למעלה
ב ומעתה הנה יש לומר בנידון דידן, שרוצה להפשיר את החלה הקפואה ע"י הנחתה ע"ג המיחם. כי אף לדעת הגרי"ח הנ"ל שכתב לאסור את שרית פת קשה ויבשה שא"א לאוכלה בלא שריה, משום דהוי מכה בפטיש, מ"מ הכא אף איהו אודויי אודיי דליכא למיחש למידי, שהרי עיקר דבריו שם בענין מה שאסר להניח פת קשה בתוך המרק משום דהוי מכה בפטיש, הם מוסבים ע"פ דברי הרמ"א שכתב שם (סי' שיח, סעיף ד) בזה"ל: וה"ה כל דבר קשה "שאינו ראוי לאכול כלל" בלא שריה דאסור לשרותו בשבת דהוי גמר מלאכה. ע"כ. וממילא י"ל דהני מילי דוקא כי התם דהלחם הקשה הזה שנתיבש אין לו תקנה עולמית שיהיה ראוי לאכילה מצד עצמו, רק ע"י שירככוהו במרק חם, להכי י"ל שבהנחתו במרק יש משום מכה בפטיש. משא"כ בנידון דידן בענין החלה הקפואה הזאת הרי כבר מקודם היתה ראויה לאכילה, וגם בעוד זמן מה שיופשר הקרח מעליה וחם השמש ונמס תהיה ראויה לאכילה, ורק לעת עתה היא קפואה ומאחר שהוא רוצה לזרז את תהליך ההפשרה לכן מניחה ע"ג המיחם, א"כ יש לומר דכל כה"ג לא חשיב כמתקן, דזהו דוקא בדבר שבלעדו מעשה זה שעושה לא היתה נגמרת המלאכה מאליה לעולם, משא"כ הכא דבלא"ה היתה נגמרת המלאכה שהיה נפשר הקרח מאליו בעוד זמן, רק שהוא מזרז את הפעולה ליכא בהכי משום מכה בפטיש. וזכר לדבר מהא דכתב המהרש"ם בדעת תורה (סי' שיח, ס"ה) בשם שו"ת מלחמות ארי (סי' ז) דאסור ליתן בשבת בתנור פת שעברו עליו כמה ימים ונתקשה, ונותנים אותו לתוך תנור חם שהטמינו בו לשבת כדי לרככו משום דהוי מתקן ועוד כמה טעמים, אולם מהרש"ם העיר ע"ז דהוא חומרא יתרא דכיון שיכול לפררו ויהיה ראוי לאכילה ע"י כך אין זה מתקן. ע"ש. הרי מתבאר יתירה מזאת שאמרנו, דמדברי המהרש"ם חזינן דס"ל שכיון שהדבר הזה יש לו איזה דרך שיהיה ראוי על ידו לאכילה, ממילא אפילו מה שעושה עכשיו בדרך אחרת לא חשיב מתקן, דחיובו משום מכה בפטיש. ואע"ג שאותה דרך לא תבוא מאליה אלא גם עליה צריך לטרוח בידים, כי הא דאם לא יניח הפת בתנור יצטרך לפררו בידים, ואפ"ה פירצה ונתיב זה מתירים שהדרך השניה לא תחשב לגמר מלאכתו. וממילא כ"ש הכא כנידון דידן שבלא"ה בעוד זמן מה יופשר הגליד מע"ג הלחם מאליו, ויהיה ראוי לאכילה מה שהוא מזרז עתה את ההפשרה ע"י הנחתו ע"ג המיחם לית ביה משום מתקן מנא.

ושו"ר בס"ד אחר זמן בשו"ת מהרש"ם (ח"ו, סי' לה), אשר עמד שם להשיב על השאלה שבסימן הקודם שם (סי' לד), בענין אם מותר להניח עצים לחים ביו"ט בתנור חם, ליבשם לצורך בו ביום לבשל בהם די"ל דאיכא ביה משום מתקן מנא כמו הא דאין מלבנים אבנים (בסי' תקח)? וכתב שם (בסי' לה), כי לעולם יש לומר, דלא הוי הכא משום מתקן מנא במה שמיבש את העצים משום שבלא"ה היו מתיבשים. אלא שע"י שמניחם בתנור ימהרו להתייבש, לכן לא מקרי מתקן מנא, ע"ש. ובס"ד הוא כדברינו הנ"ל, דשאני הכא ענין הפשרת החלה, משום שבלאו הכי היתה נפשרת וראויה לאכילה, אלא שע"י שמניחה ע"ג המיחם הוא מזרז את תהליך ההפשרה, וכל כה"ג לא חשיב מתקן מנא, משום שתכלית זו היתה באה מאליה בלא"ה.

וראה גם בדברי הגרי"ח גופיה בשו"ת רב פעלים ח"א (חאור"ח, סי' יח), שכתב שם לגבי ענין הסודה שמערבבים אותו במים ועי"כ עולה בהם רתיחה ושותים זאת אף הבריאים, והביא דבשו"ת אמרי בינה (במפתחות הספר בהשמטה בדיני שבת סי' כא) כתב לאסור לעשות כן משום דמתקן דבר חדש שהוא מכה בפטיש. וכתב ע"ז הגרי"ח, דמה שחשש לזה משום מכה בפטיש ע"פ סברת הרמ"א בסי' שיח, ס"ד גבי דבר קשה שאינו נאכל בלא שריה דאסור משום מכה בפטיש כמו שביאר הלבוש, זה לא שייך לכאן. דהאיסור בסי' שיח אינו אלא בדבר שא"א לאכלו או לשתותו בלתי תיקון, אולם המים שמערבים בו את הסודה ראויים לשתיה בלא"ה ונתינת סם הסודה טפל אליו ודומה כמי שנותן מלח במאכל לתקנו, ואע"פ שהמלח בפני עצמו קשה מאוד לאכלו דכל זה הוא דרך מאכל, וגם תערובת זו דרך שתיה הוא. ע"ש. הרי מבואר בדבריו דס"ל לומר דאף לדברי הרמ"א שכתב לאסור לשרות דבר קשה בחמין משום מכה בפטיש, במקום שבלא"ה הדבר היה ראוי לאכילה, ורק משפרו יותר במעשה שעושה, אה"נ דלית ביה משום מכה בפטיש. וממילא י"ל דכ"ש מילתא כגוונא דידן שהדבר הזה יגיע מאיליו לכל תכליתו שעושה לו עכשיו, והוא רק מזרז את התיקון הזה דעדיף טפי ולא חשיב מכה בפטיש, ולכן ליכא למיחש במה שמפשיר את החלה הקפואה הזאת ע"י הנחתה ע"ג המיחם משום מכה בפטיש. וראה עוד בשו"ת מנחת יצחק (ח"ט, סי' מב) אשר נשאל שם, אם אפשר לצרף ללחם משנה חלה קפואה שאינה ראויה לאכילה כמות שהיא, רק אחר שיעבור איזה זמן ותפשיר, וכתב ע"ז דלעולם יש לצרפו כיון שחלה זו ראויה לאכילה בלי שום תיקון ורק מחמת הקרירות שנאחז בה א"א לאוכלה, ומכיון שכעבור זמן יסור הקרירות מעצמו בלא שום תיקון, בודאי דחשיב ליה ראוי לאכילה ומצטרף ללחם משנה. ע"ש. וכאמור שמטעם יסוד זה י"ל נמי לגבי ענין זה של מכה בפטיש דמכיון שבלא"ה היה מגיע הדבר לתיקונו, שהחלה תפשיר מאליה, ממילא ליכא בהכי משום מתקן מנא, דחשיב לה כדבר מתוקן ועומד, ומה שהוא מזרז ומאיץ את תהליך התיקון לית ביה מילתא. וק"ל. ומכיון שכן עלה בידנו דמצד האי הלכתא דמכה בפטיש ליכא למיחש הכא בענין הפשרת החלה הקפואה, לא מבעיא לדעת מו"ר מרן מלכא ודעימיה העומדים בשיטה, דליכא משום מכה בפטיש באוכלין משום שכן הוא דעת הבבלי דפליג על הירושלמי, אלא אף לדעת הגרי"ח ודעימיה דס"ל דאיכא מכב"פ באוכלין, מ"מ הכא מודים רבנן דליכא למיחש להכי מכיון שההפשרה הזאת היתה נעשית מאליה, והוא רק מזרז אותה. ומשו"ה חשיב ליה כדבר מתוקן ועומד.

[וראה גם בדברי הגרי"ח בשו"ת רב פעלים ח"א (חאור"ח, סי' טז), אשר נשאל שם מחד צורבא בענין פירות שאין קליפתם קשה כגון ענבים ותמרים שנפלו לתוך סממנים של צבע ונתלכלכו בהם שא"א לאכלם בלא הדחה ושפשוף כלל, אם מותר להדיחם ולשפשפם במים בשבת. די"ל כיון דלא חזו לאכילה בלא הדחה הו"ל מתקן בשבת, וכל מתקן אסור משום מכה בפטיש. ולאחר שהאריך שם לבאר לפי דרכו דיש מכה בפטיש באוכלין כהא דחזינן מדברי הרמ"א הנ"ל (בסי' שיח, ס"ד) שכתב בשם הגהות מרדכי לאסור להניח דבר קשה בחמין לרככו, כתב דלכאורה הכ"נ י"ל הכא שאין לשטוף את הפרי מכיון שעי"כ מתקנו לאכילה. והוסיף וכתב שם, כי לכאורה מדברי רש"י בשבת (עד, ע"ב) ר"ה תנור, מתבאר סברא חדשה בדין מכה בפטיש, שכל דבר הנגמר מאיליו בהמשך זמן ע"י דבר אחר, אע"פ שאותו דבר האדם מתחילו לא מחייב משום מכה בפטיש. שהרי רש"י כתב שם בביאור דברי הגמ' דאמרינן דהעושה חבית חייב משום שבעה, ואינו חייב משום מכה בפטיש במה שמניחה בתנור, משום דמאליה נגמרת מלאכתו בתנור, ע"ש. וכן ביאר המאירי בחידושיו (שם) את דברי הגמ' כיוצ"ב. יעו"ש. וא"כ לפי דבריהם אלה מבואר, דפליגי על הגהות מרדכי שהביא הרמ"א, דס"ל לאסור להניח דבר קשה בחמין, דהרי ג"כ שם האדם מתחיל את הדבר ע"י הנחתו של הדבר הקשה בחמין, והמלאכה נגמרת מאליה ע"י שהיא מתרככת במים, ואפ"ה אסר משום מכה בפטיש. ע"ש. [וראה גם בשו"ת באר יצחק להגאון רבי יצחק אלחנן (סי' יג, ענף ח) אשר העלה שם לפסוק כדברי רש"י הללו, שבדבר שמלאכתו נגמרת מאליה ולא נגמרת ע"י מעשה אדם לא שייך דין מכה בפטיש. ע"ש]. וא"כ לפי סברתם זו של רש"י והמאירי הכ"נ יש לומר לגבי נידון דידן, דאף אם נימא דמה שמניח את החלה הקפואה ע"ג המיחם ומפשיר אותה חשיב מכה בפטיש כיון שמכשירה לאכילה עי"ז. מ"מ מכיון שאין מעשה זה נגמר ע"י מעשיו ממש בידים, אלא שמניח את החלה ע"ג המיחם ומסלק ידו ממנה, והמלאכה נגמרת מאליה. ובכה"ג ליכא משום מכה בפטיש לדעת רש"י והמאירי כמבואר. וסברא זו חזי לאצטרופי לדברים הנ"ל, דאף לדעת הגרי"ח דבעלמא אית ליה דיש משום מכה בפטיש באוכלין, הכא ליכא למיחש להכי. והן אמת דעוד יש לצרף, הסברא שהביא הגרי"ח שם בשו"ת רב פעלים, דהוקשה לו מהא דחזינן שמרן פסק בשו"ע (סי' שכג, סעיף ח) דכוס ששתה בו הגוי יין מותר להדיחו לדברי הכל, אפילו למאן דאסר להטביל כלי חרס של גויים משום דחשיב כמתקן מנא. ומפורש הטעם שם, משום דגוף הכלי היתר הוא והיין אוסרו, וכשהסירו אינו מתקנו אלא כמסיר ממנו גרף של רעי, כמפורש בדברי הרא"ש. ועפ"ז ביאר ג"כ המג"א (בסי' שכג, סק"ז) את דברי התוס' והרא"ש שכתבו דבשר חי שמותר לאוכלו בלא מליחה ה"ה דמותר לאכלו כן בשבת, ואע"ג דעכ"פ בעי הדחה קודם אכילה משום דם בעין שעליו, והקשה בס' פורת יוסף מאי שנא מטבילת כלים דאסור משום מתקן כלי, וביאר המג"א, דהוי כי הא דפסק מרן דמותר להדיח הכוס ששתה ממנו הגוי וכו' דחשיב מסיר גרף של רעי. וא"כ מאי שנא מהא דפסק הר"ן בפ"ק דחולין גבי השוחט לחולה בשבת וכו', שאסור למלוח בשבת דהוי מתקן, דמשוי ליה אוכלא בהכי. ומאי שנא הכא דלא נימא דהוי כמסיר גרף של רעי וכו', וכתב הגרי"ח דיש לחלק בין לכלוך בעין דחשיב גרף של רעי, לבין דבר בלוע כדם. אמנם אח"כ ראה בס' יד יוסף על השו"ע (סי' שכג, סק"י) שהקשה קושיא זו, וכתב לחלק, דבשלמא הדחת כוס של איסור דבלאו איסוריה דרך להדיח הכוס משום נקיות, וה"ה בהדחת הבשר קפדי אנשי אנקיותא, הוי כגרף של רעי. אבל מליחה כיון דבלא האיסור לא היה מולח להוציא הדם לא הוי גרף של רעי אלא מתקן ואסור. וע"פ סברא זו כתב שם הגרי"ח ג"כ לפשוט את ספיקו דהפירות הללו שדרכם בהדחה בלא"ה, כענבים ואגסים, שרי להדיחם גם אם נפלו בצבע וכדו', דלית ביה משום מכה בפטיש, ואה"נ בפירות שאין דרכם בהדחה כתמרים וכדו' אין להדיחם כשנפלו ונתלכלכו דמחזי כמתקן. ע"ש.

ומעתה לפי דברים אלה מתבאר דכל דבר שבלא"ה עושים לו את התיקון, אע"ג שעכשיו הוא מתכוין לתקנו ליכא משום מכה בפטיש, א"כ הכ"נ יש לומר בנידון דידן, דהרי הדרך הוא לפעמים להניח את החלה ע"ג המיחם גם כשאינה קפואה לחמם אותה כדי שתאכל יותר ברצון, ומכיון שכן אע"ג שעתה רוצה להניח את החלה הקפואה ע"ג המיחם כדי שתפשיר, ותהיה ראויה לאכילה ליכא ביה משום מכה בפטיש דבלא"ה דרך לעשות כן. וק"ל. אומנם עדין צ"ע בין עובדא דהגרי"ח בענין רחיצת הפירות, וכן מה שדיבר שם מענין גבינה שנגעה בבשר דשרי להדיחה אע"ג שמתירה ע"י כן, ולא חשיב מכב"פ כיון שכך הוא הדרך להדיחה [כנראה שהיה דרכם להדיח הגבינה הקשה, כיון שהיו מולחים אותה בהרבה מלח]. והיינו דוקא כי התם שדרכם בהדחה תמיד. וכל כה"ג שדרכו תמיד בלא"ה באותו תיקון, לא חיישינן במה שמכוין לו עתה לעשותו כדי לתקן את הדבר. אבל כל כי הא דנידון דידן שאין הדרך לחמם תמיד חלה שאינה קפואה, ממילא י"ל דאה"נ דאסור. וק"ל].
למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi