The Books of HaRav HaGaon Pinhas Zbihi

שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך א - או"ח, הערות סימן יד הערה ד

ואיברא דלגבי הראיה שהביא השולחן גבוה, מדברי מרן בסי' תקלא, ס"ג דפסק שם להחמיר בענין גילוח בחוה"מ, אף למי שהיה אנוס בערב החג, כגון שנאבדה לו אבידה בערב החג, ולא יכל להתגלח. ודייק מזה דמשמע דס"ל דהוא איסור דאוריתא, אין מזה ראיה גמורה, כאשר ראיתי למו"ר בחוברת "קול סיני" אדר תשכ"ד הל' חוה"מ (הערה 11) שעמד לדחות שם את ראיתו זו של השולחן גבוה, דהא דפסק מרן להחמיר בזה משום דבעיה זו סלקא בגמרא בתיקו. וי"א דאף במילתא דרבנן דסלקא בתיקו, אזלינן לחומרא. ע"ש. אמנם לפי תרוץ זה, יש להבין קצת מאי שנא הכא מהא דפסק מרן (בסי' תקלז, ס"ו), בענין אמת המים, דאם היתה עמוקה ב' טפחים מותר להעמיקה ז', דההיא בעיא נמי סלקא בתיקו בגמ' (מו"ק ד, ע"א), ובכ"ז פסק בה מרן לקולא משום דהווי מילתא דרבנן. והן אמת דכבר העיר מרן בבית יוסף שם (בסי' תקלא) כיוצ"ב, שכתב שם, דמכך שהרי"ף הרמב"ם והרא"ש השמיטו הלכה זו דאם היה אנוס בערב החג ולא יכל להסתפר וכו', משמע דס"ל דאזלינן בה לחומרא. ויש לתמוה על הרמב"ם והרא"ש דס"ל דמלאכת חוה"מ אסורה מדרבנן, וא"כ מדוע החמירו בזה. ע"ש. (וראה גם היטב בדברי מרן בב"י אור"ח (סי' יב) סוד"ה ומה שכתב רבינו, ע"ש היטב). ובאמת לענין דינא על אף תמיהתו עליהם, נמשך מרן אחריהם לפסוק כוותיהו לחומרא, בענין זה. אולם עדין התמיהה במקומה עומדת, גם על הרמב"ם והרא"ש דמאי שנא הכא בענין הגילוח דאזלו לחומרא, מדין אמת המים דאזלו בה לקולא.

[וראה במחזיק ברכה (סי' תקלא, סק"ג), שהביא שם בשם הקורבן נתנאל בביצה (פ"ק, סי' כד) שכתב, דדעת הרי"ף והרא"ש היא דכיון דרב ואשי ודורו שחתמו התלמוד מסקי האי בעיא בתיקו, כוונתם שישאר הדבר בספק איסור, ומשום הכי פסקינן לחומרא אף באיסורי דרבנן. והביא שם שכ"כ הרש"ל וכה"ג כתב הש"ך בחו"מ בהל' שאלה, ועפ"י זה ישב רבינו החיד"א קושיה אחרת שהקשה שם, יעו"ש. ולכאורה לפ"ז היה אפשר ליישב ג"כ את ראיתו של השולחן גבוה הנ"ל, דהא דפסק הכא מרן לחומרא בענין הגילוח, אע"ג דלעולם ס"ל שאיסור המלאכה בחוה"מ הווי מדרבנן, מכיון דסלקא הכא בתיקו, אית לן למיזל בזה לחומרא. כעין מש"כ הקורבן נתנאל הנ"ל, דהיות ורב אשי וסייעתו חותמי התלמוד, השאירו ענין זה בתיקו, משמע דדעתם להחמיר בזה אע"ג דהווי איסור דרבנן. אולם לפי דברינו הנ"ל שוב יד הנטויה לדחות כמש"כ, דהרי בענין אמת המים דשרי להעמיקו מב' טפחים לז', סוגיה זו ג"כ עלתה בתיקו ובכ"ז פסקו בה הרמב"ם והשו"ע לקולא, משום דהווי ספיקא דרבנן דאזלינן ביה לקולא, וכמש"כ הרב המגיד והב"י. א"כ הרי מבואר דבמילתא דרבנן אזלינן לקולא, אף במילתא דסלקא בתיקו. ובאמת כבר בלאו הכי עמד רבינו החיד"א שם להעיר על חידושו זה של הקורבן נתנאל, יעו"ש, ודברינו אלה חזי לאצטרופי].

ואולי אפשר לומר, דענין זה דהגילוח בחוה"מ חמיר טפי מאיזה טעם, משאר המלאכות, ומשו"ה נקטו בה הרמב"ם והרא"ש לחומרא, יותר מענין העמקת אמת המים, וצ"ע.

ואמת יהגה חיכי, כי אנכי חזון הרבתי, בהערתו זו של הב"י על דברי הרמב"ם והרא"ש, מדוע פסקו לחומרא בענין זה דהגילוח בחוה"מ, בעוד דס"ל דאיסור המלאכה בחוה"מ הווי מדרבנן, והוה להו להכריע בספיקו לקולא. ואנהירו לעינין מן שמיא, כי אח"כ מצאתי בס"ד בפרי מגדים (סי' תקלא, במשב"ז - סק"ג) דעלה ונסתפק בדברי הרמב"ם שפסק (בפ"ז, מהל' יו"ט, ה"א), דהעושה מלאכה בחוה"מ לוקה מכת מרדות, מה יהיה הדין במתגלח בחוה"מ האם לוקה ע"ז או לא, די"ל דהואיל וכל איסור הגילוח הווי רק קנס דרבנן שלא יכנס לחג כשהוא מנוול, לא הווי איסור מלאכה, ואין לו. ע"ש שהניח בצ"ע. ומדבריו אלו של הפרמ"ג מתבאר דקוטב ספיקו הוא, האם איסור הגילוח בחוה"מ הוא מצד איסור מלאכה, או דילמא דאין זה כלל מצד איסור המלאכה בחוה"מ, אלא דהוא סתם משום גזירת חכמים שלא יכנס לחג כשהוא מנוול. (וכן ראיתי בס' מועדים וזמנים להגר"מ שטרנבוך (ח"ד, סי' רצז). שעמד לבאר כיוצ"ב את ספיקו של הפרמ"ג, ע"ש).

ואמינא דלפי זה, אולי אפשר ליישב את הערתו הגדולה הנ"ל של הבית יוסף על הרמב"ם והרא"ש. דאפשר לומר כי הרמב"ם והרא"ש ס"ל, דאיסור הגילוח בחוה"מ לא הווי כלל מצד גדר איסור המלאכה בחוה"מ, אלא אך ורק משום גזירת חכמים שלא יכנס לחג כשהוא מנוול, ולכן באמת אע"ג דס"ל דבעניני איסור המלאכה בחוה"מ אזלינן בספקיהו לקולא, משום דהווי ספיקא דרבנן ולקולא. אבל לענין תספורת בחוה"מ, היות ואיסורו נובע משורש גזירת חכמים שגזרו דאין להסתפר במועד כדי שלא יכנס לחג כשהוא מנוול, אזלינן ביה בספקו לחומרא, כדי שלא לתת פירצה בחומת הגזירה ובתוקף כוחה. (עי' היטב בריטב"א, ובתוס' רי"ד, ובשטמ"ק, במועד קטן (יד, ע"א), יעו"ש). וזהו אשר החמירו הרמב"ם והרא"ש בענין זה דתספורת, היכא דהיה אנוס בערב החג שאבדה לו אבידה וכו', דסלקא בתיקו.

ואם כנים דברינו אלה בביאור דברי הרמב"ם והרא"ש, יהיה אפשר לכאורה לפשוט ג"כ את ספיקו הנ"ל של הפרמ"ג. דהרי מדברי הרמב"ם הללו שהחמיר בענין הגילוח בחוה"מ מתבאר, דענין זה של הגילוח בחוה"מ אינו אסור כלל משום איסור המלאכה בחוה"מ, אלא הוא קנס דרבנן שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול, ולפי צד זה העובר ומתגלח בחוה"מ אינו לוקה כמש"כ הפרמ"ג. וק"ל. [והלום ראיתי למהר"י עייאש בספרו שו"ת בית יהודה (במנהגי ארגיל שבסוף הספר, דף קט, ע"ב) שכתב שם, נוהגין בכאן להחמיר שלא להסתפר אותן שהם מותרין מן הדין בחוש"מ, כגון הבאים ממדינת הים ומבית השביה וכו', מפני שאינן בעלי תורה מסרבו ומדמו מלתא למלתא, לכן החמירו עליהם הראשונים ז"ל ואסרו להם, ומי שמסתפר בחש"מ קונסין אותו בנידוי או מלקות. ע"ש. וכן הביא את דבריו אלה של מהר"י עייאש, הגאון ר"י פלאג'י בספרו יפה ללב (סי' תקלא, סק"א), ע"ש. ואפשר לומר שאין בזה ענין לספיקו של הפרמ"ג, דהפרמ"ג הסתפק אם יש לחייב המתגלח בחוה"מ מלקות מדינא, כהא דכתב הרמב"ם בענין העושה מלאכה. אולם הכא מהר"י עייאש מיירי בענין מלקות שקבעו במקומם מצד קנסא, דהרי מפשט דבריו מבואר דאף לאלה המסתפרים שמותר להם להסתפר מצד דינא כהא דהבא ממד"ה ג"כ מלקים אותו, ש"מ דהוי קנסא דגזרו במקומו, וגם לישנא דקונסין יוכיח. ולעולם מצד דינא אף איהו אודויי אודי דאינו חייב במלקות].

אמנם בעיקרא דמילתא, עדין דברינו צ"ע, אם באמת הכי הוא דמחמירים כ"כ בענין גזירה וקנס דרבנן, דאזלינן בספיקו לחומרא, יותר מבשאר איסור דרבנן סתם, דאזלינן בספיקו לקולא.

והלום שבתי וראיתי בחי' המאירי במועד קטן (יד, ע"א), שהביא שם הא דאמרה הגמ' התם, דאנשי משמר ואנשי מעמד לא יכנסו לתוך משמרתם כשהם מנוולים, ומכל מקום הקלו להם להסתפר בחמישי מפני כבוד השבת, וכל שכן בשישי וכו'. והמשיך המאירי וכתב - והותר להם מה שלא הותר כן לשום אדם בחולו של מועד, ונראה לי טעם בדבר, מפני שהמשמר זמנו קבוע לעולם להכנס במוצאי שבת, ואין הדבר מצוי להשהות עצמו בתוך משמרתו, אחר שצריך לשהות במשמרתו ממוצאי שבת עד חמישי. אבל בענין חולו של מועד מחמירינן, שמא יזדמן חמישי יום ראשון לחול המועד או סמוך לו, ומתוך שאין שהייתו מרובה נוח לו לשהות עצמו, ומתוך כך הוא נאסר בכל. ויש מפרשים בה טעם אחר לומר שבאנשי מעמד לא נאסרה להם מלאכה כלל, ולא נאסר הגילוח להם אלא מקנס גמור שמא יכנסו למשמרתם מנוולים, אבל חול המועד יש שם איסור מלאכה, ואע"פ שעיקר האיסור בגילוח וכבוס מתורת קנס, מכל מקום הואיל ונאסרו נעשו כשאר מלאכות האסורות בו, שאין חמישי מתירתן. ויראה לי ג"כ שאף אחד שבמשמר שנאנס אונס הידוע, כגון אלו המוזכרים במשנתינו, שמותר להסתפר, עכ"ל. וא"כ לכאורה מדברי המאירי הללו מתבארים ב' צדדי הספק של הפרי מגדים, דהיש מפרשים שהביא המאירי ס"ל דאמנם שענין זה דאיסור הגילוח בחוה"מ הווי קנס דרבנן, עכ"פ בסופו של דבר נעשה הענין כאיסור מלאכה. (וראה בהגהות בנחל אשכול בהל' מועד קטן ואבילות (עמוד 150, הערה יז) שכוון מדנפשיה לדעת הי"מ הזה שהביא המאירי. ע"ש). אולם לעומת זה מתרוצו הראשון של המאירי, שכתב לחלק בין ענין דאנשי מעמד לענין חוה"מ, מפני שהמשמר זמנו קבוע לעולם להכנס במוצאי שבת ולעומת זה בחוה"מ אינו קבוע וכו'. משמע דס"ל דענין איסור הגילוח בחוה"מ, הוא ממש כענין איסור הגילוח דאנשי מעמד דהווי גזירת וקנס חכמים בעלמא, שלא יכנס למעמד או לחג כשהוא מנוול.

[ועתה ראיתי בתוס' רי"ד במועד קטן (שם), ומצאתי שגם הוא עמד בהערתו זו של המאירי, דמאי שנא חוה"מ דלא הותר בו הגילוח כלל. מאנשי מעמד דבחמישי מותרין לגלח מפני כבוד השבת. וכתב שם, דנראה לו טעמא דמילתא, שאם תתיר לגלח בחמישי בחוה"מ, מיעקרא תקנתא דרבנן, שההדיוטות סוברים שמפני שהגילוח חשוב עבודה נאסר במועד כמו שנאסרו שאר העבודות. ואם יראו שבחמישי מגלחין יגלחו נמי בכל המועד. אבל באנשי המשמר שהוא חול גמור יודעים שלא נאסר מחמת עבודה, אלא כדי שלא יעלו למשמרתן כשהן מנוולים, הילכך אם יתירו בחמישי לא יבואו להתיר כל ימי השבוע. עכת"ד. ע"ש. ובדבריו אלו של התוס' רי"ד, שביאר דטעם איסור הגילוח במועד אף לכבוד שבת הוא כדי שלא יסברו ההדיוטות דהוא מטעם מלאכה וכו', צריך ביאור, האם באמת בסופו של דבר הכי הוא, דאחר קנס חכמים נעשה הדבר כשאר המלאכות, וא"כ נמצא דדעת התוס' רי"ד הוא כדעת היש מפרשים שבמאירי. או דילמא שזהו רק סברת ההדיוטות שהוא מטעם מלאכה וכו', אולם לפום קושטא דמילתא הדבר בעינו נשאר דאיסור הגילוח הוא רק מטעם גזירת וקנס חכמים, ולפ"ז יוצא דהתוס' רי"ד ס"ל כהמאירי. וצ"ע. וע"ע היטב בדברי הריטב"א במועד קטן (שם), ובאנצק"ת (כרך יג, עמ' רב, הערה 575) מש"כ בזה, יעו"ש].

ועי' בנודע ביהודה מהדו"ק (חאור"ח, סי' יג), שעמד שם לבאר בהא דאפליגו הראשונים, אם גילח קודם המועד אם מותר לגלח במועד. דהטור (בסי' תקמב) הביא בשם רבינו תם להתיר, [ועי' בס' יד דוד במו"ק (יד, ע"א) שכתב שם דט"ס לגרוס בטור ר"ת אלא צ"ל יש אומרים, ע"ש]. משום דס"ל דכיון שכל טעם איסור הגילוח במועד הוא שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול, הכא שכבר גילח קודם המועד אין לגזור עליו כלום. וכדברים אלו הביאו ההגהות מימוניות (בפ"ז, הי"ז, דהל' יו"ט) והמרדכי במועד קטן (סי' תתע) בשם יש שרוצים לומר, וכן הביא המהר"ם בה"ל שמחות (סי' ט), ועוד ראשונים. אולם כולם נקבצו יחדיו לחלוק על דבריו אלו של ר"ת, וס"ל שאפילו גילח קודם המועד, אסור לו לגלח במועד שהרי לא מנוהו חכמים במשנה בין אלה שמגלחין במועד. יעו"ש. וכתב הנודע ביהודה לבאר, דנראה שאף לדעת האוסרים, טעם האיסור הוא משום מלאכה במועד, שכשאסרו חכמים הגילוח במועד מהגזירה שלא יכנס למועד כשהוא מנוול אסרוהו גם משום מלאכה. ולכן ס"ל שאע"פ שכשגילח בערב המועד דירד טעם הגזירה, עכ"פ נשאר עדין איסור המלאכה, והיות ואין כאן צורך המועד כ"כ, לא ראו חכמים להתיר מלאכה זו. ולפי זה חידש שם הנודע ביהודה, דיש להתיר למי שהתגלח בערב המועד, להתגלח במועד ע"י פועל עני שאין לו מה יאכל, כדרך שאמרו בכל מלאכה במועד. ע"ש.

וא"כ לפי דבריו אלו של הנוד"ב מתבאר, דנקיט בפשיטות לבאר את דברי הראשונים הנ"ל שאוסרים כדעת הי"מ שהביא המאירי, דס"ל שלאחר גזירת חכמים בענין הגילוח שלא יכנס למועד כשהוא מנוול, הווי ענין זה דהגילוח אסור גם מצד איסור המלאכה שבמועד.

[אולם האמת היא כי כבר עמדו כל גדולי הדור שהיו בזמן הנוד"ב, והרעישו שמים מעל והארץ מתחת על היתרו זה, עי' בנוד"ב במהדורא תנינא חאור"ח (סי' צט, ק, קא) במה ששלחו לו את השגותיהם, לדחות את חידושו הגדול הזה בשתי ידים. וגם החת"ס בחאור"ח (סי' קנד) יצא בכל עוז נגד דבריו אלו של הנו"ב, ע"ש. וראה גם בשו"ת חסד לאברהם תאומים (סי' נד), ובמחזיק ברכה לרבינו החיד"א (סי' תקמב, סק"א), ובתשובותיו יוסף אומץ (סי' ז), וטוב עין (סי' יד), ובהגהות נחל אשכול שבספר האשכול (הל' חוה"מ, אות יז), שגם הם הסכימו עם הדוחים את דברי הנוד"ב. ורבינו החיד"א בתשובותיו שם, הניף ידו להעיר על המקילים בענין זה, בדברים חריפים וקשים. יעו"ש. וכ"כ ג"כ הבית מאיר (ברס"י תקע), ובשו"ת עמק הלכה (סי' קמז), ובשו"ת משפטי עוזיאל חאור"ח מהדו"ת (סי' סחסט - ע) לחלוק על חידוש זה של הנודע ביהודה, והעלו שם לאסור ענין זה. וכ"כ ג"כ בשו"ת הרב טיאה וייל [דהוא ניהו מר בריה של הקורבן נתנאל] (סי' נג), ע"ש. וראה עוד בס' מאורי אור (חלק קן טהור, דף קפח, ע"א), ובס' בנין אריאל (ח"ב, דף ל), ובערוך השולחן (סס"י תקמב), ובשד"ח (באס"ד, מער' חול המועד, אות א) ובס' פחד יצחק (ערך חולו של מועד) מש"כ בזה עוד, וע"ע בחוברת "קול סיני" אדר תשכ"ד בהל' חול המועד (הערה 52), מש"כ בענין זה מרן מלכא שליט"א, גליא לדרעיה ונפל נהורא, ולאחר שהביא מהדברים הנ"ל, בצירוף עוד סברות מהפוסקים סיים לומר, דאע"פ שקשה למחות ביד המקילים הסומכים על סברת הנוד"ב, מ"מ ירא שמים יחוש לדברי האחרונים שהחמירו בזה וישא ברכה מאת ה'. ע"ש. וראה גם בס' מועדים וזמנים להר"מ שטרנבוך (ח"ד, סי' רצז) ובשו"ת תבואות שמש להגר"ש משאש חאור"ח (סי' נה, וסי' נו) מש"כ ג"כ בזה. יעו"ש. וראה גם בקובץ "תחומין" ח"ב, קיץ תשמ"ה, עמו' 116 והלאה) מש"נ שם באריכות בענין זה. ע"ש. וחיובא רמיא על נפשין למדעיה, כי על אף שבהלכה זו מצינו שחברו האחרונים לחלוק על הנוד"ב, ולדחות את דבריו. צא וראה תוקפו וגדולתו של הנוד"ב במקום אחר כי בשם "גדול האחרונים" יכונה, כלשון הגר"ב רנשבורג בתשובותיו (דף קג, ע"ב), והגאון מבריסק מהרי"מ פדוואה בתשובותיו (סי' נא) וכ"כ בשו"ת דברי חיים ח"ב, חאבהע"ז (סי' קלג), ע"ש. וראה גם בס' ברית יעקב (דף קלז, הערה ג) יעו"ש. ודי בזה. כי באתר זיקוקין דנורא מאן מעייל בר נפחא להתם].

ועיין עוד בשו"ת אגרות משה פנשטיין (חאור"ח, סי' קסג), שעמד שם לחלוק על תורף דבריו של הנודע ביהודה, במה שרצה לומר שאף לדעת האוסרים דפליגי על ר"ת, איסור הגילוח הוא משום איסור מלאכה. והוכיח מכמה ראיות שהביא שם, דלעולם אין איסור הגילוח אלא רק משום גזירה שלא יכנס למועד כשהוא מנוול. ועפ"ז העלה שם להתיר להתגלח במועד למי שכבר התגלח בערב המועד, בזמנינו שנוהגים להתגלח בכל יום, דמאחר ואין איסור הגילוח אלא מטעמי הגזירות בלבד, ואין זה שייך עתה, שהרי הטור הקשה על ר"ת דאיך נתיר למי שהתגלח בערב המועד להתגלח במועד, הרי סוף סוף עדין יאמרו כל הסריקין אסורין וכו', וכן הכא מי יודע אם גילח קודם המועד. אולם עתה בזמנינו שכל המתגלחים מקפידים להתגלח בכל יום, אין שייך גזירה זו. ע"ש.

ומדברי המאירי בתירוצו הראשון שהבאנו לעיל, איכא סיעתא לדבריו אלו של האגרות משה, דלעולם אין איסור הגילוח במועד מטעם מלאכה, אלא מטעם גזירה בלבד.

[וע"ע בספר הליקוטים (ברמב"ם הוצ' פרנקל, פ"ז, מהל' יו"ט, הי"ז) שהובא שם בשם הצפנח פענח בליקוטים, שכתב לבאר, דהא דאמרינן בגמ' דאסור להתגלח במועד כדי שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול, ענין זה דהגזירה הוא כלפי המתגלח, אכל המגלח עצמו אסור משום איסור המלאכה בחוה"מ. כמו גבי אבל דאחד המגלח ואחד המתגלח אסור, כמבואר בירושלמי פ"ח דשבת. ועפ"ז חידש שם כדשהותר לגלח קטן (כמבואר בהרמב"ם שם, פ"ז, הי"ט), היינו דוקא ע"י עכו"ם או פועל עני שאין לו מה יאכל, אבל בלא זה אסור. ע"ש. ולפי דבריו אלו של הצפנת פענח מתבאר חידוש גדול, דבאיסור הגילוח בחוה"מ ישנם ב' דינים נפרדים, איסור על המגלח משום מלאכה, ועל המתגלח משום גזירת חכמים שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול, כלומר דבמתגלח סתם איכא ב' ענינים אלו דאיסור מלאכה, והגזירה דחכמים. אולם האמת היא דמדברי המאירי הנ"ל מתבאר דהכל ענין אחד, וכשהותר מטעם הגזירה גם איסור מלאכה אין כאן, וממילא ה"ה בענין המגלח והמתגלח ענינם אחד הוא, אבל שני דברים נפרדים לא שמענו. ושו"ר בס' חול המועד כהלכתו הנדפ"מ (עמ' קיט, הערה א), שהביא שם את דברי הצפנת פענח הנ"ל, ועמד שם להעיר עליו מדברי הריטב"א במועד קטן (יד, ע"א), וכן העיר עליו עוד, שהרי מדברי האחרונים מתבאר בפשיטות דכל היכא דמותר להתגלח במועד, שרי אפילו ע"י ישראל סתם, וא"צ דוקא פועל עני שאין לו מה יאכל, ושכן כתב להדיא בשו"ת זרע אמת (ח"ג, סי' נה) דכל היכא שהותר לגלח שרי אפילו ע"י ישראל סתם, ע"ש. [וגם עי' היטב בדברי הבאר היטב (סי' תקלא, סק"ז), ע"ש]. ומזה מתבאר דהאיסור על המגלח והמתגלח הוא אחד, וכל היכא דהותר למתגלח. ממילא מותר גם למגלח לגלחו וליכא ביה שום איסור. יעו"ש].

עכ"פ נהדר אנפין לדברינו הראשונים, במה שאמרנו ליישב את הערת הב"י על הרמב"ם והרא"ש, מדוע העלו להחמיר בענין הגילוח בחוה"מ, הרי ס"ל דאיסור המלאכה בו הוא מדרבנן, והוה להו לפסוק בזה לקולא. ואמרנו שזה משום דאולי ס"ל שאיסור הגילוח אינו משום איסור מלאכה כלל, אלא רק משום גזירה וכו'. אם באמת נפרש כך בדבריהם יצא דגם הרמב"ם והרא"ש עומדים בשיטת המאירי, דכל איסור זה דהגילוח בחוה"מ הוא משום טעם הגזירה בלבד, ומזה יהיה ג"כ ראיה לאגרות משה במה שחלק על הנו"ב. וק"ל. אמנם הלום ראיתי בערך השולחן למהר"י טייב (סי' תקלא, סק"ג), שהביא שם בשם "המעשה רוקח" דגם הוא עמד ליישב את הערתו הנ"ל של הב"י על הרמב"ם והרא"ש, וכתב, דלעולם אע"ג דכל בעיא דרבנן דלא איפשיטא אזלינן בה לקולא, הכא פסקינן ביה לחומרא, מאחר שהמשנה פירטה וביארה את כל אלו דמותר להם לגלח במועד (הבא ממדינת הים, ומבית השביה, והיוצא מבית האסורים וכו'). ממילא נתמעטו כל האחרים. ע"כ. וכתב ע"ז מהר"י טייב דנראה שזוהי ג"כ דעת הרשב"א [כנראה כוונתו לרשב"א בתשובה (ח"ג, סי' ערה). יעו"ש], שאסר לחולה שנתרפא במועד להתגלח, והיינו מהאי טעמא דלא תני ליה במתניתין. ע"ש. ודפח"ח. [והאמת היא שכדמות ראיה יש להביא ג"כ מדברי הראשונים הנ"ל, במה שדחו את דבריו של ר"ת שהתיר להתגלח במועד למי שגילח בערב הרגל, משום דא"כ היתה המשנה צריכה לפרש כן בהדיא, ומדלא מנוהו חכמים במשנה, ש"מ דאסרינן ליה. ודו"ק היטב, וראה גם בדברי המעשה רוקח גופיה (פ"ז דיו"ט, הי"ז), ע"ש].

ואיברא דלפי תרוץ זה של המעשה רוקח, ליכא ראיה מדברי הרמב"ם והרא"ש לפשוט את ספיקו של הפרמ"ג, דאיסור הגילוח במועד הוא משום קנס בלבד, כאשר רצינו לבאר לעיל ע"פ דברינו. שהרי לפי תרוץ זה של המעשה רוקח מתבאר, דלעולם אפ"ל דאיסור הגילוח במועד הווי כשאר המלאכות דאסורות בחוה"מ, והא דמחמירינן טפי באיסור הגילוח מבשאר המלאכות דבספקיהו דעלו בתיקו אזלינן לקולא, משום דהמשנה כאן שסתמה את דבריה ולא פירשה היתר בזה, גילתה דאין לנו ספק בדבר זה ופשוט הוא דאסרינן ביה. וק"ל.

וראה עוד בשו"ת הלכות קטנות למהר"י חאגיז (ח"א, סי' רפה), שג"כ עמד ליישב את קושית הב"י קרוב לדברים אלו. שכתב שם, דהא דפסקו הרמב"ם והרא"ש בענין זה דהגילוח לחומרא, משום דבגמ' דמועד קטן איכא תרי לישני בסוגיה זו, דלישנא קמא קאמר, בעי רבי זירא אבדה לו אבידה ערב החג מהו וכו'. אמר אביי יאמרו כל הסריקין אסורין סריקי ביתוס מותרין, ומסיק לאיסורא. ורב אסי [הגירסא לפנינו: רב אשי] מתני, בעי רבי זירא אומן שאבדה לו אבידה ערב הרגל מהו וכו', וסלקא בתיקו. וכיון דללישנא דהגמ' מסקינן בפשיטות לאיסורא, וללישנא בתרא מספקא ליה, לא שבקינן מאי דפשיט לן ונקטינן כהספק. ולעולם בכל שאר מילי דחוה"מ נקטינן לכללא דספיקא דרבנן לקולא. ע"ש.

ואיברא דיש לחזק את תרוצו זה של מהר"י חאגיז ע"פ דברי המאירי במועד קטן (יד, ע"א) שכתב שם, מי שהיה טריד מערב יו"ט בעסקי ממון, בדבר ששעתו עוברת לו. ולא ספר מערב יום טוב מתוך טרדתו, כגון שאבדה לו אבידה וטרח לחזור אחריה הואיל ואין אונס זה ניכר לכל. אסור לספר במועד. ע"כ. ומדבריו אלו של המאירי מתבאר, דנקיט בפשיטות כדברי רבי זירא כלישנא קמא דהבעיה איפשיטא לחומרא, ולא הזכיר כלל דברי לישנא בתרא דמספקא ליה. ולפי דברי המהר"י חאגיז יובנו הדברים דהיות וללישנא קמא איפשיטא הבעיה לחומרא, לישנא בתרא דלדידהו סלקא בספיקא דתיקו מדחיא מקמה. ובאמת מצאנו כעין זה שזוהי דרכו של המאירי בכמה מקומות, שכל שבמקום אחד לא איפשיטא הבעיה בתלמוד ובמקום אחר פשיט ליה, פוסק המאירי כהמקום שהתלמוד פשוט לו, עי' להגרי"ס בס' ברית יעקב (סי' לג, אות ז) שעמד לדייק כן מדברי המאירי בגיטין (מה, ע"א) ע"ש, והכ"נ י"ל הכא היות וללישנא קמא פשיטא ליה מילתא, וללישנא בתרא מספקא, אע"ג שבעלמא נקטינן בכל דוכתי כלישנא בתרא (עי' היטב בדברי ה"ה (פי"ח, דאיסורי ביאה, ה"ז) ובדברי מרן בב"י אבהע"ז (סי' ו, דף יד, ע"ב - ד"ה גיורת ומשוחררת), מ"מ י"ל דהכא כיון דלישנא קמא פשיטא ליה ולישנא בתרא מספקא ליה, לא שבקינן ל"ק מפני לישנא בתרא. ושוב מצאתי בס"ד בדברי מרן בכסף משנה (פ"ז, דהל' עכו"ם, הי"א) שהביא שם בשם הר"ן שכתב, שאע"ג דקיי"ל ספיקא דרבנן לקולא, הכא דלישנא קמא פשיטא ליה לחומרא, ולישנא בתרא מספקא ליה אזלינן לחומרא. ע"ש. וחזינן מהאי מילתא דבר מפורש לעניננו, דאף דבאמת האי מילתא דמלאכה בחוה"מ הוי מילתא דרבנן כאמור לעיל ומשו"ה אזלינן לקולא בסוגיות שעלו בתיקו, אפ"ה הא דאזלינן ביה הכא בספיקו לחומרא משום דלישנא קמא פשיטא ליה הכי לחומרא, ורק לישנא בתרא מספקא ליה, ודו"ק. וראה עוד בשד"ח בכללים (מער' ה, אות קיג) מש"כ בזה לבאר עוד בגדר כלל זה, דלעולם כל היכא דלישנא קמא פשיטא ליה ולישנא בתרא מספקא ליה, דאזלינן בתר לישנא קמא אע"ג דבעלמא אזלינן בתר לישנא בתרא, משום דהוי בגדר אין ספק מוציא מידי ודאי, ע"ש.

[ויתרה מזו י"ל, דאולי חייבים אנו לפרש כך בדברי המאירי, כדי להגיה מזור גם עליו, דהרי המאירי גופיה ס"ל דאיסור המלאכה בחוה"מ הווי מדרבנן כמבואר בדבריו בריש חידושיו למועד קטן (ב, ע"א), והכא נקיט לחומרא בבעיה דהגילוח דסלקא בתיקו, והרי הווי ספיקא דרבנן וצריך להיות לקולא. אלא ודאי דהמאירי נקיט כלישנא קמא דפשיטא ליה לאיסורה ולישנא בתרא כמאן דליתא. אולם האמת היא, כי לפי מה שהבאנו לעיל את דברי המאירי במועד קטן (יד, ע"א), דמתבאר מדבריו דאיסור הגילוח הוא לא משום איסור מלאכה, אלא משום הגזירה שלא יכנס וכו' והוא קנס חכמים בעלמא. אין ראיה להכריח הכי בדברי המאירי, לפי הדרך שרצינו לבאר ברישא דמילתין כדעת הרמב"ם והרא"ש דאע"ג דבמילתא דרבנן סתם אזלינן בספיקא לקולא, בגזירות חכמים וקנסותיהם אזלינן לחומרא, דהכא נמי י"ל כי לעולם המאירי נקיט כלישנא בתרא דבעיא סלקא בתיקו, והא דאזיל לחומרא בזה, היינו לשיטתיה דאיסור הגילוח הוא משום גזירה וקנס חכמים. ודו"ק היטב.

אולם קשה לבאר הכי את דברי המאירי, דהרי מתורף לשונו מבואר דנקיט כלישנא קמא. שהרי כתב מי שהיה טריד מערב יו"ט וכו' ולא סיפר מערב יו"ט מתוך טרדתו הואיל ואין אונס זה ניכר לכל אסור לספר במועד, ע"כ. והרי האי טעמא הוא טעמא דאביי דפשיט התם בלישנא קמא א"כ יאמרו כל הסריקין וכו', ואם איתא דהוה פסיק המאירי כלישנא בתרא דסלקא בתיקו, ואזיל לחומרא מטעם דהוי גזירה וכו', א"כ הוה ליה למינקט סתם, מי שהיה טריד מערב יו"ט וכו' ולא ספר מערב יו"ט מתוך טרדתו אסור לספר במועד, בלא האי טעמא דנקט הואיל וכו' דהוא טעמא דל"ק. וק"ל. ובאמת כן ביאר בדבריו ג"כ הרב המגיה במאירי שם (הערה 3) דהמאירי נקט בפשיטות כלישנא קמא דאביי פשיט ליה לבעיה. אבל ר"ח גרס לבעיא זו משמיה דרבי ירמיה, ומסיק דסלקא בתיקו, ונראה דס"ל דהא דאמר אביי דחויה היא. ע"ש].

וראה עוד בדברי הרב המגיה במאירי שם (הערה 4) שהביא את קושית הב"י על הרמב"ם והרא"ש, מדוע החמירו הכא בענין הגילוח וכו', וכתב לתרץ מדנפשיה, דכנראה סמכו על סוגית הגמ' דלקמן (יח, ע"א), דאמרינן התם, אמר רב אסי א"ר יוחנן, מי שאין לו אלא חלוק אחד, מותר לכבסו בחולו של מועד. ומתיב ר' ירמיה אלו מכבסין כמועד הבא ממדינת הים וכו', הני אין, מי שאין לו אלא חלוק אחד לא. וא"כ ס"ל לראשונים הנ"ל דה"ה בגילוח בחוה"מ נמי אמרינן הכי, הני דהזכירה המשנה אין, אחריני לא. ע"ש. וזהו ממש כתרוצו של המעשה רוקח הנ"ל על הרמב"ם והרא"ש.

ושו"ר ג"כ במרכבת המשנה (פ"ז, דהל' יו"ט, הלכה יח), שג"כ עמד ליישב בפשטות את קושית הב"י על הרמב"ם והרא"ש, מדנפשיה, כעין תירצו של המהר"י חגיז, דכיון דבגמ' איכא תרי לישני, וללישנא קמא נקטינן בפשיטות דאסור לגלח בכל גווני משום לא פלוג, הכי נקטינן, דלא שבקינן פשיטותא דלישנא קמא מחמת ספיקא דלישנא בתרא. ע"ש.

ויש לציין דאולי הא דמהר"י חאגיז עמד ליישב הקושיה הנ"ל, משום טעמא דלישנא קמא פשיטא ליה וכו', ולא כתב ליישב כתירוצו של המעשה רוקח דמהא דבמשנה לא נקט לה להאי מילתא ש"מ דאסורה. כי הנה ראיתי בשו"ת עולת שמואל (חאור"ח, סי' עה) שעמד שם בפלוגתא דהראשונים ור"ת הנ"ל במי שגילח בערב המועד אי שרי ליה לגלח במועד, והביא את קושית הראשונים עליו דהרי א"כ דשרי ליה לגלח במועד הו"ל למשנה לפורטה בהדי הך דתנן ואלו מגלחין. וכתב ע"ז, הרי אלף אלפי דינים המציאו האחרונים מהש"ס או מפלפול וסברא אשר אינם מובאים בש"ס, ובכ"ז אומרים מלתא בטעמא ובפלפול חכמים ושו"ת למיניהם מסקינן לדינא, וכי כל דין מחודש צריך שיכתב במשנה ואם לא נכתב יהיה אסור?, ואי משום דחיה זו נסיק לאיסור הגילוח במועד, באבעיות הגמ' שם מי שאבדה לו אבידה בערב הרגל או לגבי אומן דהוי אנוס וכו' אי מותרין בגילוח, וכן לגבי שאר האבעיות גבי גילוח תתרץ הגמ' בפשיטות דאסורין, משום דלא תני להו בהדי אלו מגלחין, ע"כ. ומתבאר מדבריו אלו דר"ל דאי משום הא דלא תני להו במשנה, לא אריא לפשוט שום בעיה דלעולם תנא ושייר. וראה גם בשפת אמת במועד קטן (שם) שכתב כיוצ"ב, דמה שאין דינו של ר"ת מפורש במשנה אין הוכחה לסתור את דבריו מזה דא"כ כל הני אבעיות דבגמ' נפשוט מיניה, והא דלא דברו בגמ' מזה אטו כרוכלא ליחשב וליזיל. ע"ש. וראה גם בס' מכתב לחזקיהו להגאון בעל השד"ח במס' מועד קטן (יד, ע"א) שהביא נמי כיוצ"ב בשם הרב מהרח"א בס' נשמת חיים, שעמד מתמיה על דברי הרשב"א (הנ"ל שהזכירו ערך השולחן) שפסק בחולה שנתרפא דאסור לגלח, מטעם דאם איתא דשרי לתנייה בהדי הנך דתני במתניתין, ע"כ. וראה במכתב לחזקיהו שם מש"כ ליישב ע"ז, יעו"ש. ועכ"פ הא ילפינן מיניה, דאיכא למימר דאין שום הוכחה מהאי דהמשנה לא הזכירה אופן זה או אחר, דאיכא למימר תנא ושייר. (וכן ראיתי הלום בב"י אבהע"ז (סי' יז, דף לד, רע"ב) ד"ה ומ"ש ואפילו וכו', שכתב שם, והרי"ף השמיט בעיא זו וגם הרמב"ם לא הביאה וכתב ה"ה ולא נתברר לי בזה טעם נכון שאין לומר שסמכו על פשט המשנה, שאם בגמ' לא סמכו ונסתפק להם אנו היאך נסמוך, וכ"ש להקל, וצ"ע. עכת"ד ע"ש בב"י. ודברים אלו הם נמי כיסוד הנ"ל דאין לדייק מדהא דהשמיטה המשנה איזה דין, ודו"ק). וממילא אולי משו"ה לא ניחא ליה למהר"י חאגיז ודעימיה למינקט כהאי תירוצא דמהר"י טייב בערך השולחן שהביא כן בשם המעשה רוקח, ועמדו ליישב ישוב אחר דהוא משום דלישנא קמא פשיטא ליה ולישנא בתרא מספקא ליה. וק"ל.

ומעתה שדברי הרמב"ם והרא"ש נקיים מהערתו של הבית יוסף, גם ראיתו של השולחן גבוה שרצה להוכיח מדברי מרן (בסי' תקלא, ס"ג) דפסק לחומרא בענין הגילוח בחוה"מ, דמיניה משמע דס"ל דאיסור המלאכה בחוה"מ הווי דאוריתא, אינה מוכרחת. דלעולם מרן ס"ל דאיסור המלאכה בחוה"מ הווי מדרבנן, והא דפסק בבעיה דגילוח דסלקא בתיקו, לחומרא. נמשך בזה אחרי הרמב"ם והרא"ש, והא דהרמב"ם והרא"ש גופיהו פסקו ביה לחומרא, אע"ג דס"ל דהווי איסור דרבנן, כבר תרצוה האחרונים הנ"ל. או כתרוץ המעשה רוקח והרב המגיה במאירי, דהיינו משום דאין זה מפורש במשנה, או כתרוץ מהר"י חאגיז והמרכבת המשנה דהיינו משום דנקטו כלישנא קמא דפשיטא ליה לאיסורה. וממילא הדברים מיושבים היטב, והכל שריר ובריר וקיים.