למעלה
ומעתה לפ"ז דחזינן, רהרמב"ם נקט כתירוץ הראשון דהתוס' בביצה לחלק בין שבת ליו"ט, ולעומת זה חזינן, דהתוס' בביצה בתרוצם השני עמדו לחלק בין נתפרקה המנורה לגמרי לבין מוטה, ובמסכת שבת תפסו רק תרוץ זה, משמע שזהו עיקר דעתם. דכללא נקטינן בידין דכל היכא דתירצו התוס' ב' תרוצים בפשטות נקטינן כתירוץ בתרא שזהו עיקר דעתם. וכמו שכתב הגאון האדמו"ר מסוכטשוב בשו"ת אבני נזר חאור"ח (סי' יח, אות ב) דבכל מקום קיי"ל בתוס' כתירוצא בתרא. ע"ש. וראה גם ביד מלאכי (בכללי התוס', אות כד) אשר הביא בזה מחלוקת האחרונים, דהכנה"ג (בכללי הפוסקים, כלל יט) כתב בשם משפטי שמואל ומהרי"ק והר"י הלוי דהתרוץ הראשון בתוס' הוא העיקר. אולם הרב חזון נחום על קדשים (דף קצט, ע"א) כתב דתירוצא בתרא הוא הנכון, יתד היא שלא תמוט, ושכן כתב בפשיטות הרב מטה אשר (דף קמ, ע"ד) ע"ש. וראה גם בזה בשד"ח בכללי הפוסקים (סי' ט, אות ב) מש"כ עוד בענין זה. ע"ש. וראה עוד להגר"י סופר בקונטרס תפארת יצחק שעל ס' הזכרון למהר"י טייב - (מער' א, אות מד), שהביא שם את דברי הגר"י ידיד בספרו תורת חכם (סי' כא, דף מח, ע"א) שכתב, דהא דמתרצים התוס' תרוץ אחר משום דהראשון לא נראה להם, ומשו"ה נקטינן דתירוץ בתרא עיקר, ושכן הוא דעת הב"י. ע"ש. ועכ"פ בנידון דידן י"ל דכו"ע מודים דרבנן דנקטינן כתרוץ בתרא דהתוס' בביצה, ע"פ מש"כ השד"ח בכללי הפוסקים (סי' ט, אות ג) שהביא שם את דברי הגר"ח פלאג'י בשו"ת סמיכה לחיים (סי' יא, דף עט, ע"ד) שכתב שם, כשהתוס' מתרצים שני תרוצים במקום אחד, ובמקום אחר לא כתבו כי אם התרוץ הראשון לכו"ע התרוץ הראשון הוא העיקר, והוסיף ע"ז הגשד"ח, שכן הוא הדבר בהיפוכו אם לא הביאו במקום אחר כי אם התירוץ השני, כו"ע מודו נמי דהוא העיקר. ע"ש. וכן מבואר בתשובותיו שו"ת אור לי (סי' צח), ובשו"ת מכתב לחזקיהו (דף פט, ע"ד), ע"ש. והכ"נ בנידון דידן הרי כאמור דהתוס' בשבת (מו, ע"א) לא נקטו אלא כתרוצם השני דהזכירו בגמ' דביצה שם, וש"מ דס"ל דתרוץ זה הוא העיקר לדעתם דעת עליון. ומה גם דעוד י"ל ע"פ מש"כ הרב צפיחית בדבש (דף קיב, ע"ג) הביאו השד"ח (שם, אות ו) דבמקום שהתוס' מתרצים ב' תירוצים, ובפסקי התוס' נקטו כתרוץ אחד הוא העיקר לכו"ע. ע"ש. והכ"נ הרי בפסקי התוס' דביצה (פ"ב, אות עז) נקטו כתרוץ בתרא לחלק דמנורה של חוליות אסור להחזירה, אבל בכולה מחוברת מותר. ע"ש. וממילא שפיר י"ל שכן הוא עיקר דעתם. ועי' בשד"ח (שם) במש"כ על דברי הצפיחית בדבש הללו. ע"ש. וראה גם למו"ר בשו"ת יביע אומר ח"ג (חיו"ד, סי' כא, אות ג) מש"כ בזה בענין דבפסקי התוס' נקטו כחד תירוצא. ע"ש. ועכ"פ שפיר י"ל דהכא עיקר דעתם הוא כתירוץ בתרא, לא מבעיא לפוסקים דס"ל דבכל גוונא נקטינן במלתייהו דהתוס' דתירוץ בתרא הוא העיקר, אלא די"ל דאף לפוסקים דפליגי עליהו, מ"מ הכא בהיות ומצינו דדבריהם סתומים במקום אחד בתוס' דביצה שהביאו ב' תירוצים. ודבריהם מפורשים במקום אחר - בתוס' דשבת שהביאו התם רק את תירוץ בתרא. ילמד סתום מן המפורש, וי"ל שזהו עיקר דעתם.

ומעתה לפי האמור, שפיר יש לבאר דאיכא פלוגתא בין הרמב"ם לתוס', כדברי הד"א. כי הרי חזינן דהתוס' נקטו עיקר כתרוץ בתרא לחלק בין נתפרקה המנורה לגמרי, ללא נתפרקה לגמרי, דבנתפרקה לגמרי איכא משום בנין וסתירה ואפילו ביו"ט אסור להחזירה. והרמב"ם נקט לחלק בין שבת ליו"ט כתרוץ הראשון, וש"מ דס"ל דכל היכא דהיה כבר הדבר כלי אע"ג דנתפרק לגמרי ליכא ביה תו משום בנו"ב, ודלא כהתוס'.

אלא דלכאורה יש להעיר במעט, דהרי אם הרמב"ם ס"ל דבכלי שהיה ונתפרק דליכא ביה בנין וסתירה, ומשום הכי ס"ל דביו"ט מותר להחזיר מנורה של פרקים, ומה שאסור להחזירה בשבת הוא משום חומרא. מדוע כתב הרמב"ם (בפכ"ו, דשבת, הי"א) מנורה של חליות בין גדולה בין קטנה אין מטלטלין אותה, שמא יחזירנה בשבת. ע"כ. וא"כ בשלמא לדעת התוס' דס"ל דכל שנתפרק איכא בנו"ב שפיר י"ל דלא יטלטל המנורה שמא תיפול ותתפרק ויבוא להחזירה, א"כ נמצא דרבנן גזרו אטו איסור דאוריתא. אבל להרמב"ם מה בכך הרי אפילו אם תיפול המנורה ותתפרק אם יחזירנה לא הוי אלא איסור דרבנן, שהרי ס"ל דליכא גם בכה"ג שנתפרקה משום בונה וסותר ומשו"ה שרי להחזירה ביו"ט. א"כ לכאורה הוי כעין גזירה לגזירה. ובאמת ראיתי בשו"ת דברות אליהו (ח"א, סי' יח) ד"ה ונראה לומר, שעמד בהערה זו דלהרמב"ם מדוע אסור לטלטל המנורה בשבת שמא תתפרק ויחזירנה, הרי אפילו אם יחזירנה ליכא בנין בכלים בכה"ג, ואינו אלא איסור דרבנן, וא"כ בשביל איסור דרבנן נעשה כל הגזירות? וכתב ליישב שם, דנראה לומר שהרמב"ם מבאר הגמ' דאסור לטלטל מנורה של חוליות דלא כרש"י שמפרש שמא תיפול ותתפרק ויחזירנה, אלא דאיירי במנורה שהיא מפורקת וע"ז אמר שאסור לטלטלה שהואיל והוא מתעסק בה חיישינן שמא יחזירנה ואיכא בנין דאוריתא הואיל ויש כאן בנין בתחילה. ע"ש. איברא י"ל דמסתימת דברי הרמב"ם הנ"ל, ומרן בשו"ע (סי' רעט, ס"ז) שג"כ כתב להלכה זו, משמע דבכל גווני אסור לטלטל המנורה גם כשהיא שלימה.

ואומנם אולי היה אפשר לבאר את דברי הרמב"ם הללו, ע"פ המבואר בדברי הרשב"א בחי' לשבת (קב, ע"ב) ד"ה האי מאן, אשר הביא שם בשם הרמב"ן דעומד לחלק בין עושה כלי מתחילתו דאיכא בכה"ג משום בנו"ב, ורק במחזיר כלי שנתפרק ליכא משום בנו"ב. והוסיף הרמב"ן וכתב, דאפשר שכל כלי שצריך אומן בחזרתו מחייב משום בונה דהוה ליה כעושה כלי מתחילתו, שהרי משעה שנתפרק ואין ההדיוט יכול להחזירה בטל מתורת כלי. "והיינו דגזרינן בפר' כירה במנורה של חליות, ואסרינן ליה אפילו לטלטל גזירה שמא תיפול ותתפרק לגמרי ויחזירנה ונמצא עושה כלי לכתחילה". ודברים אלו מפורשים בדברי הרמב"ן בחידושיו לשבת (שם) ד"ה רב אמר, ע"ש. וכנראה היינו דהוקשה לו להרמב"ן, דאם באמת היינו שיטתיה דכל דבר שהיה כבר כלי ונתפרק דליכא בחזרתו משום בנו"ב. א"כ מ"ט דאסרינן לטלטל המנורה שמא תיפול ותתפרק הרי ליכא בהכי משום בנו"ב, ומדוע עבדינן גזירה אטו איסורא דרבנן. וע"ז ביאר הרמב"ן, כי באמת אע"ג דדבר שהיה כלי ונתפרק ליכא בהכי משום בנו"ב, הנ"מ דבר שאין צריך אומן בחזרתו, אבל בדבר שצריך אומן בחזרתו, חשיב ליה כעושה כלי מתחילה וממילא אית ביה משום בנו"ב, ומשו"ה אסרינן לטלטל המנורה שמא תיפול ותתפרק דמיירי שצריכה אומן בחזרתה, ובכה"ג איכא בנו"ב, ושפיר גזרינן שלא לטלטלה משום איסור דאוריתא. וגם בדברי הר"ן בהלכות (שבת קב, ע"ב) ד"ה ומקשו, ג"כ מבואר כיוצ"ב, שאף הוא עמד לחלק שם דאע"ג דבמחזיר כלי ליכא משום בנו"ב, מ"מ בכלי שנתפרק וצריך אומן בחזרתו כל שהחזירו חייב עליו משום בונה. שמשעה שנתפרק ואין ההדיוט יכול להחזירה בטל מתורת כלי, ונמצא שכשמחזירו עושה כלי לכתחילה, ועפ"ז ביאר דהיינו טעמא דאמרינן דאסור לטלטל מנורה שמא תיפול ותתפרק, שמא תיפול ותתפרק לגמרי ויחזירנה ונמצא עושה כלי בשבת. ע"ש. וכן מפורשים כדברים אלו ג"כ בדברי הריטב"א בחי' לשבת (שם) דמהאי טעמא גזרינן במנורה שלא לטלטלה משום שצריך אומן וכו'. ע"ש. וכן מפורש כיוצ"ב ג"כ בדברי התוס' רי"ד בשבת (מו, ע"א) שכתב לבאר דהא דאסרינן בגמ' התם לטלטל המנורה, מיירי במנורה שצריך אומן להחזירה אם תתפרק, וממילא אם יחזירנה בכה"ג יתחייב חטאת בחזרתה, ולהכי גזרו בה. ע"ש.

וראה גם במאירי בחי' לשבת (קב, ע"ב) סוד"ה המצדד את האבן, שכתב שם, ועיקר הדברים בדבר זה שלא אמרו אין בנין בכלים אלא בכלי שנתפרק ורוצה להחזירו, כגון מנורה של חליות, אבל עשית כלי מתחילתו אסור שאין זה בנין כלי אלא עשית כלי, ומעתה כל כלי שנתפרק אם אין ההדיוט יכול להחזירו הרי הוא עשיית כלי, ויש דברים שהם פירוק כלי ושהדיוט יכול להחזיר ונאסרו מגזירת שמא יתקע וכבר רמזנו על אותם הדברים בפר' כירה, ע"כ. ומבואר מזה דהמאירי קאי בשיטת הרמב"ן והר"ן והראשונים הנ"ל, דאע"ג דהמחזיר כלי שכבר היה בנוי דליכא ביה בנו"ב, מ"מ דבר שצריך אומן בחזרתו חשיב עושה כלי מתחילה ואסור. ובפרק כירה (מו, ע"א) ד"ה זה שהתרנו, כתב המאירי, זה שהתרנו טלטול של מנורה פירשו במנורה שאין בה חליות, אבל של חוליות אסור שמא ע"י טילטולה תתפרק ויחזיר חוליותיה למקומן "ונמצא עושה כלי לכתחילה", לא היו שם חוליות מתפרקים וכו', ממה שכתבנו למדת שאם נתפרקה אסור להחזיר חליות למקומן. תדע שלא נאמר אלא בחוליות שיש בחזרתן צורך לחדש דבר, או לחזק ולהדק ביותר והוא כעין בנין לכתחילה שאסור אף בכלים מגזירה שמא יתקע. עכ"ל. ובפשטות מדברי המאירי שכתב, דהיינו טעמא דגזרינן שלא לטלטל המנורה שמא תתפרק ויחזיר חוליותיה "ונמצא עושה כלי לכתחילה", יש לבאר לכאורה דבריו דכוונתו למ"ש הרמב"ן והר"ן דהיינו טעמא דגזרינן שלא לטלטל המנורה משום שאם תתפרק צריך אומן בחזרתה, ובכה"ג חשיב כעושה כלי מתחילתו דאיכא ביה בנו"ב, וממילא יש לבאר הכי גם את דברי המאירי הללו, דהרי כאמור הוא גופיה ס"ל נמי דכל דבר שצריך אומן בחזרתו חשיב כעושהו לכתחילה ואית ביה בנו"ב, והיינו דקאמר הכא המאירי דאין לטלטל המנורה שמא תתפרק ויחזירנה "ונמצא עושה כלי לכתחילה", דהיינו שצריך אומן בחזרתו, ולהכי חשיב כעושה לכתחילה. וק"ל.

וממילא לפ"ז שפיר יש לבאר ג"כ את דברי הרמב"ם, דלעולם אע"ג דס"ל שהמחזיר כלי שנתפרק לית ביה משום בנין וסתירה, מכל מקום בדבר שצריך אומן להחזירו חשיב כעושה כלי מתחילתו, ואיכא ביה משום בנו"ב. והיינו טעמא דס"ל להרמב"ם (בפכ"ו, הי"א) נמי להאי דינא דאין לטלטל המנורה בשבת שמא תיפול ותתפרק ויחזירנה משום שבחזרתה שפיר איכא בנו"ב דאוריתא, מפני שצריך אומן בחזרתה. ודו"ק. ובפרט אם כנים דברינו בביאור דברי המאירי הנ"ל, דס"ל נמי דהאי דאסור לטלטל המנורה משום דצריך אומן בחזרתה, ולכן שפיר גזרינן שמא תיפול ויחזירנה דאיכא בהכי איסור דאוריתא כעושה כלי לכתחילה. ממילא יש לבאר כן ג"כ את שיטת הרמב"ם, כי רברי המאירי בדוכתי טובא הם אורים ותומים לדברי הרמב"ם כמתבאר מדברי הרד"ל בתשובותיו (סי' ג, דף ב, ע"א) שכתב שם, דרכו של הרב המאירי ז"ל להמשך תמיד אחר הרמב"ם, וכן מבואר כיוצ"ב בדברי הגרי"פ פערלא בביאורו לספר המצוות להרס"ג, שכתב בח"א (עשה יט, דף קלו, ע"ד), ודברי הרמב"ם הן הן דברי המאירי, וכדרכו ז"ל להמשך אחר דברי הרמב"ם, וגם הרדב"ז בתשובותיו (סי' אלף רצו) כתב כעין זה, דז"ל שם: גם הרב המאירי ז"ל רגיל בשיטת הרמב"ם. ע"ש. וכן מצאתי כיוצ"ב בדברי הגר"י סופר בס' ברית יעקב (סי' יא, הערה ז) שכתב שם, ויש ללמוד ולהבין ולהשכיל כוונת הרמב"ם ז"ל מתוך דברי רבינו המאירי ז"ל, ואם רבינו המאירי ז"ל כתב בסתם, ולא הביא שהרמב"ם חולק, שמעינן מינה שכן סבירא ליה בדעת הרמב"ם. ושכ"כ האור שמח בכמה מקומות בספרו שמדברי הרב המאירי ז"ל השכלנו לעמוד על דברי הרמב"ם. וכעין מש"כ האור שמח בחי' לנזיר (ח, ע"א) בזה"ל: וכבר עמדו ותמהו המחברים על דברי הרמב"ם, ומצאתי לאור המאיר בספר המאירי וכו', ודע דמחיבור המאיר הזה תופע נהרה להביט בזוהר דברי רבינו [הרמב"ם] בכמה מקומות וכו', ע"ש. וממילא יהיו מיושבים דברי הרמב"ם היטב. וק"ל.

ועוד עלה במחשבה לומר, כי הנה הא דגזרינן שלא לטלטל המנורה שמא תיפול ותתפרק וכו', היינו טעמא כי אע"ג דבאמת הרמב"ם ס"ל דאיסור החזרת כלי שהיה בנוי כבר הוי רק מדרבנן, מ"מ הנ"מ רק שמחזירה בלבד, אבל בגוונא שהוא מחזירה ותוקע פרקיה בחוזק, אה"נ דאית ביה איסורא דאוריתא. והיינו טעמא דאסרינן לטלטל המנורה בשבת שמא תיפול ויחזירנה בחוזק ואיכא ביה איסורא דאוריתא, ובאמת גם ביו"ט הא דשרינן להחזיר המנורה היינו דוקא כשלא תוקע, כמבואר להדיא בדברי הרמב"ם (בפ"ד, דהל' יו"ט, הי"ג) וכן הוא בדברי מרן בשו"ע הל' יו"ט (סי' תקיט, ס"ב) דהא דשרינן להחזיר המנורה ביו"ט, להחזירה בלבד שרי בלא תקיעה. (עי' בדברי המג"א (שם, סק"ד) שכתב לבאר בדברי מרן שמשמע מדברי מרן דרק תקיעה הוא דאסור, אבל כל שלא תוקע אע"ג שאינו רפוי אלא מחוזק קצת נמי שרי, אע"ג דבשבת אסור ביו"ט לא גזרו, וראה גם בכף החיים סופר (שם, סקט"ו) שסתם ג"כ כדברי המג"א, ע"ש. אומנם עי' בדעת תורה למהרש"ם (שם, סעיף ב) שעמד להעיר על דבריו אלה של המג"א מהגמ' דשבת (מז, ע"ב) דאמרינן התם בי רב חמא הוה מטה גללניתא הוי מהדרי לה ביו"ט א"ל ההוא מרבנן לרבא מאי דעתיך בנין מן הצד הוא, נהי דאיסורא דאוריתא ליכא איסורא דרבנן איכא, א"ל אנא כרשב"ג ס"ל דאמר אם היה רפוי מותר, הרי דאף ביו"ט לא התירו אלא ברפוי כמו בשבת, ונשאר בצ"ע. והוסיף מהרש"ם וכתב שם, ואחר כמה שנים מצאתי בשו"ת תפ"צ (חאור"ח, סי' ח) שתמה בזה והניח בצ"ע, ואני מוסיף שהרי התוס' בעצמם בביצה (יא, ע"ב) ד"ה מהו דתימא וכו', כתבו בפשיטות דיו"ט דמי לשבת בזה, ולכן אין להקל אלא ברפוי, ע"ש). ועכ"פ לפ"ז שפיר י"ל דהא דגזרינן לטלטל המנורה בשבת, שמא תיפול ויחזירנה "בחוזק" ונמצא דעושה כלי גמור דאית ביה בנין וסתירה בכלים. ושו"ר בדברי הגאון רבינו זלמן בשו"ע שלו שכתב (בסי' רעט, ס"ח) וז"ל: מנורה בין גדולה בין קטנה, אם היא של פרקים אסור לטלטלה אפילו לצורך גופה ומקומה, אע"פ שלא הדליקו בה באותו שבת שחוששין שמא תיפול מידו ותתפרק "ויחזיר פרקים ויתקעם ויהדקם בחוזק ויתחייב משום בונה" כמ"ש בסי' שיג. ע"כ. [והינו דבסי' שיג, סי"ט כתב, דבכלי של פרקים שאין פרקיו תקועים בחוזק, אין בפריקתן סתירה גמורה ולא בהחזרתן בנין גמור, אבל העושה כלי מתחילתו הרי זה בנין גמור וחייב משום בונה. ע"ש]. ולכאורה מבואר בדברי רבינו זלמן כאשר אמרנו בס"ד, דהא דאסרינן לטלטל המנורה בשבת שמא תיפול, היינו שמא תיפול ויחזירנה בחוזק דבכה"ג איכא איסורא דאוריתא ושפיר גזרינן. (והן אמת כי הנה מצאתי בדברי הב"ח (בסי' שח) ד"ה דלת של שידה וכו', שהוא עמד לבאר שם בדברי הרמב"ם דס"ל דבשידה ומגדל וכן בשאר הכלים, אפילו היכא דתקע בהם אין איסורו מדאוריתא כיון דאין בנין בכלים. ע"ש. ולכאורה הדברים קשים להולמם דהא קא חזינן ליה מפשט הדברים דס"ל להרמב"ם דכל היכא דתוקע בחוזקה אפילו בכלים איכא בהו משום בנין דאוריתא, ושו"ר בס"ד במאמר מרדכי (סי' שח, סק"י) ד"ה ובר מן דין וכו' אשר עמד על דבריו אלו של הב"ח ושפך עליהם סוללה, דהא קחזינן בכמה דוכתי ממשמעות דברי הרמב"ם, דבתוקע חייב חטאת משום בונה אפילו בכלים כדמשמע מדבריו בפ"י, הלכה יג ושכן הוא משמעות כל הפוסקים דאיכא חיוב חטאת בתוקע בכלים או משום בונה או משום מכה בפטיש. ע"ש. וכן מצאתי ג"כ בס"ד בדברי מרכבת המשנה (פ"י, דשבת, הלכה יד) בדף מב, ע"ג ד"ה שם המחזיר דלת וכו' שג"כ הביא את דברי הב"ח הללו דתוקע בכלים הוי איסורא דרבנן, וכתב עליו דלא היא דהרי בתוקע ס"ל להרמב"ם דאפילו בתלוש חייב מדאוריתא. ע"ש. וראה גם בחי' החת"ס עמ"ס שבת (קכב, ע"ב) ד"ה שמא, שג"כ רמוז בדבריו כיוצ"ב, ע"ש היטב. וראה גם בדברי המאירי בחידושיו לשבת (קכב ע"ב) ד"ה דלת, שג"כ מתבאר מדבריו דהא דס"ל להרמב"ם דתוקע איסורו משום בונה, היינו מדאורייתא, ע"ש. וגם כתבנו מזה בס"ד בסימן דלקמן. וממילא קמה וגם ניצבה דרך זו דהיות ואיכא חיובא דאוריתא בתוקע, משו"ה גזרו שלא לטלטל המנורה. ומה גם כי שוב מצאתי וראיתי בס' מעשה רוקח על הרמב"ם (פכ"ב, בשבת, הכ"ה), שעמד ליישב שם את קושית הלח"מ שהקשה, דמדוע פסק דנוטלין דלת שידה ומגדל, דמאי שנא ממנורה דפסק הרמב"ם דאין מחזירין מפני שנראה כבונה, והכ"נ הוי כסותר. ונשאר בצ"ע. ותירץ ע"ז המעשה רוקח שם, וז"ל: ואפשר דלעולם אין בנין ואין סתירה בכלים, אבל היינו דוקא בשאין שם תקיעה כגון דלת שידה תיבה ומגדל מה שאין כן במנורה של חוליות "דהגזירה היא שמא יתקעם בחוזק בחוליות, ואז אסור מפני שנראה כבונה". ע"ש.

אלא דיש להקשות ע"ז לכאורה טובא, דא"כ דאסרינן לטלטל המנורה בשבת שמא יתקענה בחוזק, מדוע שרינן ביו"ט להחזיר המנורה ובלבד שלא יתקענה (וכבר הבאנו לעיל פלוגתא רהמג"א ומהרש"ם אם בעינן נמי שיהיה רפוי בדוקא, או סגי שלא יתקענה בחוזק). וא"כ מדוע ביו"ט לא גזרינן שמא יתקע, הרי בשבת אפילו לטלטל לא שרינן משום האי גזירה. וביו"ט דשרינן אפילו להחזירה ונמצא שהוא מתעסק בהרכבתה ותיקונה וקרוב יותר להגיע לידי תקיעה בחוזק, לא חיישינן להאי גזירה, ולכאורה דבר נפלא הוא. ואשתומם בה כשעה חדא, ובס"ד אנהירו לעינין מן שמיא, ומצאתי בחזו"א חאור"ח (סי' נ, אות י), שעמד שם על דברי הגמ' דשבת (קלח, ע"ב) דאמרינן התם, תניא, כירה שנשמטה אחת מירכותיה מותר לטלטלה, שתים אסור, רב אמר אפילו חד נמי אסור גזירה שמא יתקע, ופסקו כן כל הפוסקים כדברי רב, דאפילו אם נשמטה אחת מירכותיה נמי אסור לטלטלה גזירה שמא יתקע, וכ"פ מרן בשו"ע (סי' שח, סט"ז). והקשה ע"ז החזו"א, דיש לעיין דהלא קיי"ל דמותר להחזיר הירך ברפוי ולא גזרינן שמא יתקע, וא"כ מדוע אסרינן לטלטל שמא יתקע, וכתב החזו"א, ואפשר דטלטול להחזיר הירך ברפוי מותר, כיון דעסוק להחזירו רפוי לא חיישינן שישכח את השבת ויעלה בדעתו לתקוע, וכן צ"ל בהא דאמרו לעיל מו, ע"א דבמנורה של חליות אסור לטלטל ופסקוה בשו"ע סי' רעט, ס"ז עכ"ל. ע"ש. ודפח"ח. ולפי דב"ק הללו שפיר מתישבים הדברים, דהרי כבר ראינו דהתוס' בביצה בתרוצם הראשון עמדו לחלק בין שבת ליו"ט לגבי ענין החזרת מנורה דבשבת אפילו ברפוי אסור וביו"ט דקיל טפי שרי להחזירו ברפוי, וכאמור הרמב"ם ס"ל נמי להאי חילוקא. וממילא לפ"ז י"ל דבשבת אסרינן אפילו רק לטלטל המנורה שמא תיפול מידו, ויבוא להחזירה בתקיעה בחוזק דאיכא בהכי איסורא דאוריתא, משא"כ ביו"ט ליכא האי חששא דבהיות ומותר להחזירה ובלבד שלא יתקענה, היות והוא מוזהר ועומד להחזירה רק ברפיון אין חשש שישכח ויתקע, משא"כ בשבת שאינו מוזהר בכלום יש חשש שאם יבוא להחזירה יתקענה בחוזק ולהכי גזרו בו בענין טלטול המנורה. וק"ל.

הן אמת, דבביאור זה דרוצים אנו לבאר דס"ל להרמב"ם, דהא דאסור לטלטל המנורה גזירה שמא תיפול ויחזירנה, דלא הוי כעין גזירה לגזירה משום, דהחשש הוא שמא יחזירנה בתקיעה דבכה"ג איכא איסור דאוריתא גם להרמב"ם, (עי' שו"ת אבני נזר חאור"ח (סי' ריא, סוף אות ח), יעו"ש). הנה יש להעיר בזה מלשון הרמב"ם שכתב (בפכ"ו, דשבת, הי"א) מנורה של חליות בין גדולה בין קטנה אין מטלטלין אותה שמא "יחזירנה" בשבת, דלפי האמור הו"ל שמא יחזירנה בתקיעה, דבכה"ג הוא דאיכא למיחש, אבל אחזרה בעלמא מאי הוי דאין זה אלא מדרבנן. עי' היטב בלשון הרמב"ם פכ"ב דשבת (הלכה כו). ולפי דברינו הו"ל למימר כי הא דכתב (בפכ"ב, הכ"ה) התוקע חייב משום בונה לפיכך כל הדלתות המחוברות לקרקע לא נוטלין ולא מחזירין גזירה "שמא יתקע". והן אמת דראיתי בחזו"א חאור"ח (סי' נ, אות י) ד"ה ובר"מ וכו' שעמד להעיר בדברי הרמב"ם (פכ"ב, הכ"ו) שכתב ואין מחזירין מנורה של חליות ולא כסא המפוצל וכו' וכיוצא בהן מפני שנראה כבונה, דמדוע נקט האי לישנא מפני שנראה כבונה הו"ל למימר "שמא יתקע", ולא ישב, ע"ש. והערה זו תיכון נמי הכא דמדוע סתם הרמב"ם דבריו דאין מטלטלין המנורה שמא יחזירנה, הו"ל למימר שמא יתקענה, ואולי זהו כוונתו במש"כ שמא יחזירנה, והיינו בתקיעה, וצ"ב. ועי' היטב בשו"ת אבני נזר חאור"ח (סי' ריא, סוף אות ח), ע"ש היטב. [וראה גם בראש יוסף בחי' עמ"ס שבת (מו, ע"א) ד"ה ובדברי, שג"כ עמד בהערה זו דלכאורה מדוע אסור לטלטל המנורה, שמא תיפול ויחזירנה הרי הו"ל גזירה לגזירה, והביא לישב דכולהו חדא גזירה היא, יעו"ש].

ומדברי הרמב"ם הנ"ל (פכ"ב, דשבת, הכ"ו) שכתב שם, ואין מחזירין מנורה של חליות וכו', מפני שנראה כבונה, ואם החזיר פטור שאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים. יש להתבונן ג"כ בתרוץ הראשון, אשר רצינו לבאר דהא דס"ל להרמב"ם דאסור לטלטל המנורה שמא תיפול ותתפרק וכו', דמיירי במנורה שצריך אומן להחזירה דבכה"ג איכא משום בנו"ב. וא"כ לכאורה הכא חזינן דהרמב"ם כותב דאם החזיר המנורה פטור, דמשמע דלא הוי אלא מדרבנן, וקשה לחלק ולומר דהכא מיירי במנורה שא"צ אומן בחזרתה ולהכי הוי מדרבנן, והתם (בפכ"ו, הלכה יא) מיירי בצריך אומן ולהכי הוי מדאוריתא, דמאי שנא. וק"ל.
למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi