למעלה
והנה בהמשך דברי הגמ' במנחות (שם) איתא, רב חייא בריה דרב אויא, בשבתא וביומא טבא טרח וממלא להו באספרמקי ובמגדי - דהינו שביום שבת, שחסר ממנין מאה ברכות בגלל הקיצור של התפילה. היה ממלא רב חייא את תשלום הברכות ע"י בשמים ומגדים. עיי"ש. וכתב מרן הגאון חיד"א ב "מחזיק ברכה" (סי' רצ, אות א), על דברים אלו "כיון דחזינן דבש"ס יחס זה דוקא לרב חייא בריה דרב אויא, ומשמע דהוא דוקא היה מצויין לטובה בהא מילתא, למדנו דלטרוח בזה הוא מידת חסידות" עכת"ד, ולפי דברינו הנ"ל, קשים הם דברי החיד"א שרוצה לומר דחיוב מאה ברכות הווי מילתא דחסידות בעלמא, לא מבעיא לדעת הבה"ג והמנהיג דלפי המתבאר מדבריהם הווי תקנה קדומה מזמן מרע"ה. אלא אפילו לשאר הפוסקים משמע דעכ"פ חיוב איכא, וכיצד רוצה מרן חיד"א לומר דההשתדלות בחיוב מאה ברכות הוא מידת חסידות. ושוב מצאתי להגאון בעל "פתח הדביר" (בסי' קצ, סק"ג), דג"כ עמד להעיר על דברי החיד"א דכיצד חשיב להאי מילתא כדבר שבחסידות, בו בזמן דבגמ' דמנחות אמרינן, אמר ר"מ חייב אדם וכו' משמע שיש חיוב בדבר, וכן משמע מדברי הטור והשו"ע שיש חיוב בענין זה, עיי"ש בדבריו. ועי' היטב במחזיק ברכה - בקונטרס אחרון (סי' רצא, סק"ד), עיי"ש.

והנה עתה אחרי כתבי זאת, והנה עתה אחרי כתבי זאת, מצאתי בס' נחמד למראה "דברי שלום" (סי' טו), שעמד שם על דברי רבינו החיד"א הללו שכתב דמהאי דרב חייא בריה דרב אויא נמצאנו למדים דלטרוח בענין מא"ב הוא מידת חסידות, והביא את דברי התניא רבתי (אות א) שכתב, ירושלמי פרק הרואה תניא רבי מאיר אומר אין לך אדם מישראל שאינו עושה מאה מצוות בכל יום וכו' הא למדת שמצוה ליזהר לברך מאה ברכות בכל יום, והמכווין בין בשבת בין ביו"ט לברך מאה ברכות יניחו לו ברכות על ראשו. עכ"ל. ולכאורה צ"ע מש"כ והמכוין בין בשבת בין ביו"ט לברך מא"ב ינוחו לו ברכות על ראשו, דמשמע מזה דאיכא חילוק בין שבת ויו"ט לשאר יומי. ועמד לבאר את הדברים ע"פ דברי הגרי"פ פערלא בביאורו בס' המצוות לרס"ג שכתב (במ"ע ב) שעמד שם על כך שהרשב"ג שדרכו למנות אף מצוות דרבנן השמיט ולא מנה למצוה זו דמא"ב בכל יום. וכתב לבאר דהרי בגמ' דמנחות (שם) אמרינן דרב חייא בריה דר"א טרח וממלא להו בשבתא באספרמקי וכו', דלכאורה הרי אם זה הוא חיוב מהו החידוש בר"ח בריה דר"א. וע"כ יש לומר דאה"נ אין שום חיוב לברך מא"ב בכל יום אלא דע"פ סדר המצוות יוצא שאדם מברך מא"ב. ועיקר הענין הוא שלפני כל מצוה ואכילה צריך לברך, אבל לא שצריך לטרוח לברך מא"ב. וממילא ר"ח בריה דר"א מה שעשה לחומרא טרח ועשה והוא מידת חסידות, ולהכי באמת הרשב"ג לא מנה למצוה זו (ע"ש בדברי הגרי"פ פערלא שהאריך בזה טובא לבאר הדברים הללו) ומעתה לפ"ז שפיר מיושבים דברי רבינו החיד"א שכתב דענין הטירחא בהשלמת מא"ב הוי מידת חסידות, והוא כמתבאר מדברי התניא רבתי. אולם מאידך גיסא לראשונים דס"ל דהוא חיוב י"ל דהוו גרסי התם בגמ' דמנחות כגירסת הרי"ף והרא"ש אמר רב חייא בר אויא בשבתות וימים טובים דלא נפשי ברכות ממלא להו באספרמקי ומגדי, והוא לא כגירסא שלפנינו ר"ח בריה דרב אויא בשבתא וביומי טבי טרח וממלי להו אספרמקי, דלפי גירסא זו משמע שרק הוא רחבד"א היה מצויין לטובה בענין זה. אלא כגירסת הרי"ף והרא"ש שמשמע שחייבים לעשות כן. עכת"ד. ע"ש. ועכ"פ דברי רבינו החיד"א מיושבים שפיר דהוא אזיל לפי הגירסא שלפנינו דמשמע דרק ר"ח היה מצויין לטובה בענין זה, ודבריו יהיו תואמים לדברי התניא רבתי הנ"ל, דלהכי סיים בדבריו דבשבת ויו"ט המשלים את המא"ב ינוחו ברכות על ראשו, מפני שאין השלמה זו אלא ממידת חסידות, ולפי דברי הגרי"פ פערלא אף לדעת הרשב"ג, נמי הוי ענין זה מידת חסידות, ונמצא שדברי רבינו החיד"א אית להו סמיכה בדברי הראשונים. [וע"ע בפמ"ג (אשל אברהם, סי' מו, סק"ז), דעמד להעיר דאם אמרינן דחייב אדם לברך ועכ"פ איכא חיוב מדרבנן, אמאי קיי"ל דבברכות הנהנין אם יצא אינו מוציא, הרי כמו דבקידוש היום יכול אדם לקדש לאחרים אע"פ שאינו אוכל עימהם, וכמבואר בשו"ע (סי' רעג, ס"ד), ואע"ג דבברכת היין אינו יכול להוציא אחרים אם אינו נהנה עמהם, אולם בקידוש כיון דהאי בפה"ג הוא חובה לקידוש כקידוש היום דמי, ויכול להוציאם, וזה אפילו בקידוש דרבנן, כגון באופן שיצא בתפילה, (עי' היטב בדברי הפרמ"ג גופיה במש"כ ב "משבצות זהב" בסי' רעא, סק"א בענין זה אי קידוש בכה"ג הווי דאוריתא או דרבנן), וממילא הכ"נ איכא חיוב דמאה ברכות. ותירץ הפרמ"ג ע"פ דברי המג"א (בסי' קסז, סקמ"א) שכתב לבאר שם את דברי השו"ע (בסעיף כ), דמי שאינו אוכל אינו יכול לברך ברכת המוציא להוציא את האחרים, ואפילו בשבת שהוא חייב לאכול פת. וביאר שם המג"א, דהינו טעמא משום דאכילת שבת ויו"ט אינה חובה על האדם, אלא משום הנאתו. דהא מצטער פטור מלאכול. ולכן אמרינן דאם אינו יודע הברכה, ג"כ לא ליתהני דאסור להנות מהעוה"ז בלי ברכה. משא"כ בענין קידוש שהוא חובה וחייב לצער עצמו הווי כברכת המצוות. עיי"ש. וא"כ גם בנידון דידן, אע"ג דיש חיוב לברך מאה ברכות בכל יום. אבל אינו חייב להשלים ע"י פירות, והרי יכול ע"י בשמים וכדו', ועיי"ש בפרמ"ג].

וע"ע בספר "עובר אורח" (סי' מו), והביאו גם בספר פסקי תשובה (ח"א, סי' טז), שכתב שמצא סתירות בראשונים לגבי ענין מאה ברכות, אם היום הולך אחרי הלילה או הלילה אחרי היום, עיי"ש. ובפשט כוונת דבריו נראה דכוונתו על הרמב"ם בהל' תפילה (פ"ז, הי"ד) שכתב: "חייב אדם לברך מאה ברכות בין היום והלילה". וא"כ משמע דהלילה נמשך אחרי היום. ואולם כשהרמב"ם מונה את מנין הברכות מתחיל הרמב"ם מהלילה מברכת המפיל חבלי שינה על עיני וכו', שברכה זו היא בלילה כשהולך לישון. שהרי הרמב"ם כתב שם (בהלכה יד), חייב אדם לברך מאה ברכות בין היום והלילה, ומה הן מאה ברכות, אלו כ"ג ברכות שמנינו בפרק זה, ושבע ברכות של קריאת שמע של שחרית וערבית לפניה ואחריה וכו'. והנה כ"ג ברכות שהזכיר הרמב"ם, היינו מאי דכתב לעיל מיניה (בהלכה א), כשתקנו חכמים דברי תפילות אלו, תקנו ברכות אחרות לברך אותן בכל יום, אלו הן, כשיכנס אדם למיטתו לישן בלילה מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם וכו', והרי דפתח בברכת המפיל. וראה גם בדברי הב"י (בסי' מו) ד"ה דתניא, דג"כ נקיט הכי, שכתב שם, ומנין מאה ברכות כך היא, בלילה כשהולך לישון מברך המפיל חבלי שינה ובשחר מברך נטילת ידים ואשר יצר וכו', ע"ש. הרי דמרן באמת נקיט הכא את המנין מברכת המפיל שבלילה. אולם האמת היא, כי לעולם אולי יש לבאר את דברי הרמב"ם דבעיקר ס"ל דהמנין מתחיל מהיום, וכדכתב בלישניה בין היום והלילה. ואם כי אח"כ כתב במנין הברכות, כ"ג ברכות שמנינו, ובכ"ג הללו התחיל למנות מברכת המפיל הינו משום דבריו שהתחיל שם בריש הפרק, בענין תקנת חכמים על סדר התפילות וכו' ומירי התם בברכת המפיל, וכשבא למנות את סדר המאה ברכות הזכיר את הברכות שהביאם כבר לעיל, אבל לאו היינו משום שכך הוא סדר הברכות מהלילה, וק"ל. ובפרט שמדברי שאר הראשונים מתבאר דסדר המאה ברכות מתחיל מהבוקר כלפי הלילה. עי' לרש"י בספר הפרדס ובסידורו (שם), ובספר המנהיג (שם), והרוקח (סי' שכ), ובשאר הראשונים, ובפשטות יש לבאר כן גם בדברי הרמב"ם. אלא דעדין צריך להתבונן הכא בדברי מרן בב"י הנ"ל, דחזינן להדיא בדבריו שהתחיל למנות את המאה ברכות מהלילה, וראה גם במשנ"ב (סי' מו, סקי"ד) שג"כ נקט הכי את סדר המאה ברכות מהלילה מברכת המפיל, ע"ש. הן אמת דאולי י"ל, דאם איתא דס"ל דהחיוב מהלילה, היה צריך להתחיל את המנין כבר מברכות ק"ש. שהם ברכות ראשונות של הלילה, ומדוע התחיל מברכת המפיל. אולם יש לומר, כי לעולם את ברכות ק"ש, הוה ניחא להו לכלול ביחד עם ברכות ק"ש דשחרית. והתחיל מברכת המפיל שא"א לכלול אותה עם ענין אחר, והיינו נמי דכלל את ברכת המזון דהלילה, עם ברכת המזון דהבוקר. וק"ל, ועוד צ"ב.

[והנה הלום ראיתי בשו"ת בצל החכמה להגר"ב שטרן, ומצאתי שם (בח"ד, סי' קנה) כי הביא את דבריו של ההגהות עובר אורח הנ"ל, במה שנסתפק בענין מא"ב אם היום הולך אחר הלילה וכו' ואשר מצא בזה סתירות בדברי הראשונים וכו', ועמד שם הרב לפרש כוונת דבריו במש"כ שיש בזה סתירות בדברי הראשונים. אולם העלה שם כי לעולם נקטינן בענין זה דחשבינן יום לענין מא"ב מערב עד ערב, והביא ראיה לזה (שם, באות ג) שהרי בס' תניא רבתי כתב שבשבת חסרים ל"ו ברכות כיון שמחסרין מתפילת י"ט שהרי אין מתפללים רק ז' ברכות ולכן יש למלאות אותם באספרמקי ומגדי וכ"כ ג"כ האורחות חיים ושיבולי הלקט והאבודרהם, ואם נאמר רמונים לענין מא"ב מהבוקר עד הערב ועד בכלל, א"כ הרי ליל שבת קודש נחשב בהדי יום דערב שבת, וליל מוצש"ק בהדי יום שבת ונמצא שאין חסר בשבת ל"ו ברכות אלא רק י"ב בערב שבת, וכ"ד בשבת. אלא ודאי דגם לענין ק' ברכות היום נחשב עם הלילה שלפניו כבכל התורה כולה, וליל שבת נחשב בהדי יום שבת ולכן שפיר חסרים ל"ו ברכות מג' תפילות ערבית דליל ש"ק ושחרית ומנחה דיום שבת, וערבית דמוצש"ק נחשב עם יום א' שלאחריו. ועוד ראיה לזה הביא (שם, באות ז) מהא דחזינן דמנו הפוסקים את ברכת הקידוש דהלילה להשלים את הברכות החסרות בשבת, ועוד ראיות, יעו"ש. וא"כ לפי דברים אלו עולה ומתבאר דאכן מונים את היום לענין מאה ברכות מהלילה ליום, וכסדר שאנו מונין בכל שאר הענינים מהלילה ליום].
למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi