למעלה
איברא דעתה ראיתי להגאון הקדוש מהר"ח בן עטר, בס' ראשון לציון עמ"ס ביצה (יז, ע"ב) ד"ה גמ' התחיל בעיסתו, שעמד לבאר שם את דברי הגמ' דהא דאמרינן אם התחיל בעיסתו וכו' גומר, היינו דאפילו אם התחיל תבשיל אחד, הרי זה גומר את כל התבשילין והאפיות שירצה. וטעמא דמילתא, כיון דטעמא דעירוב הוא שידע שלא הותר אלא ע"י עירוב ולא יטעה לומר אופין מיו"ט לחו"ל, כל שהתחיל לבשל או לאפות ועירובו קיים, תו לא אייתי לאפות מיו"ט לחול. ועמד שם לדייק כן ג"כ מדברי הרמב"ם הנ"ל, שכתב התחיל בעיסתו או בתבשילו ונאכל העירוב או נאבד הרי זה גומר, וממאי דדקדק לומר תיבת או, משמע דאפילו לא התחיל אלא באפיה ה"ז גומר, ומאי גומר אי לאותו שהתחיל מאי חידש הרמב"ם באומרו או בתבשילו, [בנוסף לדברי הגמ' דנקטה התחיל בעיסתו], פשיטא דה"ה תבשילו מהיכא ס"ד לומר דאם התחיל בתבשילו לא יגמרנו. אלא ודאי דהכי קאמר התחיל בעיסתו לבד הגם שלא התחיל בתבשילו, או התחיל בתבשילו לבד הגם שלא התחיל בעיסתו ויועיל זה לזה וזה לזה. ועוד דאי תימא דלא הותר אלא מה שהתחיל, הו"ל להרמב"ם להתנות דלא יגמור אלא מה שהתחיל, וממה שכתב גומר סתם משמע דהכל קאמר. אלא דהוקשה לו לראשון לציון מרישא דמילתיה דהרמב"ם שכתב וצריך שיהיה עירוב זה מצוי עד שיאפה כל מה שהוא צריך לאפות וכו', דמשמע שאם התחיל לא יגמור הכל. ותירץ, די"ל דהיינו דוקא לכתחילה, שלכתחילה צריך שיהיה העירוב קיים ולא יאכלנו עד שיגמור כל מה שצריך, אבל בדיעבד אפילו שעשה קצת אפיה או קצת בישול סגי. עכת"ד, ע"ש. ומדבריו אלה של הגר"ח עולה ומתבאר דס"ל בפשט דברי הגמ' וכן בדעת הרמב"ם, דכל שהתחיל ממקצת התבשילין, אע"ג שאבד העירוב או נאכל שרי ליה לגמור את כל צורכי השבת, ולא כביאור הנ"ל שכתבנו בדברי הרמב"ם, דרק את אותו תבשיל שהתחיל בו שרי לגומרו.

והנה יש לעמוד על דברי הראב"ד בהשגות שעמד להעיר שם (בפ"ו, דיו"ט, ה"ה), וז"ל: א"א נ"ל שאם אפה ולא בישל או בישל ולא אפה ונאכל העירוב או אבד, מה שעשה בעוד שהעירוב קיים מותר לו לשבת, עכ"ל. ולכאורה דבריו אלו של הראב"ד סתומים וחתומים מאי כוונתיה דמר, דאם הדברים הם כפשוטם, דמה שבישל בעת שהעירוב היה קיים דשרי ליה לאוכלו בשבת פשיטא, מאי ס"ד דלא. דהרי בגמ' הנ"ל (ביצה יז, ע"ב) אמרינן דאפילו אם התחיל עיסתו ואבד עירובו דגומר, ועכ"פ אותה עיסה לכו"ע שרי לגומרה, א"כ כ"ש שאם בשעה שבישל ואפה דהעירוב היה קיים ועשה הכל בהיתר, דשרי ליה לאוכלו בשבת. ובאמת עי' במגדל עוז (שם) שכתב על דברי הראב"ד הללו, ואני אומר תמה אני אם השגה זו יצאה מרבינו הראב"ד ז"ל, כי מי הוא זה שלא יודה בזה והלא גדולה מזו אמרו בפרק שני דביצה, שאם התחיל בעיסתו ונאכל עירובו גומר וכו', ע"ש. אמנם עי' בדברי הרב המגיד (שם) שעמד לבאר את דברי הראב"ד דמיירי שבשעה שהיה העירוב קיים בישל את התבשילין לצורך יו"ט ואח"כ נאבד העירוב, וקמ"ל דשרי ליה להשאיר את התבשילין שבישל בשעה שהעירוב היה קיים לצורך שבת, ולבשל עתה מחדש לצורך יו"ט, וזהו החידוש דאע"ג שנתכוון מעיקרא לבשל דבר זה לצורך יו"ט בכ"ז יכול להשאירו לשבת, כיון דסו"ס באותו זמן שבשלו, הרי יכל לבשלו לצורך השבת כי עירובו היה קיים. ע"ש, וראה גם בדברי מרן בשו"ע (סי' תקכז, סי"ח) שכתב שם, אפה ולא בישל או בישל ולא אפה ונאכל העירוב או אבד, מה שעשה בהיתר אפילו נתכוון בו לצורך יו"ט יכול הוא להניחו לשבת, ולבשל מכאן ואילך ליו"ט, ע"ש. ובפשוטם של דברים מקור דברים אלו שכתב מרן ברוך הוא, מדברי הראב"ד ע"פ ביאורו של הרב המגיד שביאר, דהראב"ד בא לחדש דשרי להניח לשבת תבשיל זה שבשלו בשעה שהיה העירוב קיים, אע"ג שנתכווין לבשלו לצורך יו"ט. וזה פשוט. וכן ציינו האחרונים מקור לדברי מרן הללו על דברי הראב"ד לפי ביאורו של הרב המגיד, וע"ע במשנ"ב בשער הציון (שם, אות עג), ע"כ. וראה גם בדברי הט"ז (שם, סקט"ו), ע"ש.

אמנם הנה הלח"מ (שם) עמד להעיר על דברים אלו של הרה"מ, כי לכאורה לפ"ז אין לשון הראב"ד מדוקדק כלל, דא"כ הול"ל כשלא אפה ולא בישל לצורך שבת, מה שעשה לצורך יו"ט בעוד העירוב קיים מהני, ולמה נקט שאפה ולא בישל או בישל ולא אפה אין לדבר זה טעם. וגם נראה שהראב"ד בא להשיג על הרמב"ם מפני שמלשונו נראה שמכחיש לו דין זה שכתב הרמב"ם ולבשל כל מה שהוא צריך לבשל, דמשמע מה שצריך לבשל בין לשבת בין ליו"ט, ע"ש. וא"כ הלח"מ מהדר שוב את דברי הראב"ד לדוכתא קמייתא דעדין אינם מובנים, ובפרט שבפשטות הראב"ד בא להשיג על הרמב"ם ומהי השגתו. וראיתי בס' מרכבת המשנה על הרמב"ם (שם) שכתב, כי הנה בדברי הראב"ד הללו יש ב' גירסאות דבדפוס וינציאה גרסינן, א"א נ"ל שאם אפה ולא בישל או שבישל ולא אפה ונאכל העירוב או שאבד וכו', אולם בדפוס יעסניץ גרסינן, א"א נ"ל שאם אפה ונאכל העירוב וכו'. וכנראה שהלח"מ היה לו כגירסא הראשונה, ונדחק בלשונו לפי שהבין כדברי ה"ה בכוונת ההשגות שאם בישל או אפה בעוד העירוב קיים לצורך יו"ט, דמותר לו להטמין אותו התבשיל לשבת ולבשל תבשיל אחר ליו"ט, ולכן הוקשה לו ללח"מ נמי דמלבד שהלשון דחוק, מנ"ל דהרמב"ם חולק ע"ז. ובאמת לפי הגירסא השניה דדפוס יעסניץ יבוא טוב ביאורו של ה"ה והלח"מ, אלא דקושיא זו עדיין תשאר במקומה דבמאי פליג הראב"ד על הרמב"ם. אומנם כתב המרכבת המשנה דנראה שביאור הדברים הוא, שהרי הרא"ש כתב דאיכא לאסתפוקי במאי דאמרינן דגומר, האם היינו את אותו תבשיל או את כל צורכי שבת. וממילא יש לומר דהראב"ד הבין בכוונת הרמב"ם כפירוש השני של הרא"ש, מדנקט הרמב"ם גומר והיינו כיון שהתחיל מעט בצורכי שבת דיכול לגמור את כל צורכי שבת. ולא ניחא ליה לראב"ד כפירוש זה, דקשיא ליה הלשון התחיל בעיסתו דהול"ל אם התחיל ונאכל ערובו גומר. וגם לבאר כפירוש הראשון דהרא"ש ס"ל לראב"ד דלא יתכן לומר, דהול"ל גומרה דהיינו את אותו תבשיל. להכי מפרש הראב"ד באופן שלישי דאם התחיל בעיסתו גומר כל צורכי אפיתו ולא צרכי בישול, וכן אם התחיל לבשל גומר כל צורכי בישול אבל לא יאפה דבהכי מדוקדק לשון גומר, דאילו נקיט גומרה הוה משמע אותה עיסה לבד. ובאמת גומר כל צורכי אפיה. ומדוקדק נמי לשון התחיל בעיסתו, דאילו נקיט אם התחיל ונאכל עירובו גומר, הוה משמע שגומר כל צורכי יו"ט אפיה ובישול. ובזה מובן ג"כ לשון הראב"ד גם לפי הגירסא דדפוס וינציה שהיא הגירסא שלפנינו, שאם אפה קצת ולא בישל כלל, או שבישל קצת ולא אפה כלל ונאכל העירוב או שאבד, אז מה שעשה בעוד שהעירוב קיים ר"ל אותו המין אפיה או בישול מותר לגמור את אותו המין, וזהו ברור בכוונת הראב"ד. עכת"ד. ע"ש.

ולפי דבריו אלה של מרכבת המשנה מבואר יוצא, כי לעולם דעת הרמב"ם היא דאם התחיל בצורכי שבת, ואבד העירוב שרי ליה לגמור את כל צורכי השבת, אולם לעומת זה הראב"ד פליג עליה וס"ל דרק אותו המין שהתחיל בו שרי לסיימו, כלומר דאם התחיל באפיה שרי לגמור את כל צורכי האפיה, ואם התחיל בבישול שרי לגמור את כל צורכי הבישול, אמנם כאמור שמדברי מרן בשו"ע (סי' תקכז, סי"ח) מבואר דנקיט בביאור דברי הראב"ד כביאורו של הרב המגיד, והיינו משום דמרן ס"ל דהאי דאמרינן בגמ' גומר היינו דגומר את אותו תבשיל שהתחיל בו דוקא, כמבואר בדבריו שם (בסי' תקכז, סי"ז), שכתב שם, התחיל בעיסתו ונאכל העירוב גומר אותה עיסה, וה"ה אם התחיל לבשל שגומר אותו תבשיל שהתחיל. ע"כ. ולהכי לא יכול לבאר כביאור זה דביאר המרכבת המשנה, דהראב"ד אתא לאפלוגי על הרמב"ם דס"ל דגומר כל צורכי שבת. דא"כ דהרמב"ם ס"ל דגומר כל צורכי שבת נמצא דמרן יפסוק דלא כהרמב"ם, והרי בדר"כ מרן אזיל בשיטת הרמב"ם כמ"ש הגאון בעל השד"ח בשו"ת מכתב לחזקיהו (סי' ו, דף לב, ע"ג), שכלל גדול הוא בידינו שמרן בחיבורו השו"ע פוסק בדרך כלל כדעת הרמב"ם כמ"ש בשולחן גבוה, ע"ש. וכן מבואר נמי בדברי הכנה"ג (סי' תצה), ובדברי הגר"ח פלאג'י בס' חוקות החיים (סי' נא), ע"ש. וראה גם בדברי מו"ר בשו"ת יחוה דעת חלק ה (עמוד שז), ע"ש.

איברא, דא"כ תקשה שוב קושית הלח"מ דמדוע נקט הראב"ד אפה ולא בישל או שבישל וכו', אולם כאמור לעיל דקושיא זו יש ליישב ע"פ הגירסא השניה שהביא המרכבת המשנה בדברי הראב"ד אם אפה ונאכל העירוב וכו' בלא גירסת או וכו', וגם עתה ראיתי בס' מעשה רוקח על הרמב"ם שם (פ"ו, דיו"ט, ה"ה) שעמד ליישב את הערתו זו של הלח"מ, כי הנה י"ל דבדוקא נקט לה הראב"ד אפה ולא בישל וכו', דלא ס"ל להתיר אלא בדרך זו שעדין הוא צריך ליו"ט ואגב הכי שרי ליה לעשות עוד דבר אחר. אמנם אם כבר עשה את כל צורכי היו"ט, גם אפה וגם בישל אינו בדין שנתיר לו הערמה להניח מה שאפה ובישל לשבת, ולבשל ליו"ט מחדש, כיון שכבר גמר להכין ליו"ט, ע"ש. אולם לכאורה ההערה השניה של הלח"מ עדין במקומה ניצבת, דבמאי אתא הראב"ד לאפלוגי על הרמב"ם, ומסתימת דבריו של הרב מעשה רוקח הנז' משמע דמסכים עם ביאורו של הרב המגיד בדברי הראב"ד, ועמד ליישב רק את הערתו הראשונה, ומשמע מזה דקושיא זו דא"כ במאי הראב"ד פליג על הרמב"ם לא קשיא ליה כ"כ, ואולי מדבריו אלה של הרב מעשה רוקח יש לדייק כאשר כתבנו במקום אחר, דלאו בכל דוכתי הראב"ד בהשגותיו אתא לאפלוגי ולהשיג על הרמב"ם, ואיכא דוכתי כי הא דהכא דתוספת דין בעלמא קאמר, לחדש דשרי להניח את התבשיל שבישל ליו"ט לצורך שבת, ולבשל חדש ליו"ט וכדביאר דבריו ה"ה, ולאו בחלקות ישית למו הראב"ד על הרמב"ם. וק"ל. אגב אורחיה אציין כאן מאותו ענין, כי בהיותי בזה בענין השגות הראב"ד הנה מצאתי בס' פניני הקהילות יעקב (עמ' פט) אשר מובא שם בשם הגאון ציס"ע הגר"י קנייבסקי שאמר בשם החזו"א, כי אע"ג שמצוי בפוסקים ובעיקר בש"ך שכאשר מונים את שיטות הפוסקים, במקום שהראב"ד אינו משיג על הרמב"ם מונים את הראב"ד בשיטת הרמב"ם. דהחזו"א לא הוה ס"ל הכי, דמדשתיק ליה הראב"ד להרמב"ם ש"מ דס"ל כוותיה. אלא דלעולם י"ל דלא ס"ל כוותיה והא דלא השיג עליו, משום דהראב"ד לא כתב את השגותיו על הרמב"ם אלא כשגמר בדעתו שאכן הוא חולק על הרמב"ם, אבל כל זמן שאין ההשגה מוחלטת אצלו לא כתב שמשיגו, אבל מאידך גיסא אין ראיה שמסכים עימו, דלעולם אימא שמפקפק הראב"ד בהאי דינא אבל לא השיג על הרמב"ם כי עדין לא היה מוחלט אצלו. ועוד דגם יתכן שנגמרה ההשגה אצלו בהחלט אבל לא איסתייעא מילתא לכתוב, כי הרי לא הודיענו הראב"ד בשום מקום שהספיק לכתוב את כל השגותיו ויתכן שלעולם משיג הוא על הרמב"ם, אלא שלא הספיק לכתוב, עכת"ד. ע"ש. אולם גם מזה כתבנו במקו"א, והבאנו שמדברי גאוני ספרד לא מתבאר הכי, ולעולם ס"ל דבמקום דשתיק ליה הראב"ד להרמב"ם, ס"ל כוותיה, ואכמ"ל).

וע"ע במאמר מרדכי (סי' תקכז, סקי"ז) שהביא שם שמצא בדפוס אמשטרדם דהגירסא בלשון הראב"ד היא, נ"ל שאם אפה ונאכל העירוב וכו', - והיינו כגירסא השניה שהביא הרב מרכבת המשנה הנ"ל -. וכתב שם שבאמת לפי גירסא זו יבואו דברי ה"ה על נכון, אלא דק"ק שהוא הביא את הנוסחא הראשונה ופירש מה שפירש, וי"ל. והמשיך המאמר מרדכי שם וכתב דמתוך דברי האורחות חיים משמע דהראב"ד אתא לאפלוגי על הרמב"ם, דהראב"ד הבין דרצונו של הרמב"ם לומר שגומר כל צורכי שבת, וע"ז השיג עליו וכתב דנראה לו דדוקא מה שעשה בעוד שהעירוב קיים, אבל לא שיגמור כל צורכי שבת על סמך זה. ע"כ. ונמצא לפ"ז דהרמב"ם והראב"ד חלוקים בספיקו של הרא"ש, דהרמב"ם נקיט לה לקולא והראב"ד לחומרא. אלא שעמד המאמ"ר להעיר ע"ז לנכון, דהנה מלשונו של הרמב"ם שנקט בריש ההלכה, שצריך שיהיה העירוב קיים עד שיאפה ויבשל כל מה שצריך לשבת, משמע דלעולם הרמב"ם ס"ל לחומרא, עכת"ד. ע"ש. ברם בקושטא דלפי דברי הראשון לציון הנ"ל יש ליישב הערה זו, כמו שביאר שם את דברי הרמב"ם כי לעולם הא דנקט הרמב"ם ברישא דמילתיה, שצריך שיהיה העירוב קיים עד שיגמור את כל מה שצריך לבשל וכו', היינו דוקא לכתחילה. וק"ל. (ועכ"פ מדברי המאמ"ר יוצא דהוא מביא לבאר דהרמב"ם והראב"ד פליגי הכא, וכמו שביאר המרכבת המשנה. אלא דהמרכבת המשנה כתב לבאר דדעת הראב"ד היא שיטה שלישית מב' השיטות שהביא הרא"ש. והמאמ"ר מבאר דפלוגתיהו היא בב' השיטות שהביא הרא"ש. וק"ל). וראה גם במשנ"ב (סי' תקכז, בשער הציון אות עה), ובדברי המהרש"ל בים שלמה פ"ב דביצה (סי' יח), מש"כ בדברי הראב"ד. ע"ש.
למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi