למעלה
י הן אמת דאף לפי דברינו הנ"ל שכתבנו בס"ד, דאכן שרי להחליף את מיכל הגאז שנתרוקן במיכל חדש, בפשוטם של דברים הנ"מ כשמזומן לו המיכל האחר בחצרו או אצל שכנו הקרוב אליו, ואין הוא זקוק להביאו ממקום רחוק, ואה"נ יש להתבונן באופן שמיכל הגאז לא נמצא מזומן לפניו, אלא הוא צריך להביאו ממקום רחוק, ולעבור בו בקרית חוצות, אי ליכא למיחש ביה לכדהא דאיתא במתני' דביצה (כט, ע"ב), המביא כדי יין ממקום למקום לא יביאם בסל ובקופה אבל מביא הוא על כתיפו או לפניו וכו', ופרש"י לא יביאם בסל ובקופה, לתת שלש וארבע בתוך קופה וישאם משום דנראה כמעשה חול לשאת משאות. וכ"פ הרמב"ם (פ"ה, דהל' יו"ט, ה"א) שכתב שם, אף על פי שהותרה הוצאה ביו"ט אפילו שלא לצורך לא ישא משאות גדולות כדרך שהוא נושא בחול, אלא צריך לשנות, ע"כ. וגם מרן בהל' יו"ט (סי' תקי, ס"ח) כתב, אעפ"י שמותר ההוצאה ביו"ט אפי' שלא לצורך, לא ישא משאות גדולות כדרך שהוא עושה בחול, אלא צריך לשנות כיצד המביא כדי יין ממקום למקום לא יביאם בסל ובקופה לתת ד' או ה' כדרכן, אלא יבאם על כתפו או לפניו אחד או שנים, דמוכח שלצורך יו"ט הביאם, והוסיף שם הרמ"א דהנ"מ דוקא כשמולכים ממקום למקום אבל מזוית לזוית ומבית לבית באותו חצר, שרי בכל ענין. ומקורו ברוך מדברי הב"י (שם) שהביא כיוצ"ב בשם רש"י והאור זרוע, ע"ש. וכן הוא הסכמת רבותינו האחרונים, עי' בכף החיים (שם, סקמ"ו), ע"ש.

וכן מצינו כיוצ"ב במתני' דביצה (כד, ע"א), בהמה המסוכנת לא ישחוט, אלא א"כ יש שהות ביום לאכול ממנה כזית צלי וכו', שחטה בשדה לא יביאנה במוט ובמוטה, אבל מביא בידו אברים אברים, ופרש"י לא יביאנה במוט ובמוטה, בשני בני אדם משום דאוושא מילתא הוא ומזלזל ביו"ט, ע"כ. ועי' בדברי הרב המגיד (פ"ה, דיו"ט, ה"ה), שעמד על דברי הרמב"ם שם, שהביא דין זה דבהמה מסוכנת לא יביאנה במוט ובמוטה, דהיינו אפילו בבהמה בריאה ששחטה בשדה, ומביאה לעיר שלא יביאנה כך. אלא איידי דאיירי במסוכנת נקט שחטה וכו', ושכ"כ ג"כ הרשב"א בעבודת הקודש (ש"ב, ס"ב) דלעולם ה"ה בבריאה, ושכן ראוי להורות, ע"ש. ובפשטות אייתי ה"ה לאפוקי ממאי דהביא הר"ן בביצה שם (כד, ע"א) ד"ה בהמה מסוכנת, בשם איכא מ"ד, דלא מתסר אלא במסוכנת שיש לה קול שלא נשחטה לצורך יו"ט, אבל בריאה שנשחטה לצורך יו"ט מביאה אפילו במוט, ובלבד שישנה אם אפשר לשנות, וכדרך שאמרו בפרק כדי יין (כט, ע"ב) לא יביאם בסל ובקופה, אבל מביאו על כתיפו או לפניו. ע"ש. ואמנם גם הר"ן שם כתב, דלדעת הרמב"ם ה"ה גם בבריאה, ומסוכנת אורחא דמילתא נקט שאין דרך לשחוט הבריאה בשדה אלא בביתו. ע"ש. וראה גם בלחם משנה ובמעשה רוקח על הרמב"ם (שם) דכתבו בדעת הרמב"ם ג"כ כיוצא בזה, דס"ל דה"ה בבריאה. ע"ש. ובפשטות כן היא ג"כ דעת מרן שכתב (בסי' תצח, ס"ז) בסתמא האי דינא, שכתב שם, אם שחט בהמה בשדה לא יביאנה במוט כדרך שעושה בחול וכו', ומסתימת דבריו משמע דה"ה בבריאה, וכ"כ כיוצ"ב ג"כ הט"ז (שם, סק"ו), והא"ר (שם, סקט"ז), ובשולחן גבוה (שם, סקכ"ב), ובכה"ח (שם, סקס"ב) ועוד, וע"ש עוד בכף החיים דביאר דהוא דוקא בשכיחי רבים כבשדה, ואה"נ דה"ה בעיר ברה"ר דהוי כה"ג, ושכ"כ ג"כ בא"א (שם, סקט"ו) ע"ש. [וראה גם במשנה דביצה (יד, ע"ב) דאמרינן התם, ב"ה אומרים משלחין בהמה חיה ועוף בין חיין בין שחוטין וכו', ובגמ' תני רבי יחיאל ובלבד שלא יעשנו בשורה, ופרש"י שלא יעשנו בשורה, לא ישלח הדורון ע"י אנשים הרבה דאוושא מילתא ונראים כמוליכים למכור בשוק. ע"ש]. ומכל הלין לכאורה מתבאר, דאיכא למיחש שירים ויקח את מיכל הגאז שהוא משואי על כתיפו כדרך שהוא עושה בחול.

אולם היא גופא דכיצד יעשה, דהרי אפילו שירים אותו בידיו או יגלגל אותו, עדין ג"כ דרכו בכך, דלפעמים נושאים אותו ג"כ בדרך כזו, וכיוצא בה. אלא דהנה הרמב"ם הנ"ל (פ"ה, ה"א) כתב, דאם א"א לשנות מותר, וכ"פ ג"כ מרן (בסי' תקי, סעיף י) שכתב שם, דאע"ג שצריך לשנות בנשיאת המשא אם א"א לו כגון שזימן הרבה אורחים, וצריך למהר להביא לפניהם עושה כדרכו, במה דברים אמורים בנושא על אדם אבל ע"ג בהמה לא יביא כלל, ע"כ, וחזינן מדברי מרן דכל שא"א לו לשנות כגון שבאו לו אורחים, וצריך למהר להביא לפניהם, ואינו יכול להביא מעט מעט בשינוי דעושה כדרכו בכל יום איך שרגיל לישא המשאות ועי' בגמ' דביצה (ל, ע"א) וברש"י שם, דמתבאר דה"ה אם אי אפשר לשנות מפני כל סיבה אחרת, דנמי שרי לישא המשא בלא שינוי ע"ש. וכ"כ ג"כ המשנ"ב (שם, סקל"ד), ע"ש. וכ"כ ג"כ כף החיים (שם, סקמ"ד), ע"ש. ובאמת כן מתבאר נמי מדברי הרוקח (בסי' רצט) ובכל בו (סי' נח), ומדברי הרשב"א בעבודת הקודש (שער מ, ס"ז) ובאליה רבה (שם, סקט"ז) ע"ש. וממילא לפ"ז אולי יש לומר נמי הכא, דהיות וא"א להביא את מיכל הגאז ממקום אחר בשינוי ממה שרגיל לישא אותו כדרכו בחול, אה"נ יש לומר דשרי, וע"ע בשו"ת ציץ אליעזר ח"א (סי' כא, אות כו). ע"ש. [ובהא דכתב מרן לאסור להביא ע"ג בהמה כלל, עי' ברמב"ם (פ"ה, דיו"ט, ה"ב), דמבואר דהוא מטעם שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. והמ"מ (שם) הביא דיש מי שכתב, דהוא משום שאין משתמשים בבעלי חיים כל עיקר בין בשבת ובין ביו"ט, והרשב"א בעבודת הקודש (ש"ג, ס"ז) הביא את שני הטעמים, ע"ש. וגם הלבוש (בסי' תצה, ס"ג), והגר"ז (בסי' תצה, סעיף יא) הביאו את ב' טעמים אלו, ע"ש. ולכאורה יהיה נ"מ בין ב' טעמים אלו להביא בעגלה של משאות דדרך חול איכא, ומשתמש בבעלי חיים ליכא, וק"ל. ובמה שיש לעמוד על דברי הרמב"ם דלפי המבואר מטעמו, דכל האיסור הוא משום שלא יעשה כדרך שעושה בחול, הא משמע דלא חייב משום שמשתמש בבעלי חיים, עי' בצפנת פענח להרוגצ'ובר שם (פ"ה, דיו"ט, ה"ב), ובאגלי טל מלאכת קוצר (סי' מז, סק"י - יב), ע"ש. וראה גם בשער המלך (שם), ובשו"ת חתם סופר חאור"ח (סי' קנב), ע"ש. ואכ"מ].

אמנם הנה עדין יש לומר, לפי המבואר בגמ' דביצה (ל, ע"א), דאמרינן התם אתקין רבא במחוזא דדרו בדוחקא לדרו ברגלא, דדרו ברגלא לדרו באגרא וכו' דדרו באכפה נפרוס סודרא עילויה, ואי לא אפשר שרי דאמר מר אם א"א לשנות מותר. ופרש"י נפרוס סודרא, קל הוא ואינו מכביד ושינוי בעלמא הוא ולהצניע, ע"כ, וכ"פ ג"כ מרן (בסי' תקי, סעיף י) שכתב שם, דמשאות שדרכן להנשא על הכתף, ישא אותן לפניו או יפרוש עליהן בגד, ע"ש. וא"כ יש לומר נמי הכא, דיש להתיר לישא את מיכל הגאז אפילו על כתיפו לפניו ויפרוס עליו בגד להצניעו, ורו"ח (שהוא מיכל הגאז) מלפניו יעטוף, וישתרי לישא את המיכל על כתיפו, דיחשיב שפיר כשינוי, בכך שיעטוף אותו ויצניענו. וק"ל.

המורם מכל האמור: מי שנגמרו לו ביו"ט שני מכלי גאז הבישול, וצריך עדין לבשל את תבשילי החג מותר לו לפרק את המיכל שנתרוקן ולהרכיב במקומו מיכל מלא, אשר הוא משאילו משכנו הקרוב איליו. ואם הוא נצרך להביא את מיכל הגאז ממקום רחוק וצריך לעבור איתו ברשות הרבים, ישא אותו בשינוי על ידי שיכסה אותו בבגד שלא יהיה ניכר המיכל, וכל זה שמותר לו להחליף את המיכל, דוקא כשלא היה צפוי לו מראש מערב יו"ט, ולא ידע על כך שמכלי הגאז עומדים להגמר, אמנם מאחר ומצינו שיש מחמירים בזה, לענין מעשה יש לעשות את החלפת המיכל ע"י עכו"ם, דיש לצרף כאן את שיטת התוס' הנ"ל (בשבת צה, ע"א) דבנין ביו"ט הוי דרבנן, וחשיב ליה שבות דשבות במקום מצוה בצירוף דעת בעל העיטור שע"י עכו"ם אפילו בחד שבות יש להתיר, כעין אשר הבאנו לעיל משמיה דהגאון רבי יצחק אלחנן בשו"ת באר יצחק חאור"ח (סס"י יג). ומ"מ מהיות טוב לנהוג לפי מש"כ בס' שערים המצויינים בהלכה ח"ב (סי' צח, בקונטרס אחרון, אות ח) בענין החלפת מנורה שנשרפה ביו"ט, דבמוצאי היו"ט יפתח את ההברגה שעשה ביו"ט ויחזור ויברגנו שוב, כדי שהחיבור שעשה ביו"ט יחשב כחיבור עראי דקיל טפי, ועדיף שיאמר לחבירו שיזכרנו כדי שלא ישכח, וממילא הכ"נ כדאי שיחזור ויפתח במוצאי יו"ט את ההברגה שעשה למיכל ביו"ט, ועי"ז יש עוד צד קולא בזה. ומ"מ בעל נפש יחוש לכך להכין עצמו מערב יו"ט, לבדוק שמכלי הגאז מלאים. ולא יצטרך לבוא ביו"ט לבית הספק בענין זה של החלפת מכלי הגאז.

הנלע"ד כתבתי בס"ד, והשי"ת יאיר עיננו במאור תורתינו הקדושה, ללמוד וללמד לשמור ולעשות, אכי"ר.

אמר הצעיר המחבר נר"ו, הנה כיון דאיירינן הכא בסימן זה בענין יו"ט, עצור במילין לא אוכל, ואמרתי לקבוע כאן גרגיר אחד מחי' על הש"ס במס' ביצה (יז, ע"ב) בסוגיא דנאכל ערובו, כיון דמיירי ביה נמי בענין יו"ט (ואיכא בדברינו אלה ג"כ נפק"מ לדינא, כמבואר בסוף ענין זה). ושפיר אפשר לקובעו ולהקנות לו שביתה כאן.

בסוגיא דנאכל עירובו, אם התחיל גומר. (ביצה יז, ע"ב).

במשנה (ביצה טו, ע"ב) אכלו או שאבד לא יבשל עליו בתחלה, ואם שייר ממנו כל שהוא סומך עליו לשבת, ופרש"י אכלו או שאבד, קודם שבשל "כל" צורכי שבת, ומשמע מדבריו אלו של רש"י, דלעולם אפילו שכבר התחיל בצורכי שבת, אם נאכל העירוב או נאבד דאסור לו להמשיך את הכנת צורכי שבת, ועי' בגמ' לקמן (יז, ע"ב) דאמרינן אכלו או שאבד וכו', אמר אביי נקטינן התחיל בעיסתו ונאכל עירובו גומר. וראה בדברי הרא"ש בפסקיו (שם, סי' יב) שכתב, דאיכא לאסתפוקי בפירוש מילתא דאביי, דאי בעי למימר דגומר עיסה זו כיון שהתחיל בה ושוב לא יבשל, וכן אם התחיל לבשל תבשיל אחד יגמרנו לאותו תבשיל בלבד. או שמא כיון שהתחיל להתעסק באחד מצורכי שבת בעוד העירוב קיים יסיים כל צורכי שבת. והא דנקט עיסה שהיא הכנה ראשונה שעושים מער"ש לשבת וכו', והלשון משמע כן דקאמר גומר משמע כל צורכי שבת, דאי אעיסה לחודה קאי הוה ליה למימר גומרה, והדבר שקול עד יבוא מורה צדק, ע"ש. ולפי האמור, אולי יש לבאר את דברי רש"י דס"ל שאם התחיל בתבשיל אחד, דאה"נ דשרי ליה לגומרו, והא דקאמר אביי אם התחיל גומר, היינו שדוקא לאותו תבשיל שהתחיל בו אבל שאר תבשילי שבת ושאר צורכי שבת אינו יכול. ולכן נקט רש"י בלשונו במשנה, קודם שבישל כל צורכי שבת, דבכה"ג לא מהניא ההתחלה שהתחיל, שבעבורה יוכל לגמור את כל תבשילי שבת. ונמצא לפ"ז דרש"י פשיטא ליה דנקטינן כדרכא קמא דהרא"ש דרק את אותו תבשיל שרי ליה לגמור. ושו"ר בקורבן נתנאל בדברי הרא"ש (שם, אות י) שכתב כיוצ"ב דדעת רש"י והראב"ד והראב"ן היא, דאם התחיל בתבשיל ואבד עירובו, דשרי ליה לגמור רק את אותו התבשיל, אבל אסור להתחיל בתבשיל אחר. ע"ש. וראה גם בס' לב רחב בחי' עמ"ס ביצה (טו, ע"ב) ד"ה רש"י אם אכלו או שאבד, ע"ש.

ויש לציין דהנה בדברי רש"י שברי"ף שם (דף י, ע"א - בדפי הרי"ף דפוס וילנא), כתוב בזה"ל: התחיל בעיסתו, לאפותה ולתקנה ע"י עירוב ונאבד יגמור הכל. ע"כ. ולכאורה יש כאן תוספת לשון דקאמר "יגמור הכל", וגירסת רש"י שלפנינו בגמ' שם (יז, ע"ב) אם התחיל בעיסתו, לתקנה ולאפותה ע"י עירובו, ע"כ. ומה גם דלכאורה דברי רש"י הללו שברי"ף יהיו סותרים לדברי רש"י הנ"ל שבמשנה, דכאמור שמדבריו במשנה משמע דאסור לו לגמור את כל צרכיו.

הן אמת דהנה כבר עמדו המפרשים והפוסקים בדברי רש"י שברי"ף אם רש"י הוא שכתבו. עי' להרב יד מלאכי (בכללי רש"י, אות ה), ובשד"ח בכללי הפוסקים (סי' ח, אות ז), ע"ש. ואמנם רבינו החיד"א בברכ"י חאור"ח (סי' טו, סק"א) הורה זקן בחליטה, דאין פירוש זה כלל מרש"י, והשיג על הרבנים שייחסוהו לרש"י, ע"ש. וממילא אייתי שפיר שב' דברים אלו לא מרועה אחד ניתנו. ולעולם דעת רש"י במשנה דאין לו לעשות את כל צורכי שבת, אלא רק את אותו תבשיל שהתחיל בו. ואמנם יש להוסיף ולומר כי לעולם על אף הלשון הזה ברש"י שברי"ף "יגמור הכל", עדין לא מוכחא מילתא דס"ל דשרי לבשל את כל התבשילין ולהכין את כל צורכי שבת. דעי' בדברי הר"ן על הרי"ף (שם) שכתב, אמר אביי נקטינן התחיל בעיסתו, לתקנה או לאפותה ע"י עירוב ונאבד גומר את הכל, וצ"ע אם גומר בהתחלת מין א' כל שאר המינין. ע"ש. הרי שאף דהר"ן נקט לה בהאי לישנא דיגמור הכל, עדין מספקא ליה מאי יגמור, את כל התבשילין, או רק את אותו תבשיל, והכ"נ נפרש בדברי רש"י הללו, דמאי דקאמר יגמור הכל היינו דוקא את כל אותו התבשיל ותו לא, ונמצא שהוא כדברי רש"י שבמשנה. וי"ל.

ואמנם עתה ראיתי בשטמ"ק בחי' לביצה (יז, ע"ב) סוד"ה ואם הערים וכו', שכתב שם, אמר אביי נקטינן התחיל בעיסתו ונאכל עירובו גומר, פרש"י התחיל לתקנה ולאפותה ע"י עירוב ואבד יגמור את הכל, ע"כ. פירוש לפירושו יגמור אפילו שאר תבשילין. אבל מה שפירש התחיל לתקנה ולאפותה הוא תמה מנא ליה האי, דהא מדנקט התחיל משמע דבתחילת לישה סגי. עכ"ל. ע"ש. ומדבריו אלה של השטמ"ק לכאורה שתיים זו שמענו. חדא, דמהאי דהביא את דברי רש"י הללו בפשטות ובשתיקה, על אף שהם דברי רש"י שברי"ף, ולא עמד לעורר בזה כלום, משמע דס"ל דגם רש"י שברי"ף הוא רש"י שבגמ'. וצ"ע. ועוד מבואר בדבריו דלעולם ס"ל דהאי דכתב רש"י יגמור הכל, היינו שיגמור לעשות את כל צורכי שבת, ולא רק את תבשיל זה שהתחיל בו.

אלא שיש להעיר בזה, דא"כ דס"ל דהאי דמבואר ברש"י דיגמור הכל היינו את כל צורכי שבת, הרי כאמור דמדברי רש"י במשנה משמע דשרי לגמור רק את אותו תבשיל שהתחיל בו, ותו לא. וממילא ממאי נפשך, אם ס"ל לשטמ"ק דהאי רש"י שברי"ף הוא בעל רש"י שבמשנה, אמאי לא עורר בזה כלום שלכאורה יש כאן סתירה, ואי ס"ל דהאי רש"י שברי"ף לאו היינו רש"י שבמשנה, מדוע מ"מ לא כתב לציין דאע"ג שמדברי רש"י שבמשנה מבואר אחרת לא קשיא על דברי רש"י הללו שברי"ף, כי משני רועים נתנו. (אמנם שו"ר אח"כ בדברי רבינו החיד"א בשו"ת יוסף אומץ (סי' פ) אשר מתורף דבריו שם משמע דהגירסא הזאת שהביא השטמ"ק היתה לפניו בתוך גירסת רש"י שבגמ', ע"ש. וראה עוד בדברי רבינו החיד"א שם שכתב, דהאי פרוש לפירושו שהביא השטמ"ק, לא מדידיה הוא אלא מאחד הראשונים, ונשמט שמו מהשטמ"ק. וצ"ל כן משום דלא אפשר שבדבר שהר"ן סיים בו וצ"ע, יכתוב עליו השטמ"ק ביאור פשוט, ע"ש).

ועתה ראיתי בביאור הלכה (סי' תקכז, סי"ז) ד"ה גומר, שהביא שם את דברי רש"י הללו שברי"ף שכתב דגומר הכל, וכתב דנראה שגם לפני הר"ן היתה גירסא זו בשינוי קצת, אלא שהר"ן נשאר עדיין בספק. אמנם בהמשך דבריו שם עמד הבאוה"ל בסתירה שבדברי רש"י הללו, מדברי רש"י שברי"ף על דברי רש"י שבמשנה. (ומסתימת דבריו של הבאוה"ל נראה, דג"כ ס"ל דרש"י שברי"ף ורש"י שבגמ' אחד הם, ודו"ק). וכתב, די"ל שרש"י מפרש דאביי חולק על המשנה, דלפי המשנה אין לו לגמור את כל צורכי שבת אלא רק לאותו תבשיל, ואביי ס"ל דגומר את כל התבשילין וצורכי שבת. או שאביי מפרש כן למתניתין דלא כהבנתה הפשוטה, ע"ש. וממילא לפ"ז אולי י"ל נמי בדברי השטמ"ק שהביא את הדברים כפשוטם, משום דס"ל שאין כאן סתירה ברש"י. דמאי דביאר רש"י במשנה היינו אליבא דתנא דמתניתין קאמר, ואביי פליג עליה. וממילא אין כאן סתירה בדברי רש"י, כי גברא חזינן הכא ותיובתא לא חזינן, וק"ל.

והרמב"ם (פ"ו, דהל' יו"ט, ה"ה) כתב בזה הלשון: וצריך שיהיה עירוב זה מצוי עד שיאפה כל שהוא צריך לאפות, ויבשל כל שהוא צריך לבשל, ויחם חמין כל שהוא צריך. ואם נאכל העירוב או אבד או נשרף קודם שיבשל או יאפה הרי זה אסור לאפות ולבשל או להחם, אלא מה שהוא אוכל ביו"ט בלבד. התחיל בעיסתו או בתבשילו ונאכל העירוב או אבד הרי זה גומר. ע"כ. ולכאורה דברי הרמב"ם סתראי נינהו מסיפא לרישא דמילתיה, דברישא כתב הרמב"ם צריך שיהיה ערוב זה מצוי עד שיאפה כל שהוא צריך לאפות וכו', משמע דאפילו אם התחיל ואבד ערובו אסור לו להמשיך שהרי לא אפה כל שהוא צריך לאפות. ובסיפא כתב הרמב"ם, התחיל בעיסתו או בתבשילו ונאכל וכו' הרי זה גומר. ולפי הדברים האמורים לעיל, יש לבאר את דברי הרמב"ם דזוהי כוונתו, דס"ל שאם התחיל בבישול תבשיל שרי ליה לגמור את אותו התבשיל, אבל שאר תבשילין לא. וממילא היינו דקאמר ברישא, ויבשל כל שהוא צריך לבשל ולא סגי ליה במה שהתחיל לבשל תבשיל אחד, שבעבורו יוכל לגמור את כל צורכי שבת. אבל אה"נ את אותו תבשיל שהתחיל בו, שפיר שרי ליה לגומרו, והוא דקאמר בסיפא, התחיל בעיסתו וכו' הרי זה גומר, היינו דוקא את אותו תבשיל.

ושו"ר בס"ד בס' מעשה רוקח על הרמב"ם (שם), ומצאתי שעמד בהערה זו על הרמב"ם דלכאורה דבריו סותרים מסיפא לרישא, ויישב על הדרך הנ"ל, דר"ל דרק אותו תבשיל שרי ליה לגמור, אבל להתחיל תבשיל אחר אסור. והוסיף וכתב שם, שכן מצא ג"כ למהרשד"ם בתשובותיו חאור"ח (סי' ו), והוכפלו הרברים בכי טוב שוב בדבריו (בסי' כד), אשר עמד שם ליישב בדרך זו את דברי הרמב"ם, ע"ש. וכן ראיתי עתה ג"כ בביאור הלכה (סי' תקכז, סי"ז) ד"ה גומר, שעמד שם על סתירה זו שבדברי הרמב"ם, ויישב נמי מדנפשיה כביאור הנ"ל, דהא דקאמר הרמב"ם בסיפא גומר, היינו דוקא לאותו תבשיל, ע"ש. ואמנם ראיתי בדברי האורחות חיים בהל' יו"ט (דין ערובי תבשילין, אות ד) שכתב שם, והרמב"ם ז"ל כתב שאם התחיל בעיסתו או בתבשילו נאכל עירובו או נאבד הרי זה גומר וכ"כ ר"י מקורביל ז"ל. וביאר הרא"ה ז"ל שגומר כל תבשילו וכל סעודתו, דהתחלה בסעודה היא. ע"ש. ומשמע לכאורה מדבריו אלה דלעולם ס"ל דשרי ליה לגמור את כל התבשילין, אפילו שלא מאותו המין שהתחיל בו, דהא כל סעודתו נקט. ויש להבין בדבריו מאי קאמר וביאר הרא"ה וכו' האם כוונתו דמבאר לפשט דברי הגמ', או שמבאר כן בדברי הרמב"ם. וא"כ דמבאר הכי את דברי הרמב"ם, נמצא דהוא לא כאשר בארנו בהרמב"ם, וק"ל. (וביאור הרא"ה עמ"ס ביצה אינו מצוי תח"י לע"ע, ואמנם שו"ר את דברי רבינו החיד"א במחזיק ברכה (סי' תקכז, סק"ז), ומתורף דבריו שהביא שם את דברי הרא"ה המובא באורחות חיים, מבואר עולה שכן הוא דעת הרא"ה בפשט דברי הגמ' ולא בביאור דבריו דהרמב"ם, ע"ש היטב).

ואמנם עי' בדברי המאירי בבית הבחירה עמ"ס ביצה (טו, ע"ב) ד"ה ושוין, שכתב שם, ובגמ' פירשו שאם התחיל גומר וכו', ולפי שיטתינו אם התחיל לאפות ולא התחיל לבשל גומר באפיה ולא בבישול, וההיפך להיפך, ע"כ. ולכאורה מסתימת לשונו של המאירי שכתב גומר באפייה ולא בבישול, משמע שכל סוגי האפיה גומר, אפילו מין שלא התחיל בו. אמנם עי' בדברי המאירי בגמרא (דף יז, ע"ב) שכתב שם, מי שרצה לאכול את עירובו אחר שהתקין אוכל ואין בכך כלום, אבל אם אכלו קודם שהתחיל בצורכי שבת נאסר ואם התחיל גומר, כמו שביארנו במשנה. ומכל מקום אומר אני שאם זימן קמחו הואיל ואין כאן פסידא אינו גומר, "לא נאמרו הדברים אלא בהתחיל בעיסה שיש בה פסידא בעזיבתא", וזהו שאמרו אם התחיל בעיסה גומר. עכ"ל. ע"ש. ומפשט דבריו אלו של המאירי משמע, שרק את אותו תבשיל שהתחיל בו, שרי ליה לגמרו, הא לאו הכי לא. דהא נקט בדבריו דמשום פסידא דעזיבתה התירו לו לגמור, הא לאו הכי לא, וזה שייך לומר רק באותו תבשיל שהתחיל בו. וק"ל. וכבר אמרנו וכתבנו בכמה דוכתי, דכלל גדול בידינו הוא דדברי המאירי הם אורים ותומים לדברי הרמב"ם ומתוכם יש ללמוד את פשט דברי הרמב"ם, וראה גם בס' ברית יעקב הנדפ"מ (סי' יא, הערה ז) שג"כ העלה הכי, והביא בזה את דברי האחרונים. ע"ש. וממילא כיון דכאמור יצא לנו מדברי המאירי, דס"ל דרק את אותו תבשיל שהתחיל בו שרי ליה לגמור, ולא את שאר כל צורכי השבת י"ל דכן הוא ג"כ דעת הרמב"ם.
למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi