למעלה
שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך א -
או"ח סימן ח
ב"ה מוצש"ק פרי מקץ ב' טבת
תשמ"ו
עובדא הוה בשבת קודש של חנוכה, אשר
מוציאים בו ב' ס"ת אחד לחובת היום, ואחד לקריאה דחנוכה, ובביהכ"נ אשר
היינו שם לא היה אלא ס"ת אחד, ולאחר קריאת חובת היום דפרשת השבוע הוצרכו
לגלול את הס"ת לקריאה דחנוכה בפר' הנשיאים, אשר הוא בפר' נשא, ומכיון שהגלילה
היתה מרובה, הוציא הגבאי את הס"ת מתוך הנרתיק כדי למהר את הגלילה ולמנוע טורח
ציבור, וכשבא להחזיר הס"ת לנרתיק, נפשו לשאו"ל הגיעה אם ליכא בהכי שום
איסורא להחזיר הס"ת לנרתיק. וכן נמי אם מותר לכתחילה להוציא ולהכניס את
הס"ת לתוך הנרתיק?
ואמרתי אעבורה פרשתא דא ואתניה
בעה"י, כמסאת הפנאי. וזה החלי בעזר ה' יתברך צורי וגואלי.
א
בגמ' שבת (מז, ע"א) לוי בר שמואל
אשכחינהו לרבי אבא ולרב הונא בר חייא, דהוו קיימי אפיתחא דבי רב הונא. אמר להו מהו
להחזיר מטה של טרסיים בשבת אמרו ליה שפיר דמי, אתא לקמיה דרב הונא אמר, הא רב
ושמואל דאמרי תרוייהו המחזיר מטה של טרסיים בשבת חייב חטאת, מיתיבי המחזיר קנה
מנורה בשבת חייב חטאת, קנה סיידין לא יחזיר ואם החזיר פטור אבל אסור וכו', אינהו
דאמור כי האי תנא, דתניא מלבנות המטה וכרעות המטה ולווחים של סקיבס לא יחזיר, ואם
החזיר פטור אבל אסור. לא יתקע ואם תקע חייב חטאת רשב"ג אומר ואם היה רפוי
מותר. בי רב חמא הוה מטה גללינתא הוו מהדרי ליה ביומא טבא א"ל ההוא מרבנן
לרבא מאי רעתיך בנין מן הצד הוא, נהי דאיסורא דאוריתא ליכא איסורא דרבנן מיהא
איכא. א"ל אנא כרשב"ג ס"ל דאמר אם היה רפוי מותר. ופרש"י:
טרסיים, צורפי נחושת או גרדיים והולכין מעיר לעיר למלאכתן ונושאין עמהם מטות של
פרקים. חייב חטאת, הוא תחילתו וגמרו ונמצא עושה כלי וחייב משום מכה בפטיש לכל
גומרי מלאכה ולא משום בנין דאין בנין בכלים. קנה מנורה, שיוצאין ממנה קנים לנרות
הרבה ונוטלין הימנה ובשעת הצורך מחזירין אותו. קנה של סיידין, הטחין ומלבנין הבית
בסיד יש להם קנים של פרקים ונותן מטלית בראשה ושורין בסיד המחוי וטח את הבית
וכשהוא טח מלמטה אי אפשר לו אלא בקנה קצר וכשהוא הולך ומגביה מוסיף קנה על קנה
ומאריכו. פטור, שאין זה גמרו שהרי צריך לחזור ולפרקו תמיד. אינהו, רבי אבא ורב
הונא בר חייא, דאמור כי האי תנא, כרבי שמעון דמתיר לכתחילה. מלבנות המטה, כעין
רגלים קטנים יש להן בית קיבול ומכניס לתוכן ראשי כרעי המטה שלא ירקבו בארץ. לווחים
של סקיבס, עץ קטן כמין דף שתוקעין בקשת שעליו מושך החץ. יתקע, בחוזק ע"י
יתדות. מטה גללניתא, והוא כעין של טרסיים, מן הצד, מפני שאינה תקועה ומהדקה בחוזק
קרי לה מן הצד כלומר ע"י שינוי. ע"כ. ומבואר מהכא דהמחזיר בשבת מטה זו
של פרקים חייב חטאת, ופרש"י דהיינו משום מכה בפטיש.
ובפשט הדברים מתבאר מדברי רש"י
הללו, דאין לחייבו משום בונה בכך שמחזיר את המטה, דרש"י לשיטתו אזיל דאין
בנין וסתירה בכלים, כמבואר בדבריו בכמה דוכתי. הכא, ולקמן (דף עד, ע"ב)
דאמרינן התם, אמר רבא האי מאן דעביד חביתא חייב משום שבע חטאות, תנורא חייב משום
שמונה חטאות וכו' ואי חייטיה לפומיה חייב שלש עשרה חטאות, וכתב רש"י
בד"ה ואי חייטיה לפומיה, ומשום בונה ליכא לחיוביה לא בחבית ולא בתנור ולא
בכוורת דאין בנין בכלים. וכן מבואר ג"כ בדברי רש"י בביצה (יא, ע"ב)
ד"ה דאין בנין בכלים, שכתב שם ג"כ כיוצ"ב, וז"ל: אין איסור
בנין וסתירה בכלים אלא בבתים דנחייב בנין כל דהו, והעושה כלי או גומרו ביו"ט
או בשבת משום מכה בפטיש הוא דמחייב שהוא חיוב לכל גמר מלאכה, או אם הוא דבר שהוא
מחליק חייב משום ממחק ואם צריך קצוע חייב משום מחתך וכו' אבל בנין וסתירה לא שייך
בהו לאחיובי בסילוק וחזרה, דהא תנן (שבת דף קב, ע"ב) הבונה כל שהוא, בבתים
תנן, ע"ש, ומשום הכי כתב רש"י הכא, דבהחזרת המטה חיובו הוא משום מכה
בפטיש, ולא משום בונה, וכן מתבאר ג"כ מדברי רש"י בשבת (קכב, ע"ב)
דאמרינן התם, ת"ר דלת של שידה ושל תיבה ושל מגדל נוטלין אבל לא מחזרין, ושל
לול ושל תרנגולים לא נוטלין ולא מחזרין. בשלמא של לול ושל תרנגולים קסבר כיון
דמחברי בארעא יש בנין בקרקע יש סתירה בקרקע, אלא של שידה ושל תיבה ושל מגדל מאי
קסבר אי קסבר יש בנין בכלים, יש סתירה בכלים, ואי אין סתירה בכלים אין בנין בכלים.
אמר אביי לעולם קסבר יש בנין בכלים ויש סתירה בכלים ושניטלו קאמר, (והכי קאמר דלת
של תיבה שידה ומגדל שנטלו אין מחזירין - רש"י), א"ל רבא שני תשובות
בדבר, חדא דניטלין קתני, ועוד מאי אבל לא מחזירין (כיון דלא תנא נוטלין לא שייך
למתני אבל - רש"י). אלא אמר רבא קסבר אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים וגזירה
שמא יתקע. ופרש"י: גזירה שמא יתקע, בחזקה בסכין ויתדות והוה ליה גמר מלאכה
וחייב משום מכה בפטיש, ע"כ. הרי מבואר מדברי רש"י הללו ג"כ דהגזירה
דשמא יתקע הוי, שאם יתקענה ביתדות ובמסמרים יהיה נחשב גמר מלאכה וחייב משום מכה
בפטיש.
אומנם הנה מצינו בראשונים, דפליגי על
רש"י במאי דס"ל דאין בנין וסתירה בכלים כלל. דהנה התוס' בשבת (עד,
ע"ב) ד"ה חביתא ותנורא וחלתא, כתבו שם, פי' רש"י דמשום בונה לא
מיחייב דאין בנין בכלים. ואין נראה, דדוקא במחזיר מטה ומנורה של חוליות אמרינן
דאין בנין בכלים, אבל כשעושה לגמרי כל הכלי מיחייב משום בונה דאמרינן בריש הבונה
(לקמן קב, ע"ב) האי מאן דעייל שופתא בקופינא דמרא חייב משום בונה, וצ"ע
דלא ליקשי ממנפח בכלי זכוכית דסוף פרקין. ע"כ. ובפשט הדברים מבואר מדברי
התוס' דהא דאמרינן דאין בנין וסתירה בכלים הנ"מ כשלא עושה כלי מחדש, כהא
דמחזיר מטה ומנורה. אבל בגוונא שעושה ממש כלי חדש כהא דמעייל שופתא בקופינא דמרא,
חייב משום בונה. וכן מתבאר נמי מדברי התוס' לקמן (קב, ע"ב) ד"ה האי מאן
דעייל שופתא וכו' שכתבו, ואע"ג דקיי"ל אין בנין בכלים, אור"י
דהיינו דוקא בהחזרת תריסין או במנורה של חוליות, אבל בנין גמור מחייב בכלים כמו
בקרקע כדאמרינן בס"פ כירה (לעיל מז, ע"א), גבי מטה של טרסיים אם תקע
חייב חטאת. ע"ש.
ובפשטות כשיטה זו של התוס' ס"ל
ג"כ להרמב"ם, שהרי כתב (בפכ"ב, דשבת, הכ"ו) אין גודלין את שער
הראש ואין פוקסין אותו מפני שנראה כבונה, ואין מחזירין מנורה של חליות ולא כסא
המפוצל ולא שולחן המפוצל וכיוצא בהן מפני שנראה כבונה, ואם החזיר פטור שאין בנין
וסתירה בכלים. ולכאורה קשה שהרי הרמב"ם גופיה (בפ"י, דשבת, הי"ג)
כתב, העושה אוהל קבוע, הרי זה תולדת בונה וחייב. וכן העושה כלי אדמה כגון תנור
וחבית קודם שישרפו הרי זה תולדת בונה וחייב, וכן המגבן את הגבינה, הרי זה תולדת
בונה, ואינו חייב עד שיגבן כגרוגרת, המכניס יד הקרדום בתוך העין שלו הרי זה תולדת
בונה, וכן כל כיוצא בו. וכן התוקע עץ בעץ בין שתקע במסמר בין שתקע בעץ עצמו עד
שנתאחד הרי זה תולדת בונה וחייב. ע"כ. ואמאי חייב, והרי הרמב"ם כתב דאין
בנין וסתירה בכלים. [ובאמת כן מצאתי שעמד להקשות על דברי הרמב"ם (שם)
"בפירוש קדמון ממצרים" הנמצא בהרמב"ם דפוס הר' פרנקל, שכתב שם,
המכניס יד בקורדום וכו', קשה דהא קיי"ל דאין בנין בכלים וכמו שפסק הרב
ז"ל בפכ"ב. וצ"ע, יעו"ש]. והרב המגיד שם (פ"י,
הי"ג) עמד ג"כ בהערה זו וכתב, והעושה כלי אדמה וכו', בפרק כלל גדול (עד,
ע"ב) אמר אביי האי מאן דעביד חביתא חייב ז' חטאות תנורא חייב ח' חטאות ואחד
מהם הוא בונה. וכן פירשו הגאונים ז"ל וכן הוא בירושלמי. והענין שאע"פ
שאמרו אין בנין בכלים זהו בכלים שנתפרקו להחזירן כמו שנתבאר בפרק כב (הלכה כו),
אבל העושה כלי מתחילתו אין לך בנין גדול מזה, ואין נקרא זה בנין בכלים, שהרי אינו
כלי אלא עושה כלי. והשמועות מוכיחות כן כמ"ש הגאונים ועיקר. עכ"ל. הרי
מבואר בדברי הרב המגיד, דהרמב"ם ס"ל כחילוק זה דדוקא בכלים שנתפרקו ליכא
משום בנו"ב, אבל העושה כלי מתחילתו בודאי דאית בהכי בנו"ב. א
אומנם הנה ראיתי בשו"ת דברות
אליהו ח"א (ריש סי' יח) ד"ה אולם, שעמד להעיר כי קשה לבאר את שיטת התוס'
דשבת (עד, ע"ב) כפשוטם, שכוונתם לחלק דדוקא כשהיה הדבר כלי ונתפרק מה שמחזירו
אין בזה בנין בכלים, אבל בעושה את כל הכלי מתחילה חייב משום בונה, - והיינו כשיטת
הרמב"ם שביאר הרב המגיד - כי הנה בגמ' לעיל (מ, ע"א - צ"ל מו,
ע"א) המסקנה היא, דר' יוחנן ור"ל ס"ל דאין מטלטלין מנורה של חליות
בין גדולה בין קטנה (מנורה של פרקים שמא תיפול ותתפרק ויחזירנה ונמצא עושה כלי -
רש"י), כי פליגי בקטנה דאית בה חידקי (חיתוכין סביב לה ודומה לפרקים) מר סבר
גזרינן (אטו חוליות) ומר סבר לא גזרינן. והקשו התוס' שם ד"ה דחליות, מהגמ'
דביצה (כא, ע"ב) דתנן שלשה דברים ר"ג מחמיר כב"ש וחשיב אין זוקפין את
המנורה, ומשמע דב"ה שרי. וקאמר עלה בגמ' מאי קא עביד אמר רב חיננא בר בוסנא
הכא במנורה של חוליות עסקינן (וכשנפלה נתפרדו חוליותיה - רש"י) דמחזי כבונה.
דב"ש סברי יש בנין בכלים ויש סתירה בכלים. וב"ה סברי אין בנין וכו',
אלמא שרו ב"ה מנורה של חליות להחזיר. וא"כ אמאי אסרי הכא ר"י
ור"ל לטלטל מנורה של חוליות שמא יחזירנה, והרי ליכא איסורא. ותירצו שהתם
מיירי שהחוליות מחוברים יחד ואינם מתפרקים ופעמים מטין אותם ופעמים זוקפין אותם
דכולה מחוברת היא. (וכן הוא ג"כ בתוס' ביצה (כב, ע"א) ד"ה ובית
הלל, שהביאו לתרץ כן בתרוצם השני, דהא דשרינן התם לזקוף המנורה, מיירי במנורה
שאינה מתפרקת אברים אברים אלא שנוטה וצריך להקימה. יעו"ש).
והרי מבואר מדברי התוס' הללו, דלעולם
אעפ"י שהיתה המנורה כלי בתחילה, שכבר היתה מחוברת אם נתפרקה לגמרי אסור
להחזירה. ואין מותר להחזיר אלא דוקא בלא נתפרקה כלל, אלא מוטה שא"צ אלא זקיפה
דבכה"ג הוא דאמרינן דאין בנין וסתירה בכלים. ולכן עמד לבאר שם דשיטה זו של
התוס' היא שיטה שלישית דס"ל לחלק בין כלי שנתפרק לגמרי דבכה"ג יש בנין
וסתירה בכלים, לכלי שנוטה ואין צריך אלא לזקוף אותו דשרי, דבכה"ג ליכא
בנו"ב. וזהו ג"כ כוונת התוס' בדף עד, ע"ב ובדף קב, ע"ב, במה
שאמרו דדוקא במחזיר מטה ומנורה של חוליות אמרינן דאין בנין וסתירה בכלים דהיינו
בדבר שא"צ אלא זקיפה אבל בנתפרק לגמרי יש בנו"ב. ועמד לבאר עפ"ז
ג"כ את דברי הרה"מ הנ"ל שבחילוקו בדברי הרמב"ם בין בונה כלי
חדש לבין כלים שנתפרקו שכשמחזירן ליכא בכה"ג בנו"ב, לא כתב דכן ס"ל
ג"כ להתוס' לחלק, משום דבאמת לדעת התוס' בכלים שנתפרקו לגמרי איכא כנו"ב
אע"פ שהיו מעיקרא כלי. עכת"ד. ע"ש. [ויש לציין לגבי התוס'
הנ"ל שביארו דמנורה של חוליות דמיירי ביה בגמ' דביצה דליכא ביה בנו"ב
מיירי במנורה המוטה וכו', הנה רש"י בביצה (שם) ד"ה במנורה של חוליות,
ביאר, וכשנפלה נפרדו חליותיה. ע"כ. לשיטתיה קאי רש"י דאין בנו"ב
בכל גווני, ולכן ביאר דאפילו כשנפרדו חליותיה לגמרי וצריך תיקון מעליא ג"כ
ליכא ביה משום בנו"ב. אומנם לכאורה תקשי עליה קושית התוס' הנ"ל, דהא
חזינן הכא בגמ' דשבת (מו, ע"א) דבמנורה של חוליות כו"ע לא פליגי דאסור
לטלטלה, ופרש"י גופיה שמא תיפול ותתפרק ויחזירנה ונמצא עושה כלי, הרי מה
איסור בכך שאף אם יחזירנה ליכא בהכי איסור לשיטתיה דאין בנו"ב בכל גווני.
אומנם נראה לבאר דרש"י ס"ל בהכי כהרי"ף, כי הנה הראשונים
הרשב"א והר"ן בהלכות (שבת מו, ע"א) עמדו על דברי הרי"ף שהשמיט
להאי דינא דהגמ' דשבת שם דאין לטלטל מנורה בין גדולה בין קטנה וכו', וכתב
הר"ן, דהוא משום דס"ל להרי"ף דהאי איתי דוקא למ"ד יש בנין
בכלים. אבל לדידן דקיי"ל דאין בנין בכלים אפילו דחוליות נמי שריה, והכי נמי
משמע בפר' שני דיו"ט (כא, ע"ב) דתנן התם ג' דברים ר"ג מחמיר
כב"ש, אבל ב"ה שרו וחדא מניהו אין זוקפין את המנורה ביו"ט ואוקמינן
התם בשל חליות, וב"ה שרו משום דקא סברי אין בנו"ב, וכי תימא א"כ ר'
יוחנן ור"ל דסבירא להו דבשל חוליות אסרי, דאמרי כב"ש. איכא למימר דאינהו
לא מוקמי פלוגתיהו דב"ש וב"ה ביש בנין ואין בנין בכלים דלדידהו
לכו"ע יש בנין, אלא התם בדאית בה חידקי פליגי דב"ש סברי אפי' ביו"ט
גזרינן חדקי אטו חוליות. וב"ה סברי משום שמחת יו"ט לא גזרינן. ואנן כיון
דבגמרין התם אוקמו פלוגתיהו דב"ש וב"ה ביש בנין ואין בנין לא קיי"ל
כרי"ו ור"ל, אלא נקטינן דאין בנין בכלים ואפילו דחוליות בשבת שרי
לטלטולא ולא אסרינן אלא תוקע וכדאמרינן ר"פ כל הכלים גבי דלת של שידה תיבה
ומגדל, שרינן לטלטל אפי' בשבת ואי רפויה שרינן אפי' להחזיר וכדאמרינן גבי מטה
גללניתא. וזהו טעמו של הרב אלפסי שהשמיט מאי דאמרינן בגמ' בטלטול מנורה.
עכת"ד הר"ן. ע"ש. וראה גם בדברי הרשב"א שם, מש"כ להעיר
על דברי הרי"ף. ע"ש. ומזה עמדו האחרונים לדייק דאף הרי"ף עומד
בשיטת רש"י דאין בנו"ב כלל (עי' שו"ת אבני נזר חאור"ח (סי'
ריא, אות י). ע"ש. וראה גם בדברי בעל המאור בשבת ק, ע"ב - דף לז,
ע"א בדפי הרי"ף דפוס וילנא. ובמלחמות שם, ע"ש). וממילא כשם שחזינן
דהרי"ף ס"ל דסוגיא זו דהגמ' דשבת (מו, ע"א) אינה אליבא דהלכתא,
הכ"נ י"ל כן לגבי שיטת רש"י, וק"ל].
ועכ"פ לגבי הערתו של הדב"א,
במש"כ כי שיטת הרמב"ם אינה כשיטת התוס', עי' בשו"ת אבני נזר
חאור"ח (סי' ריא, אות יא) שהביא שם את שיטת תוס' והרמב"ם בחדא מחתא,
וסתם דבריו בלא לחלק כדברים הנ"ל, דלתוס' לא שרי אלא רק לזקוף את המנורה, אבל
בפרקים שנשמטו לגמרי אסור להחזירם ע"ש. וראה גם באצ"ת (כרך נ עמוד ג
הערה 141) שג"כ לא חלקו בזה בץ הרמב"ם לתוס'. ע"ש. וגם בס' יסודי
ישורון מער' ט"ל מלאכות (ח"א, עמ' 217) ראיתי שתפס את שיטת תוס'
והרמב"ם בחדא מחתא והם לאחדים, שלא ירד לחלק שם כלל בשיטותיהם. ע"ש.
אומנם מצאתי בשו"ת אז נדברו (ח"ז, סי' כח) שבדברי הרב השואל שם נרמז
דהתוס' והרמב"ם לאו בחד שיטה קאי, דלהתוס' דוקא להקים מנורה של פרקים שרי היכא
שהיתה רופפת אבל להחזיר אסור. ולשיטת הרמב"ם אפילו שנתפרק לגמרי מותר
להחזירו. ע"ש. וגם הלום ראיתי בס' דברות משה להג"ר משה פיינשטיין
עמ"ס שבת ח"ב (סי' לד, הערה נד) ד"ה אבל הא וכו', ומצאתי שרמז לזה
דלפי המבואר בתוס' דביצה היכא שנתפרקה המנורה לגמרי משמע דאסור להחזירה, ודלא
כהרמב"ם, ע"ש. ובאמת יש להוסיף על דברים אלו, כי הנה חזינן בתוס' ביצה
(כב, ע"א) ד"ה ובית הלל, ששם ג"כ עמדו בקושיה הזאת שהקשו בשבת (מה
ע"א), דהרי התם בביצה אמרינן דב"ה סברי דאין בנו"ב, ואלו בשבת אמרינן
דבמנורה של חוליות כו"ע לא פליגי דאסור. ותירצו התם ב' תירוצים, חדא,
די"ל דהתם מיירי בשבת והכא מיירי ביו"ט, ולא החמירו חכמים הואיל ואין
בנין בכלים. ועוד תירוץ - (והוא כתירוץ היחידי שתירצו בשבת מו, ע"א שם), אי
נמי י"ל דהתם מיירי שכולה של חוליות ומפרקין אותה אברים אברים, אבל הכא מיירי
שאין חסר רק להקימה קצת, ואינה בעלת אברים דכולה מחוברת היא. ע"כ. והנה כאמור
דבשבת (שם) לא הזכירו אלא רק את תרוצם זה השני, ובאמת לפי תרוץ זה יוצא בפשטות
דפליגי על הרמב"ם. אולם לפי תרוצם הראשון אשר הזכירו בגמ' דביצה (שם) לחלק
בין שבת ליו"ט, י"ל דלא פליגי על הרמב"ם כי בדברי הרמב"ם
מצינו מבואר כתרוצם של התוס' בביצה. שהרי בהל' שבת (פכ"ב, הכ"ו) כתב
הרמב"ם, ואין מחזירין מנורה של חליות ולא כסא המפוצל ולא שולחן המפוצל וכיוצא
בהן מפני שנראה כבונה, ואם החזיר פטור שאין בנין וסתירה בכלים, ואילו בהל'
יו"ט (פ"ד, הלכה יג) כתב, כלים שהן מפוצלין כגון מנורה של חליות וכסא
ושולחן שהן חתיכות חתיכות מעמידין אותן ביו"ט, והוא שלא יתקע לפי שאין בנין
בכלים. ע"כ. והרי חזינן דהרמב"ם עומד לחלק כתרוצם הראשון של התוס'
בביצה, דלעולם קיי"ל דאין בנו"ב אלא דבשבת מחמירים שלא להחזיר, ורק
ביו"ט הקילו. (וכן מצויין בביאור הגר"א (בסי' תקיט, אות ד) דהרמב"ם
נקיט לה לחלק כפירוש ראשון דהתוס' בביצה, ע"ש), וראה גם בהגהות הרמ"ך
בהל' יו"ט (שם) - ברמב"ם דפוס הר' פרנקל - שכתב, כלים המפוצלים וכו'
מעמידין אותם ביו"ט, במסכת שבת (מו, ע"א) משמע שלא התירו גדולה דאית בה
חדקי, ובכאן התיר בכל ענין. וצ"ע. ואפשר דמפליג בין שבת ליו"ט.
עכ"ל. ובפשטות כן הוא דצ"ל, דהרמב"ם נקיט כתרוץ א' דהתוס', ומפליג
בין שבת ליו"ט. וראה גם במג"א הל' יו"ט (סי' תקיט, סק"ד)
שג"כ כתב לבאר, דהרמב"ם ס"ל לחלק בין שבת ליו"ט כדברי התוס'
דביצה, דיו"ט קיל ולא גזרו בו, כיון דאין בנין וסתירה בכלים. ע"ש. [וראה
גם בפתח הדביר הל' יו"ט (מחלוקת כ, אות ד), ובצפנת פענח הל' יו"ט
(פ"ד, הי"ז) שג"כ כתבו כיוצ"ב לבאר דהרמב"ם ס"ל
לחלק בין שבת ליו"ט, כדברי התוס' בביצה. ע"ש]. וגם מדברי מרן מבואר
דאזיל בשיטה זו לחלק בין שבת ליו"ט, דבהל' יו"ט (סי' תקיג, ס"ב)
כתב דשרי להחזיר מנורה של פרקים. ובהל' שבת (סי' רעט, ס"ז) כתב, דאסור לטלטל
מנורה, שמא תתפרק ויחזירנה. ע"ש. ועי' בשו"ת באר יצחק להגאון ר' יצחק
אלחנן מקובנא (חאור"ח סי' יג, ענף א), אשר ביאר שם, את דברי התוס' דביצה
הנ"ל במה שכתבו לחלק בתרוץ קמא בין שבת ליו"ט, דביו"ט לא החמירו
חכמים ובשבת החמירו. משום דאזלי לשיטתיהו בגמ' דשבת (צה, ע"א) ד"ה
הרוצה, שכתבו שם דבנין ביו"ט לא הוי אלא מדרבנן, כיון דאמרינן מתוך שהותר
בנין לצורך, היינו המגבן שהוא בונה, הותר נמי שלא לצורך אלא דרבנן אסרוהו משום
עובדין דחול (עי' במש"כ בזה בס"ד בסימן הבא), משו"ה הקילו
ביו"ט לזקוף המנורה כיון דאין בנין בכלים, משא"כ בשבת כיון דבנין אסור
מדאוריתא לכן החמירו אף בזה. ע"ש. אומנם הנה יש לעיין בזה לדעת הרמב"ם
דהא כאמור חזינן שהוא תפס לחלק כתירוץ קמא דהתוס', ומאידך גיסא חזינן דמפורש בדברי
הרמב"ם דבנין ביו"ט הוי מדאוריתא עי' בדבריו בהל' יו"ט (פ"א,
ה"ג - ד) וכמבואר בדברי הפוסקים שעמדו לבאר דהרמב"ם הוא הוא בר פלוגתיהו
דהתוס' בעינן זה (כמו שנ' בס"ד בסי' הבא). וא"כ לדבריו א"א לבאר
דהא בהא תליא. וק"ל.
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi