למעלה
ועי' בספר "חפץ ה'" להגאון הקדוש מאור עינינו רבינו
חיים בן עטר זצ"ל בחי' לברכות (שם) שכתב, לכאורה משמע ממש"כ
בעולם הזה שאפילו בזמן שביהמ"ק קיים שאל"כ היל"ל בזמן הזה, אבל
אחר האמת נראה להוכיח דהאי בעוה"ז היינו אחר
החורבן וכו', ממ"ש
הראיה מדכתיב אז ימלא שחוק פינו וקרא מיירי בשוב ה' את שיבת ציון מחורבנה, וע"כ
דבזמן החורבן מיירי, ולפ"ז מנ"ל להוכיח שבזמן
שהיתה ציון בישובה היה אסור אלא ודאי דוקא בימים הללו אסור. עכת"ד. ע"ש. ולפלא יחשב על
הדרת גאונו ז"ל דלא זכר שר לפי שעה דענין זה הוא
מחלוקת הראשונים וכנ"ל, וכן בקודש חזיתיה למו"ר הגאון הראש"ל שליט"א
בשו"ת יבי"א ח"ד (חאבהע"ז,
סי' ט, אות א) דהעיר שם על הגר"ח
בן עטר שהעלה דהא דאמרינן
בעוה"ז היינו לאחר החורבן דאישתמיטיה דברי רבינו יונה ושאר הראשונים דבארו
דהיינו אפילו לכשיבנה ביהמ"ק, ע"ש. ברם
בקושטא הנה יש לומר כי כל כה"ג כבר רמז על זה רבינו
הקדוש ז"ל גופיה, בהקדמתו לספר חפץ ה', שכתב שם, גם אודיעך אחי שארי הקורא
בספרי כי הלא תתמה דלפעמים תמצא קצת אורך לשון, ולפעמים
לקחתי דרך קצרה ביותר, וגם תמצא לפעמים שאני מבאר ומפלפל ולפעמים מעלים עין במקום
שאין רשאי להתעלם. דע לך אחי כי כל מה שלמדתי בחיי לא היה אלא מאהבת ה' ומחשק
התורה כי מהיותי בעולם אשר פתחתי עיני סבבוני כתרוני צרות צרוות
מכל אשר חשבתי לטובה לי נהפך דידי למשחית וכו' נוסף עלי יגונות תדיר ושאינו תדיר וכו'
אשר אם אמרתי אספרה כמה הרפתקאי דעדו
עלי מהם ומהמוניהם ב"ב ושאינם ב"ב קרובי ומיודעי אם יהיו הימים דיו וכו' ובין הכי ובין הכי לא זז מחבבה אם יום או יומים אעמוד בקצת מנוחה לא אחדל
מלהביט אל הספר לכתוב קצת ולערך המנוחה הייתי שוקד על הלימוד ולבאר אשר הבינותי
לכבוד קוני, ולזה תמצא לפעמים אני יוצא י"ח בענין
לפרש בו כל הצורך ולא כל העתים שוות ולפעמים אני בוחר לעצמי דרך קצרה ולפעמים אני
מושך בקסת אשר בידי באורך לשון מטרדות הזמן אין הדעת מיושב כי רבו משערות ראשי רוב
טרדותי ואנחותי וכו', יעו"ש בלה"ט. ומכיון שכן הוא דחזינן דמשיח ה' נלכד בשחיתותינו, ואסהודי מסהיד בנפשיה כי במקומות מספר אכן
בא בקצירת האומ"ר במקום שהיה לו להאריך, א"כ
לפ"ז לא נפלאת היא ולא רחוקה לומר דאכן פלוגתא זו דהראשונים בודאי
היה כתובה על לול ליבו, אולם בצוק העיתים לא אסתייעא מילתא לגאון ז"ל להעלותה במחברתו על הספר ובדיו. וע"ע
לרבינו החיד"א בשם
הגדולים ח"א (מער' ח, אות מב) שכתב שם, מהר"ר חיים בן עטר עיר וקדיש וכו'
ואני הצעיר זכיתי והייתי בישיבתו וכו', ולפי דורינו היה לב הרב מבעית בתלמוד והיה כמעין המתגבר וכו' וחיבר חפץ ה' ראשון לציון אור החיים פרי תואר, וחכמתו
ניכרת מספריו אך זה אחד מעשרה מחכמתו ורחב ליבו וחורפתו
הפלא ופלא וכו', יעו"ש.
וק"ל. [ואגב אורחיה אציין דהנה בענין זה דלא ימלא אדם וכו' ראיתי
עוד בשו"ת מעין חיים (ח"ב, סי' כח), שעמד להעיר שם דלפי המג"א שמבאר את דברי מרן בשו"ע
אור"ח (סי' תקס, ס"ה)
דס"ל כשיטת רבינו יונה
ואיסור השחוק הוא משום דשחוק וקלות ראש מרגילין לערוה או דהוא משום שלא ישכח המצוות, א"כ לכאורה איזה שייכות יש להאי דינא דאסור
למלאות פיו שחוק לדיני זכר חורבן ביהמ"ק המובאים
בסי' תקס. ועמד לבאר שם, דלעולם
י"ל דשיטת מרן היא כדעת
רבינו יונה דהאיסור למלא פיו
שחוק הוא אף בזמן הבית, אלא דס"ל דאחר חורבן בית המקדש אסור לשחוק גם משום אבלות דחורבן הבית מלבד האיסור דזה משכח המצוה. ולפ"ז
עמד לבאר את דברי הט"ז שם (סי' תקס, סק"ז) שכתב דלדעת רבינו יונה יש חילוק דבזמן הבית
סתם שמחה אסור אבל שמחה של מצוה שרי, אבל בזמן הגלות
אפילו בשמחה של מצוה כגון חתונה ופורים לא ימלא פיו שחוק. ע"כ. והיינו מה"ט דבזמן הבית דטעמא הוי רק משום דשחוק משכח את המצות א"כ בשמחה של מצוה
מותר, אבל בזמן הגלות דאיכא עוד טעמא
דאבילות דחורבן הבית לכן אף
שמחה של מצוה אסור. ולפ"ז
עמד עוד על דברי הנצי"ב בשאילתות (שאילתא קנח) שהביא
שם הך מימרא דר"י משום רשב"י
אסור לאדם וכו' בתר דיני תשעה באב, וכתב ע"ז הנציב
בהעמק שאלה (שם, אות ה) דנראה
דמדהביא רבינו דין זה לכאן ש"מ
דס"ל דהאי דינא שייך לחורבן הבית וכדברי הטור והרמב"ן,
וממילא לפ"ז גם מרן שהביא דין זה בהל' זכר לחורבן ס"ל
הכי וא"כ אין הטעם כמ"ש המג"א
דהוא משום דשחוק וקלות ראש מרגילין לערוה דטעם
זה שייך לשיטות דס"ל דהאיסור
הוא אפילו בזמן הבית. עכ"ד. ולהנ"ל י"ל דאין ראיה דדעת השאילתות היא כדעת
הטור והרמב"ן דלעולם איכא למימר דס"ל
שהאיסור הוא אף בזמן הבית, אלא שאחר חורבן הבית איכא
עוד איסורא למלאות פיו שחוק משום אבילות
חורבן הבית מלבד הטעם שזה משכח המצות ולכן הביא דין זה הכא. ולפ"ז כתב דאפשר לומר גם בדברי המאירי (הנ"ל
בדברינו בחידושיו לברכות) דאע"ג שכתב, ומ"מ
אחר החורבן צריך שלא להרבות בשמחה אפילו של מצוה והוא
שאמרו אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעוה"ז וכו', ולפי
לשונו זה נראה דס"ל כהרמב"ן
והטור דהוא זכר לחורבן, מ"מ י"ל
דאין מזה ראיה דאפשר דס"ל כדעת רבינו יונה שהאיסור
הוא אף בזמן הבית, אלא שאחר חורבן הבית איכא תרי טעמי לאיסורא ומטעמא דאבילות אסרינן אף שמחה של מצוה. עכת"ד, יעו"ש].
וא"כ לפי ביאורם של רבינו יונה והרא"ה והשטמ"ק דס"ל דאסור לאדם שימלא שחוק פיו בעוה"ז היינו אפילו לכשיבנה ביהמ"ק בב"א, עד ביאת המשיח שאז יתבטל יצה"ר והשחוק לא יהיה גרמא
בנזיקין לפריקת עול המצוות וכמבואר בדבריהם. י"ל דלפי זה יהיה נ"מ בין ב' הטעמים
הנ"ל בשבירת הכוס בשעת החופה, דאם נימא דטעמא דשבירת
הכוס הווי משום זכר לחורבן וכמו שכתב הכלבו והמאירי בתענית ודעמיהו א"כ
לכשיבנה ביהמ"ק יתבטל מנהג זה, אולם לטעמא דהתוס' והרוקח ודעמיהו דטעמא הווי בשבירת הכוס
משום שלא ימלא שחוק פיו בעולם הזה הא האי טעמא הווי גם
בזמן שביהמ"ק קיים לפרוש רבינו
יונה וכנ"ל, וגם אז נצטרך להמשיך במנהג זה, ואולם זה הווי הלכתא למשיחא. א
עוד נ"מ
לכאורה יש לומר בין שני הטעמים הנ"ל לפי מה שכתב הגאון מהר"י
עטיא בספר "רוב דגן" (אות לטובה, סי' ל), שיש
לתמוה על המנהג דהאידנא שנוהגים לשבר הכוס בשעת
הקידושין, דהא מהגמ' משמע
שזה היה בשעת הסעודה והווי בדחי טובא מחמת אכילה ושתיה וכו', ע"ש. וי"ל דאולי זהו נ"מ בין הטעמים הנ"ל
דאם טעמא דשבירת הכוס הווי משום זכר לחורבן באמת יש לעשותו בשעת החופה
והקידושין, שהרי ענין שבירת הכוס הוא במקום אפר מקלה
שהיו שמים בראשו של החתן בשעת החופה, משום שרגעים אלו הם אצלו עיקר זמן השמחה ועי"ז מקיימים "על ראש שמחתי". (עי' בהרמב"ם פ"ה, מהל' תעניות, הלכה יג. ובקיצור שולחן ערוך סי' קמז, סעיף
ד). אולם אם נימא דטעמא הווי
כדי שלא ימלא שחוק פיו וכו' באמת יש לשבור את הכוס בשעת
הסעודה שאז יש שמחה ובדחי טובא באכילה ושתיה, ויש חשש של פריקת עול, לכן ראוי לעורר את היראה באותו
הזמן כעובדא
דהווה בגמ' דתבר כסא בשעת הסעודה ממש. וק"ל. וי"ל. וע"ע בשד"ח (אסיפת דינים, מערכת ז, אות יב)
דהביא בשם מוהרא"ף ז"ל
בספרו אברהם אזכור (די"ט, אות מא)
שכתב דמנהג אזמיר לשבר הכוס
בגמר הקידושין, ואולם בספרו "אות לטובה" כתב דשוברין
בשעת הסעודה. ע"ש, וע"ע בשו"ת יביע אומר ח"ד (חאבהע"ז, סי' ט, אות ה), ע"ש.
עוד נ"מ
לכאורה אפשר לומר ע"פ מאי דחזינן בשדי חמד שם (אסיפת
דינים, מערכת ז, אות יב) שכתב להסתפק בדברי הלבוש באהע"ז (סס"י סד) שהוא ג"כ
לשון הרמ"א (באבהע"ז
סי' סה, ס"ג) שכתבו שהחתן שובר הכלי וכו'. האם זה לעיכובא שהחתן עצמו דוקא ישבור את הכוס, וכתב דמסתברא דלאו דוקא אלא הכוונה ששוברים לפני
החתן, והראיה לזה דהרי המנהג של שבירת הכוס ילפינן מעובדא דמר בריה
דרבינא דתבר כסא וכו', והרי שם לא החתן שבר את הכוס, ע"ש. וממילא אפשר
לומר דזהו אולי נ"מ בין
הטעמים הנ"ל, אם נימא ששבירת הכוס הוא זכר לחורבן
א"כ לכתחילה בעינן שהחתן עצמו ישבור את הכוס, דהרי שבירת הכוס היא במקום אפר
מקלה שנותנים בראשי חתנים המוזכר בגמ' דבבא בתרא (ס, ע"ב), וממילא
כמו דהתם דבר זה היה מתבצע בגופו של החתן שהוא עיקר בעל
השמחה וצריך לקיים "על ראש שמחתי". הכא נמי בענין לכתחילה שהחתן עצמו
ישבור את הכוס שיתקיים בו "על ראש שמחתי" (עי' היטב בספר "המקנה"
על מס' קידושין להגאון בעל ההפלא"ה
"בקונטרס אחרון" (סי' סה, ס"ג) בד"ה
צריך לתת וכו', ע"ש). אולם אם נימא
דטעמא דשבירת הכוס הווי משום
בכל עצב יהיה מותר וכו' ומשום וגילו ברעדה וכו' שלא יגיעו לידי שחוק וקלות ראש, א"כ העיקר לגרום
לעצב שיהיה ולא בעינן ע"י החתן עצמו דמה לי הוא או אחרים, וכמו דחזינן באמת בעובדא דגמ' במר בריה דרבינא
שהוא שבר את הכוס אע"ג דבנו היה החתן. וק"ל.
(ועי' בספר "כתר שם טוב" להגאון ר' ש"ט גאגין ז"ל (בסדר אירוסין ונשואין
סעיף כג, הערה אות תשיט) שכתב שם ג"כ כעין זה, דאע"ג דבעובדא דהגמ' במר בריה דרבינא הוא שבר הכוס אע"ג שבנו היה חתן, היינו משום שעשה
כדי שלא יהיו בדחי טובא, אבל היום מנהגנו שהחתן הוא עצמו
שובר את הכוס, משום דהוא זכר לחורבן. ע"ש. אמנם
הנה ראיתי בס' אוצה"פ בהל' קידושין (סי' סה, סקי"ד) שהביא שם את דברי ס' מטעמים החדש ערך חתו וכלה אות ח' שכתב
הטעם לכך שהחתן שובר הכוס, דהואיל ועיקר השמחה שלו היא
הרי שהוא צריך לקיים במקום גילה שם תהיה רעדה. ע"ש. ומדבריו מבואר דמיסב ענין זה דהחתן
גופיה צריך לשבר את הכוס גם לפי טעם זה דבמקום גילה שם
תהא וכו', וק"ל).
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi