למעלה
ה איברא דהנה אולי יש לומר, דבהיות והדרך הוא שמידי פעם בפעם, פותחים את ההברגה הזאת של צינור הגאז כדי להוציא מיכל ישן שנתרוקן מפני חדש, א"כ נמצא שבנין זה שעושה עתה ביו"ט כלומר הברגת צינור הגאז למיכל, אינו בנין של קבע, וכן נמי מה שפותח מתחילה את הצינור מע"ג המיכל שנתרוקן אינו סתירת בנין של קבע. והנה בגמ' דביצה (לב, ע"ב) אמרינן, אמר רב נחמן אבנים של בית הכסא מותר לצדדן ביו"ט (אבנים גדולות שמצדדין אותן להיות כמין מושב חלול, ויושבין עליהם בשדות במקום המיוחד לביה"כ - רש"י). איתיביה רבה לרב נחמן אין מקיפין שתי חביות לשפות עליהן את הקדירה, א"ל שאני התם משום דקא עביד אהלא (שיש לו גג אבל הכא ליכא גג - רש"י). א"ל רבה זוטא לרב אשי אלא מעתה בנה איצטבא ביו"ט (כסא של בנין לבנים וטיט - רש"י). א"ל רבה זוטא לרב אשי אלא מעתה בנה איצטבא ביו"ט (כסא של בנין לבנים וטיט - רש"י), דלא עביד אהלא הכי נמי דשרי, א"ל התם בנין קבע אסרה תורה בנין עראי לא אסרה תורה, וגזרו רבנן על בנין עראי משום בנין קבע. והכא משום כבודו לא גזרו ביה רבנן. ע"כ. ופרש"י בנין עראי, שאינו להתקיים. והכא גבי בית הכסא משום כבוד הבריות לא גזור. ויש להתבונן בפשט דברי הגמ' הללו דאמרינן דבנין עראי לא אסירא מדאוריתא, דלכאורה מפשט הדברים משמע, דבנין עראי היינו כל אשר בניתו אינה יציבה וחזקה הראויה להתקיים ימים רבים, ולכאורה זהו ג"כ כוונת רש"י שכתב בנין עראי, שאינו להתקיים. אולם מאידך גיסא י"ל ג"כ דהכוונה היא במש"כ רש"י שאינו להתקיים, דהיינו, שבאמת הבנין מצד עצמו הוא חזק ויציב בנין עדי עד, אלא שבדעתו של הבונהו המעמידו על תילו שלא להשאירו כך לאורך ימים, אלא דעתו לפרקו ולסותרו, והיינו דקאמר רש"י שאינו להתקיים, דאין הכוונה שמצד עצם מהות בניתו איו מתקיים, אלא מצד מחשבת עושהו, והוא כעין אשר מצאנו כיוצ"ב בגמ' דשבת (עד, ע"ב) בענין הקושר והמתיר, דאף בקושר קשר חזק ואמיץ אין בו חיוב כל שקשרו ע"ד להתירו, [ופליגי בה האחרונים אם דבר זה תליא בדעתו של הקושר, או שרגילות הקשר הזה הוא ע"מ להתיר, עי' בביאור הלכה (רס"י שיז) ד"ה הקושר וכו', דעמד להעיר על דעת הט"ז שכתב דזה תלוי בדעתו של הקושר. ע"ש. וכבר הארכנו בזה בס"ד במקום אחר, וא"צ לכפול הדברים].

ועי' בשו"ת חתם סופר (חאור"ח, סי' עב), אשר הביא שם את דברי הנודע ביהודה במהדו"ת (חאור"ח, סי' ל) שכתב בענין פתיחת מטריה בשבת, דאיכא למיחש ביה מאיסור חטאת, אולם החת"ס שם עמד להעיר ע"ז, דהרי בירושלמי (פ"ז, דשבת, סוה"ב) אמרינן, מה בנין היה במשכן שהיו נותנים קרשים ע"ג אדנים, ופרכינן ולא לשעה היה, א"ר יוסי מתוך שהיו נוסעים וחונים עפ"י הדיבור כמי שהיו חונים לעולם. אר"י ב"ר בון מכיון שהבטיחן הקב"ה להכניסן לארץ כמו שהוא לשעה, הדא אמרה בנין לשעה בנין, מן הצד בנין וכו', ומדברי הירושלמי הללו חזינן דכל שהוא בנין לשעה, כלומר שהוא עשוי מתחילה לבנותו ולסותרו כל שעה כמו שהיה במשכן פליגי בה אמוראי, למ"ד מתוך שהיו חונים ע"פ הדיבור הו"ל כבנין עולם א"כ ממילא כל שהוא בנין לשעה לאו בנין הוא. ולמ"ד כיון שהבטיחן וכו' הו"ל בנין לשעה ובנין לשעה בנין הוא, וכיון דאשכחן סתמא דתלמודא דידן בפרק במה מדליקין (לא, ע"ב) גבי מפני שהוא עושה פחם, דאמר גבי סותר ע"מ לבנות במקומו, דכיון דכתיב עפ"י ה' יחנו כמקומו דמי, ולא דחי ליה, ש"מ הכי קיי"ל, כלומר כמ"ד דהמשכן היה בנין עולם כיון שהיו חונים ע"פ הדיבור, וממילא כל שהוא לשעה לא הוי בנין, ע"ש. ומהא חזינן דהחת"ס ס"ל דאף בנין שהוא מצד עצמו חזק ויציב ורק שבדעתו לסותרו, דחשיב ליה כבנין עראי דלית ביה משום בונה.

וראה גם בפי' המשניות תפארת ישראל (בכלכלת שבת, בענין אוהל קבוע אות ב, דף ו, ע"ב), אשר הביא שם את דברי רש"י בביצה הנ"ל (לב, ע"ב) וביאר בדבריו בפשיטות במש"כ בנין עראי, שאינו להתקיים. דמיניה משמע דס"ל דכל שעתיד לסותרו, אע"ג שמעצם בנייתו הוא חזק חשיב כאהל עראי. והביא את דברי הירושלמי הנ"ל (פ"ז, דשבת, סוה"ב) דחזינן מהתם דס"ל דבנין עראי כה"ג אית ביה משום בונה, דאמרינן מדהבטיחן הקב"ה להכניסן לארץ בנין לשעה הוא, וש"מ בנין לשעה חייב, דכל שהבנין הוא חזק מצד עצמו, אע"ג שדעתו לסותרו איכא ביה משום בונה, עכ"פ צ"ל דרש"י ס"ל כיון דבגמ' דביצה לא מקשינן על מה שאמרה הגמ' בנין לשעה אינו מן התורה, כדמקשינן בירושלמי מדהבטיחן וכו' אלמא בנין לשעה בנין וכו', וכדבאמת מקשינן בבבלי לענין קשירה (בשבת עד, ע"ב), ע"כ צ"ל דבבבלי לא חש להאי סברא כיון שהבטיחן הקב"ה, ועכ"פ לא הבטיחן מתי יכניסם, ובאמת הרי לבסוף נשארו במדבר ארבעים שנה. ומה גם די"ל דאף לפי הירושלמי כל שהוא פחות מח' או ט' ימים אפי' בנין לשעה לא הוי, רק בנין עראי וכבסוכה דאמרינן כיון דהוי ז' ימים הוי בנין עראי. ע"ש. [וראה גם בפני יהושוע בביצה (יב, ע"א) שעמד להקשות שם דלפי מאי דאמרינן ביו"ט מתוך שהותר לצורך הותר נמי שלא לצורך, א"כ מדוע פסק הרמב"ם דבונה ביו"ט חייב מלקות, ואמאי הרי שייך בנין באוכל נפש במגבן, וכמש"כ הרמב"ם להדיא בהלכות שבת דמגבן חייב משום בונה, א"כ נימא מתוך וכו' ויהיה מותר ג"כ לבנות ביו"ט שלא לצורך אוכל נפש. והאריך לפלפל שם ליישב קושיא זו, וסוף דבר העלה דנראה לו לומר, דהא דאמרינן מגבן חייב משום בונה, היינו דוקא במגבן לאוצר לייבש להצניע לימים רבים, דבכה"ג מכיון לעשותו כמו בנין למען יעמדו ימים רבים, משא"כ בעשיית גבינות שהותר ביו"ט, ע"כ היינו לאכול לאלתר וא"כ בכה"ג לא שייך ביה בנין כלל ולא גרע מבונה ע"מ לסתור דפטור. וא"כ לפ"ז לא מצינו שמותר בנין לצורך. וסיים שם, ולדעתי ברור הוא לחלק בכך אלא שלא מצאתי לשום פוסק או איזה מפרש שמחלק בכך, עכת"ד, ע"ש. וראה גם בדבריו בחי' לשבת (ד"ה, ע"א) תוד"ה והרודה, ע"ש]. וראה גם בפתח הדביר (רסי' שטו, סק"א) ד"ה מיהו מתלמודא, שכתב שם דאע"ג דמדברי הירושלמי (הנ"ל), דאמרינן הדא אמרה בנין לשעה בנין, מבואר דעת הירושלמי דבנין לשעה חשיב בנין להתחייב חטאת בשבת. מ"מ מתלמודא דידן (בשבת נה, ע"ב) משמע דס"ל דלא כירושלמי, דבנין לשעה לא חשיב בנין, דאמר רבא התם דגלי מדבר קאמרת כיון דכתיב בהו עפ"י ה' יחנו ועפ"י ה' יסעו כמאן דקביע דמי, ופרש"י חשובה היא חנייתן להיות נידונת קבע, ומדלא דחי כדחיית הירושלמי מכיון שהבטיחן וכו' חשיב עראי. ש"מ דלא ס"ל לתלמודא דידן דבשביל ההבטחה נידונת חנייתן עראי, ושכן מבואר מדברי הרב מגילת ספר (בלאוין, דף יא, ע"ב) שכתב שם, דיש בזה מחלוקת בין ב' התלמודים, והביא שם ג"כ את דברי החת"ס הנ"ל שכתב, דלתלמוד דידן קיי"ל בנין שחייבים עליו היינו דוקא בנין קבוע שאינו עשוי לשעה, ומתורף דבריו של פתה"ד שם מבואר, שלזה הוא מסכים לדינא דבנין לשעה לא חייב עליו מדאוריתא, ע"ש. וראה גם בדברי הגר"י נטנזון בשו"ת שואל ומשיב מהדורא רביעאה (ח"ג, סי' כה) וכן בחלק ב, (סי' מב), דמבואר ברבריו נמי דס"ל דבנין לשעה לא הוי בנין. ועמד לחלוק שם על הישועות יעקב [אשר הבאנו דבריו לקמן] שכתב, דכל שאינו סותרו באותו היום חייב עליו משום בונה, דלא היא, כי אנן קיי"ל דרק בבנין קבע חייב עליו. וראיה לזה דהא אנן קיי"ל דבעינן סותר ע"מ לבנות במקומו כמש"כ הרמב"ם (בפ"י, דשבת, הט"ו) והרי בשבת (לא, ע"א) הקשתה ע"ז הגמ', דבמשכן לא היה סותר ע"מ לבנות במקומו, ומשני כיון דכתיב ע"פ ה' יחנו, הוי כבונה במקומו. וממילא נמצא דהבבלי ס"ל כהאי מ"ד דיליף מהאי קרא, ולהאי מ"ד חשיב המשכן כבנין עולם ולא בנין לשעה, ע"ש בדבריו שהאריך בזה. יעו"ש.

ושו"ר בשו"ת אבני נזר חאו"ח (סי' ריא, אות יט), ומצאתי בדבריו שג"כ הביא את דברי רש"י בביצה הנ"ל, שפירש דבנין עראי, שאינו להתקיים, וכתב האבני נזר דצ"ל בפשטות דכוונתו של רש"י היא, שאין דעתו וכוונתו שיתקיים ודעתו לסתרו, ובודאי שאין הפירוש שעומד להסתר מצד עצמו, דהא בגמ' קאמר דבר זה על אבנים של בית הכסא, דמותר לצדדן ביד. משום דמדאוריתא מותר כיון דהוי בנין עראי, ובודאי אם יניחם במקומם לא יסתרו מאליהם. והכי דייק נמי לישנא דרש"י שאינו להתקיים, ולא קאמר שאינו מתקיים. אלא שהמשיך שם האבנ"ז והקשה ע"ז, מהא דאמרינן בגמ' שבת (מז, ע"א), דהמחזיר מטה של טרסיים חייב חטאת, ופרש"י טרסיים הולכים מעיר לעיר למלאכתן, ונושאין עמהם מטות של פרקים. וא"כ הרי דעתן לפרק בשעה שילכו לעיר אחרת וחזינן דאיכא ביה משום בנין. אולם כתב ליישב ע"פ דברי הרשב"א בשבת (קב, ע"ב) שכתב, דאע"ג דאין בנין וסתירה בכלים, מכל מקום כלי שצריך אומן בחזרתו איכא ביה משום בונה. דכיון שנתפרק ואין הדיוט יכול להחזירו בטל שם כלי מיניה לגמרי, וכשמחזירו חשיב ליה כעושה כלי חדש. והכ"נ להיפוך כלי שלם ודעתו לפרקו, אם צריך אומן לפרקו חשיב עתה בנין קבע, ואח"כ שמפרקו מילתא אחריתא הוא, ולא בטל מיניה שם קבע מתחילה. ולכן במשכן שבודאי היה צריך עבודה גדולה לסתרו נחשב בנין, וה"ה במחזיר מטה של טרסיים, דכתבו התוס' ריש הבונה דחייב משום בונה, היינו מפני שצריך חיזוק ואומנות להחזירו, וה"ה לפרקו. ע"כ לא אכפת לן בדעתו לסתרו. וכי מחלקינן בין קבע לדעתו לסתרו, היינו ברפוי שאין צריך עבודה ואומנות לסתרו. ע"ש במה שהאריך בזה. וא"כ חזינן מזה, דהאבנ"ז עומד לחלק דכל דבר שצריך אומנות בפירוקו אע"ג שמעיקרא בנאו ע"ד לסתרו לא חשיב כבנין עראי, אבל אה"נ בנין שקל לסותרו, כל היכא שבנאו מעיקרא ע"ד לסותרו, אע"ג שבנין זה מצד עצמו הוא חזק ויציב ויכול לעמוד על תילו, חשיב ליה כבנין עראי דלא חייב עליו מדאוריתא. ובאבנים של בית הכסא להכי אמרינן בגמ' דביצה דהוי בנין עראי כיון שבקל יכול לסתרם. [ואיברא דלפי דבריו אלו של האבנ"ז, יש לחזק את הישוב הנ"ל בדברינו של מו"ר בשו"ת יבי"א ח"ג (חאור"ח, סי' כא, אות ו) במה שכתב ליישב את קושייתו של התהילה לדוד על דברי הט"ז והמג"א, שהתירו לפתוח ולסגור הברגת כלי שדרכו הוא לפותחו ולסוגרו, מהא דאמרינן בגמ' שבת (מז, ע"א) דקנה של סיידין לא יחזיר, ואם החזיר פטור אבל אסור. וחזינן דאיכא ביה איסורא אע"ג שהדרך הוא לפותחו ולסגרו. ותירץ מו"ר מרן מלכא שליט"א כי י"ל דשאני קנה של סיידין שצריך אומן לפותחו ולסגרו, אבל אה"נ כל שהדיוט יכול לעשות זאת שרי גם לכתחילה. יעו"ש. ודברי האבני נזר הנ"ל תנא דמסייע ליה למר שהרי חזינן דעמד לבאר, כי אע"ג דבנין עראי לא שמיה בנין, מ"מ שאני מטה של טרסיים דצריך אומן כדי לפרקה ולהכי איכא ביה איסורא, אע"ג שבעלמא כל כה"ג שרי אף לכתחילה משום דהוי בנין עראי שדעתו לסותרו, וק"ל].

וע"ע להגאון מהרש"ם בדעת תורה (סי' שטו, ס"א) ד"ה אסור לעשות וכו', בשם התוס' ירושלים (סי' שיג) שג"כ עמד להשיג על החת"ס מהא דשבת (מז, ע"א) במטה של טרסיים, דחזינן שאע"ג שהם מפרקים אותה מפעם לפעם כמבואר ברש"י שם, וקיי"ל דחייב, ע"ש שהניח בקושיה. אולם באמת לפי ביאור דבריו של האבנ"ז מתורץ שפיר, כמו שעמד לחלק בין דבר שאפשר לסותרו בקל, לדבר שצריך אומן בפירוקו, דכל כה"ג חשיב כבנין של קבע. [וראה עוד בזה למהרש"ם בתשובותיו (ח"ו, סי' יג), אשר נשאל שם בדבר שולחן הנעשה לצורך קריאת התורה, ויש בו ב' נקבים בקצוות, ונעשו לזה ב' חתיכות עץ לתחבם בתוך הנקבים, ועליהם מניחים את כלי הקודש (רימונים), ואחר הקריאה מוציאים אותם משם, אם מותר להוציאן ולהכניסן בשבת קודש, וכתב שם, דהיות ועשויים להוציאם ולהכניסם בו ביום ואין דעתו לבטלו שם הוי בנין לשעה, וחשיב כי הא דאיתא בשו"ע (סי' רנט, ס"ז) דמותר לסתור סתימת התנור כיון שלא נעשה לקיום. ע"ש. וראה גם בהערות הרב המגיה שליט"א שם, שעמד לדון שם בענין זה דבנין לשעה אינו בנין, עד כמה זמן נקרא לשעה, וכתב שם דאיך שיהיה בנידון זה דהמהרש"ם, שמוציאים את עמודי העץ בשבת, תיכף אחר קריאת התורה אפשר דאף הסוברים דבנין לשעה הוי בנין יש להתיר כאן אף לכתחילה. והניח בצ"ע. עכת"ד. ע"ש. וראה גם בדברי המהרש"ם (שם, סי' לה) ע"ש. וענין זה דהשאיר הרב המגיה בצ"ע דאפשר דאף לסוברים דיש בנין לשעה, (אשר נביא מדבריהם בעה"י לקמן בדברינו). אודיי אודו דכל שדעתו לסותרו בו ביום דליכא ביה משום בנין. עי' בדברי מו"ר שליט"א בשו"ת יחוה דעת (ח"ב, סי' נו), שמתורף דבריו נראה דנקיט הכי בפשיטות. שכתב שם, כי אף לדעת הפוסקים דס"ל דיש בנין לשעה מ"מ מודו דכל שעשוי לסותרו בו ביום שרי וכמו שכתב הגר"ז (בסי' שיג, סעיף כא) דלא אסרו בנין עראי אלא כשאינו עשוי לסותרו בו ביום, ומשמע מדבריו שבאופן כזה אפילו איסורא דרבנן ליכא, ושכן מתבאר כיוצ"ב בשו"ת חלקת יעקב (ח"ג, סי' קיג). ע"ש. וע"ע גם בדברי המהרש"ם בדעת תורה (סי' שא, סעיף מ), מש"כ על דברי החת"ס הנ"ל דס"ל דאוהל עראי לא שמיה אוהל וליכא ביה חיובא. ע"ש].

אולם לעומת השרפים העומדים ממעל. עי' באור שמח על הרמב"ם (פ"י, דשבת, הי"ב), אשר עמד שם על דברי החת"ס הנ"ל, וכתב, כי מלבד אשר נראה בפשטות מדברי הירושלמי הנ"ל (פ"ז, דשבת, סוה"ב) דס"ל דבנין לשעה הוי בנין, גם בשיטת הבבלי י"ל דס"ל הכי, שהרי בירושלמי (שם) אמרינן, מה קשירה היתה במשכן שהיו קושרים את המיתרים, ולא לשעה היתה א"ר ייסא מכיון שהיו חונים ונוסעים ע"פ הדיבור כמי שהוא לעולם. א"ר ייסא בר בון מכיון שהבטיחן הקב"ה שהוא מכניסן לארץ כמי שהוא לשעה וכו', ובגמ' דילן מצאנו, קשירה במשכן היכא הוי אמר רבא שכן קושרין ביתדות האהלים, קושרים, ההוא קושר ע"מ להתיר הוא. חזינא דסבר הגמ' כר' ייסא בר בון דמכיון שהבטיחן הקב"ה שמכניסן לארץ, כמו שהוא לשעה, וממילא הכי נמי סבר כן לגבי בנין, דבנין לשעה שמיה בנין. והאריך שם בעוד ראיות, להוכיח כי לעולם בנין לשעה הוי בנין, דלא כהחת"ס הנ"ל, וגם עמד לדחות את ראייתו של החת"ס במה שהביא להוכיח מדברי הגמ' דשבת (לא, ע"ב), ע"ש. וראה גם בדברי הגר"ז בשו"ע שלו (סי' שיג, סעיף כא) שכתב שם, כיסוי כלים העשויים כך בחריצים סביב, אעפ"י שמהדקין אותם בחוזק מאוד עפ"י הכלי אין בהם שום איסור, לא בנטילתן משום סתירה ולא בחזירתן משום בנין, לפי שאינן עשויין לקיום כלל רק לפותחן ולסוגרן תדיר גם בשבת עצמה "ולא אסרו בנין עראי וסתירתו אלא כשאינו עשוי ע"מ לסתרו בשבת עצמה, כמו שיתבאר בסי' שי"ד". ע"כ. [ובפשטות כוונתו למש"כ (בסי' שיד, סעיף יט), חותמות שבקרקע כגון דלת של בור שקשור בו חבל, מותר להתיר הקשר מפני שאינו קשר של קיימא שהוא עשוי להתירו תדיר. אבל אם אינו יכול להתיר הקשר, אסור להפקיע קליעת החבל או לחתכו משום איסור סתירה, שבכל דבר המחובר לקרקע יש בו בנין וסתירה אפילו אינו בנין גמור. בד"א כשהדלת עשויה שם לקיום ע"מ שלא להסירה בשבת, אלא כשרוצה לפתוח הבור מתיר הקשר ופותח הדלת, אבל אינו מסירה משם לגמרי אלא היא קבועה שם לאיזה זמן. אבל אם אינה עשויה לקיום כלל אין בה משום סתירה לא בהפקעת החבל או חתיכתו ולא אפי' בהסרת הדלת עצמה, אא"כ היא סובבת על צירה והוא שומט הציר מחורו כמ"ש בסי' שיג, ומטעם זה מותר להסיר הדף שמשימין לפני התנור ושורקין אותו בטיט מער"ש כמש"כ בסי' רנט מפני שאינו עשוי לקיום כלל אלא ע"מ להסירו בשבת, ע"כ]. וא"כ מתורף דבריו של הגר"ז מתבאר, דהוא ס"ל דלא חשיב בנין עראי אלא דוקא בגוונא שדעתו לסותרו באותו היום, הלא"ה לא. וראה גם בישועות יעקב חאור"ח (רס"י שטו, סק"א) שג"כ מבואר בדבריו דבנין לשעה אם אינו סותר אותו באותו היום הוי בנין, ורק היכא דסותרו בו ביום חשיב בנין עראי. ע"ש. וראה עוד בדברי החזו"א בהל' שבת (סי' נ, אות ט) ד"ה וכן, דמבואר בדבריו שם דס"ל נמי דבנין לשעה הוי בנין. שכתב שם, דהמתלמד להשחיז סכין של שחיטה, שמעמיד את הסכין לשחוט בו. אע"ג שבדעתו לפוגמו תיכף אחר השחיטה חשיב בונה, דבנין לשעה חשיב בונה, וכן נמי מחייב שם בהדלקת חשמל משום בונה אע"ג דהוי לשעה. ע"ש בדבריו.

וגם מצאתי בס' דברי יחזקאל (סי' ד, אות ו, בהגהה), שכתב שם, דאין לומר דלדעת הבבלי בנין לשעה לא הוי בנין דהרי אמרינן בגמ' דשבת (צה, ע"א) דגודלת חייבת משום בונה לר"א, אף דהוי רק לשעה, ואפילו רבנן לא פליגי, אלא מטעם דאין דרך בנין בכך, כמבואר בסוגיא שם, ע"ש. [הן אמת דהיא גופא י"ל, דהא דפליגי רבנן עליה ואמרי דאין דרך בנין בכך, היינו משם שעומדים לסתירה והוי בנין לשעה, ומשו"ה לא חייב בכה"ג מדאוריתא. ושו"ר בס"ד בשו"ת רב פעלים למרן הגרי"ח ז"ל ח"א (חאור"ח, סי' יט) ד"ה ועוד, שמבין בתרי אמרותיו שם, נמי מתבאר הכי, דכתב שם פשט לבאר את דברי הגמ', דטעמא דרבנן הוי משום דעומדין לסתירה. והביא שם נמי כי בענין זה דהגודלת שערה הרמב"ם פסק כרבנן, וכן נראה שהיא דעת מרן, ע"ש. ועכ"פ לפי זה מיושבת הערתו של הדברי יחזקאל. ודו"ק]. וראה גם בס' קצות השולחן להגר"ח נאה (סי' קיט, בבדי השולחן סק"ט), שהביא שם את דברי "התפארת יעקב" במשניות על כלכלת השבת, אשר הביא ראיה מהגמ' בסוטה (מא, ע"א) דאסרינן התם בנין בימה ביו"ט, והרי הוא בנין לשעה, אלמא דאסור מהתורה. דאם אסור מדרבנן הרי אין שבות במקדש. אולם הגר"ח נאה שם, עמד להעיר ע"ז דהרי בגמ' דערובין (קב, ע"א) אמרינן, לגבי החזרת צירים והעליון לכאן ולכאן לא יחזיר גזירה שמא יתקע. ופרש"י שם, דבמקדש מותר דלא גזרינן שמא יתקע דאין שבות במקדש. והתוס' שם חולקים וכתבו. דשבות גדולה כזו לא התירו במקדש. וחזינן דלדעת התוס' גזרו במקדש שבות לגבי בנין גזירה שמא יתקע, וא"כ אפשר לפ"ז דגם בנין לשעה אסרו במקדש גזירה משום בנין קבע, ואין ראיה מהגמ' דסוטה הנ"ל, כי שוב י"ל דבעלמא בנין לשעה הוי דרבנן. וגם לרש"י דס"ל דבענין החזרת צירים לא גזרו, מ"מ אפשר דשבות אוהל גזרו, דבנין אוהל חמיר טפי מבנין מחיצות, כמבואר בביצה (ל, ע"ב), עכת"ד, ע"ש. וראה עוד בס' תהלה לדוד (סי' שטו, סקט"ז) ובשו"ת מחנה חיים ח"ג (חאור"ח, סי' כג) ועוד, שעמדו לבאר כי הלכה כדברי הירושלמי דבנין לשעה הוי בנין, ע"ש. וראה גם בס' שביתת השבת בפתיחה (דף ח, ע"א), אשר הביא שם את דברי פתח הדביר הנ"ל שכתב לדייק דתלמודא דידן פליג על הירושלמי, וס"ל דבנין לשעה לא הוי בנין. וכתב ע"ז כי לעולם י"ל דתלמודא דידן ס"ל דהוי בנין. כי הא דאמרינן בשבת (עד, ע"ב) קשירה במשכן היכי הואי, אמר רבא שכן קושרין ביתדות אהלים, ופריך קושרין, קושר ע"מ להתיר הוא, אלא אמר אביי וכו', ומזה מבואר להדיא דהקמת המשכן נחשב לשעה כסברת הירושלמי הנ"ל, וסיים שם, ופלא על האחרונים הנ"ל שלא העירו מהגמ' הזאת, ע"ש. אולם באמת לפי מאי דחזינן לעיל כי האור שמח (פ"י, דשבת, הי"ב), כבר עמד להביא ראיה זו להוכיח כי באמת גם הבבלי ס"ל דבנין לשעה הוי בנין.

הן אמת כי ראיתי בס' משנת יעקב על הרמב"ם (פ"י דשבת, הי"ב, אות ז - ח), אשר עמד שם להשיב על ראייתו זו של האור שמח, כי לעולם אפשר לומר דאין ראיה מדברי הגמ' הללו דשבת (עד, ע"ב). לפי דברי הביאור הלכה (ברס"י שיז) אשר פליג שם על הט"ז שכתב דקשר שאינו של קימא תלוי בדעתו של הקושר, דאפילו אם הקשר מצד עצמו הוא של קימא, אם דעת הקושרו להתירו מקרי קשר שאינו של קימא. אולם המ"ב ס"ל, דאין מתחשבין בדעת הקושר כלל, אלא בצורת הקשר. שכל קשר שדרכו של עולם לעשותו בקביעות לא אזלינן בתר מחשבתו, שדעתו להתירו. ומעתה האי דאמרינן בגמ' דשבת הנ"ל ההוא קושר ע"מ להתיר הוא, אינו מפני שכן היתה דעת הקושרים אלא הפי' הוא שמאחר והיו צריכים לנסוע ע"פ ה', א"כ מתחילה היו עושים קשר כזה שאינו של קיימא, אלא קשר שיוכל להתירו, ורש"י פירש שם, קושר ע"מ להתיר, וכה"ג פטרינן ליה לקמן דתנן כל קשר שאינו של קיימא אין חייבין עליו. ומעתה אין ראיה מכאן מענין של קשירה לענין בונה, כי לעולם י"ל דבבונה שעצם הבנין היה קבוע ורק מחשבת הבונה היתה לשעה, כיון שהבטיחן הקב"ה להכניסן לארץ דס"ל לחד מ"ד, דמשום הכי הוי עראי. בזה הוא דס"ל לאידך כיון שהיו נוסעים וכו' ע"פ הדיבור כמי שהוא לעולם. דהיינו שבשעת הבנין חשבו להשאירו כך, כיון דחיכו לדיבור חדש שיאמר להם לנסוע ועד אז לא נסעו. משא"כ לגבי קשר מאחר דידעו שיסעו ע"פ ה' לכן לכתחילה עשו את הקשר שאינו של קימא, רופף שיוכלו להתיר. וא"כ בכה"ג לכו"ע אין הקשר נחשב כקשר גמור שחייב עליו בשבת, ומשו"ה סתמא הגמ' בשבת ההוא קושר ע"מ להתיר הוא. ומשא"כ בבונה דעצם הבנין היה קבוע וחזק. ולפ"ז אין ראיה מכאן דס"ל לבבלי דבנין לשעה הוי בנין, ושפיר י"ל כדברי החת"ס דבנין לשעה לא הוי בנין, עכת"ד. ע"ש.

ואם כנים הדברים, לפ"ז אולי יש לבאר נמי את דברי הרב פתח הדביר שעומד בשיטת החת"ס, דמשו"ה לא נגע בדברי הגמ' דשבת הנ"ל (עד, ע"ב) בענין קשירה, דדילמא ס"ל כסברת המשנ"ב וא"כ צ"ל הקשרים שנעשו במקדש היו קלושים ורופפים, דכל כה"ג לכו"ע לא חשיב כבנין עולם משא"כ בבונה שהיה במשכן. וק"ל. ועי' היטב בדברי פתה"ד (רס"י שיז, סק"א) מש"כ על דברי הט"ז הנ"ל, וצ"ע. [וע"ע בדברי הרמב"ם (פכ"ב, דשבת, הכ"ז) שכתב שם, העושה אוהל קבוע חייב משום בונה, לפיכך אין עושין אהל עראי לכתחילה, ולא סותרין אהל עראי גזירה שמא יעשה או יסתור אוהל קבוע. ואם עשה או סתר אהל עראי פטור. ע"כ. ודברי הרמב"ם הללו אפשר להשיאם לב' פרושים, מאי כוונתיה דמר דאהל עראי הוי דרבנן, דלפי החת"ס יש לבאר את דברי הרמב"ם דכוונתו לבנין שאע"פ שמצד עצמו הוא חזק ויציב רק שדעתו לסתרו ממילא הוי אהל עראי, אולם לפי דברי האו"ש ודעימיה הפשט בדברי הרמב"ם הוא דאוהל עראי היינו שמצד עצמו הוא רעוע ומט ליפול ומשו"ה הוי מדרבנן. ועי' במשנת יעקב על הרמב"ם (פ"י, דשבת, הי"ב, אות י), ובנו"ב מהדו"ת (חאו"ח, סי' ל) מש"כ בזה בלשונם של הרמב"ם והרי"ף, ע"ש]. וראה עוד בזה בענין בנין לשעה בדברי מו"ר שליט"א בשו"ת יחוה דעת ח"ב (סי' נו) [ומה שמצויין שם על דברי השואל ומשיב מהדורא רביעאה, ח"ג סי' כח - הוא ט"ס וצ"ל סי' כה] וראה עוד שם (סי' מג), ע"ש. וראה גם בס' יסודי ישורון מער' טל מלאכות ח"א (עמ' 207 והלאה), במש"כ בענין זה, ע"ש. וראה נמי בדברי הגאון רצ"פ פראנק בשו"ת הר צבי חאור"ח ח"א בהררי בשדה (דף רפד, ע"א) וראה גם בטללי שד"ה (שם, הערה 3) ע"ש. ועי' ג"כ מש"כ בזה בס' שערים המצויינים בהלכה ח"ב (סי' פ, אות סה), ע"ש. וגם בס' משנת יעקב רוזינטל על הרמב"ם (פי', דשבת, הי"ב) במה שג"כ עמד לפלפל בזה, ע"ש. וראה גם בס' ברכת השבת (סי' שיג, דף קכה) במה שעמד לפלפל בדברי האחרונים בזה, ע"ש. ולא עט האסף. וע"ע בשו"ת גור אריה יהודה חאור"ח (סי' קלה) שבא בארוכה על דברי הט"ז הנ"ל שכתב, דאיכא איסור חטאת להוציא את החלונות והדלתות ולהכי אסור לסלקם גם ע"י עכו"ם משום שבות. דאין לומר דחייב חטאת כיון שהם עשויים להוציא ולהכניס, אלא דאם אינו רגיל בזה בכל יום, יש בזה איסור דרבנן שמא יתקע. אבל ברגיל לעשות כן בכל יום, דמי למש"כ הגה (סי' שח, סעיף טז) בספסל שנשמט אחד מרגליו דאסור לטלטלה גזירה שמא יתקע, אבל אם כבר ישב עליה פ"א קודם השבת מותר, דכיון שכבר ישב עליה פ"א בלא רגל שוב לא יתקע, כמו שביאר כך המג"א, והכ"נ בזה וליכא בכה"ג אפילו איסור דרבנן, ע"ש, וראה גם בדברי המהרש"ם בדעת תורה (סי' שח, סעיף ט), ע"ש.
למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi