למעלה
שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך א - או"ח סימן ד

פעיה"ק ירושלים תובב"א, ח"י אלול, טוב טעם ודעת למדני (ה' תשמ"ה), לפ"ג.

נשאלתי הלום אודות מי שבנו או בתו הקטנים שאינם יודעים לברך, היו חולים, והבריאו. האם אביהם צריך לברך במקומם את ברכת הגומל?

גרסינן בגמ' ברכות (נד, ע"ב) אמר רב יהודא אמר רב ארבעה צריכים להודות, יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים. וכן פסק הטור בחאו"ח (סי' ריט) דארבעה הללו צריכים להודות, ונתנו בהם סימן: וכל החיים יודוך סלה, "חיים" ר"ת: "חבוש, יסורין (היינו: חולה), ים, מדבר. [ועי' בהגהות מימוניות (בפ"י, מהל' ברכות, ה"ח) שהוא הביא את סדר הסימן חיי"ם חולה, יסורין (הינו: חבוש בבית האסורים), ים, מדבר. וכן הביא כסדר הזה מרן בשו"ע אור"ח בסי' ריט, סעיף א, והערוך השולחן בסי' ריט, ס"ה. ע"ש. ועי' היטב בדרישה ברסי' רי"ט, אות ב, מש"כ בזה, יעו"ש]. והנה נחלקו הראשונים בגדר חולה החייב בברכה זו, הטור כתב (בסו"ס ריט) בשם הראב"ד דלא מקרי חולה החייב בברכה זו, אלא דוקא חולה שיש בו סכנה, כגון שקיבל מכה של חלל. אבל חולה שאין בו סכנה, לא צריך לברך ברכה זו. ובאמת כ"כ גם המאירי בחידושיו לברכות (נד, ע"ב), בשם יש מי שאומר דרק חולה שיש בו סכנה יברך ברכה זו. אולם לעומת זה מצינו שהרשב"א בתשובה (ח"א, סי' פב) כתב שכל חולה שעלה למיטה, מחמת חוליו, כשעומד ממנה צריך לברך. וכן מצינו שכתב הרמב"ן בספר תורת האדם (בשער הרפואה, עמ' מזהוצאת מוסד הר"ק) דבכל חולי שעלה למיטה צריך לברך, והביא ראיה מהירושלמי ברכות (פ"ד, הלכה ד) דאמרינן התם כל הדרכים בחזקת סכנה, כל החולים בחזקת סכנה, הלכך בכולן צריך להודות. [ואת דעת הרמב"ן הזכיר ג"כ הטור (בסס"י ריט), אלא שבספרים כתוב "הרמב"ם", וכבר תיקן הבית יוסף שם דצ"ל: הרמב"ן, דהוא ט"ס. וכאמור זוהי דעת הרמב"ן בתורת האדם], וכן דעת המאירי גופיה בחי' לברכות (שם), ע"ש. ועי' בתוס' דברכות (נד, ע"ב) בד"ה ואימא בי עשרה, שכתבו בשם הר"ר יוסף שנהגו העולם לברך דוקא בחולה שנפל למיטה, אבל חש בראשו או במעיו ולא מוטל במיטה לא. ולכאורה מפשט האי לישנא שכתבו בשם הרר"י נראה דהוא ס"ל כהרמב"ן והרשב"א שבכל חולה שנפל למיטה יברך, אע"ג שאין בו סכנה. אולם מדברי הטור בסס"י ריט מתבאר שהוא השוה את דעתו של הרר"י לדעת הראב"ד, שכתב שם: כתב הר"ר יוסף דוקא חולה שנפל למיטה, אבל חש בראשו או במעיו א"צ לברך, וכן כתב הראב"ד דוקא במכה של חלל.

ולכאורה היה נראה לבאר את דברי הטור, ע"פ מה שמצינו בטורי זהב בסי' ריט, וזאת בהקדים מה שכתב מרן בשו"ע (בסי' ריט, ס"ח) דפסק שם, שבכל חולי צריך לברך אפילו אינו של סכנה, אלא כל שעלה למיטה וירד. אולם הרמ"א פסק כהראב"ד דדוקא בחולי שיש בו סכנה יברך. וכתב הט"ז (שם, בס"ק ה) דלדעת הרמ"א דבעינן תנאי לחיוב הברכה, שיהיה חולה שיש בו סכנה, ה"ה בחולה שמוטל במיטה יותר מג' ימים. ע"ש. א"כ מתבאר מדבריו אלו של הט"ז, דחולה שהיה מוטל במיטה ג"י וחולה שיש בו סכנה שווים לענין זה של הברכה. ולפ"ז אפשר אולי לבאר ג"כ את דברי הטור, דלעולם הרר"י לא ס"ל כדעת הרמב"ן והרשב"א, דלדעת הרמב"ן והרשב"א אפילו חולה שעלה למיטה יום אחד או שעה אחת מחמת חוליו חייב בברכה זו, אולם לדעת הרר"י אין חייב ברכה זו עד שיעלה למיטה ג"י. ולכאורה אפשר לומר דזה מדוייק בלשונם של ראשונים אלה, דהרמב"ן והרשב"א נקטו "חולה שעלה למיטה", ועלה הינו אפילו שעה אחת, אולם הר"ר יוסף נקט, "שנפל למיטה" ונפל מורה על כובד מחלתו, והוא ג' ימים, עי' היטב שבת (פו, ע"א), ותענית כז, ע"ב). א"כ לפ"ז יש לבאר ג"כ את דברי הטור שכתב דדעת הר"ר יוסף כדעת הראב"ד, דלעולם שניהם בדעה אחת, דבעינן או חולה שיש בו סכנה או שיהיה חולה שנפל למיטה ג"י, שלענין זה של הברכה שני מקרים אלו שווים לדעת הטור. אולם הרמב"ן פליג ע"ז וסבירא ליה דאפילו חולה שעלה למיטה יום אחד צריך לברך, ולכן לא כתב הטור שדעת הרמב"ן כדעת הר"ר יוסף.

ואם כנים דברינו הנ"ל, יצא דמרן שפסק בשו"ע (בסי' ריט, ס"ח) כהרמב"ן והרשב"א, ס"ל דאפילו חולה שעלה למיטה יום אחד צריך לברך, אבל הרמ"א שפסק שם כהראב"ד ס"ל דוקא חולה שעלה למיטה ג"י רק אז יברך. ובאמת שכן מצאתי בכף החיים להגרי"ח סופר (בסי' ריט, סקמ"ו), שהעיר על דברי הט"ז הנ"ל שכתב דחולה שמוטל במיטה ג"י יברך. שזה דוקא לדעת הרמ"א דבעי חולה שיש בו סכנה. אבל לדעת מרן א"צ ג' ימים, אלא כל שעלה למיטה מחמת חולי וירד ממנה צריך לברך. ע"ש. עין רואה דאף הרב כף החיים ביאר, דלדעת מרן סגי אפילו בחולה שעלה למיטה שעה אחת ואז צריך לברך משום דדעת מרן כהרמב"ן והרשב"א. (ובכלל מנה מאתיים דאף מדבריו מתבאר דחולה ג"י שוה לחולה שיש בו סכנה, לענין זה. ודו"ק).

אחר העיון שבתי וראיתי להגאון רבי מרדכי כרמי בעל "מאמר מרדכי" (בסי' ריט, סק"ט), דאף הוא עמד על דברי הטור הנ"ל דלכאורה הם סתומים וחתומים. שבתחילת דבריו כתב הטור דלדעת הרר"י דוקא חולה שנפל למיטה מברך, אבל חש בראשו או בעיניו לא מברך, ועל זה המשיך הטור וכתב, שכ"כ הראב"ד דדוקא במכה של חלל מברך, איך אפשר לומר דהרר"י והראב"ד בדעה אחת, הרי לראב"ד בעינן מכה של חלל, משמע דבנפל למיטה לא סגי, ואפילו ג"י. וגם מה שהמשיך הטור וכתב, אבל הרמב"ן כתב דבכל חולי צריך להודות, וכ"כ הערוך דאפילו חש בעניו או בראשו צריך לברך הרי מלשון הרמב"ן בתורת האדם, שכתב שם דאין מברך עד שיפול למיטה, נראה דאדרבה הרמב"ן הוא דס"ל כהרר"י. ועוד יותר איך כותב הטור דהרמב"ן ס"ל כהערוך דאפילו חש בראשו בלבד יברך, הרי להרמב"ן כעינן נפל למיטה דוקא. ואחר כל ההערות הללו העלה שם המאמר מרדכי, דהטור הבין דאין כאן אלא ב' דעות בלבד, או דבעינן דוקא חולה שיש בו סכנה ורק אז יברך ברכה זו, או שבכל חולי מברך. ולכן בדעת הרר"י ביאר הטור דס"ל כהראב"ד, משום דכתב שחש בראשו לא מברך, ומדנחת לפלוגי בין חולי לחולי משמע דס"ל דבעינן דוקא חולה שיש בו סכנה. אבל הרמב"ן שלא חילק בדבריו בין חולי לחולי, אלא כתב סתם דבעינן שיעלה למיטה. הבין הטור מזה דס"ל שבכל חולי שיהיה מברך אפילו חש בראשו או במעיו, ולכן כתב הטור דהרמב"ן ס"ל כהערוך. וסיים המאמר מרדכי, דביאור זה הוא נכון ליישב את דעת הטור, ולפלא הוא שאף אחד מהאחרונים לא עמד להעיר על דבריו החתומים של הטור. (והאמת היא דבספר "נהר שלום" להגאון רבי שבתי וינטורה (סי' ריט, סק"י) מצאתי דאכן עמד להעיר על דברי הטור הללו, דלפי מה שתיקן הב"י שצריך לגרוס "הרמב"ן" במקום "הרמב"ם", איך החשיב הטור את דעת הרר"י, והראב"ד לדעה אחת, בו בזמן דלפי מה שכתב הרמב"ן בתורת האדם נראה דהרר"י ס"ל כהרמב"ן, וממילא יוצא דיש כאן ג' דעות הראב"ד, הרר"י והרמב"ן והערוך. ע"ש). ועיין שם במאמר מרדכי, דלפי מה שביאר את דברי הטור שלדעת הרמב"ן מברך בשל חולי אפילו במיחוש הראש בלבד. רצה לבאר ג"כ את דברי מרן בשו"ע שכתב (בסעיף ח) שם, בכל חולי צריך לברך, הינו אפילו במיחוש הראש. ומה שכתב כל שעלה למיטה וכו', לאו דוקא אלא היינו כל ענין הנכנס לסוג חולי. וממילא פסקו של מרן יהיה תואם למה שסיים הטור דמנהג ספרד לברך אפילו חש בראשו. אומנם אח"כ חזר בו המאמ"ר וכתב, דיותר נכון לבאר שמרן לא הולך בשיטת הטור דיש כאן רק ב' דעות בלבד, אלא ס"ל דיש ג' דעות בזה, ולעולם דעת הרר"י כדעת הרמב"ן שאין לברך אלא א"כ נפל למיטה ולא סגי במיחוש הראש, וגם להרר"י לא בעינן חולה שיש בו סכנה, וזוהי דעה א'. ולדעת הראב"ד שהיא דעה ב' בעינן דוקא שיהיה חולה שיש בו סכנה, ודעה ג' היא דעת הערוך, דאפילו חש בראשו או במעיו בלבד יברך. ולכן נראה שמש"כ מרן דבעינן שעלה למיטה, היינו בדוקא. משום דפסק כהרמב"ן והרר"י שזוהי הדעה האמצעית, אבל חש בראשו בלבד, לא יברך. יעו"ש במאמר מרדכי שהאריך בזה.

עכ"פ מדבריו אלו של המאמ"ר מתבאר, דלעולם דעת מרן היא, דדעת הרמב"ן ודעת הרר"י שיטה אחת היא ואין לחלק ביניהם. אולם אין זה סותר למה שאנו ביארנו לעיל את דברי הטור, דהרר"י שנקט בלשונו "נפל למיטה" והרמב"ן, שנקט "עלה למיטה" פליגי, ולפ"ז יצא דהרר"י ס"ל כהראב"ד דפליג על הרמב"ן שהרי גם להמאמר מרדכי צ"ל בדעת הטור גופיה דהרר"י פליג על הרמב"ן כמבואר לעיל. וכן גם במה שהעלינו לבאר בדעת מרן דפסק כהרמב"ן שצ"ל דס"ל אפילו בעלה למיטה יום אחד מברך, לא מצינו שהמאמ"ר אינו מסכים לזה, שהרי לא הזכיר בדבריו אלא דמרן דפסק כהרמב"ן בעינן שיעלה למיטה. אבל לעולם יש לבאר אפילו עלה יום אחד. אלא רק מה שכתבנו לבאר דאין מרן פוסק כהרר"י, משום דלא ס"ל כהרמב"ן. מדברי המאמ"ר מתבאר, דלעולם מרן פסק גם כהרר"י, משום דלפי ביאורו הרר"י ס"ל כהרמב"ן. ואח"כ מצאתי גם בעיקרי הד"ט (סי' י, אות כד) שהביא בשם שדה הארץ (ח"ג, סי' י) שג"כ כתב דמרן פסק כהרר"י, אולם כאמור אין זה משנה את עצם הדין דבעיקר דינא פשיטא דמרן פסק כהרמב"ן, אלא שיש לדון אם הרר"י ס"ל ג"כ הכי, ואז אפשר לומר דמרן פסק גם כוותיה. וק"ל.

איך שיהיה, מה שכתבנו לבאר בלשון השו"ע שנקט כלשון הרמב"ן "נפל למיטה", הינו אפילו יום אחד. הדין דין אמת, דזוהי דעת מרן שעלה למיטה מחמת חולי אפילו יום אחד מברך. וכמו שהבאנו לעיל שכן ביאר בדבריו הרב כף החיים. ושוב ראיתי בביאור הלכה שם (בסי' ריט, בד"ה כגון מכה של חלל) שג"כ ביאר הכי את דעת מרן, שכל שעלה למיטה מחמת חולי מברך היינו בכל גוונא שעלה למיטה. ע"ש. [והנה "בביאור הלכה" (שם) עמד ג"כ להעיר על דברי הט"ז הנ"ל, שכתב לבאר בדעת הרמ"א דס"ל שרק בחולי שיש בו סכנה מברך, דלעולם ה"ה כשהיה חולה ג' ימים מברך. והעיר בבאה"ל שהרי כמו דלענין חילול שבת מצינו (בסי' שכח) דאין מחללין אלא במכה של חלל או קדחת, אבל לא נזכר שם דחולה של ג"י שהוא מסוכן. ומנין לט"ז לחדש דין זה בדעת הרמ"א. ע"ש שהניח בצ"ע. אולם האמת היא, דלפי מה שבארנו לעיל בדברי הרר"י שכתב "נפל למיטה" היינו שהיה חולה ג"י, והרי לדברי הטור דעת הרר"י שוה לדעת הראב"ד שסובר דבעינן שיהיה חולה שיש בו סכנה. א"כ אפשר לומר דזהו מקורו של הט"ז שבאר חידוש זה בדעת הרמ"א, משום דהרמ"א שפסק כהראב"ד ה"ה דאית ליה סברת הרר"י דחולה ג' ימים צריך לברך. ואולי סמך ג"כ על הציון בסוף דבריו של הרמ"א שכתוב "הראב"ד, ורבינו יוסף", וזה מציין דהרמ"א אזיל לשיטת הטור דדברי הרר"י והראב"ד אחד הם. וק"ל. ועיין בספר בירך את אברהם (סי' נט, דף צא, סע"א) שכתב דלדעת הרב רבינו יוסף לא די בנפל למשכב, אלא צריך שיהיה גם חולה שיש בו סכנה. והביא ראיה מכך שהרמ"א דפסק דבעינן שיהיה חולה שיש בו סכנה, ציין בסוף דבריו "הראב"ד ורבינו יוסף", ע"ש. אולם האמת היא, דהעיקר הוא שאין לסמוך על הציונים המובאים ברמ"א, דלא הוא עשאם ולא מידו נגזרו. ומה גם דבכמה מקומות טעה המציין במקור הדברים, וכמו שכבר כתב מרן החיד"א בברכי יוסף חאו"ח (סי' תע, סק"ג), ובשו"ת חיים שאל (ח"ב, סי' לח, אות נא) ובשד"ח בכללי הפוסקים (סי' יד, אות ד). ולכן לפ"ז יש להעיר על מה שכתב הרב בירך את אברהם לדייק מהציון שבדברי הרמ"א, דאין זו ראיה. וכן מצאתי שהעיר לנכון מו"ר מרן מלכא בשו"ת יחו"ד (ח"ד, סי' יד - הערה א), ע"ש. ובפרט יש להעיר לפי מה שתמה האליה רבה (שם, בסקי"ג) על הרמ"א שציין, בסוף דבריו את רבינו יוסף, שהרי רבינו יוסף בודאי ס"ל כדעה שכתב מרן שאפילו אין בו סכנה צריך לברך. ע"ש. וממילא אין לסמוך על ציון זה. (ואגב אורחי בהאי ענינא יש לציין שמדבריו אלו של הא"ר מתבאר, דהוא לא ס"ל כהחיד"א דהציונים לא מהרמ"א עצמו. ודו"ק, ואכמ"ל). ועכ"פ לפי מה שרצינו לבאר בדברי הט"ז יצא, דהוא מבאר את שיטת הרמ"א כדברי הטור דהרר"י והראב"ד בחדא שיטה אזלו. ועוד צ"ע בזה].

והנה בשיטה זו של מרן, מצינו שעומדים גם הב"ח (בסי' ריט), והמגן אברהם (שם, בסק"ח), והאליה רבה (שם, בס"ק יג). והפרי מגדים (שם, באשל אברהם - סק"ז) שעל אף דברי הרמ"א שפסק דאין לברך ברה"ג אלא בחולה שיש בו סכנה, כתבו הם דהעיקר כדברי מרן שמברכים בכל חולי גם כשאין בו סכנה. והנה מסתימת דבריהם שם נראה, דג"כ מסכימים ליוצא מדברי מרן שאפילו נפל יום אחד למיטה מברך. [ועי' בשו"ת הרדב"ז (ח"ג, סי' תקעב - דפוס וינציה) דמעיקר לשונו ג"כ משמע הכי, דהוא פסק כדעת הרמב"ן, משום דהיא הדעה האמצעית מבין הראב"ד והערוך, ולכן פסק דכל שעלה למיטה מברך. ועיין בדבריו שם, דמשמע משיטפא דלישנא דידיה דהיינו בכל גוונא שעלה למיטה והיינו נמי אפילו יום אחד, ע"ש היטב, ומרן הרי פסק כהרמב"ן].

כל קבל דנא, שמצינו להגאון "בן איש חי" (בפר' עקב, אות ז) שכתב בפשיטות דלא מקרי חולה לענין ברכת הגומל, אלא אם כן נפל למיטה מחמת החולי ג' ימים, אלא שא"צ לזה ג"י שלמים, ע"ש. ולכאורה יש לעמוד מנין לרב ז"ל דבר זה, דאומנם הט"ז כתב כדבר זה דחולה שנפל למיטה ג"י צריך לברך, אולם הרי זה לדעת הרמ"א. אבל לדעת מרן ז"ל אפילו כשעלה למיטה יום אחד צריך לברך, כמתבאר מהאחרונים הנ"ל. (ועי' בחיי אדם (בכלל סה, אות ו) שכלשונו של הבא"ח מובא שם, שכתב שם בזה"ל: "ולא נקרא חולה אלא א"כ נפל למיטה לא פחות מג"י". ע"כ. אולם כאמור דבפשטות דברים אלו אמורים רק לדעת הרמ"א. ועי' היטב בערוך השולחן (סי' ריט, סעיף יא) דג"כ מדבריו מבואר להדיא דאין ענין זה דג' ימים, אלא לדעת הרמ"א, ע"ש).

ולישב הדברים אולי היה אפשר לומר, דהא דנקט הבא"ח דלא מקרי חולה לענין ברה"ג עד ג' ימים, הינו משום חששא דסב"ל, בהיות ומצינו לדעת הרמ"א שפסק כהראב"ד, דאין לברך עד שיהיה חולה שיש בו סכנה. וא"כ סבירא ליה להחמיר שלא לפסוק כמרן דבכל חולי מברך, דהרי קיי"ל דאמרינן סב"ל גם נגד מרן. ואומנם דמצינו פלוגתא דרברבי בהאי ענינא, דאיכא מהפוסקים דלא שמיע להו האי כללא. כהחקרי לב שכתב במהדורא בתרא (חחו"מ, סי' ד) שקבלנו כל הוראות מרן בלא יוצא מן הכלל, ואף בספק ברכות יש לפסוק כדעת מרן לברך. וכן מבואר בשו"ת בית דוד (חאו"ח סי' סא), ובשו"ת אגורה באהלך (סי' כו), וכ"כ הגאון מהר"י אלגזי באמת ליעקב (משפט הברכות לעולים לקס"ת, אות סג), וכ"כ הגאון מהר"א ישראל בכסא אליהו (סי' רפד, סק"ג), וכן דעת הגאון מהרי"ט אלגזי בשמחת יו"ט (סי' יד). אולם כנגד סברת הפוסקים הללו, מצינו להרבה מהאחרונים דפליגי עליהו דלעולם אמרינן סב"ל נגד מרן ומהם: מרן החיד"א בברכי יוסף חאו"ח (סי' ז, סק"ג) שכתב דהגם שאנו בארץ הצבי, אתכא דמרן סמכינן. מ"מ בענין הברכות נקטינן דספק ברכות להקל, אפילו נגד מרן. ושכן ראה לרבותיו שנוהגים כן, ע"ש. וכ"כ גם בספרו שו"ת חיים שאל ח"ב (סי' טו) ובספרו שם הגדולים ח"ב (קונטרס פאת הראש, דצ"ב, ע"א). וכ"כ מהר"י עטייה בספר רוב דגן (בקונטרס אות לטובה, ס"ס כא), ובשו"ת ויאמר יצחק (חאו"ח סי' א), ובשו"ת דבר משה ח"ג חאור"ח (סי' יד, דט"ו, ע"ב), ובשו"ת לב חיים ח"א (סי' ק), ובשלמי ציבור (דמ"ה, סע"ב). וכ"כ בספר טהרת המים (מער' פ, אות קפז), וראה עוד בשיירי טהרה (מער' ב, אות ל) שג"כ כתב דאמרינן סב"ל נגד מרן. וכן העלה ג"כ מו"ר מרן מלכא הראש"ל שליט"א בספרו הבהיר שו"ת יביע אומר בכמה דוכתי, כהאי דעתא דאמרינן סב"ל גם נגד מרן. (עי' בח"א, חאור"ח סי' מ, אות ב, ובח"ה חאור"ח סי' מב, אות ג. ובכמה דוכתי) ועי' בשו"ת יבי"א ח"ג, חאור"ח, סי' טז, אות ד שהאריך לבאר שם, דאף בברכות השבח וההודאה אמרינן האי כללא, דסב"ל נגד מרן אמרינן. ע"ש.

ומעל הכל הרי מצינו לרבינו "הבן איש חי" ז"ל, דאוחז צדיק דרכו בכמה דוכתי לפסוק כהאי שיטתא דסב"ל נגד מרן אמרינן. כמו שמצינו בספרו כדבר הזה כמה פעמים (עיין בפר' בראשית, אות י. ובפר' בהעלותך, אות ב. ובפר' חוקת, אות כא. ובפר' פנחס, אות ג, ואות יב. ובפר' נצבים, אות יט. ובעוד מקומות) וכן פסק ג"כ בספר שו"ת רב פעלים ח"ב (חאור"ח, סי' כח). וממילא לפ"ז גם בנידון דידן, בענין ברכה"ג, היה לנו להחמיר ולפסוק כדעת הרמ"א דפליג על מרן. שלא לברך אלא בחולה שהיה בו סכנה. אלא בהיות ומצינו את דעת הט"ז שפסק דבחולה ג"י ג"כ מברך אף לסברת הרמ"א, לכן באמת אולי פסק הבא"ח ג"כ הכי, דלא יברך עד שיעלה למיטה ג"י, משום דסברא זו היא אף לדעת הרמ"א, כמתבאר מהאחרונים. וגם סברא זו קרובה לדעת מרן דלא בעינן חולה שיש בו סכנה. וממילא אם נקטינן כדעה זו של הט"ז, יוצאים אנו ידי כל הדעות לדעת מרן ולדעת הרמ"א. וק"ל. ושוב מצאתי בחסד לאלפים למהר"א פאפו (בסי' ריט, אות ז) שג"כ כתב הכי, דאין לברך ברכה"ג עד שנפל למישכב ג"י ונתרפא, וצריך לבאר ג"כ את דבריו כמו שבארנו את דברי הרב בא"ח, דמשום סב"ל נקט הכי, ושפיר קאמר מר. ולכן באמת גם לענין דינא יש לפסוק הכי, דאע"ג שלדעת מרן אמרינן שאפילו עלה למיטה יום אחד מברך, אבל עכ"פ משום חששא דסב"ל יש לעשות כמו שהעלה הבא"ח דאין לברך עד שיעלה למיטה ג"י. ושוב שאלתי למו"ר מרן הראש"ל שליט"א בענין ברכה"ג לחולה, וג"כ הורה שדוקא אם נפל למשכב ג"י רק אז יברך, ואע"פ שאינם מעת לעת וכמו שכתב הבן איש חי.

ומענין לענין באותו ענין יש לציין, דאע"ג שמרן פסק דלא מברך עד שיעלה למיטה היינו בחולה שלא חלה בכל גופו. אבל לכאורה כשחלה בכל גופו, צריך לברך אפילו כשלא עלה למיטה. וסמך לדבר ממה שמצינו בהל' שבת (סי' שכח, סעיף יז) דפסק שם מרן דחולה שנפל מחמת חוליו למשכב ואין בו סכנה, אומרים לעכו"ם לעשות לו רפואה אבל אין מחללין עליו את השבת. והוסיף ע"ז הרמ"א בשם הרב המגיד שכתב (בהל' שבת, פרק ב), דה"ה אם יש לו מיחוש שחלה ממנו כל גופו, שאז אע"פ שהולך כנפל למשכב דמי. ע"כ. הרי מתבאר מדברים אלו דבחולה כל גופו אע"פ שמהלך כנפל למיטה דמי. ובפשטות לא פליגי בדבר זה מרן והרמ"א, כדמשמע מסתימת הפוסקים שם. וא"כ לכאורה ה"ה לענין ברכה"ג דין החולים יהיה שוה, דכמו שפסק מרן שבחולה שעלה למיטה מברך, ה"ה בחולה בכל גופו אע"פ שלא עלה למיטה יברך, דדינו כחולה שעלה למיטה.
למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi