למעלה
ח ומה גם דבהיות והכא עסקינן בענין יו"ט, יש לומר עוד ע"פ המבואר בתוס' שבת (צה, ע"א) ד"ה הרודה, שכתבו להעיר שם, דכיון דמותר לגבן ביו"ט מן התורה. א"כ אם נפל ביתו ביו"ט יהיה מותר לבנותו ביו"ט, דמתוך שהותר בנין לצורך, דמגבן הוי משום בונה. הותר נמי שלא לצורך, ובלבד שיהיה בו צורך היום לאכול בתוכו שלא יכנו שרב ושמש. ותירצו, דיש לומר, דאסור מדרבנן דהוי עובדא דחול כי היכי דאסרינן טחינה והרקדה. ע"כ. [וביאור הדברים הוא, במש"כ כי היכי דאסורין טחינה והרקדה, היינו כי הא דמבואר בשו"ע (סי' תצה, ס"ב) שכתב שם, קצירה וטחינה ובצירה וסחיטה וצידה אעפ"י שהם מלאכת אוכל נפש, אסרום חכמים, וביארו המפרשים דדברים שהם עבודה רבה, כי הני שאדם רגיל לבצור שדהו ולבצור כרמו כאחד, ולטחון הרבה בפעם אחד, א"כ יטרד בעבודתו וימנע משמחת יו"ט, עי' בטור (שם) ובכה"ח (שם, סק"כ), ע"ש. וממילא הכ"נ יש חשש שיהיה טרוד בבניה כל היום, וימנע משמחת יו"ט], וא"כ מדבריהם אלו של תוס' מתבאר, כי איסור הבניה ביו"ט אינו אלא מדרבנן. אולם מדברי הרמב"ם שכתב (בפ"א, דיו"ט, ה"ג) העושה אבות מלאכות הרבה ביו"ט בהתראה אחת, כגון שזרע ובנה וסתר וארג בהתראה אחת אינו לוקה אלא אחת, חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ליום טוב. ע"כ. ומדנקט הרמב"ם בכלל אבות מלאכות האסורות ביו"ט בנה, הרי מבואר בדבריו דס"ל דבנין ביו"ט אסור מדאוריתא. וכן מתבאר כיוצ"ב מדבריו שם בהל' יו"ט (פ"ד, הלכה ב) שכתב הרמב"ם, וכשם שאין מכבין את האש כך אין מכבין את הנר ואם כבה לוקה, כמי שארג או בנה, ע"כ. הרי מתבאר מדבריו דהבונה ביו"ט לוקה, והיינו דהוי איסור דאוריתא, וראה גם בס' המאיר לעולם (סי' יא) ד"ה ותדע, שעמד לדייק כן עוד מדברי הרמב"ם (בפ"א, הלכה ד) שכתב, כל מלאכה שחייבין עליה בשבת אם עשה אותה ביו"ט שלא לצורך אכילה לוקה, חוץ מן ההוצאה מרשות לרשות וההבערה שמתוך שהותרה הוצאה ביו"ט לצורך אכילה, הותרה שלא לצורך וכו', דמשמע מדברי הרמב"ם דרק בענין הוצאה והבערה אמרינן מתוך, אבל בשאר מלאכות לא. ולהכי הבונה ביו"ט הוי איסורא דאוריתא. ע"ש. וכבר עמדו המפרשים בדבריהם של התוס' והרמב"ם הללו, ודיותות רבים נשתפכו בהם וקולמוסים רבים נשתברו עליהם, ליישב את הדברים על מכונם. עי' בחת"ס בחי' לביצה (יב, ע"א) ד"ה ותו הקשה, שעמד להעיר דלכאורה מה יענה הרמב"ם, על קושית התוס' שהקשו דנימא מתוך שהותר בנין לצורך מגבן, דיהיה מותר לבנות. דהרמב"ם אינו יכול לתרץ דהוי איסור דרבנן דהרי ס"ל דלוקין עליו. וכתב ליישב דנראה דהרמב"ם ס"ל דלא אמרינן מתוך אלא מאב לאב, אבל לומר מתוך שהותרה תולדה נתיר את האב לא אמרינן, וממילא הרי מגבן הוי רק תולדה, ובונה בית הוא אב מלאכה, ובכה"ג הא לא אמרינן מתוך, ע"ש. [ולכאורה היה מקום ליישב הערה זו על הרמב"ם ע"פ דבריו הנ"ל בהל' יו"ט (פ"א, הלכה ד), דמבואר מדבריו התם דלא אמרינן מתוך אלא דוקא בהוצאה ברה"ר ובהבערה, ומשמע דבשאר מלאכות לא אמרינן מתוך. ועי' בפני יהושוע בחי' לביצה (יב, ע"א) ד"ה דאי ב"ה וכו', שעמד בקושית הב"ח דהקשה על הרמב"ם דמבואר בדבריו דלאו בכל המלאכות אמרינן מתוך, דהרי מפשט הגמ' משמע דבכלהו דהמלאכות אמרינן מתוך, ועמד שם בפנ"י לבאר את דברי הרמב"ם, ע"ש. אמנם עי' בערוך לנר בחי' לסוכה (מה, ע"א) ד"ה אלא שהיו וכו' שעמד לבאר את דברי הרמב"ם כי לעולם ס"ל דמדאוריתא בכל המלאכות אמרינן מתוך, ומה שכתב בדבריו, דבהוצאה מרשות לרשות ובהבערה אמרינן מתוך, היינו אפילו מדרבנן. ע"ש. א"כ שוב הדרא קושיא לדוכתא לפ"ז, דאם מדאוריתא אמרינן מתוך בכל המלאכות מדוע הבונה לוקה הרי מדאוריתא מותר ורק מדרבנן אסור, וק"ל. ויש עוד לפלפל]. וראה גם בפני יהושוע בביצה (יב, ע"א) ד"ה אבל קשיא, שג"כ עמד ליישב את דברי הרמב"ם, כי הנה יש לומר דהא דאמרינן מגבן חייב משום בונה, זהו דוקא במגבן לאוצר לייבש, דבכה"ג מכיון לעשותן כמו בנין למען יעמדו ימים רבים, משא"כ עשיית גבינות שהותר ביו"ט היינו באוכלם לאלתר, וא"כ בכה"ג לא שייך בו משום בנין כלל, ולא גרע מבונה ע"מ לסתור דפטור, וא"כ לפ"ז לא מצינו שהותר בנין לצורך, וסיים הפנ"י, ולדעתי ברור הוא לחלק בכך, אלא שלא מצאתי לשום פוסק או איזה מפרש שמחלק בכך, ועדין צריך לי עיון. ע"כ. וכ"כ כיוצ"ב הישועות יעקב (סי' שטו, סק"א) שביאר שם, דלפי המחלוקת בפוסקים אם בנין לשעה הוי בנין [אשר עמדנו בזה בס"ד לעיל בארוכה], יש ליישב את קושיית התוס' בשבת הנ"ל, דאם נאמר דבנין לשעה לא הוי בנין ע"כ אין ההמגבן חייב משום בונה, אלא כשמגבן לזמן מרובה, אבל המגבן לצורך אכילה בו ביום הו"ל בנין לשעה דלא חשיב בנין כלל, וממילא אין ללמוד מזה לבנין בית שהוא בנין לקיום, אולם הסיק שם הישועות יעקב, שמדברי הפוסקים נראה דנקטי בנין לשעה הוי בנין, ולפ"ז גם במגבן לצורך אכילה בו ביום חייב משום בונה. ע"ש. אולם אה"נ לפי דברי טובא מהפוסקים הנ"ל שהבאנו בס"ד לעיל החת"ס פתח הדביר התפארת ישראל ועוד, דס"ל דבנין לשעה לא הוי בנין אה"נ דאיתי שפיר, וק"ל, (וראה גם בדברי מו"ר בהל' יו"ט (המובאים בס' ילקוט יוסף מועדים עמוד תעח, הערה יד), ע"ש).

[ואולי היה אפשר לומר דהא בהא תליא, כי הרמב"ם ס"ל דבנין לשעה לא הוי בנין, וממילא המגבן הוי בנין לשעה. ולכן אין ללמוד משם לענין בנין בית שהוא בנין עולם. משא"כ תוס' ס"ל דבנין לשעה הוי בנין ולהכי הקשו דנילף ממגבן דשרי לבנות ביו"ט, דאע"ג דזה בנין לשעה וזה בנין עולם הא אחד הוא. אולם לפי דברי החת"ס הנ"ל (בחאו"ח, סי' עב), אשר עמד לדייק מדברי הגמ' דשבת (לא, ע"ב) דדעת הבבלי היא דבנין לשעה לא הוי בנין, הא הוסיף בדבריו וכתב כי גם דעת התוס' היא דבנין לשעה לא הוי בנין, לפי מה שעמד לדייק מדבריהם בגמ' דשבת (צד, ע"א) ד"ה ר"ש פוטר וכו', ע"ש. וראה גם בשו"ת שואל ומשיב מהדורא רביעאה (ח"ג, סי' כה) שג"כ הביא לדייק ע"פ התוס' בערובין (מד, ע"א) ד"ה ר"מ וכו', דס"ל דבנין לשעה הוי בנין. ע"ש. וא"כ לפ"ז א"א לבאר כן דהתוס' ס"ל דבנין לשעה הוי בנין, וק"ל. וראה עוד בדברי מהרש"ם בדעת תורה (סי' שא, סעיף מ) שעמד שם על דברי החת"ס הנ"ל (אור"ח, סי' עב) שדן בענין בנין לשעה, ותמה מדוע לא הביא ראיה מדברי התוס' הללו (דשבת צה, ע"א) בענין בנין ביו"ט וכו', דמשמע דס"ל כהירושלמי דבנין לשעה הוי בנין, דאם נאמר דבנין לשעה לא הוי בנין, א"כ מה דימו התוס' מגבן שהוא לשעה לבנין בית. אולם ציין על הפני יהושוע הנ"ל (בביצה יב, ע"א), ופשט כוונתו נראה בזה לומר, כי לעולם יש לומר דהתוס' ס"ל דבנין לשעה לאו בנין הוא, אלא הא דהביאו למילף בנין בית ממגבן היינו כדביאר הפנ"י, דהכא מיירי במגבן לקיום דהוי כבנין עולם כמו בנין בית, ואח"כ כתב שם כי באמת דברי החת"ס נכונים לדינא, משום דדברי התוס' הללו דשבת דבנין ביו"ט הוי מדרבנן, הם נגד כל הפוסקים וקיי"ל דבונה ביו"ט מדאוריתא. אלא שכתב דא"כ הדרא קושיית התוס' דנילף ממגבן וכו', ולכן נראה תירוצו של הפנ"י, דמגבן דשרי היינו שאוכלו בו ביום, ואה"נ מגבן שהוא כבנין שעושהו לקיום אסור ביו"ט. ע"ש].

ועתה ראיתי בשו"ת אבני נזר חאור"ח (סי' תיב, אות ד), שגם הוא עמד ליישב מדנפשיה את קושית התוס' לפי הרמב"ם, כמו שכתב החת"ס הנ"ל בחידושיו, דהרמב"ם ס"ל דלא אמרינן מתוך מתולדה לאב. לפי מש"כ הרב המגיד (בפ"ז, דשבת, ה"ד), שכל מלאכה שדומה לאב בדמיון גמור אלא שחלוקה ממנו באכות הפעולה או באכות הנפעל ה"ז אב כמותה, אבל מלאכה הדומה לה במקצת היא הנקראת תולדה וכו', וממילא משו"ה לא אמרינן מתוך ממגבן שאינו בונה גמור אלא קצת דמיון לבונה ממש, דבונה ממש לא הותרה. ע"ש. אמנם על דברי התוס' עמדו האחרונים להקשות, כי לכאורה לפי דבריהם שהסיקו, דבנין ביו"ט לא הוי אלא מדרבנן, קשה ממאי דאמרינן בגמ' דביצה (לב, ע"א) דאמרינן התם אמר רב נחמן, אבנים של בית הכסא מותר לצדדן ביו"ט, איתיביה רבה אין מקיפין שתי חביות וכו', א"ל שאני הכא משום דקעביד אהלא, אלא מעתה בנה אצטבא ביו"ט דלא עביד אהלא הכי נמי דשרי, א"ל התם בנין קבע אסרה תורה בין עראי לא אסרה תורה, וגזרו רבנן על בנין עראי משום בנין קבע. הרי דבנין גמור אסור מהתורה גם ביו"ט, דהא אמרינן אסרה תורה. עי' בחי' הג"ר אליהו גוטמאכער בגמ' דשבת דפוס ווילנא (דף נד, ע"א - בחי' על דף צה, ע"א) שהקשה קושיא זו, ועמד ליישב, כי י"ל דהא התם בגמ' דביצה הוא רב אשי, וסבר בגמ' דשבת (פד, ע"ב) דלא אמרינן מתוך, כמש"כ הפר"ח (אור"ח, סי' סה) ולהכי ס"ל דבנין הוי דאוריתא, אבל אנן דאמרינן מתוך, אה"נ י"ל דבונה לא אסור מדאוריתא, ע"ש. וראה גם במש"כ בשו"ת באר יצחק להגאון ר"י אלחנן מקובנא (סי' יג), שעמד שם בארוכה בפלוגתא זו דהתוס' והרמב"ם, אי בונה ביו"ט הוי דאוריתא או דרבנן, ובריש הסימן שם ד"ה ויש להקשות וכו', ג"כ עמד בהערה זו על דברי התוס' מהגמ' דביצה (לב, ע"א), וכתב ליישב, דאפשר לומר בזה דאע"ג דאמרינן בגמ' דביצה בנין קבע אסרה תורה, אין זה בדוקא, דהא מצינו לשון אסרה תורה אף על דרבנן, כמש"כ הרמב"ן בספר המצוות שורש א'. וראה גם בדבריו שם (ענף ה) שג"כ עמד ליישב קושית התוס' אליבא דהרמב"ם דנילף מתוך ממגבן דשרי לבנות ביו"ט וכו', די"ל דהרמב"ם ס"ל דלא ילפינן מתוך מתולדה לאב, כיון דהאב חשיב יותר מן התולדה לכן לא נגרר האב בתרה, וכתב ע"ז דנראה לו שהוא כלל חדש בהרמב"ם, ע"ש. והלום ראיתי ג"כ בשו"ת שואל ומשיב להגרי"ש נטנזון מהדורא תליתאי (ח"ב, סי' קפח) שג"כ דיבר שם מענין פלוגתא זו דהתוס' והרמב"ם, ובריש דבריו הביא את הקושיא הנ"ל על דברי התוס' מהגמ' דביצה, וכתב, דצריך לדחוק דהגמ' בביצה מיירי בבנין שאינו לצורך כלל, דבכה"ג אסור מן התורה. ועוד כתב לבאר שם, כי הנה נחלקו הראשונים אם מגבן בשבת אסור מן התורה, או מדרבנן וחכמים דפליגי על ר"א בגמ' אם פליגי על הכל כמו שהביא הרב המגיד לפלוגתא זו בפ"ח דשבת, [והארכנו בס"ד בענין פלוגתא זו במקום אחר, ליישב בזה כמה ענינים]. ולפ"ז אם נימא דמגבן אינו אסור אלא מדרבנן, ממילא לא הותר כלל מלאכת בונה מהתורה כלל, דמגבן אינו בונה מן התורה, וא"כ לפ"ז הגמ' בביצה ס"ל דמגבן אינו מן התורה, ושפיר אסרה בנין קבע דליכא למימר ביה מתוך, אבל תוס' אזלי אליבא דר"א דחייב במגבן מדאוריתא, ולדידיה הוי תולדה דבונה, ושפיר מקשו לדידיה דיהיה מותר לבנות ביו"ט משום דשייך למימר מתוך. אלא דעמד להקשות לפ"ז על הרמב"ם, דהרי הוא פוסק (פ"י, דשבת, ה"י) דמגבן הוי תולדת בונה וחייב, ובהלכות יו"ט פ"ה פסק דבונה לוקה מן התורה, וכאשר כבר הקשה הב"ח (בסי' תצב) כיוצ"ב, ומה יענה הרמב"ם לקושיית התוס', וכתב השו"מ דיש ליישב בפשיטות דס"ל להרמב"ם דלא שייך מתוך רק היכא דהותר האב, אבל במגבן שאינו אלא תולדה, לא שייך לומר מתוך שהותר התולדה הותר האב, דדילמא רק התולדה הותרה ולא האב. ע"ש. [ונמצא לפ"ז כי כמה נביאים נתנבאו בסגנון אחד ליישב את הרמב"ם בדרך זו. החת"ס בחי' לביצה, האבני נזר, הגאון רבי יצחק אלחנן בשו"ת באר יצחק, והשואל ומשיב, דס"ל להרמב"ם דלא ילפינן מתוך מענין תולדה לענין אב], ועוד יש להאריך בפלוגתא זו דהתוס' והרמב"ם, ובס"ד בחי' על הש"ס כתבנו בזה בארוכה, וא"צ לכפול הדברים.

וע"ע בשו"ת באר יצחק הנ"ל (בחאור"ח, סי' יג) שהאריך טובא בפלוגתא זו דהתוס' והרמב"ם, יעו"ש נפלאות מתורתו, דברים מתוקים מדבש ונופת צופים. והנה בסוף דבריו שם (ענף ט) עמד לדון בענין סוכה שנפלה ביו"ט אי שרי לבנותה ע"י עכו"ם, כי י"ל דתלי בפלוגתא דהתוס' והרמב"ם, דלדעת התוס' דבנין ביו"ט הוי מדרבנן, א"כ שרי לומר לעכו"ם לבנותה דהוי שבות דשבות במקום מצוה דשרי, אולם להרמב"ם דבנין ביו"ט הוי מדאוריתא, אסור דלא הוי שבות דשבות. ואומנם לדינא כתב הבאר יצחק שם, די"ל דשרי לבנות הסוכה ע"י עכו"ם דיש לצרף הכא את שיטת בעל העיטור שהובא באור"ח (סי' רעו, ס"ב) דס"ל דאף מלאכה דאוריתא מותר לעשות ע"י עכו"ם, ואף שמבואר באור"ח (סי' שז, ס"ה) דלא סמכינן על דעת בעל העיטור לבד, משום דהוי יחיד במקום רבים כמ"ש הט"ז שם, מ"מ יש לצרף הכא את דעת בעל העיטור לשיטת התוס', וממילא לא הוי בעל העיטור יחיד במקום רבים, דכה"ג מצינו בדברי המג"א (סי' שמ, סק"א) דהתיר לחתוך הצפרנים במקום טבילת מצוה, ע"י נכרי, מחמת שיש סוברים דמלאכה שא"צ לגופה אינה אסורה אלא מדרבנן, ואף דהרמב"ם (בפ"א, דשבת, ה"ז) פוסק, דמלאכה שא"צ לגופה חייב עליה מדאוריתא, עכ"ז כיון דיש סוברין דאינה אסורה אלא מדרבנן, מקילין ע"י נכרי. וכן מצינו כיוצ"ב בדברי הא"ר (סי' תקפו, סקכ"ט) שכתב להקל להביא שופר ע"י נכרי אף שילך חוץ לי"ב מיל, כיון דיש סוברין דאף י"ב מיל אינו אלא מדרבנן בצירוף העיטור דאף באיסור דאוריתא מותר ע"י נכרי לצורך מצוה, אלמא אף דהרבה סוברין די"ב מיל הוי דאוריתא, עכ"ז סמכינן על הפוסקים די"ב מיל אינו אלא מדרבנן להקל ע"י נכרי. וממילא הכ"נ יש להקל בענין בנית הסוכה ע"י נכרי מהטעם הנ"ל, ואף דלהעיטור מותר הכא מטעם אחר, ולשיטת התוס' מטעם אחר, עכ"ז הא קיי"ל בחו"מ (סי' כה) דבדרבנן מצרפינן אף דאינם מסכימים מטעם אחד. עכת"ד. ע"ש. [וע"ע בענין זה, בסוכה שנפלה ביו"ט אי שרי לבנותה, בשו"ת שואל ומשיב להגרי"ש נטנזון מהדורא רביעאה (ח"ג, סי' כה), אשר ג"כ דן בזה, ועמד לדון מצד דהוי בנין עראי, כי אע"ג דבירושלמי דפרק כלל גדול משמע דחשיב בנין, אולם לדידן לדעת הבבלי, פשיטא דלא קיי"ל הכי, אלא אמרינן דבנין עראי לא הוי בנין, משום דהמשכן היה בנין קבע לדידן, כדמשמע מהגמ' בערובין (נה, ע"א), וגם עמד שם בדברי התוס' דשבת (צה, ע"א) דאיסור בונה ביו"ט הוי מדרבנן כיון שאמרינן מתוך, ולפ"ז גם עמד להעיר דא"כ גם סתירה ביו"ט תהיה מותרת, שהרי אם מגבן בהוי בונה, א"כ כשאוכל הגבינה הוי סותר. וממילא כשם שהותר לאכול ולסתור הגבינה ביו"ט, יהיה מותר לסתור את ביתו. ומזה עמד להעיר על דברי הגמ' בביצה (לא, ע"ב) והא קא סתר אהלא, ומיירי ביו"ט, ולכאורה מדוע חייב משום סותר, נימא מתוך. ועיין שם מה שכתב ליישב בזה, ע"ש. [אולם באמת לפי דברינו שכתבנו בסימן הקודם בס"ד, די"ל דהאוכל את הגבינה בשבת לא חשיב סותר, כיון שאינו יכול להביאו למצב שהיה בקדמותו, דאינו יכול להפריד הגבינה ולעשותה חלב כמו שהיתה, ועוד טעמים אחרים מדוע אין באכילת הגבינה משום סותר, ממילא מיושבת בלאו הכי הערתו זו של השואל ומשיב, דנילף מתוך ממגבן גם לגבי סותר. וק"ל]. וע"ע בזה בבנין סוכה שנפלה ביו"ט, בפרמ"ג בהל' שבת (סי' שטו, באשל אברהם - סק"א) שעמד ג"כ בשאלה זו, במי שנפלה לו סוכתו ביו"ט ראשון, אם רשאי לומר לעכו"ם להניח הסכך עליה או לאו, ודן בזה מעט, וסוף דבר נשאר בזה בספק, וגם בדבריו בהל' סוכה (סי' תרכו, בא"א - סק"ח), כתב לעורר בזה, אם מותר לומר לעכו"ם להניח הסכך על הסוכה. וסיים כי צ"ע בזה. ע"ש. אולם הנה בדבריו בפתיחה הכוללת (הל' יו"ט, פ"ג, אות ג) שג"כ עמד בזה, בענין נפלה סוכתו ביו"ט ראשון אם מותר לומר לגוי לבנותה, וכתב שם לצדד להתיר, ע"ש. וראה עוד בזה בשו"ת עטרת חכמים (סי' ו), ובס' שערים המצויינים בהלכה ח"ב (סי' צח, סק"ח) וח"ג (סי' קלד, סקי"א), ע"ש].

ומעתה חזינן לפי האמור, כי אע"ג דבעיקרא דמילתא קיי"ל כהרמב"ם, דבונה ביו"ט הוי נמי מדאוריתא, כיון דדברי התוס' הם כנגד כל הפוסקים כמו שכתב המהרש"ם בדעת תורה הנ"ל בדברינו (סי' שא, סעיף מ), והתוס' יחידים בדעתם זו כמו שכתב הבאר יצחק הנ"ל. (הן אמת דיש להתבונן מעט אם תוס' יחידים בענין זה דבונה ביו"ט, כי הנה התוס' בביצה (יב, ע"א) ד"ה ה"ג רש"י וכו', כתבו, ורש"י קים ליה דב"ה סבירא להו הואיל והותרה הותרה לגמרי, אלא רבנן הוא דגזור בדבר שאינו צורך יו"ט כלל. ע"כ. ומבואר מדבריהם כי מבארים את שיטת רש"י דס"ל דהא דאמרינן מתוך, היינו שמדאוריתא מותר לעשות אף מלאכה שאין בה צורך יו"ט, כלל ומדרבנן תיקנו שיהיה בה צורך יו"ט קצת, וממילא לפ"ז שפיר י"ל בענין בונה דאית ליה לרש"י מתוך שהותר בונה במגבן הותר נמי כל מלאכת בונה ומדרבנן צריך שיהיה בו צורך קצת, ונמצא דהבונה בית ע"מ שיהיה בו ביו"ט הוי איסור דרבנן, וכדעת התוס' בשבת הנ"ל, ואין לומר דהאי דביארו התוס' הכי את דברי רש"י זהו רק בענין הוצאה דמיירי ביה התם, שהרי הקשו שם על רש"י מדברי הגמ' בפסחים (מו, ע"ב) דאמרינן התם האופה מיו"ט לחול לוקה וכו', דמדוע לוקה נימא מתוך, ע"ש. וא"כ משמע דהוא נמי בשאר המלאכות, וק"ל, וראה גם בחי' הרש"ש (שם) שהביא ראיה לשיטת רש"י מהמשך דברי הגמ' שם, ע"ש. וצ"ע בזה). מ"מ חזינן דמצרפינן להו את דעת התוס' לסניף לקולא. וממילא הכ"נ י"ל בנידון דידן, דיש לצרף את דעת התוס' דס"ל דבנין ביו"ט הוי דרבנן, לדעת הסוברים דבנין לשעה לא הוי בנין, ומשום שמחת יו"ט שרינן ליה כמבואר בגמ' דביצה (לב, ע"ב). והרי לפ"ז למד הר"ר בנימין הנ"ל בשיבולי הלקט המובא בב"י או"ח (סי' רנט) דשרי להטמין באבנים אע"ג דהוי בונה, משום שמחת יו"ט, וממילא אף לסוברים דבנין לשעה הוי בנין (האור שמח ודעימיה) בצירוף שיטת התוס' י"ל דקיל טפי, וגם כאמור דהוי מכשירי או"נ שלא יכל לעשותן מערב יו"ט, ולפי המבואר מדברי הישועות יעקב הנ"ל שהביא מהרש"ם בתיקון מכשירי אוכל נפש באיסורא דרבנן, שפיר מורין כן לרבים. אולם בלאו הכי כבר הבאנו בס"ד לצדד בזה, דהכא הוי מכשירי או"נ הקרובים לאו"נ, דשרי לעשותן אפילו באיסורא דאוריתא, ומורין כן, כהא דסי' תקז, ס"ד בענין גריפת התנור ביו"ט, כשא"א לאפות בו בלא שיגרוף.

ואמנם מן הראוי לציין, כי הנה בהיותי בזה חזות קשה הוגד לי, בראותי בשו"ת נצח יוסף (סי' לד), אשר דן שם בענין מנורה שנשרפה ביו"ט, אם מותר לפרק אותה מהבית מנורה שלה, ולהחליפה במנורה חדשה. ולאחר שעמד לפלפל שם בחכמה מדין מוקצה, ומדין שמא יתקע וכו'. העלה בזה לקולא. ע"ש. ונוראות נפלאתי הפלא ופלא שדן שם בכל צדדי הבעיה, אולם את העיקר השמיט מן הספר, לדון מצד שבית המנורה מחובר לקרקע דאית ביה משום בנין. ומתורף דבריו עולה שעשה הרב נר"ו דין בנין בכלים ובנין בקרקע אחד, ולא היא, ועתה ראיתי שגם בשו"ת תפלה למשה הנדפ"מ ח"ב (סי' כ, אות ו) עמד להעיר כיוצ"ב. ע"ש. ומה גם דבעצם הדין שהעלה הרב נצח יוסף נר"ו שם, להתיר החלפת המנורה ביו"ט, יש לעיין בזה טובא, דהא חזינן דהעלו בזה הפוסקים לאסור עי' בספר שערים המצויינים בהלכה ח"ב (סי' צח, בקונטרס אחרון אות ח) שכתב, דהיות ואיכא בהכי משום בונה, אין להקל בזה אלא ע"י עכו"ם, במקום שיש בזה מצוה, דיש לצרף כאן את שיטת התוס' דבונה ביו"ט הוי מדרבנן, והוי שבות דשבות במקום מצוה. ע"ש. וגם בשו"ת תפלה למשה (שם), העלה לאסור בזה את החלפת המנורה ביו"ט עי' ישראל. ע"ש ואכמ"ל בענין זה.

ובעצם נידון דידן, בענין החלפת מיכל הגאז שנתרוקן במיכל חדש. הלום ראיתי בס' שמירת שבת כהלכתה (פרק יג, סעיף יא), אשר כתב שם בדיני אש ביו"ט וז"ל: מיכל גאז שנתרוקן מותר לסגור את ברזו, וכן גם מותר לפתוח את ברזו של המיכל המלא. אבל טוב להמנע מלהרכיב מיכל גאז חדש". ע"כ. ובהערות (שם, הערה נו), עמד לבאר מש"כ דטוב להמנע מלהחליף את מיכל הגאז, כי שמע מהגרש"ז אויערבך שליט"א דיש בזה משום עובדין דחול, כיון דצריכין לכך גבורה ואומנות, ושוב אמר הגרשז"א דנראה דשפיר שרי לעשות כן, כיון דהוי ממש לצורך אוכל נפש, וגם רגילים תדיר לפרק ולהחזיר ואין זה דומה לעושה פחם או פתילה דאסור. ע"כ. והמשיך וכתב, ועי' בסי' שב, סעיף ד לגבי מכבש של אומן, דכיון שתחוב בחזקה התרתו דומה לסתירה, וא"כ יש לומר דהה"נ הכא, עכ"ל. ע"ש. והנה לגבי ההערה דאיכא למיחש הכא משום עובדין דחול, כיון דצריכין לכך גבורה ואומנות להבריג את הצינור למיכל הגאז, לפי מה שכבר הבאנו לעיל די"ל שזה תלוי בסוגי ההרכבות, דבמיכלים הישנים היו צריכים להרכיב את הצינור למיכל באון וחיל ע"י כלי של מפתח ברגים וכדו', אולם כהיום הזה אכשור דרי, ועושים את ההברגה ביד, ע"י הברגה מיוחדת לזה (פרפרים) שנעשתה מעיקרא להעשות ביד ובנקל, בלי עזרת כלי כל שהוא. ונמצא שאין צריך כאן גבורה ואומנות. וממילא ג"כ לגבי מה שכתב השש"כ בסוף ההערה להעיר מדברי מרן (בסי' שב, ס"ד) בענין מכבש של אומן, כיון שתחוב בחזקה התרתו דומה לסתירה, ממילא ג"כ מיושב, דאה"נ אין הסגירה כאן סגורה כ"כ בחזקה שהרי היא הברגה הנעשית ביד, ושפיר דמי לסתם הברגה דשרי, דליכא ביה מידי כנ"ל בשם רבינו הגרי"ח בענין פתיחת וסגירת הכלי של בשמים. וא"כ לא דמי למכבש של אומן דאיכא בהתרתו משום סתירה, דאע"ג שהוא עומד להפתח ולהסגר כפעם בפעם, שמוציאים ממנו בגד שכבר נכבש ונתגהץ, ומניחים בו בגד אחר, מ"מ כיון שכל פעם סוגרים אותו בחזקה, שפיר י"ל דהתרתו הוי סתירה. משא"כ הכא דכאמור אין מהדקים את הצינור למיכל כ"כ בחזקה, י"ל דהוי כמכבש של בעל הבית דמתירין אותו ליטול ממנו הבגדים, כיון דאין הוא תחוב כ"כ בחזקה, וליכא בו משום סתירה כמבואר בשו"ע (שם), וראה גם בכה"ח (שם, סקל"ה) ע"ש. ונמצא דהווי כסגירת סתם כלי דשרי לסוגרו ולפותחו כנ"ל, ובפרט דהוי הכא מכשירי אוכל נפש הקרובים ממש לאוכל נפש, כמו שציין ג"כ השש"כ גופיה בהערה שם, וחזינן לעיל דכל כה"ג אפילו איסורא דאוריתא שרי, כבענין גריפת התנור דסי' תקז, וק"ל.
למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi