The Books of HaRav HaGaon Pinhas Zbihi

למעלה
שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך א - או"ח סימן טו

נשאלתי אודות התופעה שהנהיגו לאחרונה בכמה אולמות, שבעת עריכת החופה שהמנהג הוא שהחתן שובר כוס זכוכית זכר לחורבן, הנהלת האולם אינה נותנת כוס זכוכית, אלא מביאים במקום זה מנורת חשמל שרופה העטופה בנייר, והחתן אומר אם אשכחך וכו' ושובר אותה ברגלו, האם אריך למעבד הכי ויוצאים בזה יד"ח המנהג, או דילמא בעינן כוס שלם של זכוכית כמנהג ישראל מזה דורות?

תשובה: מנהג זה שנהגו לשבור כוס בעת עריכת החופה מצינו בכל - בו (הל' תענית, סי' סב) שכתב "צריך אדם לזכור בכל שמחותיו אבלות ירושלים שנאמר אם אשכחך ירושלים וכו' על ראש שמחתי, ואמרו ז"ל זהו אפר מקלה שעל ראשי חתנים שנותנים אותו במקום הנחת תפילין שנאמר לשום לאבלי ציון פאר תחת אפר, ותפילין נקראו פאר שנאמר פארך חבוש עליך, והבטיח הקב"ה שישיב לנו פאר תחת האפר שהיו נותנים בראש בזמן חורבנה. ויש מקום נמנעו שלא לתת אפר מקלה בראשי חתנים שאין העם מוחזקים כלל בהנחת תפילין ולא יהיה בהם האפר תחת פאר, ויחששו ג"כ שמא לא יהיה גם כן פאר תחת אפר, ונהגו לעשות זכרון אחר במקומו שנותנין מפה שחורה על ראש החתן והכלה, ועל זה פשט המנהג לשבר הכוס אחר שבע ברכות", עכ"ל. ועי' בבית יוסף אור"ח (סי' תקס) שהביא ג"כ את דברי הכל - בו הנ"ל, ע"ש. ועי' באורחות חיים לרבינו אהרון הכהן מלוניל (הלכות תשעה באב, סי' יג) שהביא ג"כ דברי הכלבו הנ"ל, שנהגו לשבור כוס זכוכית בשעת החופה זכר לחורבן, והוא במקום הנחת אפר בראש החתן מפני שאין מוחזקים שם העם בהנחת תפילין. ע"ש. (וראה גם ברבינו ירוחם (נתיב כב, ח"ב), יעו"ש היטב). וא"כ מבואר מדברי הראשונים הללו דהטעם שנהגו לשבור כוס בשעת החופה, הוא משום זכר לחורבן. ומנהג זה נהגו במקום המנהג המבואר בגמ' דבבא בתרא (דף ס, ע"ב) שהיו נותנים אפר מקלה בראשי החתנים. ובאמת כטעם הזה מצינו שכתב ג"כ המאירי בחידושיו לתענית (ל, ע"ב) שכתב שם "ויש מקומות שלא נהגו באפר אלא שמשימים מפה שחורה על ראשם זכר לחורבן, וכן מנהג בשבירת הכוס זכר לחורבן". ע"כ. הרי מבואר מהמאירי דטעם שבירת הכוס בשעת החופה הוא משום זכר לחורבן. [וע"ע בדברי המאירי בברכות (ר"פ אין עומדין) במש"כ בטעם שבירת הכוס. ע"ש]. וכ"כ ג"כ בספר המכתם (תענית לא, ע"ב, עמוד רעח) שהביא שם שמנהג שבירת הכוס בשעת החופה הוא זכר לחורבן, וכן נהגו בעיר נרבונא, ע"ש. וכן הביא מנהג זה הרמ"א בשו"ע אור"ח (סי' תקס, ס"ב), ובאבהע"ז (סי' סה, ס"ג) דנוהגים לשבור כוס בשעת החופה זכר לחורבן, כדברי הכל - בו הנ"ל, ע"ש. [ועי' בספר "מעשה רוקח" על הרמב"ם להג"ר מסעוד חי רקח ז"ל שכתב על דברי הרמב"ם בפ"ה, מהלכות תעניות, הי"ג שפסק כדברי הגמ' דב"ב (הנ"ל) וכתב, וכשהחתן נושא אשה לוקח אפר מקלה ונותן בראשו וכו' וכל אלו הדברים כדי לזכור את ירושלים שנאמר אם אשכחך ירושלים וכו', וכתב ע"ז המעשה רוקח "ועכשיו נוהגים לשבר הכוס", ע"כ. משמע דס"ל נמי דענין שבירת הכוס הוא זכר לחורבן]. וכ"כ גם מהרי"ט בספר צפנת פענח (פר' דברים, דף קצו, ע"ג) וז"ל: עכשיו נהגו לשבר כוס זכוכית של ברכת ארוסין משום עגמת נפש זכר לחורבן, ורומזים בתקוה שכשם שזכוכית נשברה יש לה תקנה. כך עם ישראל, ונוטלין כוס שלם ומברכין ברכת ארוסין וכו'. ע"ש. וכעין זה כתב גם הגר"ח פלאג'י בספר מועד לכל חי (סי' י, אות תצו) דיש מקומות שנהגו לשבור כלי חרס בשעת החופה אך הטוב הוא שיהיה כלי זכוכית לרמוז שכשם שיש לזכוכית תקנה תקותינו ב"ה שיחזיר עטרה ליושנה, ויבנה ביהמ"ק. ע"ש. (וע"ע בפרמ"ג סי' תקס, במשב"ז - סק"ה). וראה עוד בשו"ת שאל האיש חאור"ח (סי' א) דג"כ הביא שמנהג זה של שבירת הכוס הוקבע זכר לחורבן ביהמ"ק במקום אפר מקלה שבראש חתנים, ע"ש. [וע"ע בשולחן גבוה (סי' תקס, סק"ה) והביא דבריו ג"כ הגר"ח סופר בכף החיים (בסי' תקס, סקכ"א) שכתב, דאע"ג שמרן כתב שם (וגם באבהע"ז סי' סה, ס"ג) שנהגו ששמים לחתן אפר במקום הנחת התפילין זכר לחורבן ולא הביא את המנהג של שבירת הכוס, עכשיו לא נהגו במנהג זה, אלא נהגו לשבור כוס בשעת החופה וכמו שכתב הרמ"א שם, ע"ש].

ואולם כנגד טעם זה ששבירת הכוס הוא משום זכר לחורבן, מצינו טעם אחר בתוס' ברכות (לא, ע"א) דכתבו שם לגבי המעשה המובא התם בגמ' דרב אשי עביד הילולא לבריה חזינהו לרבנן דהוו קבדחי טובא, אייתי כסא דזוגיתא חיורתא ותבר קמיהו ואעציבו. וכתבו ע"ז התוס' שם בד"ה אייתי כסא וכו', מכאן נהגו לשבר זכוכית בנשואין, ע"כ. ולכאורה מבואר לפי דבריהם אלו דמה שנהגו לשבור הכוס בשעת הנשואין היינו כדי שלא יהיה שחוק וקלות ראש, היות וזה שעת שמחה, לקיים וגילו ברעדה. וכ"כ ג"כ רבינו אלעזר מגרמיזא "בספר הרוקח" (סי' שנג) שכתב שם וז"ל: "ומה ששוברין כלי זכוכית בנשואין לפי שנאמר עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה במקום גילה שם תהא רעדה". ע"כ. והניף ידו שנית (בסי' שנה) שכתב שם: "נוהג החתן לשבר הכוס כי הא דתבר זוגיתא חיורתא על שם גילו ברעדה", עכ"ל. ע"ש. הרי מבואר דהרוקח ס"ל דטעם שבירת הכוס הוא כטעם התוס', וכן מצינו שכתב הראבי"ה (במסכת ברכות, סי' צא) שנוהגים לשבור כוס זכוכית בבית החתונה כדרב אשי דתבר זוגיתא חיורתא, ע"ש. [והנה ת"ח אחד יצ"ו העירני (בחו' אור תורה טבת תשמ"ט, סי' מח עמוד שלז), דלכאורה אין ראיה מדברי התוס' הנ"ל דס"ל דענין שבירת הכוס בשעת הנישואין הוא משום שלא יבואו לידי שחוק וקלות ראש, דאפשר שכוונתם במש"כ מכאן המנהג לשבור כוס זכוכית, דהיינו משום זכר לחורבן, ושכן מוכח מביאור הגר"א באבהע"ז סי' סה, ס"ג שאחר שכתב שם מרן זכר לאבילות ירושלים, כתב הרמ"א ויש מקומות שנהגו לשבר כוס אחר שבע ברכות, וציין ע"ז הגר"א לתוס' דברכות הנ"ל (לא, ע"א), וממה שהרמ"א לא הזכיר טעם שונה ממה שכתב מרן זכר לאבילות ירושלים, משמע שגם הוא ס"ל טעם זה, וההוכחה מהתוס' היא לעצם שבירת הכוס. ע"כ. וכוונת הערתו היא, דמכך שהגר"א ציין על דברי הרמ"א הללו דמיירי בענין שבירת הכוס זכר לחורבן, את דברי התוס' דברכות, ש"מ דס"ל דהא דכתבו התוס' מכאן מנהג וכו' היינו זכר לחורבן. ואמנם ידידינו הנעלה הרב העורך הירחון הנ"ל הרה"ג ר"י כהן נר"ו בהערה 2 שם, כתב ע"ז וז"ל: בעיקר דברי הרב המעיר להוכיח מציון הגר"א יש להשיב, דהרי מרן והרמ"א לאו בחד עניינא מיירי, דמרן מיירי בנתינת אפר בראש החתן והרמ"א בשבירת הכוס, וא"כ ממה דלא נקיט הרמ"א טעם אחר ליכא הוכחה דס"ל דגם שבירת הכוס מטעם זכר לאבילות ירושלים שכתב מרן, דהא לחוד והא לחוד, ולהכי ציין הגר"א לתוס' דברכות לומר דטעמיה דהרמ"א כדברי התוס' ובדברי התוס' אין הכרע. עכ"ד. וקושטא קאי דבמה שכתב הרב העורך יצ"ו שבדברי הרמ"א אין הכרע שענין שבירת הכוס הוא משום זכר לחורבן, הנה יש לעורר ע"ז חדא, דהנה הציון על מקור דבריו אלו של הרמ"א שכתב ויש מקומות שנהגו לשבר כוס וכו' מצויין ע"ז - (כל בו), ואם כך הוא דהמקור הוא מהכלבו הרי שם מפורש להדיא דענין שבירת הכוס הוא זכר לחורבן, וכמו שהבאנו בס"ד בדברינו לעיל את דברי הכלבו הללו בהל' תענית סי' סב. וא"כ דהמקור הוא מהכלבו הרי מפורש דהרמ"א נמי ס"ל דענין שבירת הכוס הוא זכר לחורבן. וק"ל. אמנם הנה כבר עמדו רבותינו הפוסקים לישא וליתן בענין הציונים שבדברי הרמ"א אם מידו נגזרו, ובאמת עיקר דעתם הוא דלא הרמ"א הוא שציין את המקורות שבדבריו וכמו שכתב רבינו החיד"א בברכ"י (סי' תע, סק"ג) ובספרו יעיר אוזן (מער' נ, אות טו), יעו"ש. וראה עוד בזה באורך בשד"ח (בכללי הפוסקים, סימן יד אות ד), ע"ש חח"מ מה הוא אומר. וא"כ עדין אין ראיה מציון דברי הכלבו המוזכרים בדברי הרמ"א. (ובאמת יש להתבונן בדברי הציון הזה שברמ"א שציינו בו "כל בו", שהרי לשון הרמ"א הוא: ויש מקומות שנהגו לשבר כוס אחר שבע ברכות, וזהו מנהג שנוהג במדינות אלו שהחתן שובר הכלי שברכו עליו ברכת אירוסין (כל בו). עכה"ל. ולכאורה בשלמא רישא דמילתיה דהרמ"א מפורש בכלבו שנוהגים לשבור כוס אחר שבע ברכות, אולם ההמשך שכתב וזהו המנהג וכו' שהחתן שובר הכלי שברכו עליו ברכת אירוסין, לא מפורש בכלבו, וא"כ מדוע הניח המציין את המקור כל בו בסוף דברי הרמ"א, הרי היה לו להניחו מיד בסיום דברי הכלבו שהביא הרמ"א לפני המשך הדברים וזהו מנהג וכו'. וק"ל). אמנם הנה כנגד דבריו אלו של הרמ"א באבהע"ז בסימן הנ"ל שהם סתומים, מצאנו שדבריו מפורשים במקום אחר, דבאורח חיים (סי' תקס, ס"ב) כתב שם על דברי מרן שכתב, וכשהחתן נושא אשה לוקח אפר מקלה ונותן בראשו במקום הנחת תפילין, וכתב ע"ז הרמ"א: הגה ויש מקומות שנהגו לשבר כוס בשעת חופה או לשום מפה שחורה או שאר דברי אבילות בראש החתן. עכ"ל. ומתורף דברי הרמ"א הללו מפורש להדיא דמקור דבריו הוא מהכל בו שהזכיר ענין זה של נתינת מפה שחורה ושבירת הכוס במקום נתינת אפר מקלה בראש החתן, והיינו שכל ענין זה הוא זכר לחורבן. ונמצא שבדברי הרמ"א כאן באורח חיים מפורש להדיא דס"ל דענין שבירת הכוס הוא זכר לחורבן. אלא שלפי זה יש לעורר דלכאורה מדוע הגר"א ז"ל עמד לציין בביאורו את דברי התוס' דברכות הנ"ל בדף לא, ע"א דוקא בדברי הרמ"א שבאבן העזר ששם דבריו סתומים, ולא כתב לציין את דברי התוס' הללו בדברי הרמ"א בחאור"ח ששם מפורש בדברי הרמ"א להדיא דענין שבירת הכוס הוא זכר לחורבן. ודו"ק היטב, וצ"ב].

וכן הביא ג"כ במחזור ויטרי (בעמ' 559) דהטעם ששוברים הכוס בשעת החופה הוא משום וגילו ברעדה, והניף ידו שוב (בעמ' 589) וכתב כטעם הזה בשם "תשובות מרש"י" וז"ל: "ומטיח הכוס של זכוכית בכותל ושוברו משום דכתיב בכל עצב יהיה מותר. ועוד כתיב עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה". ע"ש. וכן הביא כטעם הזה בספר "מעשה רוקח" לרבי אליעזר בן רבי יהודא ממגנצא (בהל' קידושין, סי' קע) שכתב שם, וישבר החתן הכוס לאחר ברכת נשואין משום במקום גילה תהא רעדה, ע"כ. (והוא הוא הרוקח הנ"ל, והורתו בקדושה ולידתו בקדושה הוה במגנצא, ואח"כ קבע ישיבתו בגרמיזא היא עיר וורמיזא, כנודע. עי' לרבינו החיד"א בס' שם הגדולים ח"א (מערכת א, אות ריט), יעו"ש).

וראה גם בסדר ארוסין ונשואין לרבי יהודה חלאוה [הוצאת פרדס גנזי קדמונים, תש"ן] (סימן ג, עמוד כ) שכתב שם, והמחולות שבם אנשים ונשים ביחד פריצות היא והרגל עבירה יש בו וכו' ועם היות שמצוה לשמח חתן וכלה וגילו ברעדה כתיב. אמרו בפרק אין עומדין (ברכות דף ל, ע"ב) מר בריה דרבינא עבד הלולא לבריה חזר [ט"ס, וצ"ל חזא] רבנן דהוו בדיחי טובא אייתי כסא דמאן יקר מזווגא חוראתי דהוה שויא ארבע מאה זוזי תבר קמיה ואיעציבו, וזה היה המנהג הקדום בזאת הארץ לשבור החתן כלי של זכוכית ביום חתונתו בפני רבים, ואף כשמשמחים החתן והכלה דוקא בתוך הבית ובמקום חופה, או במקום שמשם נראית החופה לא חוץ לבית ובצניעות וכו', יעו"ש. והנה מתורף דבריו אלו של מהר"י חלאוה שהביא ענין זה של שבירת הכוס סמוך לענין של פריצות והוללות, פשוטה מלפניה פשוטה לאחריה ובניהם הכניס את ענין זה דשבירת הכוס, י"ל דאף איהו ס"ל דענין זה דשבירת הכוס הוא משום וגילו ברעדה ולא משום זכר לחורבן. ואמנם עי' לקמן בספר הנ"ל (בסימן ה - בספר האסופות עמוד מד) ששם כתוב, מה שנוהגים לשבר כוס זכוכית בעשיית הברכה בבית חתונה כרב אשי דתבר זוגיתא חיוורתא (ברכות ל, ע"ב) ונהגו כולם בשוה כדי שלא לבייש את מי שאין לו. ורב אשי עשאו עבור צער ששיבר כלי זכוכית שהיה חשוב בעיניו כדי להזכיר בעולם הזה חורבנה של ירושלים, אבל לעתיד אז ימלא שחוק פינו ולשונינו רינה. ע"כ הלשון. ומתורף דברים אלו מבואר יוצא דהאי מ"ד ס"ל להדיא דענין שבירת הכוס הוא זכר לחורבן ירושלים, וגם רב אשי גופיה שעשה כן משום זכר למקדש הוא דעבד הכי. וראה גם בהערות הרב המגיה שם (באות סד) מש"כ בזה, יעו"ש.

[וע"ע במאירי תענית (ל, ע"ב) שכתב דמנהג שבירת הכוס בשעת החופה הוא זכר לחורבן וכנ"ל בדברינו, אולם בהערות של הר"ר אברהם סופר ז"ל שם (בהערה 5) הביא דבגליון הכתב יד היה כתוב (בכתב יד אחר) "ואני שמעתי שהוא על דרך תבר קמיהו ואעציבו דבהילולא הוה והוא הנכון". ע"כ. וכוונתו על הגמ' ברכות לא, ע"א, ע"ש. ובאמת עי' במאירי בחידושיו לברכות בריש פרק אין עומדין (ל, ע"ב) שכתב "שמחה שבני אדם שמחים לאיזו דבר שמחה שבאה לידם, ראוי להם שלא להשתקע בה ושלא להרבות בה יותר מדאי, ואם הרבו בכך ראוי ליחידים שבהם להוכיחם, והותר להם לעשות איזה דבר שלא בראוי, כדי למנוע רוב שמחתם שלא להשתקע בה יותר מדאי, כגון שבירת כלים נאים וכיוצא בהם מדברים המעציבים. כלל גדול אמרו במקום גילה שם תהא רעדה, שמא מתוך רוב השמחה הוא בא לידי קלות ראש". ע"כ. איברא דעדין יש לומר דהמאירי ס"ל דטעם שבירת הכוס בשעת החופה, הוא משום זכר לחורבן, ולא משום במקום גילה שם תהא רעדה. דהרי בדבריו במסכת ברכות הנ"ל שדיבר שם שיש להמנע משחוק וקלות ראש, ואם רואים שמרבים בזה יתר על המידה, ראוי לעשות דברים המעציבים כגון שבירת כלים וכיוצא. לא הזכיר שם דמטעם זה נהגו לשבור הכוס בשעת החופה. משמע שדבריו שכתב במסכת תענית הנ"ל הם עיקר, דהטעם לשבירת הכוס בשעת החופה, הוא משום זכר לחורבן. וק"ל.

וע"ע בראב"ן (במסכת ברכות, סי' קעז) שכתב שם לאחר שהביא את המעשה במר בריה דרבינא דעבד הילולא לבריה וחזינהו לרבנן דקבדחי טובא איתי כסא דמוקירא וכו' וז"ל "ותימא לי אם על דבר זה הנהיגו הראשונים לשבר בנשואין כלי זכוכית כי מה עצבון יש בזה שאינו שוה אלא פרוטה, ועוד יש לי תימא שנהגו להבזות כוס של ברכה ולשופכו הכל לאיבוד". ע"ש. ועי' גם במהרי"ל (בהל' נשואין) דהביא שם דהרב המסדר הקידושין היה נותן לחתן את כוס הברכה לאחר ששתו ממנו החתן והכלה את היין, והחתן הופך פניו לאחריו ועמד נגד צפון וזורק את הכוס אל הכותל להשבר. ע"כ. ולא כתב את טעם המנהג לשבירת הכוס אם הוא משום זכר לחורבן, או משום במקום גילה שם תהא רעדה, ע"ש].

ולכאורה היה אפשר לומר דנ"מ בין הני תרי טעמי, ע"פ המשך דברי הגמ' שם בריש פרק אין עומדין (ברכות לא א), דאמרינן התם אמר רבי יוחנן משום רשב"י אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה, אימתי בזמן שיאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה, ע"כ. [וביאר שם נמי הרא"ש בפסקיו (סי' א) דהא דחזינן דהקפידו הני רבנן בגמ' שם על שמחה מרובה, הוא משום האי מימרא דרשב"י דאסור לאדם שימלא שחוק פיו בעוה"ז, ע"ש]. והנה בפרוש עצם דברי רשב"י הללו מצינו פלוגתא בראשונים, דרבינו יונה בפרושו למסכת ברכות (שם) שכתב וז"ל: "אסור לאדם שימלא שחוק פיו וכו' יש מפרשים שטעם הדבר מפני חורבן ביהמ"ק, אבל שלא בשעת החורבן מותר. ואין זה נכון דא"כ לא היה לו לומר בעולם הזה. אלא משחרב ביהמ"ק אסור לאדם שימלא שחוק פיו. ומדלא אמר הכי שמעינן שאינו תלוי בחורבן אלא אפילו בזמן ביהמ"ק אמר שאסור למלאת שחוק פיו בעוה"ז בשום ענין שהשמחה מרגילה את האדם שישכח המצוה כמו שאמרנו למעלה, ומאי דאמרינן אימתי ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה בזמן שיאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה, לא מפני המקדש בלבד אומר, אלא הכי קאמר אימתי ימלא שחוק פינו ותהיה השמחה מותרת מזמן שיעשה עימנו ניסים ויושיענו, ואז באותו הזמן נשמח כדי לגלות נפלאותיו וגבורותיו ויאמרו הגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה ויראו בשמחתינו ויבושו, ושמחה כזו שהוא שמחת הבורא הוא מצוה גדולה משום פרסומי ניסא", עכ"ל. ומבואר מדברי רבינו יונה הללו דהא דאמר רשב"י אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעוה"ז היינו אפילו לכשיבנה ביהמ"ק בב"א בכ"ז אסור משום שהשמחה מרגילה שישכח את המצוות ויפרוק מעליו עול מלכות שמים (וכמו שנאמר באבות (פ"ג, משנה יג) שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה. וע"ש בפרוש רבינו יונה לאבות), אלא רק בזמן שהקב"ה יעשה עמנו ניסים ונפלאות, באותה העת בלבד יכולים אנו להגדיל שמחתינו ולמלאות פינו בשחוק משום דזוהי שמחה של מצוה שמראים ומפרסמים בה את ניסיו ונפלאותיו של הקב"ה, וממילא שמחה כזו אינה יכולה להזיק שנשכח את המצוות ולהכי שריה, ועי' בפרישה או"ח (סי' תקס, אות א) שביאר את דברי רבינו יונה ביתר הרחבה דמאי דס"ל דאפילו בזמן ביהמ"ק, ואפילו בימות המשיח, אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעוה"ז. ע"ש היטב, וע"ע בפרמ"ג (סי' תקס, באשל אברהם - סקי"ב). ע"ש. ובאמת כעין זה פירש גם השיטה מקובצת בברכות (שם) דהא דאמרינן אסור לאדם שימלא פיו שחוק וכו', אין הטעם משום אבלות החורבן, אלא משום שלא יתגבר עליו יצה"ר מתוך השחוק, אבל לימות המשיח דליכא יצה"ר ליכא למיחש, ע"ש. וכן כתב לבאר כפרוש זה גם הרא"ה בספרו "פקודת הלוים" על מס' ברכות (שם), ע"ש. וגם הלום ראיתי בחי' הריטב"א עמ"ס ברכות (הנדפ"מ, הוצאת מוסד הר"ק) שכתב (שם), אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, אין הטעם שאסור משום אבילות החורבן, אלא משום שלא יתגבר יצרו עליו משום השחוק אבל לימות המשיח דליכא יצה"ר ליכא למיחש. ע"כ. ומבואר בדבריו דס"ל כשיטת רבינו יונה הנ"ל, וגם חזינן דאזיל בשיטת רבו הרא"ה הנ"ל, וק"ל. ועי' בשו"ע אור"ח (סי' תקס, ס"ה) דמרן כתב שם: אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעוה"ז, וכתב ע"ז המג"א (בסקי"ב) אסור לאדם - כי שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה. ע"כ. משמע מדברי המג"א שהוא מבאר את דברי מרן דס"ל כביאורו של רבינו יונה, דהטעם שאסור למלאת פיו בשחוק משום דמרגילין לערוה, והיינו אפילו כשביהמ"ק קיים. וק"ל. (וע"ש במחצית השקל סקי"ב, ובט"ז שם סק"ז, ע"ש).

ואולם נגד פרוש זה של רבינו יונה, מצינו להטור שכתב בחאור"ח (סי' תקס) וז"ל "ואסור לאדם שימלא שחוק פיו בזמן הזה, שנאמר אז ימלא שחוק פינו", ע"כ. ומבואר מדברי הטור דס"ל דהא דאמרינן בגמ' דברכות הנ"ל אסור לאדם שימלא שחוק פיו "בעולם הזה", היינו לאחר חורבן ביהמ"ק, דמשום האבלות על החורבן אסור שימלא פיו בשחוק, אבל אה"נ כשביהמ"ק קיים דליכא אבלות שרי, ולכן נקט הטור בלשונו "בזמן הזה" היינו עכשיו שביהמ"ק חרוב. ובאמת כן ביאר הבית יוסף שם בד"ה ואסור לאדם וכו' את דברי הטור דהוא ס"ל דהא דאמרינן בגמ' בעולם הזה - היינו - בזמן הזה. וכן פירש ג"כ הרמב"ן דהאי איסורא דלא ימלא אדם שחוק פיו, היינו דוקא בזמן הזה אחר החורבן. ואולם ר' יונה פליג על ביאור זה, וס"ל דשלא בזמן הזה נמי אסור משום דשחוק וקלות ראש משכחין המצוות. ע"ש בב"י. וכביאור זה של הטור והרמב"ן והיש מפרשים שהובאו בדברי ר' יונה הנ"ל, מצינו שכתב לכאורה ג"כ המאירי בחי' לברכות ר"פ אין עומדין (ל, ע"ב) שכתב שם "ומ"מ אחר החורבן צריך שלא להרבות בשמחה אף לדבר מצוה שאמרו אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעוה"ז, ר"ל עד שיבוא זמן המשיח רמז לדבר אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" ע"כ. הרי מבואר מהמאירי דס"ל דהטעם דאסור לאדם שימלא שחוק פיו היינו משום החורבן וכדעת הטור ודעימיה, וכן כתב כיוצ"ב הרב המגיה במאירי (שם, הערה 7) דהמאירי ס"ל כדעת רבינו יונה, יעו"ש. וכן הבין בדבריו של המאירי ג"כ הרב המגיה בחי' הריטב"א עמ"ס ברכות הנדפ"מ - הוצאת הר"ק (שם, הערה 18), יעו"ש. (ובאמת לפי ביאורם זה דאיסור השחוק הוא זכר לחורבן יוצא איפה דאפילו בשמחה של מצוה נמי אסור וכמ"ש כן לציין בס' עינים למשפט במס' ברכות שם (לא, ע"א, אות א), וציין שם שבפרט מודגש הדבר לפמש"כ בפסקי הרי"ד בברכות שם דגירסתו היא ותבר וכו' וכל כך למה דאמר ר"י אסור וכו', הרי שמנע את השחוק גם בזמן מצוה משום האי טעמא. יעו"ש. והן אמת שכן הוא מתפרש ג"כ מדברי המאירי הנ"ל שכ"כ להדיא, דאחר החורבן אסור להרבות בשמחה ואף של מצוה, וק"ל).
למטה