למעלה
ו ומעתה למאי דחזינן, דטובא מהפוסקים ס"ל דבנין לשעה לא הוי בנין מדאוריתא, הנה יש לומר בנידון דידן, דיהיה מותר לפרק את צינור הגאז מע"ג המיכל שנתרוקן ולהרכיבו ע"ג המיכל המלא, כי כאמור בניה וסתירה זו הוי בניה וסתירה של עראי, שהרי הדרך הוא תמיד שמפרקים ומרכיבים את הצינור הזה, וחשיב בנין לשעה. וי"ל דהוי כי הא דהביא הבית יוסף בהל' שבת (סס"י רנט) ד"ה טמן וכו', את דברי שיבולי הלקט שכתב, יום טוב שחל להיות בע"ש היה מקפיד רבי יהודה בר נתן שלא להטמין באבנים, דס"ל דאסור דהוי כמו בנין. והר' בנימין אומר דאין להקפיד, שלא אסרה תורה אלא בנין קבע, כדאמר רב נחמן ביצה (לג, ע"א) אבנים של בית הכסא מותר לסדרן בשבת, דבנין עראי לא אסרה תורה וגזרו רבנן עראי משום קבע. והכא משום כבודו לא גזרו, הכ"נ י"ל משום כבוד שבת לא גזרו. עכ"ל. ע"ש. ומעתה דחזינן דה"ר בנימין ס"ל שכשם שאמרינן בגמ' דביצה (שם) דלא גזרו רבנן על בנין עראי משום כבודו של אדם שצריך להפנות וכו', דהכי נמי דלא גזרו משום כבוד שבת, ולהכי שרי להטמין ביו"ט שחל להיות בער"ש, את תבשילי שבת באבנים, דהוי בנין עראי. א"כ י"ל נמי לענין דידן, אע"ג שצריך לפרק ולחבר את מיכל הגאז לצינור דהו"ל בנין עראי, שרי כיון שעושה כן לצורך תבשילי יו"ט, והו"ל כבוד יו"ט שיהיה לו תבשילים לסעוד בהם. והא אמרינן דמשום כבודו וכבוד שבת לא גזרו, והכ"נ משום כבוד יו"ט לא גזרו. [כי בפשטות אין לומר דדוקא משום כבוד שבת שרו, דהרי אבוה דהאי כבוד הוא מענין הנפנה לביה"כ וכו', א"כ ממילא אם משום האי כבוד התירו, כבוד יו"ט נמי לא גרע מיניה, ובפרט שיו"ט הוי כשבת כמתבאר מדברי הגמ' דמנחות (סה, ע"ב), וראה גם בדברי רש"י בביצה (יז, ע"א) ד"ה דלמקני שביתה בשבתא לא, ופרש"י לא דוקא שבתא נקט אלא יו"ט קרי שבתא וכו'. וראה גם בשו"ת מהרש"ם (ח"ג, סי' ה) אשר הביא שם את דברי האור זרוע (הל' שחיטה פ"ג סי' שסג) בשם הגאונים, והרדב"ז (ח"ב, סי' תשצו) שכ' דהמחלל יו"ט הוי כמחלל שבת לכל הדברים. ע"ש. וראה בס' שערים המצוינים בהלכה (ח"ב, סי' עב, אות ג) שהביא שם את דברי הבית שמואל באבהע"ז (סי' קכג, סק"ח) והח"מ (שם, סקי"א) דלא מבואר הכי. ע"ש. אומנם מ"מ לגבי כבוד ועונג בפשטות שבת ויו"ט שוים הם, כמבואר בלשון מרן בהל' יו"ט (סי' תקכט, ס"א) שכתב שם, מצות יו"ט לחלקו חציו לביהמ"ד וחציו לאכילה ושתיה. ולא יצמצם בהוצאת יום טוב. וצריך לכבדו ולענגו כמו בשבת. ומקורו ברוך מדברי המרב"ם (פ"ו, דיו"ט, הלכה טז) שכתב שם, כשם שמצוה לכבד שבת ולענגה כך כל ימים טובים שנאמר לקדוש ה' מכובד, וכל ימים טובים נאמר בהם מקרא קודש, וכבר בארנו הכיבוד והעינוג בהלכות שבת וכו'. ע"ש. וראה גם בדברי ביאור הגר"א בשו"ע (שם, אות ג), וראה גם בחי' החת"ס בביצה (מ, ע"א) ד"ה פצעילי תמרה, דעמד בקושיא דא"כ דיו"ט אקרי עונג א"כ יקבע למעשרות. ע"ש, ובדברי שער המלך הל' מעשרות (פ"ה, הכ"ב) ע"ש. וראה גם בדברי הגרע"א (בהשמטות, סי' א), ע"ש. ואכמ"ל בזה. וראה גם בדברי הרב כף החיים (סי' תקכט, סק"ד) אשר הביא שם את דברי הזוה"ק פר' פנחס (דף רמד, ע"ב) דמבואר התם, דגם ביו"ט יש בחינת נשמה יתירה. ע"ש. ומכל הלין חזינן דשפיר כבוד שבת ויו"ט בחדא מחתא מחתינהו, וממילא אם משום כבוד שבת אמרינן דשרינן בנין עראי, ה"ה ביו"ט י"ל כן. ומה עוד כי באמת בלשונו של רש"י בביצה שם (לב, ע"ב) מבואר דהאי כבודו דאמרינן, והכא משום כבודו שרו רבנן, היינו כבוד הבריות. שכתב שם בד"ה והכא, גבי בית כסא משום כבוד הבריות לא גזור. אומנם הנה הרא"ש בפסקיו לביצה שם (פ"ד, סי' י) כתב, והכא משום "כבוד יו"ט" לא גזרו ביה רבנן, ע"ש. ומבואר בדבריו דמיסב את ענין הכבוד על היו"ט, דמשום כבוד יו"ט התירו בנין עראי. ועי' בדברי הקורבן נתנאל (שם, אות ד) שכתב דגירסת הרי"ף היא משום כבודו לא גזרו, ונראה שמפרש כפי' רש"י, דהיינו משום כבוד הבריות, ע"ש. וראה גם בדברי המעשה רוקח על הרמב"ם (פ"ד, הי"ג), שעמד על גירסת הרמב"ם שם שכתב, ומשום כבודו לא גזרו, דמשמע דר"ל משום כבוד הבריות וכדפרש"י. אומנם עדין אפשר לפרש כדמפרש הרא"ש משום כבודו דיו"ט. ע"ש. ועכ"פ לפי גירסת הרא"ש, חזינן להדיא דאף משום כבוד יו"ט התירו אוהל עראי. וק"ל].

ומרן ס"ל דלהלכה נקטינן כדעת הר"ר בנימין, דשרי להטמין באבנים ביו"ט שחל בער"ש. ודלא כהר"י בר נתן שאסר, שהרי מרן בשו"ע (סי' רנט, ס"ו) כתב, יו"ט שחל להיות בער"ש יש מי שאוסר להטמין באבנים משום דהוי כמו בנין, ויש מתירים. ע"כ. וחזינן דנקט לה מרן בלשון יש ויש, והביא את דעת הר"ר בנימין ביש בתרא, ולפי כללא דנקטינן דיש בתרא הוא העיקר, ש"מ דס"ל דכן הוא העיקר להלכה, דשרי להטמין באבנים ביו"ט שחל בערב שבת. אומנם עי' במג"א (שם, סק"י) ובתו"ש (שם, סקט"ז) ובגר"ז (שם, סעיף ו) שכתבו שם, דלכתחילה אם אפשר להטמין בדבר אחר עדיף טפי, ורק אם אין לו במה להטמין כי אם באבנים, יש להתיר כיון דהוי בנין עראי, ואינו אסור אלא מד"ס ומשום כבוד שבת לא גזרו. ע"ש. ומשמע דס"ל דרך בדיעבד במקום דא"א שרי להטמין באבנים, וראה גם בערוך השולחן להגרי"מ עפשטיין (שם, סעיף יד), ע"ש. אולם האליה רבה (שם, סקי"א) כתב, דהמנהג הוא כדברי המתירים, דבכל גווני שרי להטמין באבנים, ע"ש. וראה גם בכף החיים (שם, סקכ"ח) שציין על דבריו לעיל (בסי' יג, סק"ז), ובפשטות כוונתו למש"כ שם, כי אע"ג דקיי"ל דכל היכא דהביא מרן יש ויש דהלכה כיש בתרא, מ"מ במקום שכתב מרן יש אוסרין ויש מתירין, נקט האי לישנא משום שחושש לדעת האוסרים לכתחילה, וכן נמי במקום אשר כתב מרן סתם ויש אומרים, דנקטינן כדעת הסתם. מ"מ אם הסתם מיקל והיש אומרים מחמיר, נקטינן לכתחילה כדעת הי"א לחומרא. ע"ש. אולם עי' למו"ר מרן מלכא שליט"א בשו"ת יחוה דעת ח"ב (סי' נא, בהערה, עמוד קצג), אשר הזכיר שם את דברי הרב כה"ח הנ"ל, שבמקום אשר סותם השו"ע להקל, ואח"כ מביא סברת המחמיר דעתו לחוש לכתחילה היכא דאפשר לדעת המחמירים. והביא ע"ז מו"ר את דברי רבינו החיד"א במחזיק ברכה חיו"ד (סי' ט, סק"ב) שכתב, שדעת מרן כשסותם להקל שיש להתיר לגמרי ואפילו בהפסד מועט, ואינו חושש כלל לסברת היש אומרים. ושכ"כ עוד במחזיק ברכה שם (סי' נה, ססק"ד), ושכ"כ הגר"י עטייה בספר זרע יצחק (בקונטרס פלפלת כל שהוא, סי' יד), וכ"כ ג"כ הגאון רבי אהרון עזריאל בשו"ת כפי אהרון ח"ב (חיו"ד, סי' א) ועוד, ושכן הוא העיקר דכל היכא דהביא מרן סתם ויש, דנקטינן לכתחילה כסברת הסתם נגד היש גם במקום דהסתם מיקל. ע"ש. וראה גם בדבריו בשו"ת יביע אומר ח"ו (חיו"ד. סי' ה, אות ב) שג"כ מבואר בדבריו כיוצ"ב, דכל היכא דנקט מרן סתם ויש נקטינן כדעת הסתם לכתחילה אפילו דדעת הסתם הוי דעת המקילים, ע"ש שהאריך בזה. וראה גם בדבריו בשו"ת יבי"א ח"ד (חאור"ח סי' ז, אות ג. וסי' ט, אות ז), ע"ש, וכן נמי ס"ל למו"ר שליט"א בענין היכא דנקט מרן יש אומרים ויש אומרים דנקטינן כדעת י"א בתרא, אפילו לכתחילה, ואע"ג די"א בתרא מיקל מי"א קמא. עי' בזה בדב"ק בשו"ת יבי"א חלק ה (חאור"ח, סי' מב, אות ב) אשר הביא שם שכ"כ רבינו החיד"א במחב"ר (סי' קנא, סק"א) וכן הוא נמי שם (בסי' שכו, סק"א) שכל היכא שהביא מרן י"א וי"א דעתו להקל כסברא שניה אף לכתחילה, ואינו חושש לסברא קמיתא כלל, ע"ש. וראה גם בשו"ת יבי"א חלק ה במילואים (שם, דף שמט, סוף ע"ב) ע"ש. וממילא הכא בנידון דידן בדברי מרן הנ"ל (סי' רנט, ס"ו) יוצא, דנקטינן בפשיטות כדבריו שפסק ביש בתרא, דשרי להטמין באבנים ביו"ט שחל בער"ש, גם לכתחילה. ומה גם די"ל, דכל כי הא דנידון דידן דנקיט לה מרן את דעת האוסרים בלשון יחיד, ואת המתירים בלשון רבים, דנראה מהכי דבודאי דעתו נוטה לדעת המתירים מכל וכל. עי' בדברי הגר"ז הנ"ל (בסי' רנט, בקונטרס אחרון, אות ד) שלאחר שבגוף ההלכה (שם, סעיף ו) כתב, יו"ט שחל בער"ש אסור להטמין חמין לשבת באבנים, שאסור לצדד אבנים ביו"ט וכו', ומ"מ אם אין לו במה להטמין, כי אם באבנים יש להתיר להטמין בהם וכו'. ובקונטרס אחרון (שם) כתב וז"ל: השו"ע כתב דעת האוסר בלשון יחיד ודעת המתיר בלשון רבים, לאשמועינן דיחיד ורבים הלכה כרבים, וכ"פ בד"מ. ועוד דלכבוד שבת כה"ג סמכינן בדרבנן איחיד במקום רבים, עי' ש"ך יו"ד סי' רמב, עכ"ל. ע"ש. ויש להתבונן בכוונת דבריו אלו של הגר"ז, במש"כ בקונטרס אחרון, כי בפשטות נראה מתורף הדברים דחוזר בו ממה שכתב בגוף ההלכה לאסור להטמין לכתחילה באבנים ביו"ט שחל בער"ש. ור"ל בקונטרס אחרון, כי לאחר דחזינן דמרן הביא את דעת האוסרים בלשון יחיד, ואת דעת המתירים בלשון רבים ממילא אפילו לכתחילה יש להתיר. ומה שהביא את דברי הדרכי משה ר"ל למש"כ הדרכי משה (שם, באות ב) וז"ל: וכן הוא באגור, והמרדכי ס"פ כל הכלים כתב להתיר. ע"כ. ומש"כ הדרכ"מ וכן הוא באגור ר"ל שכן הוא באגור כדברי שיבולי הלקט הנ"ל, שהביא את דעת האוסר והמתיר בלא להכריע, שכן הוא הלשון באגור (בהל' שבת וערובין, סי' שנו), ויו"ט שחל להיות בערב שבת היה מקפיד רבינו יהודה ב"ר נתן להטמין, דסבירא ליה דאסור דהוי כמו בנין. ומפרש אחר כתב [ובפשטות כוונתו לדעת הר"ר בנימין המובא בשיבולי הלקט] שאין להקפיד על כך, משיבולי הלקט, עכ"ל. וזהו כוונת הדרכ"מ במש"כ, וכן הוא באגור כלומר שהביא את דברי שיבולי הלקט בלא הכרעה. ורק המרדכי עמד להכריע כדברי הר"ר בנימין דלעולם שרי להטמין באבנים, וממילא איתי שפיר נמי, הא דכתב מרן את דעת האוסר בלשון יחיד מפני שבאמת כן הוא, כי רק דעת ר"י בר נתן לאסור, ובדעת המתירים נקט בלשון רבים מפני שכן מצינו שהוא דעת הר"ר בנימין המובא בשיבולי הלקט, ודעת המרדכי שהזכירו הדרכ"מ. וק"ל.

ובעיקרא יהאי מילתא דאמרינן, דכל היכא דנקיט לה מרן בלשון יש ויש, ואת דעת המחמירים הזכיר ביש קמא בלשון יחיד, דפשוט הדבר דנקטינן כדעת היש מתירים בתרא דנקט לה מרן בלשון רבים, ואפילו לכתחילה. מצינו כיוצ"ב שכתב בשו"ת דגל מחנה אפרים (חהו"מ, סי' ז) ובשו"ת לב חיים להגר"ח פלאג'י (ח"א, סי' סב), ולמהר"י קובו בשו"ת יהודה יעלה (חחו"מ, סי' ב), ולהגאון רבי רחמים פרנקו בשו"ת שערי רחמים (חאבהע"ז, סי' יט), ששם כתבו כל הני רבנן קדישי, כי אע"ג דאיכא פוסקים דס"ל דבמקום דנקיט לה מרן בלישנא דיש ויש, אין הכרע בדבר דדעתו כיש בתרא. ולא ברירה האי מילתא, שכן כתבו הגינת ורדים חחו"מ (כלל א, סי' ב), והפרי מגדים בהקדמתו ליו"ד (בכללים, סי' ב) ועוד, מ"מ כל כי הא שתפס מרן את דעה קמיתא של המחמירים בלשון יחיד [כבנידון דידן הוא דעת ר"י בר נתן] ואת דעה בתרא דהמקילים בלשון רבים [דהוא דעת הר"ר בנימין, והמרדכי], כו"ע מודו דנקטינן עיקר כדעה שניה, ומינה נמי דנקטינן כוותיהו גם לכתחילה. כמבואר דבר זה בדברי מו"ר שליט"א בשו"ת יחוה דעת ח"ב (סי' מד, אות ב) ע"ש. ומה גם דלפי המבואר, באמת כן הוא הכא, דדעת האוסר היא דעת יחיד ממש, שלא מצינו מוזכר מי שעומד עוד בשיטתו של הרר"י בר נתן, ודעת המתירים היא דעת רבים פעמים באהבה דעת הר"ר בנימין והמרדכי, דבודאי די"ל דנקטינן כוותיהו גם לכתחילה. וק"ל. ועכ"פ לכו"ע במקום דאין לו דבר אחר להטמין בו, הא מודו דשרי להטמין באבנים אע"ג דהוה ליה בנין לשעה, כיון דהוא כבוד שבת, וממילא נמי בנידון דידן, שהוא חייב להחליף את הבלון לצורך הבישול, הוי כאי אפשר דמשום כבוד יו"ט שרי ביה בנין עראי.

הן אמת, דיש להתבונן בדברינו אלה דאמרינן כי כשם שמרן פסק (בסי' רנט, ס"ו) להתיר בנין עראי ביו"ט משום כבוד שבת, הכ"נ שרי ביו"ט בנין עראי משום כבוד יו"ט, כבנידון דידן. דיש להקשות מדברי מרן בהל' יו"ט (סי' תקב, ס"א) שכתב שם מרן, העושה מדורה ביו"ט כשהוא עורך את העצים אינו מניח זה על זה עד שיסדר המערכה מפני שנראה כבונה, אלא או שופך העצים בערבוב או עורך בשינוי, כיצד, מניח עץ למעלה ומניח אחר תחתיו ואחר תחתיו עד שהוא מגיע לארץ, וכן הקדירה אוחז אותה ומכניס האבנים תחתיה אבל לא יניחנה ע"ג האבנים וכו', ע"ש. ולכאורה אם בנין עראי שרי משום כבוד יו"ט כדאמרינן לעיל, מדוע פסק כאן מרן בענין המדורה שלא להניח עצים זע"ז וכו' דהוי בנין עראי, כמ"ש הרב כף החיים (שם, סק"כ) בשם הרב בגדי ישע, דמשו"ה נקט לה מרן האי לישנא מפני שנראה כבונה, היות ומדברי הגמ' נראה דאין זה אסור אלא מדרבנן, כיון דהו"ל בנין עראי, ושכ"כ הלבוש והעו"ש. ע"ש. ובאמת כן הוא מבואר להדיא בדברי הרמב"ם (פ"ד, דהל' יו"ט, הי"ד), דהוי בנין עראי, ע"ש. ובפשטות קשה נמי על דברי מרן גופיה, דמדבריו בהל' שבת (סי' רנט, ס"ו) מבואר דשרי בנין עראי משום כבוד שבת, והכא סתם לאיסורא בענין עשית המדורה ביו"ט, וכאמור דאין לחלק בין כבוד שבת ליו"ט, דע"פ המבואר בדברי מרן בשו"ע (בסי' תקכט, ס"א) ענין אחד הם, וכדאמרן לעיל. והנה לפי האחרונים הנ"ל שביארו בדברי מרן בסי' רנט דלא שרי להטמין באבנים, אלא דוקא במקום דלא אפשר. א"כ יש מקום ליישב ולומר דאה"נ הא דשרינן בנין עראי משום כבוד שבת ויו"ט, דוקא במקום דא"א. והכא בענין המדורה כיון דאפשר לעשות בדרך של היתר כדביאר מרן שישפוך העצים, או יסדרם מלמעלה למטה ולהכי אסרינן. דלפ"ז אפשר לומר נמי לדברי המפרשים בסי' רנט דשרי להטמין באבנים בכל גווני, דשאני התם שרוצה להטמין באבנים, אע"ג שיכול להטמין בד"א, מ"מ עתה שרוצה להטמין באבנים מאיזה סיבה שתהיה ובפרט שיתכן שההטמנה יותר טובה באבנים. ואין לו שום דרך של היתר, להכי שרו רבנן משום כבוד שבת. משא"כ בענין המדורה הרי אה"נ אפילו אם רוצה להסיק בעצים סו"ס אית ליה דרך של היתר, שישפוך העצים או אפילו אם רוצה לסדרם, יכול לסדר מלמעלה למטה. ומהיות טוב שיעשה בדרך של היתר. וק"ל.

ברם בקושטא, כי לכאורה יש להעיר הערה זו בדברי הגמ' דביצה (לב, ע"ב) גופה, ששם הוא מקור הדברים, דהא אמרינן התם אמר רב נחמן אבנים של בית הכסא מותר לצדדן ביו"ט, איתיביה רבה לר"נ אין מקיפין שתי חביות לשפות עליהן את הקדירה, א"ל שאני התם משום דקא עביד אהלא. א"ל רבה זוטא לרב אשי, אלא מעתה בנה איצטבא ביו"ט דלא עביד אהלא, הכי נמי דשרי, א"ל התם בנין קבע אסרה תורה בנין עראי לא אסרה תורה, וגזרו רבנן על בנין עראי משום בנין קבע. והכא משום כבודו לא גזרו ביה רבנן, ע"כ. ולכאורה קשה, דמאי שנא דבאבני ביה"כ אמרינן דהוי בנין עראי ומשום כבודו לא גזרו. ואילו לגבי הקפת שתי חביות לשפות את הקדירה וכן נמי בענין עשית המדורה לקמן בגמ' שם, אמרינן דאסור, אע"ג דהוי נמי אוהל עראי, ונימא ביה דמשום כבוד יו"ט לא גזור בהו, ובפרט לפי גירסת הרא"ש הנ"ל, דגורס בענין ביה"כ משום "כבוד יו"ט" לא גזרו, והכ"נ בפשטות הוי כבוד יו"ט לבשל בו את תבשילי החג. והנה ראיתי בס' משמרות כהונה בחי' לביצה (שם) שכתב שם וז"ל: שאני התם דקעביד אהלא, ק"ק אמאי לא משני כיון דאיסור זה אינו אלא מדרבנן כדפרש"י במתניתין, משום כבודו לא גזרו רבנן כדקאמר בסמוך, וי"ל, עכ"ל הטהור. ובפשט כוונתו נראה דקשיא ליה למר דלאחר וחזינן דאיסור הבנין כאן הוא מדרבנן, כמתבאר בדברי רש"י במשנה ד"ה לשפות שכתב שם, יאסר לה משום דדמי לבנין ומדרבנן, משום דמתחזי כאהלא, ע"כ. מדוע הוצרכה הגמ' לתרץ הקושיה דמקשינן על רב נחמן דשרי לצדד אבנים של ביה"כ. מהא דאמרינן במשנה דאין מקיפין ב' חביות, דשאני התם בחביות דעביד אהלא. ואמאי לא מתרץ ישר כמו שתירצה הגמ' בסוף, דשאני אבנים של ביה"כ דהוי בנין עראי דאסור מדרבנן. ומשום כבודו לא גזרו, וכדאמרינן במסקנה. וע"ז כתב דיש ליישב, אשר נראה דכוונתו לומר, כי באמת הא דלא תירצה הגמ' הכי תיכף ומיד, משום דא"כ הוה אמינא דכל החילוק הוא אם איכא ביה משום כבודו או לא, וכל כה"ג דאיכא ביה משום כבודו גם אוהל עראי שרי, ולא כן הוא, כי באמת רצתה הגמ' להדגיש שיש הבדל בין בנין עראי לבין אוהל עראי, דאוהל עראי חמיר טפי דאפילו משום כבודו אסור. לכן תירצה הגמ' ברישא שאני התם דהוי אהלא, ורק אח"כ ביארה הגמ' דאבנים של ביה"כ הוי בנין עראי, ובבנין עראי הוא דלא גזרו משום כבודו, אבל לעולם באוהל עראי כהא דמקיף שתי חביות להניח הקדירה עליו אסור אפילו במקום דאיכא כבוד, כי הא דאיכא ביה כבוד יו"ט לבשל התבשילים. וק"ל. ומעתה לפ"ז חזינן דשפיר איכא חילוקא בין ענין בנין עראי לענין אוהל עראי, כי לעולם אע"ג דתרויהו הוו בנין עראי, מ"מ לא התירו משום כבודו אלא דוקא בבנין, דומיה דאבני ביה"כ אבל באוהל לא.

ובחילוק הענין בין בנין עראי לאוהל ארעי, עי' בחת"ס בחידושיו לביצה (שם) ד"ה מלמטה למעלה וכו', שעמד שם על דברי התוס' בביצה שהקשו על האי דאמרינן התם בגמ' א"ר יהודה האי מדורתא מלמעלה למטה שרי וכו', וא"ת היכי מסדרין שולחן שאין לו רגלים ע"ג ספסלים שלו, דמתחילה משימין הספסלים ואח"כ משימין עליהם את השולחן. ותירצו די"ל, הואיל ואין להם מחיצות שרי, וכל הני מיירי דאית להו מחיצות לצדדים המגיעות עד הארץ. ותימא דאמר בשבת (לו, ע"ב) מחזירין קדירה ע"ג כירה, והתם אמרינן מאן דאית ליה מחזירין, אפילו בשבת מחזירין, וי"ל דכל הנך אינן אסורין אלא היכא שמתקן האהל והמחיצות, אבל אם עשה האוהל בלא מחיצות שרי, והתם גבי כירה המחיצות היו עשויות מתחילה. ע"כ. וכתב ע"ז החת"ס, דלשיטתם של תוס' מבואר, דכל שהוא עושה מחיצות אסור לפרוס ע"ז אוהל כלל, וכל שאינו עושה מחיצות בידים אך המה כבר עשויות, אז אוהל כל שהוא שרי כגון החזרת קדירה ע"ג כירה, אולם אוהל גדול כגון פרוונקא אכובא אסור. אך אם אין המחיצות מגיעות לארץ כלל כגון שולחן ע"ג ספסלים שלו, מותר אפילו אוהל גדול. והמשיך שם החת"ס וכתב, ובמקום אחר ביארתי הטעם דמחמרי רבנן באוהל עראי טפי מבמחיצות עראי, משום דבמחיצות שבמשכן מלבד שהיו קבועים לבנין עולם, כדאמרינן בפ' במה מדליקין ובירושלמי דערובין, כיון דכתיב עפ"י ה' יחנו הו"ל כקבוע במקומו לעולם, עוד הוה ג"כ קבוע ממש במסמרים בל ימוט, קרשים תחובים באדנים וסגורים בבריחים ומחוברים בטבעות למעלה, נמצא דהוא בנין קבוע משני צדדים א' שהיה בנין חזק קבוע במסמרים, ועוד שלא היה רק לשעה אלא עפ"י ה' יחנו, וזהו בנין המחיצות. ע"כ יש להקל במחיצות עראי טפי, שאינו דומה למשכן בשום צד. משא"כ אוהל שגם במשכן היריעות היו רק פרוסות בלי שום בנין וחיבור, ונהי שהיה קבוע מצד זה דכתיב עפ"י ה' יחנו ולא מחשב כבנין לפי שעה, מ"מ בנין קבוע וחזק לא היה, ע"כ יש להחמיר בעשיית אהל עראי טפי. עכת"ד. ע"ש. וא"כ לפי דב"ק אלו של החת"ס, שפיר ברירא מילתא מדוע מחמירינן בענין אוהל עראי טפי מבנין עראי, מפני שאוהל עראי הוא עדין קרוב לאוהל דהוה במשכן.

וממילא לפ"ז, איתי שפיר ליישב ג"כ שאילתא קמיתא דשאילנא, מדוע בסי' רנט התיר מרן להטמין באבנים, ביו"ט שחל בער"ש משום כבוד שבת. ואילו הכא בהל' יו"ט סי' תקב, אסר מרן לסדר העצים וכו' וכן להקיף שתי חביות להניח עליהם את הקדירה. דהיינו משום דהתם בענין סידור האבנים בהטמנה הרי לא הוי אלא בנין בעלמא, ומשו"ה משום כבוד שבת שרי, כענין אבנים של ביה"כ דהוי בנין בעלמא ושרי משום כבוד הבריות. משא"כ הכא בענין סידור העצים ובענין הקפת החביות דמיירי ביה מרן בסי' תקב, הא הוי ענין אוהל כמבואר בתוס' דביצה הנ"ל (שם), וראה גם בדברי הר"ן בביצה (שם) ד"ה האי מדורתא וכו' דחשיב הכא אוהל כיון שצריך לאויר שתחתיו. ע"ש. וראה גם בכף החיים סופר (סי' תקב, סקכ"ב). ע"ש. ובקיצור שו"ע להגר"ש גאנצפריד (סי' צח, סעיף ה), דמבואר התם נמי דמשום אוהל נגעו בה. ע"ש. משא"כ התם בענין הטמנה באבנים, דלאו משום אוהל נגעו בה, דהא אוהל הוי דוקא בצריך לאויר שתחתיו (עי' רשב"א שבת (קלח, ע"א) ד"ה אבל, ובר"ן (שם) ובמגיד משנה (פכ"ב, דשבת, הכ"ח), ע"ש). והתם אינו נזקק לאויר, משא"כ בענין מדורה הרי צריך לאויר שלמטה כדי שתדלק האש, וכן בקדירה צריך לאש שתחתיו. כמבואר באחרונים שם (סי' תקב, ס"א) יעו"ש. וממילא מיושבים שפיר דברי מרן.

והלום ראיתי בחי' שפת אמת בביצה (שם), ד"ה בגמ' והכא משום וכו', שכתב שם, והכא משום כבודו לא גזרו ביה רבנן, פרש"י משום כבוד הבריות, ומשמע דקאי רק על בית הכסא, וקשה תרתי, חדא, דהא רב נחמן אמר לחלק בין עביד אהלא או לא, ודוחק לומר דרב אשי פליג עליה. ותו קשה דהא אמרינן בסמוך מלמעלה למטה שרי וא"כ מותר להקיף ב' חביות, אף שכבר יש קדירה למעלה. א"כ מכ"ש בליכא אוהל כלל דמותר. וראיתי בהרא"ש דגם משום כבוד יו"ט שרי, ולפ"ז יש לומר דגם מעיקרא נתכוון לזה דבלי אהל לא גזרו בבנין עראי אטו בנין קבע משום שהוא צורך יו"ט. שוב מצאתי בתוס' רי"ד שמוחק כל זה מהגמ', וצ"ע, עכ"ל. ע"ש. ובפשוטם של דברים יוצא נמי דמסקנת השפת אמת היא כאשר בארנו דכבוד יו"ט הוי נמי ככבוד הבריות, ואמנם תרתי בעינן להתיר בנין עראי וכבוד, ובחד מיניהו לא סגי כגון אוהל עראי וכבוד, או בנין עראי בלא כבוד, ודו"ק. ועתה ראיתי בחזו"א חאו"ח (סי' נב, אות יא) ד"ה ביצה לב, שכתב שם, והכא משום כבודו לא גזרו, יש לעי' הלא הא דמשני ליה שאני הכא משום דקעביד אוהל, קושטא הוא דאוהל עראי אסור ומחיצת עראי מותרת, אם לא במחיצה המתרת וכמ"ש תוס' שבת (קכה, ע"ב) א"כ דין הוא דלצדד אבנים שאין כאן רק מחיצות מותר, ואמנם ענין לצדדן אינו משום מחיצות דאיירי אפי' מונחות כבר ויש כאן מחיצות כבר, אלא שמצדדן שיהא נוח לשבת ביניהן, ומשום בנין אתינן עלה, ואילו היה דעתו לקובען כן הוי בנין קבע אלא הכא כל אחד מצדדן לפי מדתו, או שעתיד לטלן לתשמיש, ואינו אלא בנין עראי ואסור מדרבנן. ע"ש. ובפשוטם של דברים קשיא ליה לחזו"א דמדוע הוצרכה הגמ' לבאר דהכא שרי הבנין באבני ביה"כ דמשום כבודו לא גזרו, תיפוק ליה האי דמשנינן ברישא לחלק בין בנין עראי לאוהל עראי. ובאמת שכעין זה ג"כ מבואר בתוס' רי"ד בביצה (שם) שעמד להעיר כיוצ"ב, והכא משום כבודו לא גזרו ביה רבנן, נ"ל דלא גרסינן ליה שכבר תירץ לו שלא קעביד אהלא, והיכא גזר ביה רבנן אוהל עראי היכא דאית ליה גג, אבל היכא דלית ליה גג לא, ע"כ. אמנם האמת היא כי לפי המבואר מדברינו הנ"ל, ובפרט ע"פ המתבאר מדברי השפת אמת הנז', הכא תרוויהו בעינן שגם יהיה בנין עראי וגם משום כבוד, דבחדא ערין לא סגי, דאפילו יהיה בנין עראי עדין גזרו ביה רבנן, ורק היכא דאיכא נמי משום כבודו או כבוד יו"ט לא גזרו ביה רבנן. וממילא שפיר גרסינן ליה והכא משום כבודו וכו', וק"ל, ודו"ק וראה בס' לב רחב עמ"ס ביצה (שם) ד"ה גמ' אלא מעתה, ע"ש.

ושו"ר בס"ד בס' ראשון לציון לרבין חסידא מוהר"ר הגר"ח בן עטר זצ"ל, בחי' לביצה (לא, ע"א, בדף פח, ע"ד בדפי הספר) ד"ה ונראה, שג"כ עמד להדגיש בדבריו דכל שהוא בנין עראי ואית ביה משום שמחת יו"ט שרי, וביאר עפ"ז הא דאמרינן בגמ' שם (לא, ע"ב) דבית שהוא מלא פירות ר"מ אומר אף פוחת לכתחילה מהבית ונוטל, ומוקמינן ליה דמיירי באוירא דלבני ופרש"י רהאבנים מסודרים בלא טיט, דהיינו כי הא דאבני ביה"כ דהוי בנין עראי ומשום כבודו לא גזרו, הכ"נ הוי בנין עראי ומשום שמחת יו"ט לא גזרו, ובפרט לפי גירסת הרא"ש דמפרש משום כבוד יו"ט קאמר א"כ חזינן דחד מילתא היא. אלא דהוקשה לו ע"ז מהא דפסק הרמב"ם (פ"ד, דהל' יו"ט, הי"ד) שפסק שם להאי מילתא דהמדורה, דהעושה מדורה ביו"ט, כשהוא עורך העצים אינו מניח זה על זה עד שיסדר המערכה מפני שנראה כבונה, ואעפ"י שהוא בנין עראי אסור וכו', הרי שהגם שאין כאן בנין כלל ודמי לכותל דאוירא דליבני אעפ"כ אסור. אולם המשיך שם רבינו הקדוש, וז"ל: דע דבפי' דהאי מדורתא מצאתי להרי"ף שכתב וז"ל פי' כשהוא עושה מדורה של אש, לא יהא מניח עצים מלמטה ומניח אחרים עליהם מלמעלה, שנמצא כדרך בנין, אלא אוחז העץ מלמעלה ומניח אחר תחתיו שאין זה דרך בנין וכו', ע"כ. וכתב הכסף משנה על דברי הרמב"ם וז"ל, דברי רבינו הם כדברי הרי"ף, וכתב עליו הרא"ש ז"ל פי' לפירושו כשעושים מדורה גדולה, עושים ארבע שורות של עצים כעין ד' דופני התיבה, ונותנין עליהם העצים ובהא קאמר שלא יעשה הדפנות תחילה אלא אחד יאחוז העליונים בידו ואחר יעשה הדפנות וכו'. עכ"ל, משמע מדבריו דמדין אוהל הוא דנגע בה, דבזה הוא דמיחזי כבנין, אבל אם לא היה אלא דפנות המדורה לא הוו אסרי רבנן, אלא כיון דעושה דפנות מכאן ומכאן ונותן עצים מלמעלה הרי זה כבונה. הרי לנו דבנין הדפנות מצד עצמן שרי אם הקדים העליונים, ואדרבה מהכא אית לן לחזוקי מאי דכתיבנא דליכא איסור סתירה בפתח בית דאוירא דליבני, דהא אפי' לבנות דכוותה שרי לכתחילה כהאי מדורתא אי אקדים עצים העליונים ומכ"ש לסתור, עכ"ל הקדוש. הרי חזינן להדיא מדב"ק דעומד לחלק בין בנין עראי לאהל עראי, ואף בבנין עראי לא שרינן אלא משום כבודו או כבוד יו"ט, כאבני ביה"כ או באוירא דלבני שמונח בהם פירות ונצרך להם ביו"ט. הא לאו הכי לא, ולכן במדורה אע"ג שיש בזה כבוד יו"ט, לבשל את תבשילי החג אסור, כיון שזה אוהל ובכה"ג כל מילי אסור גם כשיש בזה שמחת יו"ט, וממילא קמה וגם ניצבה בס"ד דרכנו הנ"ל, ליישב את דברי מרן מסי' רנט על סי' תקב. ולכן שפיר י"ל דשרי לפרק את צינור הגאז מהמיכל הישן ולהרכיבו ע"ג המיכל החדש, כיון שהוא בנין עראי ומשום כבוד יו"ט שרי.

אלא דהנה כל זה איתי שפיר לרעת החת"ס ודעימיה, דס"ל דבנין עראי הוי אף בבנין שמצד עצמו הוא חזק ויציב, ורק שבדעתו לסותרו חשיב כה"ג בנין עראי, א"כ אפשר לומר דהכא שרינן משום כבוד יו"ט, כהאי דשרי באבני ביה"כ. אולם לדעת האור שמח ודעימיה דלא ס"ל הכי, ואמרי דבכה"ג הוי בנין גמור וחייב מדאוריתא, ולא חשיב בנין עראי אלא כשהוא רעוע מצד עצמו, והכא הרי בודאי שהרכבת צינור הגאז ע"ג המיכל הוא בנין חזק וקבוע מצד עצמו, ורק שהוא עתיד לפרקו כדי להחליף את מיכל הגאז, א"כ מאי נימא לדידהו. [והן אמת, שמתורף דבריו של מו"ר בכמה דוכתי נראה, שדעתו דעת עליון מצדדת לדעת החת"ס ודעימיה, דבנין לשעה לא הוי בנין. עי' בדבריו בקול סיני בהל' יום טוב (הערה 93) שדיבר שם מענין עשית קרח וגלידה ביו"ט, והאריך שם בשיטות הפוסקים בענין זה דבנין לשעה, ומסוף דבריו מבואר דהיות ורובא מהפוסקים ס"ל דהבבלי פליג על הירושלמי דאין בנין לשעה, הכי נקטינן, ע"ש. וראה גם בדבריו בשו"ת יחוה דעת (ח"א, סי' ל) שג"כ דיבר מענין זה, וג"כ כתב שם כיוצ"ב, דהיות ורובא מהפוסקים ס"ל דלדעת הבבלי בנין לשעה לא הוי בנין, הכי נקטינן, כעין אשר כתבו הרי"ף והרא"ש (בסוף ערובין) שכל מקום שתלמוד שלנו חולק על הירושלמי, הלכה כתלמוד בבלי, ושכ"כ הר"י מגאש בתשובה (סי' פא) ועוד ראשונים, ע"ש].
למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi