למעלה
וע"ע בדברי הרדב"ז בתשובותיו (ח"ב, סי' תרסט), שהביא שם את דברי הרא"ש והר"ן הנ"ל שהסתפקו בדברי אביי, וכתב ע"ז הרדב"ז דמסתברא דלא נסתפקו אלא בדברי אביי, אבל לגבי דינא הא קיי"ל דאיסור בישול מיו"ט לשבת דרבנן הוא, וכל ספיקא דאיסורא דרבנן לקולא. ולכן ס"ל להרדב"ז דלעולם אם התחיל גומר את כל צורכי שבת, ע"ש. ובאמת הוא אשר חזינן נמי מדברי השטמ"ק הנ"ל (בחי' לביצה יז, ע"ב) שמתורף דבריו ומסתימתם מבואר, דס"ל נמי דאם התחיל גומר את כל צורכי שבת, וכאשר הביא לבאר שם נמי כיוצ"ב את דברי רש"י שברי"ף. וי"ל דהיינו משום דתלמיד בשיטת רבו אזיל, שהרי הגאון רבי בצלאל אשכנזי בעל השטמ"ק תלמידו דהרדב"ז הוה, עי' בשם הגדולים (ח"א, מער' ב, אות כח), ע"ש.

ועי' לרבינו החיד"א בברכ"י (סי' תקכז, סק"ח) שהביא שם על דברי מרן שכתב, התחיל בעיסתו ונגמר העירוב גומר אותה עיסה, וה"ה אם התחיל לבשל שגומר אותו תבשיל שהתחיל. ע"כ. דהרדב"ז בתשובה סי' תרסט מקל שגומר כל מה שצריך לשבת. עכ"ד, ע"ש. והנה מסתימת דבריו אלה של רבינו החיד"א שהביא בסתמא את דברי הרדב"ז, לא מוכחא מילתא כלל דאתא לאפלוגי על מרן ולומר דס"ל כהרדב"ז. כי ידועים הם דברי רבינו החיד"א שכתב בשו"ת חיים שאל ח"א (רסי' ח) וז"ל: העידותי בכם היום שכל דין מהראשונים ואחרונים שהבאתי בברכ"י אין כוונתי להיות כדל מסכים הולך לענין דינא, שאפשר שלא עמדתי בתשובה ההיא כפי עיוני. רק אגב ריהטא עין לו ראתה והבאתיו כדי להקל מעל המעיין טורח וחיפוש. ומזקנים אתבונן שכן דרך הכנה"ג ויד אהרון, להורות משפט גבר איה מקום כבודו. ולא שבא הדין ההוא במצרף כור חכמתם שהם מסכימים עימו, וזה נודע לכל. וגם אני בעניי זה דרכי זולת כשאומר בפירוש וכן עיקר, שאז אני מגלה דעתי הקצרה, אבל בלא"ה רק שאני כותב הדין בסתם בשם אומרו, עדין טעון לינא בעומקא של הלכה. עכ"ל. וכן מבואר כיוצ"ב בדבריו בהקדמתו לספר מחזיק ברכה, ע"ש. אלא שדבריו של רבינו החיד"א בנידון דידן עשירים בזה במקום אחר, דהנה במחזיק ברכה (בסי' תקכז, סק"ז) כתב, הרא"ש והר"ן נסתפקו בזה ומשו"ה פסק מרן לחומרא דגומר אותה עיסה או תבשיל שהתחיל דוקא, אמנם הרא"ה הביאו בס' אורחות חיים פשיטא ליה שגומר כל תבשילו וכל סעודתו וכן הרדב"ז סי' תרסט ס"ל דגומר הכל, אמנם מש"כ דגם הרא"ש והר"ן לא נסתפקו אלא בדברי אביי אבל לדינא גם הם ז"ל מודו דנקטינן לקולא, נראה דודאי הרא"ש והר"ן גם לדינא נסתפקו וכן מוכח מדברי הטור. ברם לענין עיקר דינא נראה דנקטינן כהרא"ה, וכהרדב"ז דפשיטא ליה דגומר הכל, דלא שבקינן פשיטותיה דהרא"ה והרדב"ז משום ספיקייהו דהרא"ש והר"ן ומה גם דנראה דהאורחות חיים סבר כדעת הרא"ה, עכת"ד, ע"ש. ומדבריו אלו המפורשים של רבינו החיד"א מבואר יוצא דאכן לדינא, שפיר ס"ל כדעת הרדב"ז ודעימיה דכיון שהתחיל, שרי ליה לגמור את כל צורכי השבת. וממילא לפ"ז אולי י"ל דרבינו החיד"א יבאר כן נמי את דברי הרמב"ם, וכביאורו של הגר"ח בראשון לציון והמרכבת המשנה, דהרמב"ם ס"ל דכיון שהתחיל באיזה דבר מצורכי שבת, שרי ליה לגמור את כל צורכי השבת. ודלא כביאורו של הרב מעשה רוקח הנ"ל, שביאר בדברי הרמב"ם דרק את אותו תבשיל שהתחיל בו גומר. ובאמת דבר זה איתי שפיר כי נמצא דרבינו החיד"א אזיל בשיטת רבו מר ניהו הגר"ח בן עטר, דרבינו החיד"א מחובשי בית מדרשו הוה, עי' שם הגדולים ח"א (מער' ח, אות מב), ע"ש. וק"ל.

ושו"ר הלום לרבינו החיד"א בשו"ת יוסף אומץ (סי' פ), שעמד שם בענין זה במאי דאמרינן גומר אי היינו כל צורכי שבת או רק התבשיל שהתחיל בו. והביא שם ברישא דמילתיה את דברי המהרש"ל בים של שלמה הנ"ל (פ"ב דיו"ט, סי' יח), שאחרי שהביא שם את דברי הרא"ש שנסתפק בזה, כתב דמדברי הראב"ד נראה דלא שרי אלא דוקא מה שנעשה בהיתר, מכך שכתב שאם אפה ולא בישל וכו' וביאר הרב המגיד דבריו שמה שנעשה בהיתר אפילו שבשלו לצורך יו"ט וכו'. אולם כתב ע"ז רבינו החיד"א, דנראה דאין ראיה מדברי הראב"ד הללו לספיקו של הרא"ש והר"ן, דהרי הראב"ד מיירי שאם בישל לצורך יו"ט בעת שהעירוב היה קיים, וקמ"ל דשרי להניח תבשיל זה לשבת, דס"ד דכיון שהכינו ליו"ט דאסרו קמ"ל דלא. אבל הרא"ש והר"ן מיירי שהתחיל לצורך שבת ואבד העירוב האם יכול לגמור את כל צורכי שבת, כי לעולם י"ל כיון שהתחיל כאן את צורכי השבת שרי ליה לגמור הכל. והרי בהא לא מיירי הראב"ד. והעד ע"ז, שהרי הרא"ש והר"ן שנסתפקו בזה לא הזכירו כלל את דברי הראב"ד דס"ל לאסור, ועוד דיוקים הביא שם רבינו החיד"א מדברי הפוסקים, כי לעולם אין שום ראיה מדברי הראב"ד הללו לספיקם של הרא"ש והר"ן. ולכן עמד שם רבינו החיד"א לתמוה ג"כ על הקורבן נתנאל הנ"ל שכתב דדעת רש"י והראב"ד והראב"ן היא, דאינו גומר אלא רק את אותו תבשיל שהתחיל בו. דמש"כ בזה בדעת הראב"ד נמשך בזה אחר דברי המהרש"ל, אבל לפי המבואר הרי אין שום ראיה מדברי הראב"ד הללו. וגם מש"כ בדעת רש"י דהוא ס"ל הכי להדיא, תימא עליו איך מחליט הדברים שא"כ הרא"ש והר"ן ח"ו לא ראו דברי רש"י ואם כדבריו הול"ל דמדברי רש"י מוכח דאסור. ולא עוד אלא דהר"ן במשנה כתב כדברי רש"י, ואח"כ בדברי אביי נסתפק. ומוכרח דלאו דוקא נקטו הכי רש"י והר"ן במשנה, והכי אורחייהו דזמנין מפרשי כהס"ד, והכ"נ כתבו כך דבהכי רווחא שמעתתא. ועוד עמד לתמוה שם במאי דפשיטא ליה לקורבן נתנאל בדעת רש"י, דס"ל דפסקינן בהא לחומרא ויגמור רק את אותו תבשיל שהתחיל בו, והביא את דברי רש"י שברי"ף שכתב ויגמור הכל, וכתב ע"ז, דידוע שפרוש רש"י אשר בהרי"ף רובו לקוח מפרש"י שבש"ס, וכנראה דהכי הוו גרסי בדברי רש"י אשר בש"ס, וכן נראה דהוה גריס הר"ן בפרש"י וכן הביא בשטמ"ק לדברים אלו בשם פרש"י. ועוד הוסיף שם רבינו החיד"א, כי הנה מדברי הב"י המהרש"ל והרדב"ז שהביאו את דברי הרא"ש והר"ן נראה דס"ל דהם שוין בספיקן, אבל לפום קושטא נראה דהם חלוקים בספיקן, דהרא"ש מסתפק דאפשר דאינו גומר אלא אותה עיסה או אותו תבשיל שהתחיל, ותו לא. אבל הר"ן פשיטא ליה דגומר התבשילין שהם ממין אחד, וקאי על דברי רש"י שכתב יגמור הכל ומשמע דכל שהוא ממין זה שהתחיל הגם שהוא תבשיל אחר ממין זה גומר. והספק של הר"ן הוא, אם התחלת מין אחד מהני גם לשאר מינין. וסיים שם רבינו החיד"א וכתב, והכלל העולה, דאין ראיה מהראב"ד והראב"ן והרמב"ם היפך דברי הרא"ה שכתב הא"ח, ומ"ש בא"ח משם הרא"ה שגומר כל תבשילו וכל סעודתו ר"ל כל סעודות שבת. ומ"ש רבינו עובדיה ז"ל בפירושו [והיינו רבינו עובדיה מברטנורא בפיהמ"ש שכתב שם בריש פ"ב דביצה, דרק מה שהתחיל גומר, ע"ש]. נ"ל פשוט דהיינו ממה שראה שהרא"ש מסופק, דידוע שהוא אחרון תלמידו של מהר"י קולון ז"ל והלך לחומרא כמו שעשה מרן. ואילו היו רואים שיש גדולים דסברי שיגמור הכל, גם מרן ורבינו עובדיה היו פוסקים להקל. ומה גם דדברי רש"י בנוסחא שכתב הר"ן והגדול בשיטה מקובצת הכי רהטי, ואפילו הר"ן שנסתפק אינו אלא על מינים אחרים אבל על תבשילין ממין שהתחיל מודה דיגמור הכל, עכת"ד. ע"ש.

והנה מדבריו אלו של רבינו החיד"א עולה ומתבאר, חדא, כעין אשר אמרנו לעיל לבאר אליבא דדעתיה דהגחיד"א בדעת הרמב"ם, כי לעולם הא דקאמר הרמב"ם יגמור היינו כל צורכי שבת, והוא כדעת רביה הגאון מהר"ח בן עטר זיע"א. אלא דיש להעיר בדבריו, במאי דלא יכול יוסף להתאפק ואשתפיך חמימי על דברי הקורבן נתנאל, שכתב דמדעת הראב"ד מבואר יוצא דס"ל דשרי לגמור רק את אותו התבשיל ולא את כל צורכי שבת. ועמד רבינו החיד"א להעיר ע"ז, דלכאורה מנין יצא לו דבר זה מהראב"ד לפי ביאורו של ה"ה בדבריו, שביאר דמה שבישל ליו"ט דמותר להשאירו לשבת וכו', וכאשר יש להעיר הערה זו ג"כ על דברי המהרש"ל ביש"ש הנ"ל שכתב כן, וכנראה דהקורבן נתנאל לקח דבר זה דהראב"ד ס"ל הכי דלא שרי לגמור אלא את אותו תבשיל בלבד, ולא את כל צורכי שבת, מדברי המהרש"ל, ולא היא. הן אמת דהערתו של רבינו החיד"א תיכון שפיר על דברי המהרש"ל, שעמד לדייק מדברי הראב"ד הללו ע"פ ביאורו של הרב המגיד, כי מזה משמע דס"ל לראב"ד דשרי לגמור רק את אותו תבשיל. וזה באמת קשה, שהרי אין שום גילוי מדברי הראב"ד הללו. אלא על הקורבן נתנאל עדין יש ליישב, שהרי הקורבן נתנאל כתב בסתמא דכן הוא דעת הראב"ד, וא"כ אולי אפשר דהקו"נ היה מפרש בדברי הראב"ד כביאורו של המאמר מרדכי שהביא ע"פ האורחות חיים כי הראב"ד אתא לאפלוגי הכא על הרמב"ם, שהוא הבין בדבריו דהרמב"ם ס"ל דשרי לגמור הכל, ואתא הראב"ד למימר דלא שרי לגמור רק את אותו תבשיל. וממילא בהכי שפיר מתפרש, דלדעת הראב"ד לא שרי לגמור רק את אותו תבשיל, ודו"ק. [וכן נמי מה שהביא הקו"נ בשם הראב"ן דס"ל דגומר רק את אותו תבשיל, כן יש לדייק מדברי הראב"ן בפי' במסכת ביצה בד"ה תנו רבנן אין אופין וכו', שכתב שם, אמר אביי נקטינן אם התחיל לאפות ולבשל, ונאכל עירובו או אבד גומר את כל בישולו. ע"כ. והבין הקו"נ דהיינו דוקא רק את אותו הבישול שהתחיל בו. אמנם יש לעמוד כאן מאי האי לישנא דנקט הראב"ן "כל בישולו". וצ"ב].

איך שיהיה, הנה לעיקר דינא כאמור דמדברי מרן (בסי' תקכז, סי"ז), מבואר דס"ל דרק את אותו תבשיל שרי לגמור. ומדברי הרדב"ז והשטמ"ק מבואר דלא ס"ל הכי, אלא לעולם ס"ל דשרי לגמור את כל צורכי שבת. ורבינו החיד"א במחזיק ברכה ובשו"ת יוסף אומץ שר המסכי"ם עמהם, והגדיל לעשות עימנו, דאלמליה מרן היה רואה את דברי הראשונים הללו, הרא"ה ורש"י אשר לדידהו פשיטא להו ספיקא דהרא"ש והר"ן. כי לעולם שרי לגמור את כל צורכי השבת, אודיי אודיי להו במודים דרבנן דאכן שרי לגמור את כל צורכי השבת, והד"ר הוא לכל חסידיו. ואמנם ראיתי בביאור הלכה (סי' תקכז, סי"ז) ד"ה גמר, שעמד להחזיק שם בכל עוז, כי לעולם נקטינן הכי כאשר מבואר בדעת מרן דרק את אותו תבשיל שרי לגמור, מאחר שכן הוא דעת הראב"ד לפי מה שהעתיקו האורחות חיים, ושכן הוא משמעות דברי הרמב"ם [דהמשנ"ב מבאר בו כדברינו הנ"ל שהבאנו ברישא דמילתין, וכדביאר נמי המעשה רוקח בדברי הרמב"ם], ושכן הוא דעת הראב"ן ושכן מבואר נמי מדברי רש"י שבמשנה, ולכן אין נכון לזוז מפסק השו"ע והאחרונים, ע"ש. ועתה ראיתי ג"כ בערך השולחן למהר"י טייב (שם, סק"ח), שהביא שם את דברי רבינו החיד"א במחב"ר ועמד לחלוק עליו, כי לעולם לדינא נקטינן כמבואר בדברי מרן בשו"ע דרק את אותו תבשיל שרי לגמור. ועמד שם ג"כ על הערתו של הרדב"ז שכתב, דהיות ואיסור מבשל מיו"ט לשבת לא הוי אלא מדרבנן אמרינן ביה ספיקא דרבנן לקולא, ולכן על אף ספיקא דהרא"ש והר"ן נקטינן לקולא. וכתב ע"ז מהר"י טייב דלא היא, דהרי ספק זה הוא חסרון ידיעה, ובכה"ג לא חשיב כלל ספק, ולא אמרינן ביה ספיקא דרבנן לקולא. וגם עמד שם על דברי הרא"ה, שרבינו החיד"א הבין בו דברים כפשוטם דס"ל להרא"ה כיון שהתחיל דשרי לגמור את כל צורכי שבת, וביאר בו ביאור אחר, ולעולם י"ל דגם להרא"ה אין לגמור כל צורכי שבת. ולכן לדינא לא הסכים עם רבינו החיד"א ורבינו הראשון לציון וכן עם הרדב"ז דנקטו בהאי דינא לקולא, ופסק כדברי מרן, שכתב דגומר רק את אותו תבשיל. יעו"ש. וראה גם בערוך השולחן להגרי"מ עפשטיין (סי' תקכז, סכ"ז) שג"כ מבואר בדבריו דפוסק בפשטות כדעת מרן דרק את אותו תבשיל שהתחיל בו שרי לגמור. ע"ש. וראה גם בס' שמירת שבת כהלכתה (פרק ב, סי"ג) שג"כ סתם דבריו שם דכל שנאכל עירובו אינו יכול לגמור את שאר צרכי שבת, יעו"ש היטב.

אמנם כאמור, אחר הגלות נגלות דברי רבינו החיד"א יוסף הוא השליט, בשו"ת יוסף אומץ, אשר הגדיל לעשות עימנו ולומר, כי על אף שמרן בשו"ע פסק דרק את אותו תבשיל שהתחיל בו שרי לגמור, מ"מ אם היה רואה את דברי הראשונים שקבצם שם רבינו החיד"א, היה חוזר בו. אה"נ דיש לסמוך על דבריו אלה של רבינו החיד"א, ובפרט במקום צורך גדול שלא יכול להשיג בדרך אחרת את צורכי שבת. כי באמת דבריו אלה של רבינו החיד"א דקאמר שאילמלא מרן היה רואה את דברי הראשונים היה חוזר בו, לזה ג"כ מו"ר מרן מלכא שליט"א, כמבואר בדבריו בשו"ת יביע אומר בחלק ה' (בהקדמה), ובחלק ו' (חאור"ח, סי' כו, אות ד), ע"ש. וכן הניף ידו שוב בפתח דבר לשו"ת פאר הדור להרמב"ם הנדפ"מ ממר בריה דרבינא הר"ד יוסף נר"ו, דבהגלות נגלות דברי הראשונים, י"ל דאילמלא מרן ז"ל היה רואה את דבריהם היה חוזר בו. ע"ש. וראה גם במג"א (סי' רעא, סקכ"ד), ע"ש. וממילא כאמור דהכ"נ יש לומר הכי, וכמבואר בדברי רבינו החיד"א. ושו"ר עתה ג"כ בס' כף החיים סופר (סי' תקכז, ס"ק ק"ה) שהביא שם את דעות הראשונים והאחרונים מאי פירושא דהאי מימרא דאביי דאם התחיל גומר, האם הוא רק את אותו תבשיל או את כל צורכי שבת. ובסוף דבריו הביא את דברי רבינו החיד"א בשו"ת יוסף אומץ הנ"ל, דאלמליה מרן היה רואה את דברי הראשונים היה חוזר בו, וסיים הרב כף החיים וכתב, וע"כ נראה דרק לעת הצורך הרבה ומשום עונג שבת יש לסמוך על דברי המתירין, ע"ש. ומדברים אלה משמע דשפיר ס"ל להרב כה"ח דאיכא למיסמך על דברי רבינו החיד"א, ובפרט בשעת הדחק, וע"ע למר נכדו מעלת הגאון המובהק הגרי"ח שליט"א בס' ברית יעקב הנדפ"מ (סי' מא) אשר בא שם בארוכה והאריך הרחיב לומר, דלדינא נקטינן דלא אמרינן שאם מרן היה רואה את דברי הראשונים היה חוזר בו, ולכן אין לזוז מפסקי מרן כמבואר וככתוב בשו"ע, ע"ש. [ואע"ג שיש מקום איתי להעיר ולהאיר שם בדבריו היקרים של הגאון הנזכר שליט"א, אכמ"ל, ועוד חזון למועד]. מ"מ אנן בדידן תלמיד בשיטת רבו, נקטינן כי לעולם י"ל דכל כה"ג מרן אודויי אודיי ומודים דרבנן היינו שבחייהו. וגם עתה ראיתי בביאור אור גדול במשנה דביצה (פ"ב, מ"א) שג"כ כתב שם להוכיח, כי לעולם י"ל דכל שהתחיל שרי לגמור את כל צורכי שבת, ע"ש.

המורם מכל האמור: מי שהניח כראוי ערובי תבשילין מערב יו"ט, וביו"ט לאחר שהתחיל להכין מעט מצורכי שבת נאכל העירוב או נאבד, מותר לו לגמור את כל צורכי שבת, ולא רק את אותו התבשיל שהתחיל בו. ובפרט במקום הצורך שאינו יכול להשיג מאחרים את צורכי השבת, דשפיר איכא למיסמך על הראשונים והאחרונים שהתירו, משום עונג שבת.
למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi