למעלה
ד
וכמו כן יש לומר עוד, כי אע"ג
דמצינו שמרן בב"י (ססי' שיח) ד"ה ואסור ליתן וכו', הביא שם את פלוגתא
דהראשונים בביאור דברי הגמ' דפרק במה טומנין (נא, ע"ב) דאמרינן התם, תניא אין
מרסקין לא את השלג ולא את הברד בשבת בשביל שיזובו מימיו, אבל נותן הוא לתוך הכוס
או לתוך הקערה ואינו חושש. דהרא"ש כתב בשם רבינו ברוך בספר התרומות, דהטעם
דאין מרסקין את השלג וכו' משום דהו"ל דמוליד ולכן לפי האי טעמא אסור ליתן
פשטידא אצל המדורא משום דהשומן הנקרש נימוח, וכאמור אית ביה משום נולד, אבל הר"ן
הביא את פרש"י דטעמא דאין מרסקין את השלג הוא משום דדמי למלאכה שבורא המים
הללו, ומשמע דמשום סרך מלאכה נגעו בה. (עי' בשו"ת מהרי"ל דיסקין (סי' ו)
שכתב דלע"ע לא ידע לאיזה מלאכה מתיחס איסור זה, אמנם עי' בשו"ת ציץ
אליעזר ח"ו (סי' לד, אות א) דהביא משם ס' שולחן עצי שיטים שביאר, דהיינו
שעושה בריאה חדשה והוי
שבות דמכה בפטיש. ע"ש). אי
נמי גזירה שמא יסחוט פירות העומדין למשקין, ושכן נראה שהוא דעת הרמב"ם בפרק
כא, ודוקא כשעושה כן בידים אבל אם הניחם אפילו כנגד המדורה ונפשרים מאליהם שרי, דלא
בורא הוא וגם לא דמי למשקין שזבו משום דהני בעודם קרושים תורת משקין עליהם. והיינו
דאמרינן התם בגמ' אבל נותן הוא לתוך הכוס של יין לצננו ואינו חושש, מכיון שנימוח
ממילא. ולכן גם מותר לתת את הפשטידא כנגד האש אע"פ שהשומן שבה נימוח, אבל אה"נ
דלדעת רבינו ברוך אסור מכיון דהו"ל נולד. והביא שם הב"י דרבים מהראשונים
הביאו את דברי בעל התרומה שאוסר ליתן פשטידא כנגד האש משום דהשומן נימוח והו"ל
נולד, ועמדו לחלוק על דבריו דהא לא דמיא למרסק את השלג שהוא מרסק בידים, וכאן
ממילא מתרסק. שכ"כ הסמ"ג והסמ"ק וכ"כ הרב המגיד לבאר בדברי
הרשב"א והרמב"ם דס"ל דהטעם שאין מרסקין שלג וכו', גזירה משום משקין
שזבו ולא משום נולד, ולכן מותר ליתן פשטידא כנגד האש ושכן כתב הרמב"ם. ורבינו
ירוחם הביא את שני הסברות וכתב, שנראה עיקר כדעת המתירין. ואף לדעת בעל התרומות
שאסר היינו דוקא בפשטידא שהשומן הנקרש הוא בעין לבדו ואין מתערב עם שום דבר וניכר,
אבל קדירה שיש בה שומן קרוש עם מרק, שכשהוא נימוח מתערב עם המרק ואינו ניכר שרי, כי
היכי דשרי בסיפא דבריתא ליתן לתוך הכוס משום דמאיליו נמחה וכשהוא נמחה הוא מתערב
ומתבטל ביין שבכוס ואין ניכר. עכת"ד הב"י. ע"ש.
ומרן בשו"ע (סי' שיח, סט"ז),
כתב לפסוק כרוב הראשונים, דהא דאין מרסקין את השלג אינו משום נולד כביאורו של בעל
התרומה, אלא כטעם דהוי בורא למים הללו או גזירה משום משקין שזבו, וממילא שרי ליתן
את הפשטידא כנגד האש אע"פ שהשומן נימוח דמכיון שאינו עושה בידים ליכא לגזירות
אלו ושרי. והוא אשר כתב מרן שם, מותר ליתן אינפאנדא כנגד האש במקום שהיד סולדת ואע"פ
שהשומן שבה שנקרש חוזר ונימוח. ע"כ. וממילא לפ"ז דחזינן שמרן ז"ל
לא חייש לדעתיה דבעל התרומה דבהמסת השומן וכדו' איכא משום נולד, ולכן כל שלא ממיס
ממש בידים שרי, הכ"נ י"ל בנידון דידן כי אע"ג שע"י שמניח עתה
את החלה הקפואה הזאת ע"ג המיחם, הקרח והגליד שעליה נפשרים ונמסים למים, ליכא
למיחש למידי, דהא דעתיה דמרן שכל שאינו עושה זאת בידים משרא שרי.
ונראה לומר בס"ד יתרא מזאת, דאף
לדעת בעל התרומה דס"ל דהא דאמרינן אין מרסקין את השלג וכו' הוא משום נולד, ולכן
אף שאינו עושה כן בידים נמי אסור, ולהכי לדעתיה אין להניח את הפשטידא כנגד האש
מפני שהשומן שבה נימוח והוי נולד אע"ג שאינו עושה זאת בידים. והא דאמרינן בגמ'
אבל נותן הוא לתוך הכוס של יין כדי לצננו ובכה"ג שרי, זה אינו משום שההמסה
אינה נעשית בידים אלא מטעמא דהתם אין הברד ניכר כלל שנמחה בתוך היין שבכוס וכמו
שביאר הב"י בדעתו של בעל התרומה, יעו"ש בדבריו. ולהכי כל שהדבר הנימוח
ניכר אסור אע"ג שאינו עושה זאת בידים, והיינו טעמא דאסור להניח הפשטידא כנגד
האור משום דהשומן שבה נימוח וניכר. והרמ"א (שם) פסק דאכן נהגו להחמיר כסברתו
של בעל התרומה שבדבר שהנימוח ניכר אסור ליתנו כנגד האש. ע"ש. [ואמנם כל זה
לחומרא כמתבאר מדבריו, ולכן במקום הצורך יש להקל אף לדעתיה, עי' בשו"ת אז נדברו (ח"ו, סי' ג), ע"ש]. ובנידון דידן
אפילו נימא דההפשרה הזאת בחלה הקפואה ניכרת ונראת אפ"ה י"ל דשרי, כי הנה
י"ל דאף לדעת בעל התרומה שכתב לאסור כל שהנימוח ניכר אע"ג שאינו ממיס
בידים, היינו דוקא כי התם שהוא רוצה לאכול את הדבר הנימוח אבל בגוונא כנידון דידן,
שלא ניחא לו בכל אותם המים שנפשרים לא לאכילה ולא לדבר אחר אה"נ דאף לדעת בעל
התרומה שרי. ושו"ר בס"ד בשו"ת ציץ אליעזר ח"ו (סי' לד, אות ג)
אשר עמד שם על דברי בעל התרומה הנ"ל שכתב את דינו (בסי' רלה) בזה"ל: אם
כן אסור לרחוץ ידיו בשבת משלג, וכן לא במים שקרשו ויש בהם גלדא בלעז לפי שממחה
אותם בידיו ונעשה מים והו"ל נולד, וכן נראה שאסור לתת פשטידא בימי החורף בצד
האש לחממם ביום השבת לפי שהשמנונית שיש בה נקרש ונעשה עב וקפוי, ועתה נמחה ונעשה
צלול והוי נולד. ע"כ. דלכאורה סותר בעל התרומה את עצמו בדבריו אלה מיניה וביה,
שהרי ברישא דדבריו באיסור הרחיצה בשלג כותב בטעמא
דאיסורא, לפי שממחה אותם בידיו. ומשמע, הא אילו היה נמחה מאיליו היה מותר. ואיך
מיד לאחר זה כותב לאסור נתינת הפשטידא בצד האש, הרי שם זהו דבר שנמחה מאיליו, אלא
נראה בישוב דבריו, דברישא דמדובר ברחיצת ידים בשלג, באופן שלאחר הרחיצה אינו צריך
יותר למים, וא"כ כל השאלה היא בעצם ההולדה ולא בשימוש שלאחר ההולדה, ומשום כך
האיסור הכא רק מפני שממחה אותם בידיו וקא מוליד בשבת, אבל אילו היה נעשה מאיליו לא
היה שום איסור, דמוליד לא הוי הכא דהרי נעשה מאיליו, ומה דהמים הו"ל מוקצה
דנולד ג"כ לא אכפת לן, דהרי אינו רוצה להשתמש במים אלה, שלאחר הרחיצה. אבל
בסיפא דמיירי בשומן הרי אנו דנים ג"כ בשאלת ההשתמשות בשומן לבו ביום לאחר
שימחה, ולכן שפיר אוסר בעל התרומה גם בנמחה מאיליו, משום דנהי דמוליד ליכא, אבל
נולד הרי שפיר הוי, עכת"ד, ע"ש. הרי מבואר בדבריו לפרש בדעת בעל התרומה
כאשר אמרנו בס"ד. דכל מקום דאיכא תרתי לטיבותא שגם אינו ממחה בידים וגם אינו
משתמש בדבר שמתמחה אה"נ דגם לדעת בעל התרומה שרי, ולכן כאמור בנידון דידן
שכשמפשיר את החלה הקפואה ע"ג המיחם איכא להני תרתי לטיבותא, משרא שרי לכו"ע
גם לדעת בעל התרומה.
ומה גם דעוד יש לומר בנידון דידן,
ע"פ הב"י שם (סס"י שיח) שכתב, וז"ל: וכתב בעל התרומה שאם מערב
שבת עירב ושפך החוצה המים והשומן שבתוכה מותר לחמם בשבת הפשטידא, ונראה מכאן
שאפילו לדעתו מותר להחם בשבת חתיכת בשר ואע"פ שמקצתו זב, שאם לא כן אעפ"י
ששפך המים והשומן הו"ל לאסור מפני חתיכת בשר שומן שבתוך האינפאנדא שהם נפשרים
וזבים, והטעם משום דכיון דדבר מועט הוא הדבר הנפשר לא חשיב ושרי. עכ"ל. הרי
חזינן דמרן מפרש בדברי בעל התרומה דאף לדעתיה דיש להזהר שלא להניח דבר שיהיה נימוח
כנגד האש, מ"מ במקום שאין הלחלוחית הנימוחה אלא מועט כי הא דבשר שיש בו מעט
לחלוחית שרי אף לדעת בעל התרומה. וממילא הכ"נ בנידון דידן דהרי הגליד הנפשר
שע"ג החלה הוא מועט וממילא שרי לכו"ע. וק"ל.
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi