The Books of HaRav HaGaon Pinhas Zbihi

שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך א - או"ח, הערות סימן יד הערה ו

והן אמת, דבמצוה דרבנן אפילו היכא דאיכא חזקת חיוב, לא אזלינן בספיקו לחומרא. והראיה מהגמ' דברכות (כא, ע"א) דאמרינן התם, אמר רב יהודה ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא, אינו חוזר וקורא. מ"ט קריאת שמע דרבנן. ורבי אליעזר אומר חוזר וקורא ק"ש דס"ל קריאת שמע דאוריתא. ע"כ. והנה בשו"ת ברית יעקב חלק אבהע"ז (סי' יא, דף טז, ע"ג) ביאר, דהא דאמרינן דלר"א חוזר וקורא ק"ש, היינו מכיון דאיכא עליה חזקת חיוב דאוריתא לקרותה, וספיקו לחומרא. ע"ש. ומיניה דהכי נמי לר' יהודה דס"ל דאינו חוזר וקורא, דאודיי אודיי דרמיא עליה דגברא חיוב קריאת שמע, ואפ"ה קאמר דא"צ לחזור ולקרותה, וע"כ משום דכל החיוב דרמיא עליה אינו אלא מדרבנן. הרי מבואר דאפילו היכא דאיכא חזקת חיוב דרבנן, לא אזלינן בספיקו לחומרא. וק"ל.

ושו"ר במאירי דברכות (שם), ומצאתי בס"ד שכתב להדיא כדברים אלו, וז"ל, מי שנסתפק לו אם קרא את שמע אם לאו חוזר וקוראה, הואיל וק"ש מן התורה. וקוראה בברכותיה, שכל שהוא מסתפק בדבר שהוא מן התורה יש לו עליו לברך, ואין בו חשש ברכה לבטלה. הואיל והוא דבר שבודאי היה בו חיוב. אבל דבר שלא היה בו חיוב בודאי מעולם, כגון ערלה כבושה, אעפ"י שחיוב המילה מן התורה אין בו ברכה לדעת קצת, ויש שמברכין אף בזו להטיף דם ברית. עכ"ל. הא קמן להדיא מדברי המאירי שכתב "שכל שהוא מסתפק בדבר שהוא מן התורה יש לו עליו לברך", דלא סמכינן על סברא זו דחזקת חיוב דגברא, כדי לחייבו ברכה במקום ספק ולא חיישינן לאיסור דלא תישא דאוריתא. אלא דוקא רק במקום דחזקת החיוב הוא מדאוריתא, אבל לעולם בדרבנן אמרינן דספיקו להקל. וכאשר אמרנו דהיות וחיוב גברא דהבדלה על הכוס הווי מדרבנן, אמרינן ביה סב"ל.

ואיברא דעל פי דברי המאירי הללו, יתישבו ג"כ דברי הרמב"ם (בפ"ב, מהל' ק"ש, הלכה יג) שפסק שם, ספק קרא ק"ש ספק לא קרא, חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה. והקשה הרשב"א בחלק א (סי' שכ) על זה, דמאי שנא ממאי דפסק הרמב"ם גופיה (בפ"ג, מהל' מילה, ה"ו), דאין מברכין על מילת אנדרוגינוס. הרי דסבירא ליה שבמצוות שמסופק עליהם אין מברך. ע"ש מש"כ ליישב בזה. וראה בכסף משנה בהל' ק"ש (שם). אולם לפי האמור בדברי המאירי הנז', הדברים מיושבים היטב, דאיכא הבדל בין ספק בקריאת שמע, לספק במילת אנדרוגינוס, דבענין ק"ש הואיל וכבר חלה עליו חזקת חיוב אינו נפטר בספק, דלא איתי ספק ברכה לבטלה להוציאו מודאי חיוב. משא"כ במילת אנדרוגינוס שלא היה בה חיוב ודאי מעולם. ודו"ק. וראה גם בדברי הרב המגיה במאירי שם (הערה 166) שג"כ כתב דכוונת המאירי בדבריו אלו היא ליישב את קושית הרשב"א בסתירת דברי הרמב"ם. ע"ש. וראה גם בפרי חדש בחאור"ח (רס"י סז), שג"כ כתב לדייק ולהוכיח כדברים אלו, מדברי הרמכ"ם בתשובותיו (סי' כו, בשו"ת פאר הדור), דהרמב"ם ס"ל דבכל מקום דכבר אתחייב גברא במצוה, ואיכא עליה חזקת חיוב לעשותה, לא אזלינן בספק שנסתפק אח"כ אם קיים את המצוה לקולא, דאין ספק מוציא מידי ודאי. ע"ש. וראה עוד מש"כ בזה ג"כ באורך הכנה"ג באור"ח (סי' סז), ובערך השולחן למהר"י טייב חאור"ח (שם), ובשו"ת שאגת אריה (סי' א, ב), ובשו"ת חתם סופר (חאור"ח, סי' טו), ובחיי אדם (כלל ה, אות כד), ובמשנה ברורה (סי' סז, סק"א), ובביאור הגר"א (שם, סק"א), ובלחם משנה (פ"ג, דחנוכה, ה"ה), וראה גם היטב בשו"ת בית יצחק חאור"ח (סי' קיב, אות ז). ומדברי כולם עולה ומתבאר כאמור לעיל ברישא דמילתין, דלא אמרינן היכא דאיכא חזקת חיוב דגברא במצוה, דלא אזלינן בספיקו להקל לומר סב"ל, אלא דוקא בחזקת חיוב כמצוה דאוריתא, אבל לעולם בחזקת חיוב במצוה דרבנן אה"נ דאמרינן סב"ל. ע"ש.

וראה עוד מש"כ בזה מרן מלכא שליט"א בשו"ת יחוה דעת (ח"ב, סי' עד, אות ז), וראה גם בשו"ת פאר הדור הנדפ"מ, בהגהותיו של ידידינו מר בריה דרבינא, הרה"ג רד"י שליט"א (סי' כו, הערה 27), ובס' משנת יעקב על הרמב"ם (הל' ק"ש פ"א, ה"ה - אות יד). ע"ש, ואכמ"ל יותר.