The Books of HaRav HaGaon Pinhas Zbihi

שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך א - או"ח, הערות סימן יד הערה ג

וראה גם בדברי הריטב"א במועד קטן (ב, ע"א) שכתב שם, ורבי משה כתב כדברי בעל הלכות גדולות ז"ל. ע"כ. והיינו דעת הבה"ג דס"ל לשיטת הריטב"א דאסור המלאכה בחוה"מ הווי מדרבנן. וא"כ לכאורה יש לדייק גם מדברי הריטב"א, דאף הוא הבין בדעת הרמב"ם, דהוא קאי בשיטת הסוברים דאסור מדרבנן. (ואין לומר דכוונתו של הריטב"א להרמב"ן, שהרי הביא שם להדיא דהרמב"ן ס"ל דהוא מדאוריתא). אולם אחרי ההתבוננות נראה דאין זה ברור בהחלט דכוונתו להרמב"ם, דאולי כוונתו לרב משה גאון דהוא רב משה כהן בן יעקב שהזכירו התשב"ץ בתשובותיו (ח"א, סי' עב), יעו"ש. או כוונתו לרבי משה הדרשן או לכל רבי משה אחר דהוה בדורו, וצ"ע. [וראה בשם הגדולים לרבינו החיד"א בח"א (מער' מ, אות קי) שכתב שם, מצאתי כתוב בס' כ"י לא היה שום תנא או אמורא שנקרא משה, הוא פלא וסוד. והיינו דאמרי אינשי על הרמב"ם ממשה ועד משה לא קם כמשה. שלא היה תנא או אמורא שנקרא משה. עכת"ד. ע"ש. ומצידה תברא דהא חזינן דאיכא רב משה גאון דקדם להרמב"ם, והמעין בדברי רבינו החיד"א שם ראה יראה שג"כ רמז לזה. יעו"ש. ועי' היטב בגמ' דבבא בתרא (קעד, ע"ב), ובמסכת ערכין (כג, ע"א), ע"ש. ואין להאריך יותר. וראה גם בדברי הרב המגיה בריטב"א (שם, הוצאת מוסד הר"ק, הערה 42), ע"ש]. וכ"כ ג"כ האחרונים לבאר כיוצ"ב בדעת הרמב"ם דס"ל דאיסור המלאכה בחוה"מ הווי מדרבנן. עי' בב"י אור"ח (רס"י תקל), שכתב בפשיטות דלדעת הרמב"ם כל הנהו קראי שהביאה הגמ' בחגיגה (יח, ע"א) הווי אסמכתא בעלמא. וכ"כ ג"כ מהר"י אלגזי בס' ארעא דרבנן (מער' ח, אות רנה) בפשיטות דדעת הרמב"ם היא שאיסור עשיית המלאכה בחוה"מ הוא מדרבנן וקראי אסמכתא, וכ"כ ג"כ הרדב"ז בתשובותיו (ח"ה, סי' פח) לבאר הכי בדעת הרמב"ם, ע"ש. וכ"כ מהר"י טייב בערך השולחן (רס"י תקל), והגרי"מ עפשטיין בספרו ערוך השולחן (סי' תקל, אות ב) והאמרי משה על הסמ"ג (בהל' חוה"מ ל"ת עה, אות יא), והמשנ"ב בביאור הלכה (רסי"י תקל) ועוד.

אולם הלום ראיתי בס' קרן אורה עמ"ס מועד קטן (ב, ע"א) שעמד שם להעיר מלשון הרמב"ם בפירושו למשניות (בריש מועד קטן) שכתב, באה קבלה כי חולו של מועד אסור בעשיית מלאכה, ע"כ. והרי ידוע כי כל מקום שכותב הרמב"ם לשון קבלה, היינו דברים המקובלים מסיני. ולכן לפ"ז מש"כ בחיבורו שאיסור זה הוא מדברי סופרים, אין להביא מזה ראיה דס"ל דהוא איסור דרבנן שהרי הרמב"ם קורא לדברים אלו שהם קבלה למשה מסיני דברי סופרים, ולכן כתב שם לבאר בדברי הרמב"ם שהביא ב' טעמים לאיסור מלאכה בחוה"מ משום דנקרא מקראי קודש, ומשום דהוא זמן חגיגה. דנראין הדברים דס"ל שעיקר טעם איסור המלאכה בחוה"מ הוא מן התורה, כדי שיהיו מזומנים וקרואים לקדש את החג ולשמוח במקדש ה', ועל כן לא נפרט איזה מלאכה אסורה ואיזה מותרת, ונמסר הדבר לחכמים יודעי רמיזת התורה וכוונתה, והם יורו איזה מלאכה אסורה ואיזה מותרת ועל הנקודה הזאת תסוב כל איסורי מלאכת חוה"מ שאין בהם איסור מצד עצמם של הימים כי אינן קרואים יו"ט, ועיקר האיסור הוא כדי לפנות לקדושה לקיים מצות החגיגה והשמחה. עכת"ד. ע"ש.

וליישב את דברי הראשונים והפוסקים הנ"ל דנקטו לבאר דדעת הרמב"ם היא דאיסור המלאכה בחוה"מ הווי מדרבנן, אפשר לומר דס"ל, דהן אמת שהרמב"ם נקט בדבריו בכמה דוכתי על הלכה למשה מסיני לשון דברי קבלה, עי' רמב"ם הל' נזירות (פ"ג, הלכה יג), ובפרוש המשניות נזיר (כח, ע"ב), ובהלכות נזיר (פ"ו, הלכה טז), ובפרה"מ סוטה (כג, ע"ב) ובהל' נזקי ממון (פ"ב, ה"ג), ובהל' טומאת אוכלין (פרק י, הט"ז), ובפרהמ"ש עדיות (פרק ח, משנה ד) ועוד.

וכמו כן מצינו להרמב"ם שקורא להלכה למשה מסיני דברי סופרים עי' בפרוש המשניות כלים (פי"ז, מי"ב), ובמקואות (פ"ו, מ"ז) ובתשובותיו (הוצאת פרימן, סי' קסו), ועוד. וראה גם במגיד משנה (פ"א, דאישות, ה"ב) ובתיו"ט ערובין (פ"א, משנה ב), ובאליה רבא להגר"א (פ"ג, דידים, משנה ב).

עכ"פ בנידון דידן אפ"ל, דאע"ג שהרמב"ם בפרוש המשניות נקט דאיסור המלאכה בחוה"מ הוא מדברי קבלה, ובהלכותיו כתב דהוא מדברי סופרים. מכל מקום מכיון דנקט בלשונו בהל' יו"ט הנ"ל "והעושה בו מלאכה האסורה מכין אותו מכת מרדות, מפני שאיסורו מדברי סופרים" ומכת מרדות הרי לא שייכא אלא באיסור דרבנן, דבאיסור דאוריתא איכא חיוב מלקות. (עי' רמב"ם (פ"א דשבת, ה"ג), ובהל' איסורי ביאה (פי"ב, הלכה יא - יג), ובדברי הרב המגיד (פי"ט דאיסורי ביאה, ה"י), ע"ש. וראה נמי בשו"ת הרשב"ש (סי' תרי), ע"ש). מזה מוכח דכוונתו במש"כ הכא דברי סופרים לאיסור דרבנן. ולכן אף אם נבאר בדבריו בפרהמ"ש דס"ל דאיסור זה הלל"מ, חזר בו כאן מדבריו אלה. דאמנם מצאנו בדוכתי טובא שקורא הרמב"ם דברי סופרים לאיסורי תורה שאינם מפורשים בתורה ופירשום חכמים כמו שהבאנו לעיל, וכבר האריך בזה ג"כ הפרמ"ג (בפתיחה להל' טריפות) והגאון רבי עקיבא איגר בתשובותיו (סי' צד), והאחרונים עי' יבי"א ח"ד (חאבהע"ז סי' ה, אות ט). ע"ש. עכ"פ אין זה מוכרח דבכל מקום שכותב הרמב"ם לשון זה כוונתו לביאור זה. דבאמת דברי סופרים יש לו שתי משמעויות, האחת כנ"ל שאם איסור זה אינו מפורש בתורה ופרשוהו חכמים, ולעולם עיקר איסור זה מדאוריתא. אולם יש מקומות שכוונתו דהוא איסור דרבנן גמור, כמו שכתב להדיא היד מלאכי (בכללי הרמב"ם, אות ז) והכריח כך מדברי הרמב"ם בפרק א, ופרק ו, ופרק ז מהל' חמץ ומצה ומעוד כמה מקומות. וכ"כ ג"כ הרדב"ז (בתשובות חדשות, סי' קכו), והשד"ח (בכללי הפוסקים סי' ה, אות ח) והביא שם כמה ראיות לדבר זה דמש"כ הרמב"ם דברי סופרים, אין החלט בדבריו דיש מקומות שרצונו לומר מדרבנן גמור, ויש מקומות שהוא דאוריתא שפרשוהו חכמים, ע"ש. וא"כ הכא נמי אפשר לומר כנ"ל, דמדנקט הרמב"ם ומכין אותו מכת מרדות, דכוונתו במש"כ דברי סופרים היינו מדרבנן גמור, והדר ביה מפרושו למשניות. ושו"ר הלום בס"ד בהשגות "בעל ההשלמה" על הרמב"ם, הנמצא בגליון הרמב"ם דפוס הר' פרנקל (בפ"ז דהל' יו"ט, ה"א) שכתב שם בזה"ל: כתב הר"ם במז"ל בהל' יו"ט פרק שביעי מכין אותו מכת מרדות מדברי סופרים, שאיסור מלאכה בחולו של מועד אינו אלא מדרבנן, בריש מי שהפך (יא, ע"ב) אמר רב אשי דחולו של מועד אסור במלאכה מדאוריתא. עכ"ל. ומדברים אלו מבואר בס"ד כדאמרן דבעל ההשלמה הבין מלשונו של הרמב"ם דמהאי דנקט מכין אותו מכת מרדות, ש"מ דס"ל דאיסור המלאכה בחוה"מ הוי רק מדרבנן. וע"ז עמד להשיג עליו דהא משמע מהגמ' התם דהוי איסור דאוריתא. ודו"ק.

ובפשוטם של דברים נראה דכל היכא דאיכא סתירה בדברי הרמב"ם בין דבריו בפרוש המשניות לדבריו בפסקיו ביד החזקה, נקטינן כדבריו ביד החזקה, דהרי כבר כתבו הפוסקים דכל היכא דאיכא סתירה בין דברי הרמב"ם בתשובותיו לדבריו בפסקיו ביד החזקה, אזלינן בתר פסקיו. וכאשר כבר כתב בזה מו"ר בשו"ת יחוה דעת (ח"א, סי' מה), דכשם שכתב מרן בבית יוסף חו"מ (סי' קי, אות יא) בשם הר"י בן הרא"ש, שאם הרא"ש סותר עצמו מפסקיו לתשובותיו הפסקים עיקר. ה"ה לגבי חיבור הרמב"ם בפסקיו שסותר לתשובותיו, נקטינן כפסקיו דהם עיקר. והוכיח כן ג"כ מדברי מרן גופיה במה שפסק בשו"ע אור"ח (סי' תקס, ס"ג) דנקט שם כדברי הרמב"ם בפסקיו נגד תשובותיו, ע"ש. וראה גם מש"כ בזה בשו"ת יביע אומר ח"ב (חאור"ח, סס"י ל), ובשדי חמד (בכללי הפוסקים, סי' ה, אות יד). ע"ש. וא"כ כ"ש הוא דנקטינן עיקר כדבריו בחיבורו נגד דבריו בפרוש המשניות, וכאשר מצינו כיוצ"ב למרן בבית יוסף אור"ח (סי' י) שכתב שם, דאין לצרף את דעת רש"י כדעת פוסק בפלוגתא דהפוסקים משום דרש"י מפרש ולא פוסק. ופירש רבינו החיד"א במחזיק ברכה (חיו"ד, סי' יב, סק"א) דחלילה מרן לא בא להמעיט מערכו של רש"י שהוא רבן של כל ישראל, אלא כוונתו דאין לצרף את דעתו של רש"י בפרושו, כדעת פוסק, משום דרש"י לא נתכוין לפסוק הלכה, אלא לפרושי בעלמא קאתי. ע"ש. וכעין זה כתב השיטה מקובצת (בפ"ק דכתובות, דף יג, ע"ד) דהתוס' לא נתכוונו בדבריהם לפסוק הלכה, אלא לפרושי בעלמא קאתו, וכ"כ ג"כ מרן בב"י יו"ד (סי' קטו) על דברי התוס'. ע"ש. וראה עוד בזה למו"ר בשו"ת יבי"א (ח"ג, חאבהע"ז, סי' יב, סוף אות ז) ובשו"ת יחו"ד (ח"ה, עמוד שט), יעו"ש. וא"כ הכא נמי יש לומר דהיות והרמב"ם בפרושו למשניות אתא לפרושי בעלמא ולא נחית לפסק הלכה, וכתב בדרך הקצרה והפשוטה להבנת הסוגיה, וכדאמרו חז"ל (פסחים ג:) לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה. ולכן ודאי דאזלינן בתר דבריו בפסקיו אף שזה סותר לדבריו בפרושו למשניות, ולית דין צריך בושש. ושו"ר ביד מלאכי (בכללי הרמב"ם, אות א), שכתב שם בפשיטות גמורה שכשהרמב"ם סותר עצמו מפרה"מ לחיבור היד, אין לסמוך אלא עמ"ש בחיבור. ע"ש.

ובפרט יש להוסיף הכא, כי לעולם אע"ג דהרמב"ם נקט בלשונו בפרהמ"ש לשון זה דבאה קבלה וכו', אין לדייק מזה כלל. דעי' להגר"י סופר בס' זרע חיים (סי' כה, עמוד קלט) שכתב שם, דקשה לדקדק ולבנות דינים ויסודות על פי מילותיו של הרמב"ם בפרוש המשניות אחר שאין ספר זה לשון הזהב של הרמב"ם ממש, אלא מתורגם ממעתיקים ומתרגמים רבים כידוע, וכשהורק מכלי אל כלי נמר טעמו. ובאמת כיוצ"ב מבואר בשו"ת התשב"ץ (ח"א, סי' קלו), ובדברי מהרי"ט בתשובותיו ח"א (סי' קמב), ורבינו החיד"א בס' דברים אחדים (דף כד, סוף ע"ג) ועוד טובא, דאין לדקדק כלל מלשונו של הרמב"ם בפרה"מ כיון שהוא מועתק ומתורגם, ע"ש באורך. וממילא הכ"נ יש לומר דאע"ג דהרמב"ם בפרהמ"ש נקט כהאי לישנא דבאה קבלה וכו', אין מזה ראיה דס"ל התם דהוא הלל"מ, וממילא מעיקרא דדינא מתישבה דליכא הכא כלל סתירה בדברי הרמב"ם מפרהמ"ש לדבריו שבספר היד. וק"ל.

ברם יש לדחות ראיה זו שהבאנו מדברי הרמב"ם, דמדנקט "ומכין אותו מכת מרדות" ש"מ דהא דנקט שאיסור המלאכה בחוה"מ הוא "מדברי סופרים", כוונתו לאיסור דרבנן גמור, דהנה הרמב"ם כתב (בפ"י, מהל' מאכלות אסורות, הלכה כא), והאוכל כזית מטבל של דבריהם או מכלאי הכרם וערלה של חוצה לארץ מכין אותו מכת מרדות. ע"כ. והרי איסור ערלה של חוצה לארץ הווי הלכה למשה מסיני כמבואר בגמ' דקידושין (לח, ע"ב). ובכ"ז מכין את העובר באיסור זה רק מכת מרדות כמבואר בדברי הרמב"ם הללו, וטעמא דמילתא הווי דאע"פ שתוקף הלכה למשה מסיני הוא כעין דאוריתא, כמש"כ הרמב"ן בספר המצוות (שורש ב) והמגיד משנה (פ"א, הל' אישות, ה"ב) ע"ש, [וגם כבר כתבנו בס"ד במקום אחר בענין ספק הלכה למשה מסיני אי חשיב כספיקא דאוריתא, ואכמ"ל]. עכ"פ אין חיוב מלקות על איסור הלכה למשה מסיני, ואפילו במקום שנסמך האיסור על לאו שבנביאים כגון ערל שעבד במקדש שמחלל את העבודה מהלל"מ, ונסמך על המקרא ביחזקאל, כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבוא אל מקדשי לשרתני כמבואר בסנהדרין (כב, ע"ב). והיינו משום דהכי קיי"ל דאין עונשין כלל על איסור שהוא הלכה למשה מסיני וכמש"כ רש"י בסנהדרין (פד, ע"א) ד"ה לא יבוא, והרמ"ה בחי' לסנהדרין (פג, ע"ב), והר"ן בשבת (פרק ז), ע"ש. וע"ע בפרוש תפארת ישראל על המשניות דכלאים (פ"כ, משנה א), ובביאור ציון ירושלים לירושלמי סוכה (פרק ד, הלכה ו). ע"ש. וראה גם בדברי החזו"א על הרמב"ם (פ"י דמאכלות אסורות, הכ"א). ע"ש.

ומאחר שכן הוא דאין חיוב מלקות על איסורא דהלכה למשה מסיני, ממילא אין להביא ראיה דמכך שכתב הרמב"ם הנ"ל בהל' יו"ט, דמכין את העושה מלאכה בחוה"מ מכת מרדות, משמע דס"ל דאיסור המלאכה בחוה"מ הווי מדרבנן. דלעולם אפשר דהווי איסור דהלכה למשה מסיני כמו שכתב בפרהמ"ש, ולוקין עליו מכת מרדות משום דאין מלקות על איסור דהלכה למשה מסיני.

ועם כל זה אין הדברים מוכרחים, דאין דבריו של הרמב"ם בפרהמ"ש מחייב שכן יש לפרש את דבריו בהל' יו"ט, ונבאר דדעתו היא דאיסור המלאכה בחוה"מ הווי מדאוריתא. דלעולם כאמור אפשר שאע"פ שבפרושו למשניות ס"ל דהווי הלכה למשה מסיני, אולם בפסקיו חזר בו ומש"כ דאיסורו מדברי סופרים היינו מדרבנן גמור, אי נמי אין לדייק מלשונו בפרהמ"ש כלום כיון דמכח תרגום קאתי כנ"ל. והאמת היא דלפי מה שהבאנו בס"ד לקמן את דברי הפוסקים שעמדו לדייק מדברי מרן בשו"ע סי' תקלא, סעיף 1. ותקלז, ס"ו. ותקלח, סעיף א. דמדפסק התם לקולא בענין איסור המלאכה בחוה"מ ש"מ דס"ל שאיסור המלאכה בחוה"מ הווי מדרבנן. א"כ לכאורה הכא נמי יש לדייק בדברי הרמב"ם, דהרי מרן פסק בדברים אלו כדעת הרמב"ם. וק"ל.

וע"ע היטב בשו"ת חוות יאיר (סי' קצב) שכתב שם, דמש"כ הרמב"ם הלכה מפי קבלה, אין כוונתו להלכה למשה מסיני. ע"ש. ובאמת לפי דבריו היה מקום ליישב את הערתו של הקרן אורה מדברי הרמב"ם בפרושו למשניות, שכתב שם דאיסור המלאכה בחוה"מ הוא מדברי קבלה, דלעולם אפ"ל דהווי מדרבנן. וק"ל. אולם לקושטא דמילתא קשה לבאר כדברי החוות יאיר, כאשר הבאנו כבר לעיל בדברינו דהרמב"ם נוקט בדוכתי טובא לשון דברי קבלה, על ענינים שהם קבלה והלכה למשה מסיני. וע"ע בהעמק שאלה להנצי"ב (בהקדמת העמק הראשון, אות ב), ובפרשת ויקרא (ריש שאילתא ע), ובעמק הנצי"ב ח"ב (פר' בחוקותי, פ"ה), ע"ש. אולם עכ"פ לגבי נידון דידן בדברי הרמב"ם בפרהמ"ש, יש מקום לצדד שמא הדברים אינם מכוונים בדוקא, כי כאמור דבריו אלה שבפרהמ"ש מכח תרגום קא אתו לגבן.

ושו"ר בברכי יוסף (רס"י תקל) שהביא שם לבאר בדברי הרמב"ם, כעין דברי הקרן אורה הנ"ל, דילמא הרמב"ם ס"ל דאיסור המלאכה בחוה"מ הווי מדאורייתא. ע"ש. וראה גם בדברי הרב המגיה בריטב"א מועד קטן (ב, ע"א, הוצאת מוסד הר"ק, הערה 42) שהביא שם עוד ראיה דלכאורה הרמב"ם ס"ל דאיסור המלאכה בחוה"מ הווי מדאוריתא. דהנה הטורי אבן בחגיגה (יח, ע"א, באבני מילואים) הביא ראיה דאיסור המלאכה בחוה"מ הווי מדאוריתא, מהא דאמרינן בתמורה (יד, ע"ב) כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק, אלו תעשו לה' במועדיכם, אלו חובות הבאים מחמת הרגל. לבד מנדריכם ונדבותיכם, לימד על נדרים ונדבות שקרבים בחולו של מועד. ומזה מוכח דאיסור המלאכה בחוש"מ הוא מדאוריתא, דאם הווי מדרבנן למה צריך קרא דנדרים ונדבות קרבים בחוש"מ, ע"כ. ומהא דכתב הרמב"ם בהל' חגיגה (פ"א, ה"ו), מותר להקריב בחוש"מ נדרים ונדבות שנאמר אלו תעשו לה' וגו'. א"כ יש להוכיח מדבריו אלו דס"ל דאיסור המלאכה בחוה"מ הווי מדאוריתא, דאם הווי מדרבנן מדוע צריך להביא מהפסוק להתיר הקרבת נדרים ונדבות בחולו של מועד. אולם האמת היא דהמנחת חינוך (מצוה שכג) כבר עמד בהערה זו, ויישב אותה, וממילא אין מזה ראיה גמורה לומר דהרמב"ם ס"ל דהווי איסור דאוריתא. ע"ש מש"כ בזה עוד. וראה גם בס' משנת יעקב על הרמב"ם (פ"ז, מהל' יו"ט, ה"א) מש"כ לבאר עוד בדברי הרמב"ם בענין זה. ע"ש.

ובהדי דקוב"ה חדי בפלפולא דאוריתא, אמרתי כי ע"פ פירושו של הקרן אורה הנ"ל, במה שרצה לבאר בדברי הרמב"ם, דלעולם ס"ל שאיסור המלאכה בחוה"מ הווי מדאוריתא. אלא שאין זה מצד תוקף קדושת היום, אלא הווי גזירה דאוריתא שלא לעשות בו מלאכה כדי שיהיו מזומנים לקדש את החג ולשמוח במקדש, ולהקריב בו קורבנות. לכאורה יש ליישב מה שהקשה הרש"ש בחגיגה (יח, ע"א), על הא דאמרינן התם בגמ', מנא הני מילי דחולו של מועד אסור בעשיית מלאכה וכו', רבי יונתן אומר קל וחומר ומה ראשון ושביעי שאין קדושה לפניהן ולאחריהן אסור בעשיית מלאכה, חולו של מועד שיש קדושה לפניהן ולאחריהן אינו דין שיהא אסור בעשיית מלאכה. ששת ימי בראשית יוכיחו שיש קדושה לפניהן ולאחריהן ומותרין בעשיית מלאכה, מה לששת ימי בראשית שאין בהן קורבן מוסף, תאמר בחולו של מועד שיש בו קורבן מוסף, ראש חודש יוכיח שיש בו קורבן מוסף ומותר בעשיית מלאכה, מה לראש חודש שאין קרוי מקרא קודש, תאמר בחולו של מועד שקרוי מקרא קודש, והואיל וקרוי מקרא קודש דין הוא שאסור בעשיית מלאכה, תניא אידך כל מלאכת עבודה לא תעשו לימד על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה דברי רבי יוסי הגלילי, רבי עקיבא אומר אינו צריך, הרי הוא אומר אלה מועדי ה' מקראי קודש במה הכתוב מדבר, אם בראשון הרי נאמר שבתון, אם בשביעי הרי נאמר שבתון, הא אין הכתוב מדבר אלא בחולו של מועד ללמדך שאסור בעשיית מלאכה.

והקשה הרש"ש (שם) דלכאורה לפי מסקנת לימודו של ר' יונתן דיליף את איסור המלאכה בחוה"מ מהפסוק דמקרא קודש, א"כ מדוע צריך ללמוד כלל מק"ו. הרי כמו דר"ע יליף מפסוק זה וסגי ליה לימוד זה בלא ק"ו, הכא נמי הו"ל לר' יונתן למילף. ונשאר בצ"ע. ע"ש.

ולכאורה עוד יש להוסיף ולהקשות, דלמסקנת הגמ' דר' יונתן יליף את איסור המלאכה בחוה"מ מהפסוק דמקרא קודש, א"כ במאי איפלגו כלל ר' יונתן ור"ע, הרי גם ר"ע יליף מפסוק זה, ובמאי פליגי.

אולם לפי דברי הקרן אורה אולי יש ליישב ולבאר את הדברים, דנראה שיש כאן מחלוקת יסודית בין ר' יונתן ור' עקיבא בגדר איסור המלאכה בחוה"מ. דר"ע ס"ל דאיסור המלאכה בחוה"מ הוא מצד עצם קדושתו, דמכך שהתורה קראתו מקרא קודש, ילפינן דאית ליה לחוה"מ תוקף כדין יו"ט, וכשם שיו"ט אסור במלאכה מצד עצם קדושת היום ה"ה דחוה"מ נאסר במלאכה מצד עצם קדושת היום. והיינו דיליף ר"ע את איסור המלאכה בחוה"מ אך ורק מהפסוק דמקרא קודש, למימר דחוה"מ יש לו קדושת היום עצמית כיו"ט ממש. (אלא שחוה"מ מותר במלאכות מסויימות או משום דהתורה עצמה התירתם, או משום שנתנה רשות לחכמים לאסור ולהתיר, כמבואר בראשונים הנ"ל).

ולעומת זה לדעת ר' יונתן, עיקר הלימוד שאסור לעשות מלאכה בחוה"מ לומדים מק"ו, ועיקר טעמא דמילתא שאסור לעשות בו מלאכה אין זה מצד קדושת היום, דלעולם לדעת ר' יונתן חוה"מ אין בו שום קדושה בעצמותו של היום. אלא היות ומקריבים בו קורבנות אמרה התורה שלא לעשות בו מלאכה כדי שיהיו פנויים להתעסק בקורבנות אלו ולשמוח בהם. וא"ת דר"ח יוכיח שיש בו קורבן מוסף ובכ"ז מותר לעשות בו מלאכה, אמרה הגמ' שאני חוה"מ שהתורה קראתו מקרא קודש, שבזה גילתה תורה שקורבנותיו והשמחה בהם כ"כ חשובים שיש לאסור בו משו"ה את המלאכה כדי שנהיה פנויים להתעסק בהם, משא"כ בר"ח דלא קראתו התורה מקרא קודש, ומזה מוכח דאין התורה אוסרת את המלאכה בו משום קורבנותיו. וא"כ לפ"ז מתבאר דלדעת ר' יונתן עיקר איסור המלאכה בחוה"מ הוא כדי שנהיה פנויים לעסוק בקורבנותיו, דמכך שהתורה קראתו מקרא קודש גילתה שקורבנותיו חשובים ויש לאסור את המלאכה בו עבורם. ודלא כר"ע דס"ל שאיסור המלאכה הוא מצד עצם קדושת היום. ולפ"ז מיושב נמי קושיית הרש"ש הנ"ל, דמשו"ה לא יליף ר' יונתן את איסור המלאכה בחוה"מ כר"ע משום דפליגי בטעם איסור המלאכה בו. וק"ל. (ושו"ר בשו"ת בנין אב (סי' כא, אות ד) שפירש שם מדנפשיה את דברי הגמ' דחגיגה הנ"ל, ביאור הקרוב לפרושינו זה, ע"ש).

ומעתה לפי ביאור זה בדברי הגמ' דחגיגה, ולפי דברי הקרן אורה, יש לפרש בדברי הרמב"ם דברים כמין חומר. דהרי הרמב"ם נקט בלשונו הזהב דאיסור המלאכה בחוה"מ הוא מב' טעמים "משום דנקרא מקרא קודש, ומשום דהוא זמן חגיגה" ולכאורה מדוע הרמב"ם הביא ב' טעמים. אולם לפי הדברים הנ"ל מובן היטב, דאם היה נוקט הרמב"ם דאיסור המלאכה בחוה"מ הוא משום דנקרא מקרא קודש בלחוד, הוה משמע דס"ל כדעת ר"ע שאיסור המלאכה בחוה"מ הוא מצד עצם קדושת היום. אבל עתה דנקט הרמב"ם כהני תרי טעמי דנקרא מקרא קודש, והוא זמן חגיגה משמע דס"ל כדעת ר' יונתן, דאיסור המלאכה בחוה"מ אינו מצד עצם קדושת היום, דמצד זה הרי הוא חול, אלא התורה קראתו מקרא קודש לאסור בו מלאכה כדי שיהיו ישראל פנויים לעסק הקורבנות של חוה"מ והשמחה בהם. וכאשר ביאר הקרן אורה בדברי הרמב"ם. ולפי המתבאר היינו שיטת ר' יונתן.

ועל פי דברים אלו, יבוארו עוד היטב דברי הרמב"ם (בפ"ח, מהל' יו"ט, הלכה יז, יח) שכתב שם, אסור לעשות מלאכה בערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה כמו ערבי שבתות, וכל העושה מלאכה בהן אינו רואה סימן ברכה לעולם וכו', אבל אין מכין אותו מכת מרדות, ואין צורך לומר שאין מנדין אותו, חוץ מערב פסח אחר חצות שהעושה בו מלאכה אחר חצות מנדין אותו, ואין צריך לומר שמכין אותו מכת מרדות אם לא נדוהו, לפי שיום ארבעה עשר בניסן אינו כשאר ימים טובים, מפני שיש בו חגיגה ושחיטת קורבן, לפיכך יום ארבעה עשר בניסן אסור בעשיית מלאכה מדברי סופרים כמו חולו של מועד. והוא קל מחולו של מועד, ואינו אסור אלא מחצי היום ולמעלה שהוא זמן השחיטה, אבל מהנץ החמה עד חצי היום תלוי במנהג, מקום שנהגו לעשות עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין. ע"כ. והנה התוס' בפסחים (נ, ע"א) ד"ה מקום, כתבו, אומר ר"י בשם ריב"א דמפרש בירושלמי דקאמר מאי שנא ערבי פסחים שאסור לעשות בהם מלאכה משאר ערב יו"ט, ומשני, משום דזמן הפסח הוא מחצות ואילך ואף היחיד המביא קורבן בשאר ימות השנה אסור לעשות מלאכה ביום שמביא את קורבנו. ופריך א"כ יהיה אסור במלאכה כל היום כמו יחיד שמביא קורבן, ומתרץ, התם ביחיד ראוי להקריב משחרית, אבל פסח אינו ראוי להקריב אלא מחצות היום כדנפקא לן מבין הערביים. ופריך א"כ קורבן התמיד שהוא לכל ישראל וקרב בכל יום, יהיה בכל יום אסור במלאכה, ומשני, שאני תמיד שהתורה הוציאתו מתוך הכלל דכתיב ואספת דגנך. ואם כל ישראל יושבים ובטלים מי יאסוף להם דגן. ומשמע התם דמדאוריתא אסורה, ונראה דאף בזמן הזה דליכא הקרבה כיון שנאסר אז, אסור לעולם. ע"כ.

וא"כ לפי ביאור התוס' בדברי הירושלמי, מתבאר דס"ל שאיסור המלאכה בערב פסח אחר חצות הווי מדאוריתא מטעמא שצריך להקריב אז את קורבן הפסח. וראה גם בשו"ת הרא"ש (כלל ה, סי' י) שג"כ מתבאר מדבריו דנקיט כשיטת התוס', דאיסור המלאכה בערב פסח אחר חצות הווי מדאוריתא, משום שמאז הוא זמן שחיטת הקורבן. ע"ש. (ואמנם איכא טעם אחר באיסור המלאכה בערכ פסח, המובא ברש"י ובמאירי בפסחים (שם), שכיארו דאיסור המלאכה הוא כדי שלא יטרד במלאכה וימנע מהכנת ואפיית המצות לצורך הלילה, ושאר עניני הסדר והכשרת הכלים. וכיוצ"ב מתבאר ג"כ מדברי הרמב"ן במלחמות (ריש פ"ד דפסחים) ובריטב"א מועד קטן (יג, ע"א) דנקטו שם לבאר את טעם איסור המלאכה בערב פסח כטעמו של רש"י. וכן ביאר בדבריהם מהר"י טייב בערך השולחן אור"ח (סי' תקלא, סק"ד), ע"ש).

והנה הרמב"ם דנקט הכא דאיסור המלאכה בערב פסח הוא מפני שיש בו חגיגה ושחיטת קורבן, משמע דס"ל כטעמא דהירושלמי דמשום שצריך להקריב קורבן מחצות היום ואילך, חל עליו איסור עשיית המלאכה כשאר יחיד שמביא קורבן שבאותו היום אסור בעשיית מלאכה. ובאמת כ"כ הרב המגיד (שם) לבאר בפשיטות בדברי הרמב"ם דס"ל שאיסור המלאכה בער"פ הווי כטעם המבואר בירושלמי, שאינו בדין שתהא עסוק במלאכה וקורבנך קרב, וכ"כ ג"כ בשו"ת נחפה בכסף ח"א (חאור"ח, סי' ז) דדעת הרמב"ם היא כדעת הירושלמי, דאיסור המלאכה בערב פסח הוא משום דאז מתחיל זמן הקרבת הקורבן. וכתב שם שכן הוא ג"כ דעת הרא"ש והסמ"ג דס"ל שאיסור המלאכה בער"פ הוא מהאי טעמא. ורש"י בטעמו הנ"ל דס"ל שאיסור המלאכה הוא כדי שיוכל להכין את צורכי הפסח וליל הסדר, הווי יחידאה לגבי כל הראשונים. ע"ש. וכיוצ"ב כתב ג"כ בשו"ת זרע אמת ח"א (סי' סד) דהרמב"ם ס"ל שאיסור המלאכה בער"פ אחר חצות הווי מטעמא דהירושלמי, שאז הוא זמן הקרבת הפסח, וכ"כ בשו"ת אדמת קודש ח"א (חאור"ח, סי' י) ועוד.

וממילא לכאורה לפי מה שביארו התוס' בירושלמי דאיסור המלאכה בערב פסח הווי מדאוריתא, יוצא דגם הרמב"ם ס"ל דאיסור המלאכה בערב פסח הווי מדאוריתא, כאשר מבואר דהרמב"ם ס"ל כהירושלמי. וא"כ לפי זה מה שהמשיך הרמב"ם וכתב שם: "לפיכך יום ארבעה עשר בניסן אסור בעשיית מלאכה מדברי סופרים, כמו חולו של מועד" לפי דברי הקרן אורה יבוארו דברי הרמב"ם היטב, דהרי ביאר בדעת הרמב"ם דאיסור המלאכה בחולו של מועד הווי מדאוריתא כדי שיהיה פנוי לעסוק בקורבנות. וזהו שאומר כאן הרמב"ם דאיסור המלאכה בערב פסח הווי מדאוריתא "כמו חולו של מועד". דכמו שחולו של מועד אסור מדאוריתא במלאכה כדי שיהיה פנוי לעסק הקורבנות, ה"ה דערב פסח אסור במלאכה מדאוריתא מחצות היום כדי שיהיה פנוי להקריב את קורבן הפסח. והרי שמשוה את איסור המלאכה דער"פ לחולו של מועד, ומדחזינן בפשיטות דאיסור המלאכה בער"פ הוי מדאוריתא כמבואר בתוס', יוכיח עליו רעו דגם איסור המלאכה בחוה"מ הוי הכי מדאוריתא. וכן נמי אייתי שפיר לפ"ז הא דאמרינן לעיל דהרמב"ם ס"ל דאיסור המלאכה בחוה"מ הוי מטעמא דר' יונתן שיהיה פנוי לעסק הקורבנות ולא משום קדושת עצם היום, והיינו נמי דקאמר הכא הרמב"ם דאיסור המלאכה בער"פ הוי כמו חולו של מועד, ואם נימא דאיסור המלאכה בחוה"מ הוי משום קדושת עצם היום, מאי שייך למימר הכי לגבי ערב פסח דאיזה קדושה מיוחדת יש בו, אלא ודאי דהוא ענין של גזירת התורה שיהיה פנוי לעסק הקורבנות וטעם זה שייך בשניהם. וק"ל.

ואיברא דלדעת הראשונים והאחרונים הנ"ל, שביארו בדעת הרמב"ם דס"ל שאיסור המלאכה בחוה"מ הווי מדרבנן, צריך לומר דאמנם הרמב"ם נקט בענין איסור המלאכה בערב פסח כטעם הירושלמי, דהוא משום הקרבת קורבן פסח, והשוה לו את ענין איסור המלאכה בחוה"מ. מ"מ הרי מה שכתבו התוס' לבאר בירושלמי דמדנקט כהאי טעמא משמע דס"ל שאיסור המלאכה בערב פסח הווי מדאוריתא, אין זה מוכרח. וכמו שכתב הגאון רבי שנאור זלמן מלובלין בשו"ת תורת חסד בחאור"ח (סי' יז, אות ב) שכתב שם, דהא דמשמע להו לתוס' מדברי הירושלמי, דאיסור המלאכה בער"פ הווי מדאוריתא, היינו מהא דפריך התם דכל יום יהא אסור במלאכה משום הקרבת התמיד, ומשני מקרא דאספת דגנך וגו'. ואי נימא שאיסור המלאכה בזמן ההקרבה הוא מדרבנן א"כ מאי מיתי ע"ז מקרא, אלא ודאי דהווי מדאוריתא. אולם כתב שם התורת חסד, דיש לדחות את הדברים ע"פ מש"כ הט"ז ביו"ד (סי' קיז) שכתב שם, דכל היכא שההיתר מפורש בתורה אין חכמים יכולים לאוסרו. ולפ"ז י"ל גם הכא דלעולם איסור המלאכה ביום הקרבת הקורבן הווי מדרבנן, ומ"מ שפיר משני הירושלמי מקרא דואספת דגנך, דהיות וההיתר מפורש בתורה אין חכמים יכולים לאוסרו. ע"ש. וכן ראיתי בס"ד בישועות יעקב בחאור"ח (סי' תסח, סק"א) שג"כ הביא שם את דברי הירושלמי, ובריש דבריו שם כתב בפשיטות, דמשמע מהירושלמי דס"ל שאיסור המלאכה בער"פ הווי מדאוריתא, וכמו שכתבו התוס' בפסחים. אולם בסוף דבריו שם חזר בו וכתב, דבאמת אין דבר זה מבואר דלעולם אפשר לומר דאף לירושלמי אין איסור זה אלא מדרבנן, והא דהביא הירושלמי מפסוק ואספת דגנך, הכוונה היא דאין כח ביד חכמים לאסור מלאכה בכל יום משום הקרבת התמיד, דהיות והיתרו מפורש בתורה אין כח ביד חכמים לאסור. ע"ש. ושני נביאים נתנבאו בסגנון אחד.

וע"ע בר"ן בפסחים (שם) שהביא את דברי התוס' בפסחים הנ"ל, שדייקו מדברי הירושלמי דאיסור המלאכה בער"פ הווי מדאוריתא. וכתב, דלעולם אפשר לומר דאף לירושלמי הווי רק איסור דרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא. ע"ש. וראה בדברי התוס' בחגיגה (יז, ע"ב) ד"ה אלא. שכתבו שם דלפי הגמ' שלנו איסור המלאכה ביום טבוח לא הווי אלא מדרבנן. ע"ש. וראה גם כמשנה למלך (בפ"ו, מהל' כלי מקדש, ה"ט) שכתב שם לבאר דגם התוס' בפסחים מודים. דלפי התלמוד שלנו אין איסור המלאכה בער"פ אחר חצות אלא מדרבנן, כדמוכח מדבריהם בחגיגה (יז, ע"ב). ע"ש.

וא"כ לפי זה לדעת הראשונים והאחרונים הנ"ל, דס"ל דלדעת הרמב"ם איסור המלאכה בחוה"מ הווי מדרבנן, יבארו דאע"ג דהרמב"ם נקט דאיסור המלאכה בער"פ הווי מטעמא דהירושלמי משום דיש בו הקרבת קורבן, עכ"פ ס"ל דאף לירושלמי כל איסורו הווי מדרבנן וכאשר ביארו התורת חסד והישועות יעקב, וממילא היינו דמדמה הרמב"ם את איסור המלאכה בער"פ לאיסור המלאכה בחוה"מ, דתרוויהו הווי איסור דרבנן, ומחד טעמא הוא דהיות וצריך להקריב בו את קורבנות היום, שיהיה פנוי לעסוק בהם.

וראה עוד בפר"ח (סי' תסח, סק"א), שכתב שם בפשיטות דדעת הרמב"ם היא דאיסור המלאכה בע"פ הווי מדרבנן. ע"ש. וכיוצ"ב מבואר ג"כ בחקרי לב (בחאור"ח, סי' פח, דף קפה, ע"א) שהביא שם בשם הדבר משה (סי' מד) שכתב, דלדעת הרמב"ם אין איסור זה דמלאכה בער"פ אלא מדרבנן. ומזה השיג הדבר משה על הרב בית דוד (סי' תצו) שכתב, דלא שבקינן מאי דפשיטא להו להתוס' דאיסור זה דמלאכה בער"פ אחר חצות הווי מדאוריתא, מפני מש"כ הר"ן בדרך אפשר דאין איסור זה אלא מדרבנן. דהרי מדברי הרמב"ם ג"כ מבואר להדיא דהווי איסור דרבנן. ע"ש. וכיוצ"ב כתב ג"כ מהר"י טייב בערך השולחן (סי' תסח, סק"א) דלדעת הרמב"ם איסור זה דמלאכה אחר חצות בער"פ הווי מדרבנן, ע"ש. וע"ע בס' חזון עובדיה למו"ר (ח"ב, עמוד פו) שהאריך הרחיב בענין זה דאיסור המלאכה בערב פסח, ואף איהו נקט בפשיטות דלדעת הרמב"ם איסור זה הווי מדרבנן. ע"ש.

איברא דעדין יש להעיר מדברי הרמב"ם בהל' כלי מקדש (פ"ו, הלכה ט) שכתב שם, ומהו קורבן עצים, זמן קבוע היה למשפחות משפחות לצאת ליערים להביא עצים למערכה, ויום שיגיע לבני משפחה זו להביא העצים היו מקריבין עולות נדבה וזהו קורבן העצים, והיה להם כמו יום טוב. ואסורין בו בהספד ובתענית ובעשיית מלאכה, ודבר זה מנהג. ע"כ. והרי לכאורה בירושלמי דפסחים הנ"ל דמבואר שאיסור עשיית המלאכה בערב פסח הוא מטעמא שצריך להקריב באותו זמן, למדנו דבר זה מקורבן עצים. דאמרינן התם בירושלמי (בריש פרק מקום שנהגו) מה תלמוד לומר שם תזבח את הפסח בערב, אינו בדין שתהא עסוק במלאכתך וקורבנך קרב, אבל אסרו מלעשות מלאכה (באמת אסרו הכתוב מלעשות מלאכה - קורבן העדה), כהא דתני (במגילת תענית), להן כל איניש דיהוי עלויה אעין וביכורין, האומר הרי עלי עצים למזבח וגיזורים למערכה אסור בהספד ובתענית, ומלעשות מלאכה בו ביום. ע"כ. הרי מבואר בירושלמי דאת איסור המלאכה בערב פסח, לומדים מאיסור המלאכה ביום הבאת קורבן עצים.

וא"כ יש לשאול, דכיצד זה שהרמב"ם בענין איסור המלאכה בערב פסח, שהוא משום הקרבת הקורבן, כתב דהוא אסור "מדברי סופרים" - דהווי איסור דאוריתא, או דרבנן, לכל מ"ד לשיטתו. ואילו בענין קורבן עצים שהוא מקור הדין לענין זה דאיסור המלאכה בער"פ, כתב דאינו אלא מנהג בעלמא.

ושו"ר בס"ד במשנה למלך בהל' כלי מקדש (שם), שעמד להעיר כעין זה על הרמב"ם, דהרי בהל' יו"ט (פ"ח, הי"ז) שכתב, דהעושה מלאכה בע"פ מנדין אותו מפני שיש בו חגיגה ושחיטת קורבן, מתבאר דס"ל כטעם הנאמר בירושלמי וכמש"כ הרב המגיד שם, ולפי המתבאר מדבריו עולה דאיסור המלאכה אחר חצות אינו תלוי במנהג אלא אסור מן הדין, וא"כ איך כתב כאן בענין קורבן עצים שאיסור המלאכה ביום הקרבתן הוא מנהג? וכתב לתרץ דאולי ס"ל להרמב"ם דדוקא פסח וחגיגה שהוא כולל לכל ישראל אסרוהו חכמים במלאכה בזמן הקרבתם, אבל ביחיד המביא קורבן לא אסרוהו חכמים, אלא שישראל נהגו כן - וסיים שם המשנל"מ - וכעת לא ידעתי מנין חילוק זה. ע"ש בדבריו היקרים מה שעמד לפרש ולבאר עוד בדברי הרמב"ם. יעו"ש.

וא"כ לפי דברי המשנל"מ מתבארים דברי הרמב"ם, דס"ל שרק בקורבן שמוטל על כל ישראל אסרו חכמים לעשות בו מלאכה, אבל בקורבן דיחיד לא אסרו חכמים, ומנהג ישראל הוא דקבלו על עצמם שלא לעשות באותו היום מלאכה. אמנם תרוצו זה של המשנל"מ יעלה ארוכה לדעת הסוברים דאיסור המלאכה בע"פ הוי מדרבנן, כמבואר בדבריו. אולם לדעת הסוברים דאיסור המלאכה הווי מדאוריתא לא מיירי המשנל"מ. ודו"ק.

ואם כי דאפשר ע"פ דרכו של המשנל"מ ליישב אף את דעת הסוברים דהווי מדאוריתא, דהרמב"ם ס"ל דגזירת התורה היא דכל מה שאסור לעשות מלאכה ביום הבאת הקורבן, היינו דוקא בקורבן דכולל לכל ישראל, אבל בקורבן דיחיד לא. עכ"פ הדברים יבוארו ביתר ביאור ע"פ מה שהבאנו לעיל לבאר בדברי הגמ' דחגיגה (יח, ע"א) בפלוגתא דר' יונתן ור' עקיבא, וע"פ דברי הקרן אורה שכתב לבאר בדעת הרמב"ם דאיסור המלאכה בחוה"מ הווי מדאוריתא כדי שיהיה פנוי לצורך הקרבת הקורבנות והשמחה בהם. ואמרנו לבאר דהרמב"ם ס"ל כדעת ר' יונתן דאין לאסור המלאכה משום הקרבת הקורבנות, אלא דוקא היכא דהתורה קראה לאותו היום מקרא קודש כחולו של מועד, שבזה גילתה התורה שמחשיבה מאוד את קורבנותיו של חול המועד, ומשום הכי אסרה בו את המלאכה שיהיה פנוי לעסוק בהם.

והנה הפני יהושוע בפסחים פרק מקום שנהגו (נ, ע"א) ד"ה במשנה מקום שנהגו, עמד להקשות, דאמאי הזכירה המשנה רק את איסור עשיית המלאכה בערב פסח לפני חצות היום דאינו אלא מנהגא בעלמא, ושביק תנא את עיקר דינא דאיסור עשיית מלאכה בער"פ אחר חצות, דלא אשכחן דדתני לה בשום דוכתא במשנה. ואע"ג דדיקינן לה בגמ', עכ"פ מדוע המשנה גופא לא הזכירה כלל מדבר זה. וכתב לתרץ, דמה שתפסה המשנה רק את ענין איסור המלאכה דקודם חצות דהוא משום מנהג, היות ואיסור המלאכה דאחר חצות הווי פשיטא טובא דאיסור גמור הוא, והיינו משום דכתיב בפרשת אמור אלה מועדי ה' מקראי קודש, וסמיך ליה בחודש הראשון בארבעה עשר בין הערביים פסח לה'. ומיניה משמע דמהאי שעתא די"ד אחר חצות איקרי מועד, והיינו לענין איסור עשיית המלאכה כחולו של מועד, אי מדאוריתא ואי מדרבנן. ומשום הכי יש מקומות שנהגו אפילו קודם חצות לא לעשות בו מלאכה, משום גדר דלאחר חצות דלא ליזלזלי ביה, וכדאמרינן בריש מכילתין דלא מצינו יום שמקצתו מותר ומקצתו אסור. עכת"ד. ע"ש.

וא"כ לפי דברי הפני יהושוע הללו וע"פ דברינו הנ"ל יש לפרש ולבאר את דברי הרמב"ם באופן נפלא, וליישב ג"כ את הערת המשנל"מ אף לדעת הסוברים דאיסור המלאכה בער"פ הווי מדאוריתא. דהרמב"ם ס"ל דאין אוסרים מדאוריתא עשיית מלאכה משום הקרבת קורבנות, אלא היכא דהתורה קראתו ליום זה מקרא קודש משום קורבגיתיו, שבזה גילתה התורה שמחשיבה לקורבנותיו ומשום זה אוסרת את המלאכה כדי שיהיה פנוי לעסוק בהם. וזה מה שמצינו בענין חול המועד כמבואר לעיל. ולפי דברי הפני יהושוע שמבאר דגם ערב פסח אחר חצות מקרי מקרא קודש, ממילא ע"פ היסוד הנ"ל יוצא, שבזה התורה גילתה דמחשיבה את קורבנותיו של ערב פסח ואוסרת בעבורם את המלאכה באותו היום, דהיינו ביום י"ד אחר חצות דמאז מקרי מקרא קודש. ובאמת לפי זה אתי שפיר היטב לשונו של הרמב"ם הנ"ל (בפ"ח, דיו"ט, הי"ח) שכתב, לפיכך יום ארבעה עשר בניסן אסור בעשיית מלאכה מדברי סופרים כמו חולו של מועד, והוא קל מחולו של מועד, ואינו אסור אלא מחצי היום ולמעלה שהוא זמן השחיטה. ע"כ. דהרמב"ם אייתי למימר בדבריו אלה דכשם שחולו של מועד משום דאקרי מקרא קודש, ומיניה ילפינן את איסור המלאכה בו משום חשיבות קורבנותיו. ה"ה דערב פסח אחר חצות היום דמקרי נמי מקראי קודש באותו זמן נאסר במלאכה מהאי טעמא. וזהו שאמר הרמב"ם "כמו חולו של מועד", דדבר שוה איכא בניהו דער"פ וחש"מ, ששתיהם נקראים מקראי קודש, שבזה גילתה התורה את חשיבות קורבנותיהם, ולאוסרם משום כך במלאכה. [והמשיך הרמב"ם ואמר דעכ"פ שונה ער"פ מחוה"מ, דחוה"מ נקרא מקרא קודש מתחילת היום, משום דזמן קורבנותיו מתחילת היום. אבל ער"פ נקרא מקרא קודש רק מחצות היום, דמאז חל בו חובת הקרבת הקורבן. וזהו שאמר והוא קל מחולו של מועד וכו' ועכ"פ איסור המלאכה בהם הוא מתחילת זמן הקרבת קורבנותיהם. וק"ל].

וממילא לפ"ז מובן ג"כ מש"כ הרמב"ם בהל' כלי מקדש הנ"ל, דביום הקרבת קורבן עצים אין איסור עשיית המלאכה אלא משום מנהג. דבאמת מדאוריתא אין באותו יום שום איסור מלאכה, משום דמדאוריתא אין נאסרת המלאכה ביום הקרבת הקורבן, אלא רק היכא דקראתו התורה לאותו יום מקרא קודש, להורות על חשיבות קורבנותיו, ומשום זה נאסר במלאכה כדי שיהיה פנוי לעסוק בהם. והיות ויום הקרבת קורבן עצים לא נקרא בתורה מקרא קודש, ממילא אין לאסור בו עשיית מלאכה מדאוריתא.

ולפי זה יהיה מיושב ג"כ הערתו של המשנל"מ שהעיר, דאינו יודע מנין חילוק זה להרמב"ם לחלק באיסור המלאכה ביום הקרבת הקורבן. בין קורבן דהוא חיוב על כל ישראל, לבין יחיד המביא קורבן. אולם לפי באורינו זה וישוב דברי הרמב"ם על פיהם בס"ד, דהרמב"ם ס"ל שאין איסור המלאכה מדאוריתא אלא דוקא היכא, דהתורה קראתו לאותו יום של הקרבת הקורבן מקרא קודש, והחשיבה את קורבנותיו. ידוע וידוע מנין חילוק זה להרמב"ם, דדבר זה יצא לו מדברי הגמ' בחגיגה (יח, ע"א) לפי מאי דאזיל בשיטת ר' יונתן דפליג על ר"ע.

והן אמת כי הלום ראיתי בספר "בני בנימין" על הרמב"ם (פרק ז, מהל' יו"ט, ה"א) שכתב שם על הא דכתב הרמב"ם, הואיל ונקרא מקרא קודש, והרי הוא זמן חגיגה במקדש, אסור בעשית מלאכה. לפ"ז הוא מצות עשה שלא לעשות מלאכה בחוה"מ, לפי שיטת רבינו דבכל יו"ט העשה הוא מדכתיב מקרא קודש. והוא כשיטת ר' יונתן בחגיגה (יח, ע"א) דמשום שקרוי מ"ק אסור בעשיית מלאכה. ע"ש. ונ"ל דמזה הוא שלמד רבינו למנות העשה דיו"ט מדכתיב מקרא קודש, ועמש"ל פכ"ט משבת ה"ה בס"ד. ועי' פ"ו, הט"ז, ותקשה דא"כ כל ימות חוה"מ יהיה הדין כביו"ט לחייב בכיבוד ועונג וזה לא שמענו. ואולי משום דבכל יו"ט איכא עשה מיוחדת לכ"א, ובחוה"מ הוא עשה כוללת לכולם א"כ הזהירה התורה על יו"ט יותר מחוה"מ ולכן אף דבר האבוד אסור, וע"כ הם לבד נקראים קדוש ה'. ודע דהוא מבואר מדברי רבינו דאיסור המלאכה בחוה"מ הוא משום הקרבת קורבנות, ועי' ירושלמי חגיגה שם ובמגילה פ"ו, ה"ו. ובתוס' חגיגה (יז, ע"ב) ובפסחים (נ, ע"א), וצ"ל דאף דגם בער"פ אסור מהאי טעמא במלאכה מ"מ קיל מחוה"מ דלא נקרא מקרא קודש. ויעוי' בטורי אבן במגילה (כב, ע"ב) שדעתו שגם ר"ח אסור במלאכה מהתורה מהאי טעמא, דהוא זמן הקרבת המוספים. ולדברינו יש לגמגם קצת מדלא נקרא מקרא קודש. ובחידושי הקשתי עליו בס"ד משבת (כד, ע"א). ע"ש. ואכמ"ל. עכ"ל של הבני בנימין.

עין רואה מדבריו אלו, שגם הוא מוליך את שיטת הרמב"ם לומר דס"ל כדעת ר' יונתן בחגיגה, דחוה"מ אסור בעשיית מלאכה משום דקרוי מקרא קודש. אולם הבני בנימין מבאר דאיסור המלאכה דילפינן מהאי קרא דמקרא קודש אליבא דר' יונתן והרמב"ם דפסק כוותיה, היינו מצד דהיום עצמו הוא קדוש, והרי הוא כיו"ט. ולכן הוקשה לו דא"כ כל ימות חול המועד יהיה בהם דין יו"ט, לחייבם בכיבוד ועונג, ותירץ מה שתירץ. אולם לפי ביאורינו הנ"ל, הדברים יהיו מיושבים היטב, דלעולם איסור המלאכה בחוה"מ אינו אסור כלל מצד עצם קדושת היום כיום טוב. וזהו באמת הטעם אשר אין בו חיוב כיבוד ועונג כביו"ט, משום דכל איסור המלאכה בחוה"מ דילפינן מהפסוק מקרא קודש, היינו שהתורה החשיבה את קורבנותיו, ואסרה בו מלאכה כדי שיהיה פנוי לעסוק בהם.

ולפי דברינו, גם מה שהביא שם הבני בנימין בשם הטורי אבן למגילה (כב, ע"ב), שדעתו היא דגם ר"ח אסור במלאכה מדאוריתא משום דמקריבים בו קורבן מוסף. לפי ביאורינו אינו מוכרח, דלעולם אין אוסרים מלאכה משום קורבן לדעת הרמב"ם אלא דוקא היכא דהתורה קראתו מקרא קודש, שבזה גילתה דמחשיבה את קורבנותיו, ואוסרת את המלאכה באותו יום כדי שיהיה פנוי לעסוק בהם. ור"ח לא אקרי מקרא קודש כמבואר להדיא בגמ' דחגיגה (שם).

וכמו כן מש"כ הבני בנימין, דאע"פ שערב פסח אסור במלאכה מטעם הקרבת הקורבן, מ"מ הוא קיל מחול המועד דלא נקרא מקרא קודש, לפי דברינו הנ"ל בשם הפני יהושוע אינו מוכרח, דלעולם אף ערב פסח איקרי מקרא קודש, משום דסמיך להאי קרא דאלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש, האי קרא דבחודש הראשון בארבעה עשר וגו' למימר דאף ער"פ אחר חצות קרינן ביה מקרא קודש, כמש"כ הפנ"י, וכאשר בארנו ודייקנו כדברים אלה בדבריו של הרמב"ם (בפ"ח, הי"ז מהל' יו"ט) שכתב "דיום ארבעה עשר בניסן אסור בעשיית מלאכה אחר חצות, כחולו של מועד". דאיתי למימר דערב פסח אחר חצות הווי ממש כחולו של מועד דאף איהו איקרי מקרא קודש, ולכן נאסר במלאכה משום קורבנותיו כחולו של מועד ממש. ובהכי דייק טפי לשון הרמב"ם שנקט כחולו של מועד, דמשמע דשוין הם לגמרי. וק"ל. עכ"פ מצאנו לנו תנא דמסייע המפרש ג"כ בדעת הרמב"ם דהוא אזיל לשיטת ר' יונתן. ועי' היטב בהגהות מימוניות (פרק ז, דהל' יו"ט, אות א), יעו"ש.

ברם אכתי יש להעיר לכאורה על ביאורינו הנ"ל בשיטת הרמב"ם, מהא דאמרינן בירושלמי שם (בריש פרק מקום שנהגו), אלא מעתה כל יום יהיה אסור בעשיית מלאכה משום הקרבת קורבן התמיד, ותירצה הגמ' משום דנאמר ואספת דגנך ומי יאסוף את הדגן וכו'. ולפי ביאורינו הנ"ל בדברי הרמב"ם דאין לאסור את המלאכה משום הקרבת קורבן אלא במקום שנאמר בו מקרא קודש, דאייתי לאורויי על חשיבות הקורבן וכו', מאי קושיה, הרי בקורבן התמיד לא נאמר בו מקרא קודש, ומדוע נאסור בגינו עשיית מלאכה. אולם באמת אולי יש ליישב, דהרי בירושלמי התם ילפינן את איסור המלאכה בער"פ משום דצריך להקריב בו קורבן, מהא דנאמר במגילת תענית שיום הקרבת קורבן עצים אסור במלאכה. ועל פי דברי הרמב"ם הנ"ל ועל פי ביאורינו חייבים לומר דאין זה לימוד גמור, דאיסור המלאכה בב' ענינים אלו הוא שונה, דאיסור המלאכה בקורבן עצים אינו אלא מנהג כמש"כ הרמב"ם, ואילו איסור המלאכה בערב פסח הוא מצד דינא כמו שכתב המשנה למלך, ולפיכך צ"ל דהא דהביא הירושלמי למילף איסור המלאכה בער"פ מקורבן עצים, אינו אלא אסמכתא בעלמא, כדי לבאר את הפסוק שם תזבח את הפסח וגו', כדאמרינן התם בירושלמי, מה תלמוד לומר שם תזבח את הפסח בערב, אינו בדין שתהא עסוק במלאכתך וקורבנך קרב, אבל אסרו מלעשות מלאכה. כהא דתני להן כל איניש דיהוי עליה אעין וביכורין האומר הרי עלי עצים וכו' אסור בהספד ובתענית ומלעשות מלאכה בו ביום. ע"כ. והיינו דהירושלמי מביא אסמכתא ממה שנהגו, כדי לבאר את הפסוק. ואמנם לאחר דילפינן ענין זה דאיסור המלאכה בערב פסח משום קורבנו מהפסוק, איסור המלאכה בו הווי מדינא, והוא ענין אחר מאיסור המלאכה ביום הבאת קורבן עצים, דלא ילפינן ליה משום קרא ואינו אלא מנהגא בעלמא. ועתה המשיך שם הירושלמי ושאל דאמנם באמת דאיסור המלאכה בער"פ אסור מצד דינא דילפינן ליה מקרא, עכ"פ כשם שיום הקרבת העצים אסור במלאכה משום דכך קבלו עליהם ישראל בתורת מנהג, הכא נמי יאסר כל יום במלאכה בתורת מנהג משום הקרבת התמיד. ובזה תירצה הגמ', דהיות ונאמר ואספת דגנך וגו' שצריך לעסוק במלאכה לצורך מחייתם, בענין זה ישראל לא קבלו עליהם בתורת מנהג שלא לעשות מלאכה ביום הקרבת התמיד, שזהו דבר המצוי בכל יום, והוא גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בו. וק"ל.

ועתה שבתי וראיתי בשו"ת בנין אב (סי' כא, אות ה) שג"כ עמד על קושית המשנל"מ הנ"ל בדין קורבן עצים, וכן עמד להקשות כקושיה הנ"ל דכיצד ניישב את שאלת הירושלמי, א"כ כל יום יאסר במלאכה משום קורבן התמיד וכו', לפי דעת הבבלי והרמב"ם דאזיל בשיטת ר' יונתן, דאין אוסרים מלאכה משום קורבן, אלא דוקא היכא דנאמר בו מקרא קודש, וא"כ הרי בכל יום לא נאמר בו מקרא קודש, ומאי מקשה הירושלמי. ולכן העלה שם לבאר דאיכא פלוגתא בין הבבלי לירושלמי, בגדר איסור המלאכה ביום הקרבת הקורבן. ע"ש. ולפי ביאורינו הנ"ל בדברי הירושלמי, אפ"ל דלעולם ליכא פלוגתא, ויש ליישב את דברי הרמב"ם לפי הבבלי והירושלמי כאחד. ועם כל זה עדין צ"ע.

ואחר זמן הגיע לידי בתורת השאלה שו"ת משכנות יעקב (להגאון ר' יעקב מקרלין, דהוא ניהו אחיו של הגאון בעל "קרן אורה" הנ"ל), ומצאתי בדבריו (בחאור"ח, סי' לח. דף מד - דפוס ירושלים תש"ך), שג"כ עמד בביאור שיטת הרמב"ם באיסור המלאכה בחוה"מ, וכתב שם לבאר, דלכאורה מדוע הרמב"ם כתב, וחוה"מ נקרא מקרא קודש, ומקריבין בו חגיגה. דלאיזה צורך כתב ומקריבין בו חגיגה, הרי בגמ' דחגיגה (יח, ע"א) לא הזכירו אלא קורבן מוסף, ועוד הרי אין מקריבין קורבן חגיגה בכל יום אלא רק ביום הראשון, ובשאר הימים זה לתשלומין אם לא הקריב בראשון. ולכן צריך לפרש לדעת הרמב"ם דס"ל שמה שקראו לחוה"מ מקרא קודש, זה אינו לכל ימי המועד אלא רק דוקא ליום הראשון שמקריבים בו קורבן חגיגה, ואותו היום נאסר במלאכה מדאוריתא. ועכ"פ שאר ימי חוה"מ נאסרו במלאכה מדרבנן, מכיון דסו"ס הם ראויים להקרבת קורבן חגיגה בתורת תשלומין. וביום התשלומין עצמו אם הוא מקריב בו, אפשר דגם הוא נאסר במלאכה מדאוריתא, משום דאותו יום של הקרבה הוא נאסר מדאוריתא. עכת"ד. ע"ש. וא"כ מדבריו אלה של המשכנות יעקב מתבאר דהוא נוטה קו מדרך אחיו בעל הקרן אורה, דלפי דבריו של המשכנות יעקב כל שאר ימי חוה"מ להוציא את היום הראשון, או גם את יום התשלומין אין המלאכה נאסרת בהם אלא מדרבנן, ודלא כהקרן אורה דס"ל שכל ימי חוה"מ אסורים במלאכה מדאוריתא. ודו"ק. ובאמת יש לעמוד על הערתו של המשכנות יעקב מדוע נקט הרמב"ם דוקא קורבן חגיגה, דלפי ביאורינו דהרמב"ם אזיל בשיטת ר' יונתן הו"ל למנקט קורבן מוסף, כדנקטה הגמ' בחגיגה (שם) אליבא דר' יונתן. וצ"ב. (כי ידוע אין דרך הרמב"ם ז"ל לשנות מלשון המשנה והתלמוד אף לא אות אחת, עי' בס' ברית יעקב (רסי' ט) ד"ה ורבינו הרמב"ם, ע"ש. ומה גם דצ"ע עדין טובא בכל הדברים הנ"ל, ע"פ מה שכבר הבאנו במקום אחר את דברי חידושי הרי"מ בחידושיו על חושן משפט (סי' קצ, סקד) ד"ה כסף וכו', ועמדנו לדייק מדבריו שם דס"ל, שאין דרך הרמב"ם לכתוב אלא דבר שהוא מפורש בש"ס להדיא ממש. יעו"ש). וע"ע היטב בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ד, סי' כח) ד"ה אבל, ובמעשה רוקח על הרמב"ם (פ"ז, ה"א, מהל' יו"ט) ע"ש היטב, וראה גם בס' משנת יעבץ להגר"י ז'ולטי בחאור"ח (סי' מד) מה שעמד ג"כ בדברי הרמב"ם הנ"ל, וביאר שם את הדברים לפי שיטת דרכו בביאור דברי הרמב"ם שם, ומדבריו מבואר נמי דס"ל דלהרמב"ם איסור המלאכה בחוה"מ הוי מדאורייתא. ע"ש. ואכמ"ל יותר.

עכ"פ כדאמרינן ברישא דמילתין, דדברינו אלה הם לפלפולא דאוריתא דקוב"ה חדי בהו, לבאר את דברי הרמב"ם ע"פ דעת הקרן אורה דס"ל בדעתו שאיסור המלאכה בחוה"מ הווי מדאוריתא. אמנם לעיקר דינא לפי מאי דחזינן מהראשונים והאחרונים הנ"ל, דנקטו בפשיטות דשיטת הרמב"ם היא דאיסור המלאכה בחוה"מ הווי מדרבנן, דבריו צ"ע. ולגבי עיקר ראיתו מדברי הרמב"ם בפירוש המשניות שכתב דאיסור זה דמלאכה בחוה"מ הוא מדברי קבלה, ומשמע דהוא מהלל"מ, כבר ישבנו בס"ד דלו כן יהי כדבריו דהכי ס"ל להרמב"ם בפרושו למשניות, אבל בפסקיו חזר בו, ואנן נקטינן כפסקיו דהם העיקר