The Books of HaRav HaGaon Pinhas Zbihi

שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך א - או"ח, הערות סימן יד הערה ט

ומילתא אגב אורחיה קא משמע לן, מענין לענין באותו ענין. כי זה אורך ימים ושנים אשר נשאלתי, מבחורים ספרדים בני ציון היקרים, הלומדים בישיבה אשכנזית. ובדרך כלל הקידוש שעושים שם בליל שבת ויומו, נעשה ע"י בחורים אשכנזים, אשר ברוב הפעמים עושים את הקידוש על יין מתוק וחלש, שיש צדדים לומר דלפי דעת מרן שקבלנו הוראותיו, אין דינו כיין הראוי לברכת בורא פה"ג, ולקידוש. (עי' בשו"ע אור"ח (סי' רד, ס"ה) שכתב שם מרן, שמרי יין מברך עליהם בורא פרי הגפן, נתן בהם מים, אם נתן שלשה מדות מים ומצא ארבעה הוה ליה כיין מזוג, ומברך בורא פרי הגפן. אם מצא פחות אע"פ שיש בו טעם יין קיוהא בעלמא הוא, ואינו מברך אלא שהכל. והיינו ביינות שלהם שהיו חזקים, אבל יינות שלנו שאינן חזקים כ"כ, אפי' רמא תלתא ואתא ארבעה אינו מברך עליו בורא פרי הגפן. ונראה שמשערים בשיעור שמוזגים יין באותו מקום. הגה, ובלבד שלא יהא היין אחד מששה במים כי אז בודאי בטל. ע"כ. וכתב העולת תמיד (שם, סק"ז), דלפי דברי מרן שכתב שהיינות שלנו אינם חזקים כ"כ וכו', ושמשערים בשיעור שמוזגים יין באותו מקום, נראה שעכשיו שאין נוהגים כלל למזוג היין במים, כי היינות שלנו רפויים מאוד. אם נתערב מעט מים בו, אפילו המים שנתערב בו הוא פחות מהיין, אפ"ה אין מברכין עליו בורא פרי הגפן, מיהו למעשה צ"ע. ועוד ביאר שם העולת תמיד, דמה שכתב הרמ"א (בשם האגור), ובלבד שלא יהא היין אחד מששה במים וכו', היינו משום דלא ס"ל הא דכתב מרן שמשערים לפי מה שנוהגים למזוג, אלא ס"ל דכל שעדין נרגש טעם היין היטב, מברכים עליו בורא פרי הגפן, אע"פ שנוהגים למוזגו בפחות. אבל לדעת מרן פשיטא שאין מברכין כשהיין הוא רק חלק שישית, שלא מצינו מזיגה כזאת גם בימים הקדמונים, כ"א חד על תלת. ע"ש. וראה גם באליה רבה (שם, סק"י), שהביא את דבריו הנ"ל של העו"ת דביאר שלפי דעת מרן, היות והיינות שלנו רפויים מאוד אם נתערב מעט מים אפילו המים שנתערב הוא פחות אין מברכים עליו בפה"ג, וכתב ע"ז, שכנראה דלהכי השמיט הלבוש את דברי הרמ"א. ע"ש. וראה גם בפרמ"ג (שם, באשל אברהם - אות טז) שכתב, דביינות שלנו שאינם חזקים כל שיש רוב מים ראוי לברך שהכל. ע"כ. וכתב הגרי"ח סופר בכף החיים (שם, בסקל"ב), שמדברי הפרמ"ג הללו משמע, דהא אם המים הם כמו היין מידה כנגד מידה דיש לברך בורא פה"ג. ולכן כתב שם, נראה כי כן יש להזהר ואין למזוג יותר אפילו בשעת הדחק שאין לו כי אם מעט יין. ע"ש. וכן מורה ובא מו"ר מרן מלכא הגאון הראש"ל שליט"א דאם מוזג היין במים צריך שיהיה הרוב יין או לפחות חצי יין, והובא ג"כ דעתו זו של מו"ר שליט"א בס' קידוש כהלכתו הנדפ"מ (פרק יג בדיני היין, סעיף יז, הערה 44). אשר שאל שם ממו"ר את שיעור מזיגת היין במים עד כמה לא יבטל שם יין ממנו לקידוש ולשאר דברים הטעונים יין, והורה לו שצריך שיהיה הרוב יין או לפחות חצי יין. ע"ש. וע"ע בשו"ע אור"ח (סי' ערב, ס"ה), וביו"ד (סי' קלד, ס"ה), ובמג"א (סי' רד, סקט"ז), ובמשנ"ב (שם, סקכ"ט). יעו"ש. ובס"ד כתבנו מזה במקום אחר, ואכמ"ל יותר).

ונפשם בשאלתם האם יוצאים הם בזה יד"ח הקידוש, דדילמא היות ולדידהו לא חשיב כיין לא יוצאים ידי חובת קידוש על היין, או דילמא היות וסו"ס למקדש גופיה שהם מתכוונים לצאת יד"ח ממנו חשיב כיין, סגי בהכי וגם הם יוצאים יד"ח?

ונומיתי להם דהם יוצאים יד"ח בקידוש הזה מכמה טעמים, חדא, דאפשר לומר שהיין הזה שמקדשים בו, לא גרע מחמר מדינה שאפשר לקדש בו, כעין אשר כתב מהר"י חאגיז בשו"ת הלכות קטנות (ח"א, סי' ט), שנשאל שם. אם אפשר לקדש על הקפה משום דהווי חמר מדינה, והשיב, שאין לקדש על חמר מדינה אלא הא דמרווי ומשכר דומיא דיין. וכיוצ"ב ביאר ג"כ רבינו החיד"א בברכ"י (סי' רצו, סק"ג) את דברי מרן שכתב (שם), אין מבדילין על הפת, אבל על השכר מבדילין אם הוא חמר מדינה. וה"ה לשאר משקין חוץ מן המים. ע"כ. וכתב שם, דרבים מבינים מלשון זה שכתב מרן וה"ה לשאר משקין חוץ מן המים, דמצי להבדיל על חלב ושמן, והוא טעות, דמש"כ וה"ה לשאר משקין היינו בחמר מדינה וכו', ומש"כ חוץ מן המים, ר"ל אף שאין שותים במקום ההוא אלא מים לבד, וסד"א שיהיה דין המים כחמר מדינה קמ"ל, ע"ש. וראה גם בשו"ת שם משמעון (חאור"ח, סי' יד) שנשאל שם ג"כ אם אפשר לקדש ולהבדיל על קפה או תה, במדינות שהיין ביוקר. והעלה להחמיר ע"פ דברי הלק"ט הנ"ל דבעינן מידי דמרווי ומשכר, וגם נעזר שם מדברי הברכ"י הנ"ל שאסר להבדיל על החלב. וכתב שם, דאע"ג דמהגמ' דכריתות (יג:) מבואר דחלב משכר, יש לומר דנשתנו הטבעים וכו', והיות ועינינו רואות דהחלב של עכשיו אינו מרוה ומשכר, אין הוא ראוי לקדש ולהבדיל עליו. ע"ש. וכ"כ ג"כ הגאון רבי דוד לוריא בשו"ת הרד"ל (סי' ד) שנשאל שם ג"כ אם מותר להבדיל על תה, הואיל וקובעים עליו שתיה במסיבה מכובדת, וכן אם מותר כיוצ"ב להבדיל על קפה. והשיב, שאע"פ שיש מהאחרונים שהקילו בזה הרבה, אבל להלכה אינו נראה כן, שהרי כל הטעם שמקדשים ומבדילים על היין, היינו כמש"כ בעל הלכות גדולות (בהל' קידוש והבדלה) דהוא משום דאמרינן בגמ' ברכות (לה, ע"א) אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, מנין שאין אומרים שירה אלא על היין, שנאמר החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים אם אנשים משמח, אלהים במה משמח, הווי אומר בשירה, מכאן שאין אומרים שירה אלא על היין, וכן מתבאר ג"כ בגמ' פסחים (קז, ע"א). ולפ"ז ברור שדוקא יין המשמח בשתייתו שכאשר שותהו מטיב ליבו, ובשתיה מרובה משתכר הוא ראוי לקידוש. וכן נמי שכר שהוא חמר מדינה ששמו מוכיח עליו שנקרא שכר, על שם שמשכר וכל כיוצא בזה, ראויים ג"כ לקדש ולהבדיל עליהם. אבל תה או קפה שם מים עליהם, ותמה על עצמך שהרי רוב העולם נוהגים לשתות תה או קפה קודם תפילת שחרית, מפני שסוברים שאין זה בכלל אכילה ושתיה שיש בהם גאוה, כמבואר בברכות (י, ע"ב) אלא רק כדין מים בעלמא. אם כן איך אפשר לחשבם כחמר מדינה לקדש ולהבדיל עליהם, שאם כן בודאי שאין להתיר לשתותם קודם תפילה, והרי זה תרתי דסתרי. ולכן העיקר שאין לקדש ולהבדיל על תה וקפה. עכת"ד. ע"ש. וראה גם בס' מנחת שבת (סי' צו, אות ט), שהעלה שם דאין להבדיל על קפה או תה, דכה"ג לא חשיב חמר מדינה כמש"כ הלק"ט, דבעינן מידי דמרווי ומשכר, ע"ש. וע"ע בשו"ת יביע אומר (ח"ג, חאור"ח, סי' יט), ובשו"ת יחוה דעת (ח"ב, סי' לח) שהאריך שם לדון אם אפשר לקדש ולהבדיל על קפה או תה מדין חמר מדינה, וסוף דבר נקט בסכינא חריפא לאיסורא, שבשום אופן אין לקדש ולהבדיל עליהם, דלא מקרו חמר מדינה להיות מותר להבדיל עליהם, משום דבעינן מידי דמרווי ומשכר כמבואר בפוסקים, ולכן המקדש ומבדיל עליהם ברכותיו לבטלה. ע"ש.

ולכן הכא בנידון דידן, היין הזה בודאי לא גרע מסתם שכר דמקרי חמר מדינה, דעיננו הרואות שגם הוא מרוה ומשכר. ולכן יש לומר דאלו השומעים יכולים לצאת בו מדין חמר מדינה, הכשר לקידוש והבדלה.

איברא, דהא תינח בקידוש היום, דיש לומר שיכול לסמוך ע"ז מדין חמר מדינה. אולם בקידוש הלילה, לא ברירא הלכתא דיוכל לצאת לכתחילה יד"ח בחמר מדינה. דהנה הרמב"ם (בפכ"ט, מהל' שבת, הלכה יז) כתב, מדינה שרוב יינה שכר אע"פ שהוא פסול לקידוש, מותר להבדיל עליו, הואיל והוא חמר מדינה. ע"כ. ומדברי הרמב"ם הללו מתבאר דחמר מדינה אינו כשר כלל עבור קידוש, וכתב שם הרב המגיד, שכן העלה ג"כ הר"ר יצחק אבן גיאת כדברי הרמב"ם הללו, דאין לקדש כלל על חמר מדינה. ע"ש. וראה גם בר"ן בפסחים (קו, ע"א) שג"כ כתב הכי כדברי הרמב"ם דאין לקדש על חמר מדינה. ע"ש. אולם הרא"ש בפסקיו לפסחים (פרק עשירי, סי' יז) כתב וז"ל: ונראה שדעת ר"י נוטה, שמקדשין על השכר היכא דהווי חמר מדינה. ויראה לי, שאע"פ שיכול לקדש על השכר אם הוא חמר מדינה, מ"מ טוב יותר לקדש על הפת, כיון שהסעודה באה לכבוד שבת, אבל בבוקר יברך על השכר קודם ברכת המוציא. ורע"ג כתב שיעשה יקנה"ז על הפת דילמא ס"ל שאין מקדשין על השכר כלל, ורוב הגאונים הסכימו שמקדשין על השכר היכא דהווי חמר מדינה. ע"כ. ומדבריו של הרא"ש מתבאר דמעיקר דינא מותר לקדש על חמר מדינה אף בלילה, אלא מכיון שאפשר בפת עדיף טפי. וכ"כ ג"כ הטור (בסי' ערב) לבאר הכי את דברי אביו הרא"ש. ע"ש. וכן הוא ג"כ דעת הריא"ז והאור זרוע בח"ב (סי' כה). ע"ש. ומרן בשו"ע (סי' ערב, ס"ט) כתב, במקום שאין היין מצוי יש אומרים שמקדשים על השכר ושאר משקין חוץ מן המים, ויש אומרים שאין מקדשין. ולהרא"ש בלילה לא יקדש על השכר אלא על הפת, ובבוקר יותר טוב לקדש על השכר, שיברך עליו שהכל קודם ברכת המוציא, שאם יברך על הפת תחילה אין כאן שום שינוי, ודברי טעם הם. הגה, וכן המנהג פשוט כדברי הרא"ש. ע"כ. ועי' במשנה ברורה שכתב שם (בס"ק כז), דלדינא יש להזהר שלא לקדש בלילה אלא על היין, או על הפת אם אין יין בעיר, שהרבה גדולי הראשונים ס"ל שאינו יוצא ידי חובת קידוש בחמר מדינה וגם המחבר לא הכריע בזה להלכה. ע"ש. אולם לעומת זה בכף החיים להגרי"ח סופר (שם, סק"נ) כתב, דלפי מאי דקיי"ל בכל דוכתא, שכשכותב מרן בשו"ע י"א וי"א הלכתא כי"א בתרא, הכא נמי הכא דס"ל למרן כי"א בתרא דהיא דעת הרמב"ם, שאין לקדש על שאר משקין אפילו אם הם חמר מדינה. שהרי הביא את דעתו בי"א בתרא. ולכן אם אין לו יין בלילה יקדש על הפת, ובבוקר על השכר. ע"ש. וראה למו"ר בשו"ת יבי"א (ח"ג, חאור"ח, סי' יט, אות א) שעמד להעיר שם, דהרי מרן שהביא את דברי הרא"ש שינה מלשונו וכתב, דבלילה לא יקדש על השכר אלא על הפת, ולא נקט שיותר טוב לעשות כן כמבואר בדברי הרא"ש גופיה. והיינו משום דדעתו לחוש לדעת הרמב"ם וסיעתו דס"ל שאין מקדשין על חמר מדינה כלל, ויש לחוש בלילה לספק ברכה לבטלה. אבל בבוקר שאין כאן חשש ברכה לבטלה, רק טעימה בעלמא קודם קידוש על הפת, אשר בלאו הכי הרבה ראשונים ס"ל להקל בזה, כתב, שיותר טוב לקדש על השכר להיכר דהווי קידוש. ולכן כתב שם, דלפ"ז אף בלא דיוקו של כף החיים, יש להוכיח דמרן חייש לדעת הרמב"ם, שאין לקדש בלילה על חמר מדינה אלא על הפת. והאי דיוקא עדיפא, דמהני אף לפוסקים דס"ל דלא נקטינן להלכה כסברא זו דכל היכא דנקט מרן י"א וי"א, דעתו כי"א בתרא. ע"ש.

ומעתה לפ"ז דמתבאר, שלדעת מרן אין לקדש על חמר מדינה בקידוש הלילה, אלא יקדש על הפת. היה נראה לומר, דלעולם יצטרכו בחורים אלו לצאת יד"ח בקידוש הלילה בכך שיקדשו לעצמם על הפת, אם לא ישיגו יין הראוי לקידוש לדעת מרן. אולם אולי יש לומר, דמאחר ולא תמיד יש באפשרותם להשיג ב' חלות שיהיו שלימות, ושיוכלו לומר עליו את כל נוסח הקידוש, וגם קשה להם הדבר לפרוש מן הציבור ולבנות במה לעצמם. לכן נראה לומר דבכ"ז יוכלו לסמוך על הקידוש הזה מדין חמר מדינה, אף בקידוש הלילה. כי הא דכתב בכף החיים שם (סי' ערב, סק"נ), דאע"ג דאמרינן דדעת מרן לפסוק כהרמב"ם, ולהכי הביא את דעתו ביש אומרים בתרא, מ"מ אם אין לו בלילה לא יין ולא פת, נראה דיותר טוב לקדש על שאר משקין אם הם חמר מדינה, משיתבטל מצות קידוש לגמרי. ע"ש. והכא נמי הווי קצת בגדר אין לו יין ופת.

ולכן לפ"ז עוד יש לומר, דאע"ג דמרן הביא בב"י (סי' ערב) בשם הגהות מימוניות שכ' (בפכ"ט, מהל' שבת), בשם ראבי"ה שאם יש יין באותה הגמוניא, אלא שהוא ביוקר אין מקדשין אריפתא, וה"ה שאין מקדשין על השכר. עי' בדרישה, ובחידושי הגהות בטור שם. יעו"ש. ואף הרמ"א שכתב (בסי' קפב, ס"ב), להקל במקום שהיין ביוקר דאפשר לקחת במקומו חמר מדינה. היינו דוקא בענין כוס של ברכת המזון, משום דיש הרבה פוסקים דס"ל דבברכת המזון א"צ כוס, כמש"כ הרמ"א גופיה בהגה שם, משא"כ בקידוש והבדלה. וכ"כ להדיא במשנ"ב (שם, סקי"ג) דלענין קדוש והבדלה מודה הרמ"א שצריך לחזר אחר יין דוקא, אע"פ שהוא ביוקר, ע"ש. וכ"פ ג"כ מהר"י עייאש בספרו מטה יהודה (סי' רפט, סק"ה), וכתב שם לדחות את דברי הט"ז, שהעלה להקל בזה במקום שהיין ביוקר. ע"ש. וראה גם מש"כ המשנ"ב בביאור הלכה (סי' ערב, ס"ט) בד"ה שמקדשין על שכר, ע"ש. וא"כ הכא נמי כיצד זה שיסמכו על חמר מדינה, כל עוד שיכולים להשיג יין הראוי לקידוש אף לדעת מרן, ולדאוג לכך מבעוד יום. ואפילו שיעלה להם הדבר בדמים יקרים, ג"כ חייבים לעשות כן כמבואר מדברי הפוסקים הנ"ל.

אולם כאמור, מכיון דסו"ס קשה להם לקבוע במה לעצמם, לקדש בנפרד ולפרוש מן הציבור, י"ל דהווי כאין יין באותה העיר דאז יכול לקחת חמר מדינה אף לדעת הפוסקים הנ"ל. ועי' בשו"ת יבי"א (שם) שכתב דאף לדעת ההגמ"י, בעיר שאין היין מצוי, או אם היין מזיקו שרי לקחת חמר מדינה. ע"ש. והכא נמי הווי כעין היין מזיקו.

אמנם בכ"ז י"ל דהאי טעמא קלישתא הווי, דאי משום הא לא אריא דאה"נ יעמוד ויקדש לעצמו בצינעא, ואין חשוב כאין לו פת ויין בכלל. וראה במש"נ בזה לקמן בעה"י.

אמנם היה אפשר לומר, דהנה הט"ז באור"ח (סי' קמא, סק"ג) הסכים עם מש"כ הבית יוסף בשם האגודה והנמוקי יוסף, דסומא שאמרו בפרק הקורא, דאינו קורא בתורה, היינו משום דאין לקרוא ע"פ. אבל אוקמי לאיניש אחרינא שפותח ורואה, והסומא מברך ועומד בצידו שפיר דמי, משום דהווי שומע כעונה, והביא ראיה לזה. ע"ש. אולם הגאון יעב"ץ בתשובותיו שאילת יעב"ץ (ח"א, סי' עה) עמד להעיר ע"ז, דמה יתן ומה יוסיף אם יהיה דינו דעונה הלא אינו אלא עונה ע"פ. ע"ש. וחזי הווית להגאון רצ"פ פראנק בספרו "מקראי קודש" על פורים (סי' יג), שעמד שם לבאר פלוגתיהו, דהגאון יעב"ץ ס"ל דשומע כעונה היינו שבזמן ששומע נעשה כאילו קורא, ולכן עמד להעיר, דאפילו שיהיה הסומא שומע מהחזן, מה יועיל סוף סוף הרי הוא אינו קורא מתוך הכתב. אולם לעומת זה הט"ז ס"ל ששומע כעונה פירושו, שבזמן ששומע נעשה כהקורא עצמו וכגופו, ולכן אם החזן קורא מהכתב אפילו שזה שומע ע"פ, נעשה כאילו גם הוא קורא מתוך הכתב. ע"ש. וראה גם בתשובותיו הר צבי חאור"ח (ח"א, סי' נז) שג"כ עמד לבאר הכי ביתר אריכות את דברי הט"ז והשאילת יעב"ץ, דפליגי בגדר שומע כעונה, האם אמרינן שכל מעשיו של המשמיע מתיחסים לשומע, או רק הדיבור בעלמא. ע"ש. [ועי' בשו"ת משאת בנימין (סי' סב), ובב"ח (סי' קלט), שג"כ העלו הכי כדעת הט"ז, דסומא יכול לעלות לתורה והוא יברך והש"ץ יקרא לו מן הכתב, דשומע כעונה, ע"ש. ולפי המבואר יוצא דאינהו נמי ס"ל הכי. דשומע כעונה היינו שכל פעולותיו של המשמיע מתיחסים ג"כ לשומע, ונעשה כאילו הוא עצמו קורא מתוך הכתב]. וראה גם בס' המועדים בהלכה לרש"י זווין (עמוד רא), שהביא שם בשם הגאון הרוגצ'ובר, שביאר את המנהג שנהגו בקריאת המגילה שכשמגיעים לעשרת בני המן כל הקהל קוראים ביחד. [ועי' בחיי אדם בהל' מגילה (כלל קנה, אות כב) שכתב, דבאמת מנהג זה אינו נכון. ע"ש]. והוא משום דאמרינן בגמ' מגילה (טז, ע"ב), דעשרת בני המן צריך לאמרם בנשימה אחת, ולכן אמנם דהקורא את המגילה יכול להוציא את הקהל ע"י השמיעה בענין קריאת המגילה, משום שומע כעונה. אבל לענין נשימה אחת לא יכול להוציאם בזה, לכן קוראים את זה כל הקהל יחד. ע"ש. ולפי זה מבואר דאף הגאון הרוגצ'ובר נקיט כדעת הגאון יעב"ץ.

וראה במחזיק ברכה חאור"ח (סי' מז, סק"ד) שהביא שם את דברי מהר"י חאגיז, בשו"ת הלכות קטנות (ח"ב, סי' קנט) שכתב, דהשומע דברי תורה מאחר צריך לברך ברכת התורה. מאחר דשומע כעונה. ולכן אפילו לדעת האגור דס"ל דהרהור לאו כדיבור דמי, ולכן המהרהר בדברי תורה א"צ לברך ברכת התורה. מ"מ הכא דהוא שומע כעונה יברך. והקשה עליו רבינו החיד"א מדברי הרא"ש שכתב בפסקיו בריש פרק הקורא עומד, דהעולה לקרות בס"ת צריך לקרוא בנחת ובדקדוק עם הש"ץ, שלא תהא ברכתו לבטלה. וכ"פ הטור ומרן. ולפי שיטת הלק"ט דס"ל דכיון ששומע כעונה, יכול לברך ברכת התורה אע"פ שרק שומע. איך כתבו הרא"ש והטור ומרן דאם לא יקרא העולה בנחת יהיה ברכתו לבטלה, וגם עמד להקשות עליו מדברי מהר"א הלוי בשו"ת זקן אהרון (סי' ס) שכתב, דמה שאמרו שומע כעונה היינו בהלל וקדושה וקדיש, דשמיעתו הוויא כאילו ענה עם הציבור, ויוצא באותה שמיעה. אבל שיברך האדם ברכה במה שיעשה חבירו המצוה, זה אינו, שלא מצינו שיברך האדם על מקרא מגילה על דעת שחבירו יקרא המגילה וכו'. ע"ש. ולפי האמור י"ל דהלק"ט ס"ל כדעת הט"ז ושאר המפרשים דס"ל ששומע כעונה היינו שכל פעולותיו של המשמיע מתיחסים לשומע. ולכן נעשה כאן השומע כאילו מוציא דברי התורה מפיו ולומד ממש בעצמו, דאז מחוייב לברך לכו"ע ברכות התורה כמבואר בשו"ע (סי' מז, ס"ג). ולעומת זה הרב זקן אהרון ס"ל ששומע כעונה הוא כפשוטו שיוצא יד"ח בשמיעה, אבל לעולם מעשיו של המשמיע אינם מתיחסים כלל לשומע. וק"ל. וראה גם בקהילות יעקב למהר"י קנייבסקי עמ"ס פסחים (סי' מ), ובס' שאילת יעב"ץ להגר"ב זולטי (הל' פסח, סי' כו). ובס' ברכת יוסף (סי' ב), ובשו"ת יפה מראה הנדפ"מ (סי' כט) מש"כ שם ג"כ בביאור ענין זה דשומע כעונה. ע"ש.

וגם הלום ראיתי למופה"ד החזו"א בחאור"ח (סי' כט, אות א), ומצאתי שעמד שם מדנפשיה על מדוכה לבאר את גדר שומע כעונה, האם פרושו שיוצא יד"ח במעשה השמיעה לחוד. או דילמא שמתיחס אליו גם הדיבור של המשמיע. ולאחר שהאריך הרחיב בזה, קמה וגם ניצבה דעתו דעת עליון דענין שומע כעונה פירושו, שהשומע מתאחד עם המשמיע, עד שהדיבור של המשמיע מתייחס לשומע. וכן שאר פעולותיו של המשמיע מתיחסים לשומע. והביא ראיה לזה מדברי התוס' בפסחים (צט, ע"ב) ד"ה לא יפחות, שהעירו דיצטרך כוס לכל אחד ואחד מהשומעים הרוצים לצאת יד"ח הקידוש, והיינו טעמא דנהי דהווי שומע כעונה זה לגבי הדיבור, אבל מה שמחזיק המקדש את הכוס אין זה מתיחס אליו. ומיהו למאי דקיי"ל שא"צ כוס לכל אחד, ע"כ היינו טעמא שהשומע הזה שמתכוין לצאת מהמשמיע, כל מעשיו של המשמיע מתיחס איליו. ואם הוא מחזיק כוס, נעשה כאילו גם השומע יש לו כוס בידו. והביא שם דכן מצא בשו"ת בית שלמה (סי' יז). ע"ש. [ונראה כוונתו למה שהביא הבית שלמה שם את דברי החסל"א (סי' ח), דנקט בפשיטות דשומע כעונה אין פירושו שמעשה המשמיע מתיחס לשומע, אלא רק שהוא יוצא יד"ח בשמיעה. ומזה עמד להוכיח דבמצות מגילה המצוה היא רק השמיעה, דאם המצוה היא דוקא בקריאה איך יוצא יד"ח כשאחר קורא את המגילה. אולם הבית שלמה השיג עליו, שהרי הברכה היא "על מקרא מגילה" ומזה מוכח דהמצוה היא בקריאה. ומה שיוצא יד"ח בשמיעה, היינו משום דגדר שומע כעונה פירושו שכל מעשיו של המשמיע מתיחסים לשומע, ואם המשמיע קורא מתוך מגילה כשירה נעשה כאילו גם השומע קורא בעצמו מתוך מגילה כשירה, אע"פ שבמציאות הוא שומע רק בע"פ, ע"ש]. ובאמת כדברים אלו מבואר ג"כ מדברי הטורי אבן בחי' למגילה (יט, ע"ב), דגדר שומע כעונה היינו שכל מעשיו של המשמיע מתייחסים לשומע, ע"ש.

ובימי חורפי אמרתי לבאר ע"פ דברים אלו, האי פלוגתא דאיכא בפוסקים בהא דבעינן קידוש במקום סעודה כדאיתא בפסחים (קא, ע"א). דהטור (בסי' רעג) הביא את דברי הגאונים דס"ל שאם שתה רביעית יין מכוס הקידוש, חשיב קידוש במקום סעודה. ובב"י כתב שם שאף התוס' והרא"ש בפסחים (שם), מודים לזה דמהני שתיית רביעית יין דליחשיב קידוש במקום סעודה. ע"ש. ואכמ"ל. עכ"פ מרן בשו"ע (סי' רעג, סעיף ה) הביא את דברי הגאונים, ובפשוטם של דברים נקיט כוותיהו להלכה, דסגי בשתיית רביעית יין מכוס הקידוש וחשיב קידוש במקום סעודה, [וא"צ שישתה הרביעית מכוס אחר, מלבד רוב רביעית של הקידוש כמש"כ הלבוש והב"ח והדרישה (שם), דאנן קיי"ל כמו שהסכימו רבנן בתראי עם דעת מרן והרמ"א דסגי בשתיית רביעית מכוס הקידוש. כמש"כ מהר"י עייאש במטה יהודה ומהר"י טייב בערך השולחן (שם), וכן מבואר בשו"ת גינת ורדים (כלל ג, סי' כ), וכ"כ רבינו החיד"א בשיו"ב (שם, סק"ב) דאנן בדידן נקטינן כדברי מרן שהביא את דעת הגאונים דסגי בשתיית רביעית מכוס הקידוש בלבד וסגי בהכי דלחשיב קדוש במקום סעודה. ושכן הסכים באבן העוזר. ע"ש. וכ"כ בס' פרי האדמה ח"א (דף לג, ע"א), שכן נהגו בירושלים כשמלין בביהכ"נ בשבת, שהמוהל שותה רביעית מכוס ברכת המילה, וחשיב שפיר קידוש במקום סעודה. ע"ש. וכן הביא מהר"ח סהתון בספר ארץ החיים (סי' רעג, ס"ה), ע"ש. והכי נקטינן. אמנם עי' בשיורי ברכה (שם) שכתב, דאע"ג דנקטינן כדעת מרן בזה, מ"מ בקידוש הלילה דהווי מדאוריתא, יש לחוש ולהחמיר לדעת הלבוש לשתות רביעית מכוס אחר, מלבד מה ששותה מלא לוגמיו בכוס הקידוש. ע"ש].

והנה מו"ר בשו"ת יבי"א (ח"ב, חאור"ח, סי' יט, אות יב), הביא שם את דעת מהר"י כולי בספרו מעם לועז (פר' יתרו) שכתב. דכיון ששתה המקדש רביעית מכוס הקידוש, וכיון להוציא את השומעים, חשיב קידוש במקום סעודה גם לדידהו, ואע"פ שלא ישתו הם בעצמם רביעית יין סגי להו בהכי. והביא דבריו אלו של מהר"י כולי ג"כ בס' זכור לאברהם, ובספר לבושי מכלול קונטרס אחרון (סי' א, אות טז) ע"ש. אולם לעומת זה כתב רבינו החיד"א בברכי יוסף (סי' רעג, סק"ב), שירא ה' יחוש לעצמו בזה, כי שתיית רביעית יין של המקדש אינה מועילה להחשב קידוש במקום סעודה, אלא לגבי דידיה, מה שאין כן ליתר השומעים דלא חשיב לדידהו במקום סעודה.

וכן הזהיר ע"ז בספרו כסא דוד (דף לז, ע"ג). ע"ש. וגם רבין חסידא מהר"א פאפו בספרו חסד לאלפים (סי' רעג) כתב להחמיר בזה דכל אחד ואחד צריך לשתות רביעית יין. ודלא כאשר כתב המעם לועז. ע"ש. וכיוצ"ב כתב ג"כ המשנ"ב (סי' רעג, סקכ"ו) דהנוהגים ללכת בשבת אחר התפילה לבית החתן וכדו', ואחד מקדש וכולם טועמים מהפירות, אין להם לעשות כן. ואף שהמקדש שותה רביעית יין, אין זה נחשב מקום סעודה אלא לשותה עצמו, אבל לא לאחרים. ע"ש. וראה גם בשו"ת לחם שערים (סי' יד) שג"כ פסק שם בפשיטות, דלא סגי לשומעים בטעימת המקדש בלבד. והביא ראיה לזה מהגמ' דפסחים (קא, ע"א) דאמרינן התם, טעימו מידי הכא דלמא אדאזליתו מיעקרא שרגא וכו'. ואם איתא, הרי רבה טועם שם וחשיב שפיר קידוש במקום סעודה, אלא ודאי דלא מהני. ע"ש. וראה גם בשו"ת ירך יעקב (חאור"ח, סי' לא) שכתב שם דענין זה של מהר"י כולי הוא חידוש גדול, ולכן דוקא בקידוש היום דקיל אפשר לסמוך עליו. ע"ש, וע"ע בשו"ת ציץ אליעזר להגר"א וולדינברג (חי"א, סי' כו. וחי"ב, סי' נד, אות ג) שכתב שם שבשעת הדחק יש לסמוך על חידושו של המעם לועז כגון בחולים וכדו'. ומתורף דבריו מתבאר דה"ה גם בקידוש הלילה, ע"ש היטב.

ולפי האמור לעיל היה אפשר לומר דבהא תליא, דקוטב המחלוקת נעוץ בזה, דאם נימא דשומע כעונה היינו שכל פעולותיו של המשמיע מתיחסים לשומע, כמו שהסכים החזו"א ודעימיה. י"ל דאם המקדש שותה רביעית יין הרי זה מועיל גם עבור השומעים, דברגע שהמקדש שותה את רביעית היין ונעשה עבורו קב"ס, חשיב כאילו גם הם שתו רביעית. אולם אם נימא דשומע כעונה היינו לגבי השמיעה בלבד, אבל שאר פעולותיו ועניניו של המשמיע לא מתיחסות לשומע, אה"נ דיצטרך כל אחד לשתות רביעית יין לעצמו. (והווי כעין אשר ביאר החזו"א בדברי התוס' דפסחים (צט, ע"ב) אם יצטרך כל אחד לקחת כוס לעצמו, או רק המקדש לבדו, ומדין שומ"כ חשיב דכולם מחזיקים כוס). וק"ל. [ולפי דברים אלו אפשר לבאר עוד כמה ענינים, כגון הא דמצינו בענין קריאת פרשת זכור, דאמרינן בגמ' מגילה (יח, ע"א) זכור את אשר עשה לך עמלק, זכור בפה או אינו אלא בלב, כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמור, ומה אני מקיים זכור, בפה. ומעשים בכל יום, שבקריאת פרשה זו אין כל הציבור מוציאים בפיהם אלא שומעים מהש"ץ ויוצאים יד"ח מדין שומכ"ע. וכבר עמד להעיר בזה מו"ר בשו"ת יחוה דעת (ח"ג. סי' נג), ע"ש. ולפי מאי דאמרינן ששומע כעונה היינו, שכל מעשיו של המשמיע מתיחסים לשומע, איתי שפיר שהרי עתה נעשה השומע כקורא בפיו ממש. ודו"ק. וכן במה שעמדו הפוסקים לדון בענין סיפור יציאת מצרים בליל פסח, אם בעינן שיגיד ויספר כל אחד בפיו ממש, משום שנאמר בו "והגדת לבנך", וי"א שאין יוצא ידי חובתו במה ששומע מאחרים כאשר כתב כיוצ"ב בספר שבח פסח (דיני מגיד, אות ב) ועוד. וכבר עמד בזה מו"ר בס' חזון עובדיה (ח"ב, עמו' קמז) ע"ש. י"ל דבהא תליא, ואותם הסוברים דאין יוצא יד"ח במה ששומע מאחרים, ובעינן שיוציא מפיו ממש, כנראה ס"ל דשומע כעונה היינו דיוצא יד"ח בשמיעה, ומעשיו של המשמיע אינם מתיחסים לשומע. ולכן הכא דבעינן הגדה בפיו ממש, לא יוצא יד"ח במה ששומע. וראה גם בשו"ת לב אברהם ווינפעלד (סי' ח), שעמד שם לפלפל בגדר ענין זה של שומע כעונה האם אמרינן דיוצא יד"ח בשמיעה בלבד, או שלעולם כל פעולותיו של המשמיע מתיחסות לשומע, ומעיקר תורף דבריו שם עולה ומתבאר דדעתו נוטה לסברא זו, והביא לבאר לפ"ז כמה ענינים, ע"ש. וכאמור יש לפרש עוד ענינים טובא עפ"ז, ואין להאריך יותר].

עכ"פ נתנה ראש ונשובה לנידון דידן, דאפשר לומר שלפי מה שהסכים החזו"א דשומע כעונה פרושו, שכל מעשיו של המשמיע השייכים למצוה מתיחסים לשומע, ובעת שזה שומע וזה משמיע שניהם מתאחדים כאחד, א"כ י"ל דה"ה הכא היות ולזה שמקדש עתה חשיב היין הזה כיין גמור הראוי לקידוש וכל מעשיו מתיחסים לשומע, נמצא דגם לגבי השומע יחשב הדבר כאילו קידש על היין. כי הא דחזינן לדעת מהר"י כולי דאם שותה המקדש רביעית יין והווי לגביו קידוש במקום סעודה מועיל הדבר לכל השומעים, הכא נמי מועיל הקידוש שעושה המשמיע בכך שלגביו חשיב יין, דנעשה כאילו כל השומעים קדשו על יין גמור.

איברא דיד הנטויה לדחות, דעד כאן לא אמרינן שמתיחס מעשיו של המשמיע לשומע אלא דוקא דהווי בגדר כל הראוי לבילה דאין בילה מעכבת בו (קידושין כח, ע"א). דהיינו שיש לו שיכות לדבר הזה ויכל לעשותו בעצמו, כגון בשומע קריאת המגילה שהוא בעצמו ג"כ יכל לקרותה וכדו', אבל הכא אין לו שום אפשרות לעשות את מעשה זה של הקידוש על יין כזה, דהרי לגביו הווי כמיא בעלמא. וכיוצ"ב כתב הריטב"א בחי' לסוכה (לח:) שמה שאמרו בגמ' דסוכה שם, דשומע ואינו עונה יצא, משום דשומע כעונה. זהו דוקא כשיכול לענות, אבל המתפלל שמונה עשרה ושמע קדיש וקדושה שאינו יכול לענות, אינו יוצא יד"ח בשמיעה, דדמי להא דאמרו כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, ע"ש. וראה גם בשיבולי הלקט (סי' כ) שג"כ כתב כיוצ"ב. ע"ש.

אולם לפי דברי הט"ז הנ"ל, שכתב דסומא יכול לעלות לס"ת, מדין שומע כעונה. ולפי ביאור הרב פראנק היינו משום דמעשה הקריאה מהכתב של הש"ץ, נחשב ועולה כאילו הסומא גופיה קורא מתוך הכתב. והרי התם הסומא אינו ראוי לבילה, שהרי לעולם אינו יכול לקראו מתוך הכתב, ואפ"ה אמרינן ביה גדר זה של שומע כעונה, שמעשה המשמיע מתיחס לשומע. וא"כ הכא נמי י"ל בנידון דידן. וראה גם בשו"ת יחוה דעת ח"ד (סי' יא, עמוד נו, הערה ב), מש"כ בזה, ע"ש.

[וראה גם בשו"ת שאגת אריה (סי' ו) שכתב שם, דאילם חייב בכל המצוות אפילו אותן התלויות בדיבור כגון ק"ש ותפילה וברכת המזון, לפי שהוא יכול לשמוע הקריאה והתפילה מאחרים, ולצאת יד"ח בתורת שומע כעונה. ע"ש. ולפ"ז מתבאר ג"כ דאע"ג דאינו ראוי לבילה, אפילו הכי אמרינן ביה דשומע כעונה. דהרי להשאגת אריה שומכ"ע היינו, שכל מעשיו של המשמיע מתיחסים לשומע כמבואר בדבריו בטורי אבן דמגילה (יט, ע"ב) שהבאנו לעיל, ואפ"ה ס"ל דבאילם שאינו ראוי לבילה אמרינן ביה דשומע כעונה. אולם עדין צ"ע היטב אם אפשר לדייק מדברי הכי, ע"ש היטב בדבריו, ודו"ק].

ואמנם מאחר ולדינא לדעת מרן בשו"ע אור"ח (בסי' קלט, ס"ג), סומא לא יעלה לתורה, וגם כתב (בסי' קמא, ס"ב) דהעולה לתורה צריך לקרוא יחד עם הש"ץ, ובב"י (שם) הביא את דברי הרא"ש בתשובותיו (כלל ג, סי' יב) שכתב, שאם העולה לס"ת אינו יודע לקרוא ולחבר האותיות עם הש"ץ, אסור שהוא יברך והש"ץ יקרא. ע"כ. ולפ"ז מתבאר דלעולם אף היכא דאמרינן שומע כעונה, עכ"פ בעינן שיהיה ראוי לבילה. וצ"ע.

איברא דיש להשיב ע"ז ג"כ, לפי מש"כ רבינו החיד"א במחזיק ברכה הנ"ל (אור"ח, סי' מז, סק"ד). דשם עמד להעיר עוד על דברי הלק"ט שכתב, דאם שומע ד"ת מאחר. חייב גם השומע לברך ברכות התורה כדין הלומד, משום דשומע כעונה. ולאחר שהקשה מדברי מהר"א הלוי בשו"ת זקן אהרון (סי' ס) שכתב, דהא דאמרו שומכ"ע זה דוקא בקדיש והלל דשמיעתו הוויא כאילו ענה עם הציבור וכו' אבל שזה יברך וזה יקרא את המגילה לא וכו'. כתב, דאי משום הא לא אריא דהרב הלק"ט יחלוק על הרב מהר"א הלוי, ועל כיוצא בזה אמרו גברא אגברא קא רמית. אמנם אנן מה נענה ביום שידובר בנו הלכה פסוקה ממרן בשו"ע לקמן סי' קלא, מיסודו של הרא"ש והטור, דהעולה לתורה צריך לקרוא בלחש עם הש"ץ, ולא יוצא יד"ח בשמיעה בלבד וכו'. וכתב לתרץ, ואפשר לומר דסבר הרב הלק"ט דשאני הא דכתבו הרא"ש והטור ומרן בדין העולה לקרות בתורה, דהתם עיקר התקנה היתה שהקורא עצמו מברך, והגם שעתה משום שאינו יודע לקרוא כהוגן. כמשפט נהגו שהש"ץ יקרא. מ"מ בהא צריך שהעולה יקרא בנחת, שלא תהיה ברכתו לבטלה בזה. כי האף אמנם דקיי"ל דשומע בעלמא דינו כעונה, מ"מ בזה שהיתה התקנה מעיקרא שהקורא מברך על קריאתו. צריך שעתה שהוא מברך והש"ץ קורא, שלפחות יקרא בנחת כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה. דהכי תקון שהקורא מברך. עכת"ד. ע"ש. וראה גם למהר"י עייאש בספרו מטה יהודה (סי' קמא, סק"ה), שג"כ עמד לבאר כיוצ"ב דשאני ענין קריאת התורה שכך היתה התקנה מעיקרא דהעולה קורא. ע"ש. וכן מתבאר כיוצ"ב בשו"ת בשמים ראש (סי' רצא). ע"ש.

וממילא לפ"ז יש לתרץ ולומר גם הכא בנידון דידן בענין הסומא, דלעולם בעלמא אמרינן דשומע כעונה שפעולותיו של המשמיע מתיחסות לשומע אף במקום שאינו ראוי לבילה, ושאני הא דקריאת התורה שצריך שהמברך דוקא יקרא עם הש"ץ מהכתב שכך היתה התקנה מעיקרא. וראה היטב בדברי מרן בשו"ע יו"ד (סי' א. ס"ז), ובשו"ת הר צבי חאור"ח - ח"א (סי' נט), וחאור"ח - ח"ב (סי' פה), ע"ש. וק"ל.

ומה גם כי עוד אפשר לומר, דאע"פ דדעת מרן מסכמת דסומא אינו יכול לעלות לתורה, מכיון דאינו יכול לקרוא בעצמו מתוך הכתב, ואנן בדידן קיבלנו הוראות מרן. מ"מ כבר כתבו הפוסקים, דאפ"ה נוהגים להעלות סומא לס"ת, וסומכים על מה שהש"ץ קורא לו מתוך הכתב, והוא שומע, משום דשומע כעונה. וכמו שכתב הגאון מהר"מ סוזין בתשובת חקרי לב מהדורא תנינא (חלק חו"מ, סי' ד. דף קפ, ע"ד). וכ"כ הגאון רבי יצחק עטייה בספר רוב דגן (בקונטרס אות לטובה, אות לא), שכן מנהג אר"י להעלות סומא לתורה, והש"ץ קורא עבורו. וכ"כ הגאון רבי אהרון בן שמעון בספר נהר מצרים (דף ט, ע"א), ועוד. וכיוצ"ב ראיתי מפורש בתשובה כת"י, למו"ר מרן מלכא שליט"א שהעלה שם ג"כ, דאע"ג דלדעת מרן אין להעלות סומא לס"ת. מ"מ מכיון שרבו האחרונים שהעידו דהמנהג באר"י וגלילותיה, להעלותו לס"ת, יש להקל בזה. ובפרט כשיש לו יארצייט או שמחה שיש לסמוך ע"ז. ומכל מקום אם יוכלו שלא להעלותו אלא לעליית מפטיר עדיף טפי. ואפס קצהו תראה בספר ילקוט יוסף על הלכות ס"ת, למר בריה דרבינא ידידינו הדגול הרה"ג מהר"י יוסף שליט"א, הנדפ"מ עם ספר לדוד אמת (דף כה, הערה מ), שהביא שם ג"כ מדברי התשובה בכת"י הנ"ל. ע"ש.

ולפ"ז יוצא דאה"נ נקטינן כדעת הט"ז דשומע כעונה היינו, שכל פעולותיו של המשמיע מתייחס לשומע, אף במקום שאינו ראוי לבילה.

ועוד אפשר לומר דיוכלו בחורים אלו לסמוך בקידוש על היין הנזכר, דבהדי הדדי אגבהוה בצרוף ב' הטעמים הנז"ל. דיש לצרף ולומר דהיות ואפילו במקום שהיין מצוי וגם יש לו פת, בדיעבד אם בירך על השכר או על חמר מדינה, יצא יד"ח קידוש ואפילו בקידוש הלילה. (כעין אשר מתבאר מדברי כף החיים (סי' ערב, סק"נ), ע"ש היטב). וכאן שהמקדש הוא אשכנזי שאצלו הוי יין גמור ויכול לקדש עליו לכתחילה, ממילא יכול זה הספרדי לשמוע ממנו את הקידוש לכתחילה, דסו"ס הוא לא המקדש, ויוצא יד"ח מדין שומע כעונה. וק"ל. ולכן בחורים הרוצים לסמוך על הקידוש הנעשה ביין הנזכר יש להם ע"מ שיסמכו, אפילו בקידוש הלילה דהוא מדאוריתא. ובפרט אם קשה להם להשיג יין הראוי לקידוש אף לדעת מרן, וכן אינם יכולים להשיג בנקל ב' חלות, לעשות עליהם את הקידוש בנפרד. ולכאורה יש להביא נמי זכר לדבר מהא דחזינן בענין נזיר דאסור לו לקדש ביין, עי' בדברי הרמב"ם (פ"ז, דנזירות, הי"א), ובדברי רש"י נזיר (ד, ע"א) ד"ה והרי מושבע, וברוקח (סי' נב), ובתשובת הרשב"א (ח"א, סי' תריד), ובדברי הנצי"ב בשאילתות (סי' קסו, אות א), יעו"ש. וממילא הרי הנזיר שפיר יכול לשמוע את הקידוש מאחר שהוא מקדש על היין ויוצא בשמיעתו יד"ח, דהוי כי הא דכתב הרמ"א באור"ח (סי' ערב, ס"ט) דמי שאינו שותה יין משום נדר דיכול לקדש עליו וישתו אחרים המסובים עימו, ואם אין אחרים עימו יקדש על הפת ולא על היין, או ישמע קידוש מאחרים. (ע"ש דעמד לדייק כן מדברי הגהות מימוניות). [וראה גם בשו"ת חכם צבי (סי' קסח), ובשו"ת הר צבי חאור"ח - ח"א (סח' קסא) מש"כ בענין ברכת הנזיר על היין, ויתן לאחרים שישתו, ע"ש]. והרי כשם שזה שנדר מן היין יכול לשמוע מאחרים ולצאת יד"ח, בפשטות ה"ה נמי בנזיר, ומינה נמי לנידון דידן, די"ל דכשם דהתם הנזיר הזה אסור ביין ולדידיה אינו ראוי לקידוש ואפילו לשתיה, בכ"ז ע"י ששומע מאחרים שפיר דמי דיוצא יד"ח, והיינו מדין שומע כעונה דאמרינן דכשם שהמשמיע יצא ה"ה ג"כ השומע יצא, וכל פעולותיו מתייחסים ג"כ לשומע. (ובפשטות צ"ל כאן כהא דהבאנו לקמן את דברי מו"ר בשו"ת יבי"א ח"ו (חאור"ח, סי' טז), דהא דאמרינן בשומע קדיש וקדושה בתפילת שמונה עשרה דישמע מהש"ץ ויכוין לצאת יד"ח מדין שומע כעונה, דהא דלא חשיב לגביו הפסק באמצע התפילה דהא אמרינן שומע כעונה ונמצא כאילו מדבר באמצע התפילה, דאמרינן מחשבה טובה מצטרפת למעשה ומחשבה רעה אינה מצטרפת למעשה. יעו"ש. והכ"נ י"ל בנזיר דאמנם הוא שומע כעונה ומעשיו של המשמיע מתייחסים לגביו, ואם המשמיע מקדש ושותה את היין נימא דהנזיר ג"כ עושה כן ונמצא דעשה איסור של שתיית היין, דלא היא כי דוקא במחשבה הטובה של קידוש על היין הוא יוצא יד"ח, אבל בצד האיסור של שתיית היין אין זה מתייחס לגביו, ובודאי דיוצא יד"ח בכה"ג דהא קיי"ל שאם קידש ואחר שותה את היין דיוצא יד"ח, וכמו שכתבנו בזה לקמן באריכות (ועי' שו"ע סי' רע"א סי"ד), ודו"ק). עכ"פ הא חזינן מענין נזיר דלכאורה הוי כנידון דידן, שאע"ג דלגביו אין אפשרות לקדש על היין הזה בכ"ז יוצא יד"ח במה ששומע מאחר שלגביו היין הזה ראוי לקידוש, וא"כ נימא דהכ"נ בנידון דידן שאע"ג דלגבי הספרדי היין הזה לא ראוי לקידוש, בכ"ז כיון שלמשמיע היין הזה ראוי לקידוש, הרי זה יוצא ממנו יד"ח מדין שומע כעונה. וק"ל.

איברא דיש להתבונן, דדילמא יש לחלק בין נידון דידן לענין נזיר והמודר מן היין, דהרי התם האיסור עליהם הוי איסור גברא כלומר שהיין בודאי ראוי להם לקידוש, ורק לעת עתה אסור להם לשתות ממנו, והוי לכאורה כמי שהיין מזיקו דיכול לשמוע הקידוש מאחר ולצאת בו יד"ח, כיון דסו"ס גם לדידיה הוי יין, רק שאינו יכול לשתותו עתה. משא"כ בנידון דידן הוי חסרון בגוף החפצא, שהרי לא חשיב לדידיה כיין כלל והוי ליה מיא בעלמא א"כ לא דמי להתם. וק"ל. (וגם יש לציין ולומר דאע"ג דכתב בס' בית חתנים (פ"ח, ס"ז), דאף לאשכנזים שמברכים ברכת חתנים גם כשאין עושים את הסעודה בבית החתן והכלה, מ"מ אשכנזי המשתתף בסעודה שנעשתה לכבוד חתן וכלה מבני ספרד בבית אחר, אינו יכול לברך שבע ברכות. ע"ש. דאין מזה לנידון דידן דעי' בהערות שם (הערה 9), דציין מקור לדין זה מדברי הגרי"ש אלישיב שליט"א, וטעמו ונימוקו הוא משום דאיכא מחלוקת אם ברכות חתנים מברכים בשביל הפנים חדשות, או לכבוד החתן והכלה, ולדעה שהברכה היא לכבוד החתן והכלה, מכיון שעתה הם ספרדים ולשיטתם אין לברך אלא בבית החתן, לכן אפי' אשכנזי לא יכול לברך שאם יברך ברכתו לבטלה, ואסור להם לענות אחריו. ע"ש. וממילא י"ל דע"כ לא יברך משום האי טעמא, אבל בנידון דידן שהאשכנזי הזה אשר מקדש על היין צריך את הקידוש לגופיה דידיה ולגביו כאמור חשוב הדבר יין גמור, ממילא שפיר י"ל דזה הספרדי השומע ממנו שפיר יוצא יד"ח מדין שומע כעונה. אלא דיש מקום להתבונן לפ"ז, מאי הוי דינא באופן שזה האשכנזי יצא יד"ח הקידוש, שכבר קידש לעצמו. ורוצה להוציא ספרדי יד"ח הקידוש, דיכול לברך לו את כל נוסח הקידוש עי' בדברי מרן בשו"ע אור"ח (סי' רעג. ס"ד) ואפילו שאינו שותה, ובזה יש להתבונן כיון שהאשכנזי לא יוצא כאן יד"ח, האם יכול לקחת יין כזה שאינו ראוי לברך עליו בפה"ג דהרי לספרדי אין זה חשוב כיין, וגם צ"ע אם אפשר לומר כאן שומע כעונה שהרי אין האשכנזי הזה רוצה לצאת כאן יד"ח, וכל ברכתו הוא רק בעבור הספרדי, ודילמא חשיב כענין החתן והכלה. וק"ל). ועכ"פ כאמור מצד דינא י"ל בנידון דידן דהוא יוצא יד"ח, דמלבד הטעמים הנ"ל, איכא עוד טעמי תריצי שיש לצרף כאן. והרבה דיו נשתייר בקולמוס, ולעת עתה עמד קנה במקומו, ובעה"י עוד חזון למועד.

וגם הלום שמעתי בשם מו"ר מרן מלכא שליט"א, אשר הוא מורה ובא לשואליו דבר ה' זו הלכה, דיכולים בחורים הספרדים לסמוך על הקידוש הנעשה בישיבה אשכנזית, אף שהיין אינו ראוי לקידוש לדעת מרן, וא"צ שיעשו הקידוש על פת, ואפילו בקידוש הלילה. ולע"ע לא עלתה בידין לברורי מפי"ק מאי טעמא דמר.

(ועכ"פ מן הראוי להעיר את אוזן הנוגעים בדבר, כי מהיות טוב שבמקומות הציבוריים וכיוצ"ב שאחד מקדש לכולם, שידאגו מעיקרא להביא יין הראוי לברכת בפה"ג לכו"ע, שבזה יוכלו כולם לצאת יד"ח ללא שום פקפוק. ושארית ישראל לא יעשו עולה, והאמת והשלום אהבו).

ולענין שספרדי יכול לצאת יד"ח הקידוש וההבדלה, אם שומע מאשכנזי האומרם במבטא והברה אשכנזית, כבר האריך הרחיב בזה מרן מלכא הגאון הראש"ל בשו"ת יביע אומר ח"ו (חאור"ח, סי' יא, אות ו), ובשו"ת יחוה דעת (ח"ו, סי' יט), והעלה שם לקולא דא"צ להחמיר בזה לשמוע הקידוש במבטא השייך לו, ואין להקפיד על המבטאים השונים. ע"ש. וכיוצ"ב העלה גם בס' שערים המצויינים בהלכה (ח"א, סי' יח, סק"ה), והביא מסידור בית מנוחה למהרי"ש אשכנזי (תמונת האותיות, אות עו) שכתב שם, דמעשים בכל יום שאשכנזי הנמצא בביהכ"נ של ספרדים, עולה לס"ת ומברך וקורא, וכן ספרדי הנמצא בביהכ"נ אשכנזים. ומזה מבואר דאין להקפיד מפני שהברה של אחד משונה מחבירו. ע"ש. וראה גם מש"כ בזה בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ז, סי' כח, אות ב). ע"ש.