביא שם כעין זה בשם הגאון אב"ד דמיר, שמומר לחלל שבת דינו כעכו"ם היינו מדאוריתא. וראיה מדברי רש"י ביבמות (דף ו) שביאר את דברי הגמ' שאמרה שם שאני לאוי שבת דחמירי, ופרש"י דקיי"ל מחלל שבת כעובד עכו"ם. והתם אקרא קאי, שמע מינא דהא דדינו הכי הוא מדאוריתא. וע"ש שהביא עוד כמה ראיות לזה. יעו"ש. וכן משמע מדברי הגאון רבי יחיאל מיכל עפשטיין בס' ערוך השולחן הל' שחיטה (סי' ב, אות יא) דמומר לחלל שבת בפרהסיא שחיטתו פסולה מדאוריתא, ע"ש היטב. וע"ע היטב בשו"ת הלוי ווזנאר (ח"ב, סי' ד) ע"ש. וע"ע בשו"ת מחנה חיים ח"ב (חיו"ד, סי' ב), ובדעת תורה למהרש"ם כהל' שחיטה (סי' ב, סקכ"ז), ובדרכי תשובה בהל' שחיטה (סי' ב, סקע"ה), ובמנחת חינוך (מצוה יג, אות א), ובשו"ת מהר"ם שיק חאור"ח סי' רפא), ובשו"ת יבי"א ח"א (חיו"ד, רס"י יא) ודוק מינה ואוקי באתרין. יעו"ש, ואכמ"ל].

איך שיהיה נהדר אנפין למאי דביאר היד יהודה, דלדעת הש"ך הא דמומר לחלל שבת הווי כמומר לכל התורה כולה, ודינו כעכו"ם, הוא מדאוריתא. דלפ"ז חזינן דהש"ך גופיה ס"ל דמומר לכל התורה שהוא מומר גמור, ומומר לחלל שבת דינם אחד הוא, דהוו כעכו"ם ושחיטתם פסולה מדאוריתא. וא"כ יש להעיר על ערוגת הבושם שכתב דכל מאי דקאמר הש"ך (בסי' קנא, סק"ו) דבמומר ליכא משום מסייע יד עו"ע, היינו במומר גמור, אבל במומר לחלל שבת לא הוי דינא הכי. דלכאורה מהא דחזינן שהש"ך השוה הכא בהל' שחיטה מומר גמור למומר לחלל שבת, ה"ה דשוה דינם התם בהל' עכו"ם. ומה גם דהש"ך סתם את דבריו שם, ולא פירש לחלק משמע דבכל מומר מיירי. וק"ל.

אמנם אחרי שובי נחמתי דאין זו ראיה מפורשת נגד דברי ערוגת הבושם, מכיון דכל זה יוצא לפי ביאורו של היד יהודה שהעמיס דברים אלו בדעת הש"ך, דכולי מומרים דינם הווי כעכו"ם מדאוריתא. אולם מתורף דברי הש"ך גופיה שדיבר שם במומר להכעיס, והביא על זה את דברי התוס' והרא"ש יש לומר דבדוקא קאמר שמומר להכעיס הווי מומר לכל התורה מדאוריתא, אבל לעולם שאר המומרים הוו מדרבנן. וכן מתבאר לכאורה מדברי ערך השולחן הנ"ל שהאריך לחלוק על רבינו החיד"א בפני דוד, והעלה דלעולם מומר לחלל שבת הווי עכו"ם מדאוריתא, וציין את המשנל"מ והפר"ח ואם איתא דגם הש"ך ס"ל הכי מדוע לא הזכירו. וראה גם בארעא דרבנן (במערכת מ, אות שצא) שג"כ מתבאר מדבריו דהש"ך דוקא במומר להכעיס קאמר דדינו כעכו"ם מדאוריתא. וכן מתבאר מסתימת שאר הפוסקים, שלא הזכירו דדעת הש"ך היא שגם בשאר המומרים דינם כעכו"ם מדאוריתא.

שו"ר בשדי חמד (בכללים מער' מ, כלל פז) שהביא התם את דברי היד יהודה הנ"ל, וכתב ע"ז שדבריו נכונים וצודקים ושבאמת כן הוא משמעות דברי הש"ך (שם, בסקט"ז). ולכן תימא על רבינו החיד"א בפתח עינים הנ"ל, שכתב בפשיטות ההיפך וכנראה לא זכר שר את דברי הש"ך. ועיין שם שהביא גם את דברי ערך השולחן, וגם עליו העיר מדוע לא הביא ראיה לשיטתו מדברי הש"ך, דמתבאר מדבריו להדיא דס"ל שגם מומר לחלל שבת דינו כעכו"ם הוא מדאוריתא. וסיים וכתב שם דכן היא דעת רוב הפוסקים ששחיטת מחלל שבת אסור מדאוריתא. ע"ש. אולם לחומר הדברים, כי היכי דלא ליקשי לומר שנעלם מעינם הבדולח, של רבינו החיד"א ומהר"י טייב, אשר כל רז לא אניס להו ודמטמרן גליין קמיהו, ובודאי דגם דברי הש"ך הנ"ל היו פרוסים לפניהם כשמלה. נלע"ד לומר דאולי באמת הבינו את דברי הש"ך כפשוטם, דמיירי דוקא במומר להכעיס, וכדמשמע מתורף דברי הש"ך שם שהביא את דברי התוס' והרא"ש בחולין דמיירי במומר להכעיס, ואין לדייק מדבריו לא לצד זה ולא לצד זה וכנ"ל. וצ"ע.

אמנם עדין יש ליישב, דאף אם נימא דדעת הש"ך היא להשוות מומר לחלל שבת למומר גמור זהו בהל' שחיטה, והרב ערוגת הבושם ס"ל דלגבי דיני הפרשה והוכחה שאני ואין דינם שוה, דאמנם מומר גמור לאו בכלל עמיתך הוא וא"צ להוכיחו, אבל מומר לחלל שבת אע"פ דהוא מומר לכל התורה כולה, אולם היות ולא פרק עול לגמרי בכלל עמיתך הוא. וכן מתבאר מרהיטת לשונו בתשובה שם, יעו"ש. (ובפרט לפי מש"כ המנחת חינוך (מצוה רלט, אות ד), ולכאורה אם אוכל נבילות להכעיס, ומחלל שבת, ועכו"ם, שמבואר גבי אבידה ובשאר דוכתא דאינו בכלל אחיו עי' במסכת עבודה זרה, אפשר דאינו חייב להוכיחו ג"כ, דאינו בכלל רעהו. אך מ"מ נ"ל דאם ספק אצלו דאפשר שיקבל ממנו, חייב להוכיחו דיחזור למוטב ויהיה בכלל אח. עכ"ל. הרי מתבאר מדברי המנח"ח דהיכא דאיכא ספק שמא ישמע לו, דחייב להוכיחו. וא"כ אולי ס"ל לערוגה"ב כסברא זו, ולכן ביאר דהש"ך ביו"ד בהל' עכו"ם מיירי במומר גמור משום דבמומר כזה, אין שום צל של ספק שמא יחזור בו ע"י מחאה, דכל באיה לא ישובון. משא"כ במומר לחלל שבת וכדו' היות וסו"ס אינו מומר גמור, ויש ספק דאולי ע"י שימחו בו יחזור בו מסורו הרע לכן אף הש"ך מודה דאיכא ביה איסור של מסייע יד עו"ע, דעדין צריך למחות בו מספק.

וראה בשו"ת בנין ציון החדשות (סי' כג) שכתב שם, דאע"פ שמעיקר הדין מומר לחלל שבת עושה יין נסך במגעו. מ"מ לפושעי ישראל שבזמנינו יש לדון מה דינם, אחר שבעוה"ר פשתה המספחת לרוב, עד שנעשה להם חילול שבת אצל רובם כהיתר. ועוד שיש בהם שמתפללים תפילת שחרית ומקדשים קידוש היום, ואח"כ מחללים שבת במלאכות דאוריתא ודרבנן, והרי מחלל שבת היינו טעמא שנחשב כמומר, מפני שהכופר בשבת, כופר בבריאה ובבורא, ומעיד שקר שלא שבת הקב"ה במעשה בראשית. וזה הרי מודה בתפילה וקידוש על מעשה בראשית, ומה גם בניהם אשר לא ידעו ולא שמעו דיני שבת, שדומים לתינוק שנשבה בין הגויים, ולכן נלע"ד אף שהמחמיר להחשיב נגיעת יין של הפושעים הללו לסתם יינם תע"ב. אכן גם המקילים יש להם על מה שיסמוכו, אם לא שברור לנו, שיודע דיני שבת ומעיז פניו לחללו בפני עשרה מישראל יחד, שזה חשוב ודאי כמומר גמור, ואוסר היין במגעו. עכת"ד. וכיוצ"ב מתבאר ג"כ בשו"ת יהודה יעלה למהר"י אסאד (חיו"ד, סי' נ). ע"ש. וראה גם בשו"ת חת"ס (ח"ו, סי' פג) שג"כ כתב שם כיוצ"ב. ע"ש. וע"ע בשו"ת מנחת אלעזר ממונקטש (ח"א, סי' עד) מש"כ על דברי הבנין ציון, וראה גם בדברי מו"ר שליט"א בשו"ת יבי"א (ח"א, חיו"ד, סי' יא) וכן בח"ב חיו"ד (סי' ט, אות יד), וכן בדבריו בס' כף החיים (סי' קיט, ס"ק לט), ע"ש, ואכמ"ל יותר. וק"ל. וראה בשו"ת להורות נתן (ח"ג, סי' כג) שכתב שם, דבאנשים שהם מסוג תינוקות שנשבו ודאי שמצוה להפרישו אף לדעת הש"ך, וממילא אסור גם לסייעו, ע"ש).

עכ"פ כבר הזכרנו דמרן הראש"ל ביבי"א ח"ב (שם) דחה את דבריו של הערוגת הבושם, דלעולם דעת הש"ך היא דכל מומר, אפילו רק לחלל שבת לאו בכלל "עמיתך" הוא וא"צ להפרישו. ע"ש. ואציין כי עתה ראיתי בשו"ת גבעת הלבונה (חאור"ח, סי' כב) - והביאו ג"כ בס' לפני עור (סי' יט, אות ה) - שכתב לחדש שם, דבאיסורי שבת גם הש"ך מודה דאסור לסייע למומר שהרי במכילתא (פר' בא, פ"ט) אמרינן. כל מלאכה לא ייעשה בהם - לא תעשה אתה ולא יעשה חבירך ולא יעשה הגוי מלאכתך. ומשמע מזה שאסור להניח לחבירו לעשות מלאכה בשבת, וא"כ כ"ש לסייע. ולא מיירי הש"ך אלא בשאר איסורים. ע"ש. איברא דמסתימת דברי מו"ר בשו"ת יביע אומר ח"ב (חאור"ח, סי' טו) מתבאר בפשטות דיש לצרף את דעת הש"ך גם בענין איסורי שבת, וכן מסתימת דברי שאר הפוסקים דנשאו ונתנו בדברי הש"ך לא משמע דס"ל לחלק כחילוק זה. ובאמת כבר העיר ע"ז לנכון ג"כ בס' לפני עור הנ"ל (שם), דצ"ע בחידושו של גבעת הלבונה דהא מדברי שאר הפוסקים לא משמע דס"ל כחילוק זה. ע"ש.

ובהא נחתינן ובהא סלקינן דדעת הש"ך היא, דבמומר ליכא משום מסייע יד עו"ע היכא דלא קאי בתע"ד, ומיירי בכל מומר בין לכל התורה, ובין לאותה עבירה בלבד, וכן עיקר.