למעלה
ג
ואמנם יש לציין, דהיינו דאיכא
למשרי את הפשרת החלה היינו דוקא ע"ג מיחם, והוי כי הא דפסק מרן (בסי' שיח, ס"ח)
שכתב שם, להניח דבר קר שנתבשל כל צרכו על גבי מיחם שעל האש, י"א שדינו כמניחו
כנגד המדורה וכל דבר שמותר להניחו כנגד המדורה במקום שהיד סולדת בו כגון שיבש, מותר
להניחו ע"ג מיחם שעל גבי האש. וי"א דהוי כמניח ע"ג כירה לכתחילה
ואסור אפילו אם נתבשל כל צרכו ואפילו אם מצטמק ורע לו, אפילו אם נתנו שם לשמור
חומו. וראשון נראה עיקר. ע"כ. והנה מדברי מרן אלו שפסק להדיא דהלכה כדעה
ראשונה מבואר בפשיטות דשרי להניח דבר קר שהוא יבש, ע"ג המיחם אפילו במקום
שיגיע לחום שהיד סולדת בו. משום דמרן לשיטתיה אזיל דבדבר יבש אין בשול אחר בשול, כמבואר
בדבריו שם (סעיף ד). וכן מבואר בדברי המג"א (שם, סקכ"ו) דמרן בס"ח
שרי ליתן דבר שהוא יבש וקר ע"ג המיחם. וכן מבואר בדברי הגר"א (שם, ס"ז)
ד"ה יש מפרשים וכו', ובא"ר (שם, סקכ"א). ובמאמר מרדכי (שם, סק"י),
ובמה שחלקו פוסקים אלו על המג"א שם בשיטתו לענין דבר לח שכתב לאסור בדעת מרן,
ומדבריהם מבואר דס"ל שדעת מרן להתיר גם בדבר לח שהוא חם להניחו ע"ג
המיחם. כבר הארכנו בזה בס"ד במקום אחר, ואין צורך לכפול הדברים. וממילא הכ"נ
בנידון דידן דהלחם היה אפוי ושוב מחמם אותו, והרי לדעת מרן אין אפיה אחר אפיה (כמתבאר
מדבריו בסי' שיח, ס"ה), ולכן שרי נמי להניחו ע"ג המיחם אפילו שיתחמם
הרבה. וראה גם בדברי מו"ר בשו"ת יחוה דעת (ח"ב, סי' מה) שעמד לבאר
שם דע"פ דעתו של המג"א יש להתיר ג"כ לתת דבר יבש, אע"פ שהוא
קר ע"ג פלטה חשמלית, וכן הוא העיקר להלכה. ע"ש. ולפי הטעמים והנימוקים
שם דאין דרך הבישול בכך להניחו ע"ג פלטה וכו', מבואר דה"ה נמי דשרי
להניח ע"ג הפח שמניחים ע"ג הגאז לכסות הלהבות, דכאמור הטעמים השייכים
לגבי הפלטה שייכים נמי ג"כ לגבי כיסוי זה. יעו"ש. וכבר כתבנו מזה במקום
אחר. [וראה גם בשו"ת אז נדברו (ח"ז, סי' כג) מש"כ בענין הנחה ע"ג
כיסוי של מיחם שהוא מנוקב, ע"ש היטב].
ויש לומר עוד, דאע"ג דעכשיו
ע"י ההפשרה של הקרח שע"ג הלחם הזה, נגרם שהלחם מתלחלח, ולדעת ר"א
ממיץ המובא בדעת היש מי שאומר קמא בדברי מרן (שם), ס"ל דיש בישול אחר אפיה, ולכאורה
נימא כיון שעתה הלחם מתלחלח ומתחמם ליחשיב כעין בישול. מ"מ הא ליתא, דבפשטות
לא חשיב בישול אלא דוקא בגוונא שיש רוטב מרובה כדרך בישול, אבל כל כה"ג
כנידון דידן שהרוטב הוא מועט ביותר עדין נשאר הדבר בגדר אפיה, וזכר לדבר מהא
דמצינו שהאחרונים הביאו ראיה לדברי הרא"ם דיש בישול אחר אפיה מהא דאיתא
בברכות (לז, ע"א) דלחם שאפאו ואח"כ בשלו דנפיק ליה מתורת לחם ומברכין
עליו בורא מ"מ, עי' בס' שביתת שבת (מלאכת מבשל, בבאר רחובות, סקפ"ד) ובס'
קצות השולחן (סי' קכד, סקנ"ד) ע"ש. וממילא לפ"ז י"ל נמי בתר
איפכא, דכשם דילפינן מהתם שכל אשר מבשלו אין מברך עליו המוציא, הכ"נ י"ל
לגבי הכא דהרי פשוט הוא דאדם אשר יש לו לחם קפוא, והניחו ע"ג מיחם להפשירו לא
נחשב בהכי כמבושל שלא יברכו עליו יותר ברכת המוציא אלא הברכה במקומה נשארת ברכת המוציא.
וכן י"ל דמהא דחזינן שבדין הפשטידא שהביא מרן (בסי' שיח, סעיף טז) דמותר ליתן
אותה במקום שהיד סולדת, ואע"פ שהשומן שבה שנקרש חוזר ונימוח. חזינן דעד כאן
לא חיישינן לשומן הנימוח אלא רק משום איסור נולד לדעת בעל התרומה כמבואר בב"י
שם (סס"י שיח) ד"ה ואסור ליתן אינפנאדה, ותו לא מידי, אולם לחשש בישול
שיהיה בפשטידא עתה בישול אחר אפיה, לא מצינו דחוששים כלל, וגם על השומן שנימוח
ונעשה לח חזינן דלא חייש ליה מרן לומר דאית ביה בישול, אע"ג דפסק לעיל (סעיף
ד) דיש בישול אחר בישול בלח. והיינו משום דמעיקרא היה הדבר יבש, אע"פ שאח"כ
נימוח יש לו דין דבר יבש כמש"כ במג"א (שם, סק"מ) יעו"ש. [ואומנם
עי' בס' שביתת שבת (בהל' מבשל, בבאר רחובות, סקכ"ה) שהביא להעיר דלעולם מכיון
שנימוח לבסוף חשיב כדבר לח, וכ"כ החמד משה, ע"ש. וראה גם במג"א (שם)
שהביא גירסאות דגרסי משום סברא זו, דשרי להניח האינפאנדה במקום שאין היד סולדת בו.
וראה גם מש"כ בזה האגלי טל (מלאכת אופה סי' נה, סק"ג) ע"ש. ואמנם
דעת מרן היא דלא חשיב ליה לח, דהא חזינן שדעתו להקל כאן להניח הפשטידא במקום שהיס"ב
- שכן הסכימו האחרונים בגירסת דברי מרן בענין הפשטידא דשרי להניחה "אף במקום
שהיד סולדת בו", עי' בפרישה (שם, סק"ה), ובברכ"י (שם, סק"ו) ובכף
החיים סופר (שם, ס"ק קנח). יעו"ש אע"ג דבעלמא אית ליה בישול אחר
בישול בלח]. ומ"מ זה לא מצינו לכו"ע שלדעת ר"א ממיץ דיש בישול אחר
אפיה, יש לחוש הכא במה שמניח הפשטידא במקום שהיד סולדת בו, דיהיה חשש בישול בהכי
משום דמעיקרא הפשטידא היתה אפויה ועכשיו שמניחה כנגד האש השומן שבה נימוח וזב
החוצה (כמבואר בב"י שם) ויחשב מבושל בהכי, והיינו טעמא כאמור, משום דהדבר הנימוח הזה הוא מועט מאוד ועדין אינו נחשב בגדר
בישול. ונשאר הדבר כמות שהיה בגדר אפיה.
אולם כאמור גם זה אינו אלא דמות
ראיה, דיש להשיב ולומר דהיינו טעמא דלא חיישינן הכא לענין בישול, משום דמאי דהוי
השתא הוי נמי מעיקרא, בעת הבישול הראשון שג"כ בו זב השומן מהפשטידא. ועד כאן
לא חייש הרא"ם לענין בישול אחר אפיה מכיון דזהו בגדר פנים חדשות שבאו לכאן מה
שלא היה מקודם. עי' היטב באגלי טל מלאכת אופה (סי' טו, סק"ב וג') ע"ש. וראה
גם בהגהות החתם סופר בשו"ע יו"ד (סי' קיב, סקי"ב), ובדרכי תשובה (שם,
סקע"ה) שמבואר שם ג"כ כיוצ"ב, דמשום פנים חדשות נגעו בה. יעו"ש.
וכבר כתבנו בזה בס"ד במקו"א לבאר ענין זה לגבי בשולי עכו"ם, דאם עושה
ישראל אפיה לאחר בישול העכו"ם האם מבטל ליה האי אפיה את הבישול הקודם. אולם
אה"נ במקום כנידון דידן שנשתנה המציאות ממה שהיתה, דמעיקרא נאפה הלחם בלא שום
רוטב כלל ועתה יש עליו לחלוחית של הקרח שנפשר אולי איכא בכה"ג לתא דבישול אחר
אפיה. ושו"ר בס' ערוך השולחן להגרי"מ עפשטיין (סי' שיח, סעיף לב) אשר
כתב שם: וכתבו רבותינו בעלי השו"ע סעיף טז מותר ליתן אינפאנדא כנגד האש במקום
שהיד סולדת ואע"פ שהשומן שבה שנקרש חוזר ונימוח וכו', ביאור הדברים דכיון
דבדבר יבש אין בישול אחר בישול, ולכן מותר ליתנו כנגד האש וזה השומן חוזר ונימוח
אין זה אסור משום נולד דהא ממילא קא הוי וכו', ואע"ג דהאינפנדא הוי טיגון ויש
בישול אחר טיגון לשיטה זו מ"מ גם עתה אינו בישול אלא טיגון, ואין טיגון אחר
טיגון, עכ"ל. ע"ש. הרי מתבאר בדבריו כעין אשר אמרנו, דהא דלא חיישינן
הכא במה שהשומן נמחה תחת הפשטידא דליהוי כבישול אחר טיגון, - [וחזינן דס"ל
דהפשטידא דין טיגון יש לה ולא אפיה, ומ"מ אין זה משנה שהרי לדעתו של הרא"ם
דין אפיה וצליה אחד הוא לגבי בישול אח"כ, שכשם שיש בישול אחרי אפיה הכ"נ
יש בישול אחרי צליה, כמבואר בדברי מרן שם (סי' שיח, ס"ה) ע"ש] -. והיינו
משום שמה שנעשה עכשיו בחימום השני הזה, היה כבר מקודם בבישול הראשון. ונמצא שלא
הוסיף כלום ולהכי לא חיישינן אף לדעתיה דהרא"ם דיחשב כאן בנתינת האינפנדא
כנגד האש, בישול אחר טיגון או אפיה. וק"ל. אולם כאמור לפום קושטא דמילתא נראה
דליכא למיחש הכא שבעבור רוטב מועט זה יחשב כמבשל את החלה, שהרי המים מועטים ביותר,
ואין זה דרך בישול כלל. וק"ל. וכן מתבאר מפשט דברי האחרונים דליכא למיחש
לענין בישול אחר אפיה, אלא בבישול ממש ע"י רוטב הרבה אבל ברוטב מועט לא, עי' היטב
בחזו"א האור"ח (סי' א, סקי"ד) ובס' קצות השולחן (בבדי השולחן סי' קכד,
אות נד), וראה גם בשו"ת אז נדברו (ח"ח, סי' י), ע"ש. וראה גם בחתם
סופר בהגהותיו על השו"ע (סי' שיה, על המג"א סק"י) ובתשובותיו (חיו"ד,
סי' צב) ד"ה אמנם, ע"ש. [ולכאורה יש לדייק כן מפשט הלשון שהביא הב"י
(בסי' שיח) ד"ה וכתב הר"א ממיץ וכו', שהביא את דברי הסמ"ק שביאר את
דברי הר"א ממיץ שכתב שם, והשני בבישול "בתוך המים" אוסר הר"א
ממיץ דיש בישול אחר אפיה וצלייה דומיא דההיא רקיק מבושל וכו', ע"ש. ומהא דכתב
בבישול בתוך המים, משמע בפשטות שמניח את הדבר האפוי בתוך מים אבל ברוטב מועט לית
שם בישול עילויה, ועכ"פ לגבי נידון דידן של בישול אחר אפיה. ולכן באמת י"ל
נמי כי אע"ג דבגמ' פסחים (עד, ע"א) אמרינן לגבי קורבן פסח דאין צולין
אותו בעץ של תאנה וכו' משום דמפיק מיא והוי כמבושל, משום דהתם קפיד רחמנא אצלי אש
דוקא ולכן כל לחלוחית מפיק לה מגדר צלי, משא"כ הכא בנידון דידן לגבי בישול
אחר אפיה בלחלוחית מועטת זו אין נחשב כבישול שהרי סו"ס גם באפיה עצמה היה מעט
רטיבות של המים שנילושה בה העיסה - ובפרט לפי מה שנביא לקמן בעה"י דצריך לקנח
את הקרח שמבחוץ, ואז נשאר רק הקרח שמבפנים ויש לומר עליו שהוא נקפא מגוף לחלוחית
הלחם. ובזה בודאי דליכא למיחש שיקרה כעין בישול].
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi