למעלה
ז והן אמת כי הנה ראיתי להגר"י וויס בשו"ת מנחת יצחק (ח"ט, סי' לא), אשר עמד שם בנידון זה של הנחת חלה ע"ג מיחם כדי להפשירה, וכתב דאין שייך לומר בזה פסיק רישא דלא ניחא ליה, הנה דחוץ אשר כל הפוסקים חולקים על הערוך בזה, עוד נראה לדמות נידון דידן למבואר בשו"ע (סי' רא, סעיף מו) דבגדים השרויים במים אסור לנגבם סמוך לאש, וביראים ובלבוש מבואר דהוא משום בישול המים, והנה בספר שביתת השבת (מלאכת אופה, בבאר רחובות, סי' לד) - [צ"ל סי' לו] - הביא מה שהקשה על הטעם של בישול הנ"ל, דמי סיכתא אם נתבשלו למאי חזי לחייבו משום מבשל, ועוד מאן דשדי סיכתא לאתונא אינו מתכוון כלל שיתבשלו המים דהא לא חזי כלל, וכל כוונתו ליבש הלח שיתקשה, וא"כ מאי חיובא איכא בזה כיון שאין כוונתו לכך. ואפשר כיון שכוונתו להשליך היתד הלח לאתונא ליבשו כדי שיתקשה, ולא סגי דלא איתעביד מלאכת הבישול שיתבשלו המים כדי שיתקשה היתד הלח, והרי הוא כאילו נתכוון לבישול המים, שאם אין בישול המים לא מתקשה אמטו להכי חייב משום מבשל. עכ"ל. [דברים אלו הם דבריו של מהר"י ג'ויא בס' טל אורות הנז' (בדף קפ, ע"א - דפוס חדש) והשביתת שבת שם ג"כ הזכיר שהוא מהטל אורות, ולכן הלשון "שהקשה" דמשמע שהוא קו' השביתת שבת נראה שהוא ט"ס בדברי הרב שליט"א], ושם (אות לה) - [צ"ל לז] כתב, נ"מ בין אם הטעם משום שמתרכך ובין אם משום בישול המים, אם רוצה לנגב כנגד האש כלי חרס או מתכת דלא שייך משום שמתרכך אבל שייך משום בישול המים, וסיים דמ"מ נראה דאיסורא איכא לדברי הכל, דהא קיי"ל דפס"ר דלא ניחא ליה אסור, ובפרט דהרא"ם מפרש בהדיא משום בישול המים. עכ"ל של המנחת יצחק. ע"ש. ונראה שכוונתו בדברים אלה לומר, כי לעולם לא חשיב הכא פסיק רישא דלא ניחא ליה, שכשם דחזינן דהטל אורות ביאר לגבי האי מאן דשדי סיכתא באתונא חייב משום מבשל, דהוא בישול המים. ואין לומר דהוי דבר שאינו מתכוון ולא ניחא ליה בפעולה זאת, דהיות וכוונתו שיתיבשו המים וא"א שתהיה פעולה זו רק אם הם יתבשלו תחילה, נמצא דחשיב ליה דבר המתכון, דניחא ליה בהא. וממילא הכ"נ בנידון דידן, אע"ג דלא ניחא ליה שיתבשלו המים הללו של הגליד מ"מ מכיון שא"א להפשרה בלי שהמים יתחממו, ממילא חשיב פסיק רישא דניחא ליה.

ברם בקושטא כד נעיין שפיר בדברים, נראה בס"ד דלא דמי הכא להתם, דהתם בענין סיכתא שפיר יש לומר דלא סגי דלא תתעביד מלאכת הבישול, משום דהתם הרי בכוונתו לייבש את העץ כדי שיבער וידלק היטב, ובאמת לצורך זה חייב הוא שיתבשלו המים שהרי לצורך יבוש כל המים שהעץ יהיה יבש היטב, בעינן חום גדול וחזק. וניחא ליה טובא בבישול המים כדי שיתקשה העץ והווי מלאכה הצריכה לגופה, משא"כ בנידון דידן שכל המטרה היא להפשיר את הגליד שנתהוה ע"ג החלה, והרי לצורך זה סגי גם בחום קטן מאוד אפילו שאין היד סולדת בו, שהרי אינו רוצה ואינו צריך לייבש ולאדות את כל המים כהתם בסיכתא, אלא סגי ליה בהפשרה בעלמא, ומכיון שכן אע"פ שיתבשלו הוי מלאכה שא"צ לגופה, דלדידן הוי רק מדרבנן כמבואר מדברי מרן בכמה דוכתי - (עי' סי' שטז, ס"ח, וסימן שלד, סכ"ז) - ובאמת עי' בדברי הר"ן בחידושיו לשבת שם בענין סיכתא (עד, ע"ב) שכתב, דליכא למימר שכיון שאינו צריך לאותו בישול הו"ל מלאכה שא"צ לגופה, ועוד דדבר שאינו מתכוון הוא, דהא כיון שא"א בלאו הכי פ"ר הוא, וחשבינן ליה כמלאכה הצריכה לגופה דבשולי ושרורי מנא באים כאחד, ע"כ. הרי דהתם חייב בבישול המים כדי לייבש את העץ, כיון דא"א בלא"ה, משא"כ הכא דאין צריך כלל בבישול המים, וסגי ליה בהפשרה. ועי' למו"ר בשו"ת יביע אומר ח"ד (חאור"ח, סי' לד, אות לה) אשר הביא שם כיוצ"ב בענין השימוש בדוד שמש בשבת דאע"ג שבעת שפותח המים החמים, זורמים לדוד מים קרים, והם מתבשלים במים הרותחים שבדוד, י"ל דהוי מלאכה שאצל"ג, מכיון שאינו צריך "לבישולם" של המים רק לחימומם שהרי אין דרך להשתמש במים החמים שבברז לצורך שתיית קפה או תה מבלי להרתיחם ולבשלם על האש. ושכן מבואר מדברי המהרש"ם בתשובותיו ח"ב (סס"י רכט) דכל כה"ג חשיב מלאכה שא"צ לגופה, ע"ש. וראה גם בשו"ת הר צבי חאור"ח - ח"א (במלאכות שבת, בהגהות טללי שדה דף רצג, ע"א, הערה 2) שג"כ מבואר שם כיוצ"ב, ע"ש היטב. וא"כ כאמור דהכא בישולם של המים שנתהוו מהפשרת הגליד הוי מלאכה שא"צ לגופא דהוי איסורא דרבנן, ואיכא למימר ביה דהוי פסיק רישא דלא ניחא ליה באיסור דרבנן, דהרי לא ניחא ליה בבישול זה של המים דלמה הוא צריך אותו, ועכ"פ הוי פ"ר דלא איכפת ליה, ועי' למו"ר שם (ביבי"א ח"ד חאור"ח סי' לד, ריש אות לה) אשר כתב שם להוכיח דכל פסיק רישא דלא איכפת ליה חשיב כפסיק רישא דלא ניחא ליה, דכשם דמקלינן בפ"ר דלא ניח"ל באיסורא דרבנן הכי נמי מקילינן בפ"ר דלא אכפת ליה, ע"ש. והכא בנידון דידן בודאי ובודאי דלא אכפת ליה בבישול זה של הפשרת הגליד, דלמאי אכפת ליה שיתבשל, וא"כ נמצא דהוי פסיק רישא דלא אכפת ליה באיסור דרבנן דכאמור לעיל שבמקום צורך מקילים.

והן אמת דמבואר ומפורש בדברי מו"ר בשו"ת יביע אומר ח"ד (חאור"ח, סי' לו, אות ג) שכתב שם, דאף לסברת התרומת הדשן דס"ל שפסיק רישא בדרבנן מותר, מ"מ בדבר שהוי מלאכה שאצל"ג דאיסורו מדרבנן אין להתיר בפסיק רישא, שהרי הקשו על התרה"ד משבת (קכ, ע"ב) תנא נר שאחורי הדלת פותח ונועל כדרכו ואם כבתה כבתה, לייט עלה רב משום דהוי פ"ר. והרי כיבוי הוי מלאכה שאין צריך לגופא כיון שאינו מכבה לצורך הפחמים, ואפ"ה אסרו בפ"ר. אלא על כרחך דשאני מלאכה שא"צ לגופה דמיחלפא בצריכה לגופה וחמירא טפי משאר שבות וכמש"כ הר"ן בפרק המצניע (צד, ע"ב) ובפרק חבית (קמה, ע"א), וכן תירץ בביאורי הגר"א (סי' שיד) והשער המלך (פכ"ה, מהל' שבת, הכ"ד), וכן כתב להדיא המאירי בשבת (כט, ע"ב) דאפילו למ"ד פסיק רישא בדרבנן שרי, מ"מ בענין מלשאצל"ג אע"ג דהווי דרבנן לא שרינן. ע"ש. וראה גם בדבריו שם (סי' לד, אות יב) שג"כ עמד לבאר כיוצ"ב. ע"ש. וראה גם בשו"ת איש מצליח כרך ג (חאור"ח, סי' יז), שג"כ כתב כיוצ"ב, ע"ש. מ"מ אולי יש לומר דעד הכא לא מיירי אלא בגוונא כגון דא דהוי פסיק רישא בעלמא, אבל בכנידון דידן דהוי פסיק רישא דלא אכפת ליה או פ"ר דלא ניחא ליה אה"נ דמקלש קליש ואפילו בענין מלאכה שא"צ לגופא נמי אמרינן דאיכא למשרי בכה"ג, וק"ל, ועי' בשו"ת בית אפרים (חאור"ח, סי' כא) שנשאל בדין קפה מבושלת צוננת שהעמידוה בשבת על תנור בית החורף קודם שהסיקו הגוי אם מותר לשתותה, וכתב, דבכה"ג הוי פ"ר דלא ניחא ליה, דהא לא ניח"ל להרתיחה כל כך עד שתבוא לידי בישול דהא אדרבה מקררין אותה מחומה בשעת שתיה, ועכ"פ הוי פ"ר דלא איכפת ליה דהוי רק מדרבנן, דמה איכפת ליה אם יהיה נעשה כאן בישול הרי א"צ אלא לחמם אותה קצת, אבל לא לחממה ע"י בישול וכו' ואפי' ע"י ישראל היה מותר להעמיד אצל האש לחממה במקצת. ע"ש. וראה גם בשו"ת שואל ומשיב מהדורא תליתאה (ח"ג, סי' ג) שנשאל שם, על מה שיש נוהגים להניח בשבת קדרות צוננות על תנור בית החורף קודם שתסיקנו השפחה נכרית, והעלה להתיר דהו"ל פסיק רישיה בדרבנן, וגם לא איכפת ליה בהכי. דאטו השפחה מכוונת שיתחמם כל כך עד שיהיה בישול ממש, הרי היא עושה רק מה שציוה לה בעה"ב, וגם הוא אינו רוצה רק בחימום קצת שלא יהיה קר אבל לא בישול ממש, ופ"ר דלא ניחא ליה בדרבנן מותר, והוסיף עוד לצרף להקל את דברי הרב המגיד (פרק יב, דשבת, הלכה ב) לענין מצרף, שכתב, דכל שאינו מתכוון לא שייך לאסור משום פ"ר דכשאינו מתכוון אינו עושה מלאכה כלל, וממילא הכ"נ שאינו מתכוון לבישול רק לחימום לא שייך בזה פ"ר, ע"ש. וראה גם בדברי מו"ר בשו"ת יבי"א ח"ד (חאור"ח, סי' לב, אות ו - ח) מש"כ ליישב ולבאר בדברי הרב המגיד הללו, ע"ש, וראה גם בדבריו שם (סי' לד, סוף אות לה), ע"ש. ועי' היטב בדברי המאירי דשבת הנ"ל (כט, ע"ב) ובמשנה ברורה (סי' שיד, סקי"א), יעו"ש היטב. וצ"ע.

ומכל מקום לפי הדברים שהבאנו לעיל בס"ד מהחתם סופר, ואחזנו בצידקת דרכו הדברים מיושבים ביתר שאת, כי לעולם כל כה"ג שהמים המתבשלים הולכים לאיבוד והוא אינו צריך להם, אין בישול זה מדאוריתא, ולכן כל ענין הבישול בסיכתא לאתונא ובשוטח בגדים כנגד האש, הוא על הסיכתא ועל הבגדים משום דמרפי והדר מקשי. א"כ מבואר היטב כי בלאו הכי הבישול הכא הוא מדרבנן והו"ל פ"ר דלא איכפת ליה בדרבנן דשרי במקום הצורך, ובצירוף הדעות דס"ל דבישול מים בשבת הוי רק מדרבנן. ומשום דמרכך עתה את החלה נמי י"ל דליכא למיחש, ע"פ מה שהבאנו לעיל את דברי הרב פעלים (ח"ב, חאו"ח, סי' נב) ושאר האחרונים שביארו דהאי דינא דהרמב"ם דהמרפה את הקשה וכו' לא נאמר במידי דאכילה ובפרט הכא בענין החלה הזאת שהיא כבר אפויה ואין אפיה אחר אפיה, ולכן י"ל דאע"ג שלפי שיטה זו שאין הבישול במים - בענין סיכתא ובגדים - משום האי סברא דהם כלים והולכים ואינו צריך להם, מ"מ הרי איכא מבשל משום גוף הסיכתא והבגדים, דמרפי והדר מקשי. מ"מ בנידון דידן אין לומר זאת על גוף החלה, דיהיה חייב עליה משו"ה משום מבשל. כי כאמור דמשום דמרפה לה, לא חיישינן כי אין דין זה באוכלין, ומשום דחוזרת ונאפת הרי אין אפיה אחר אפיה, והאי חששא דבישול נאמר דוקא התם בבגדים וסיכתא דבכל גוונא יש בהם בישול. דחשיבי כענין מתכות דאמרינן ביה דאית ביה בישול אחר בישול, עי' בשו"ת מהר"ם שיק (חאור"ח, סי' קלב), ובאגלי טל (מלאכת אופה סי' יא, אות ו), ע"ש. ודו"ק היטב. ולכן לפ"ז למאי ניחוש לה אם משום בישול המים, הרי כאמור הוי פ"ר דלא אכפת ליה באיסור דרבנן ושרי, ואם משום ריכוך החלה ליכא ביה שום חששא דמבשל, דהרי אין אפיה אחר אפיה, והוי אוכלין שדרך אכילתו הוא בכך להרפותו, וכמו שהבאנו לעיל בס"ד ברישא דמילתין את דברי האחרונים בזה. וק"ל.

ומכל מקים הטוב והישר הוא, שעל אף צדדי ההיתר הללו, לצאת מכל ספק, שקודם שבא להניח את החלה הקפואה ע"ג המיחם, ינער היטב את החלה וינגב אותה בקפידא להסיר את כל הגליד והקרח שנדבק בה. ג וממילא אף שנשאר עדין הקרח שבתוך החלה, והוא יפשיר ויתחמם ליכא למיחש ביה כלל, כי לכאורה י"ל דדמי להא דהביא הב"י (סי' שיח) סוד"ה אפי' תבשיל, בשם רבינו ירוחם [נתיב יב, ח"ג] שכתב בשם רבינו יונה דכל מאי דמותר להחזיר הקדירה בחזרה ע"כ הכירה אם היא עודה בידו, דוקא כשלא הצטנן התבשיל אבל אם הצטנן אסור להחזירה אם יש בה רוטב, דכל דבר שיש בו רוטב ומצטמק ויפה לו והוא צונן, כשהחזירו ע"ג כירה ומצטמק הוי מבשל גמור. ע"כ. וכתב ע"ז הב"י ולמדנו מדבריו דמצטמק ורע לו אע"פ שיש בו מרק אין בו משום בישול ושרי ליתנו אצל המדורה אפילו במקום שהיד סולדת בו. ע"ש. ולפני כן (בסי' רנג) כתב הב"י בד"ה ומש"כ רבינו כל זמן וכו', ששם ג"כ הביא את דברי רבינו ירוחם הללו בשינוי לשון מעט וז"ל שם: כתב ר"י בח"ג בשם הר"י דכל "שרובו רוטב" ומצטמק ויפה לו והוא צונן הוי מבשל גמור. ע"כ. ומדבריו אלה מבואר דהא דאסרינן להניח תבשיל שיש בו רוטב ומצטמק ויפה לו במקום שיכול להגיע ליס"ב, היינו דוקא "ברובו רוטב" אבל אה"נ אם רובו של התבשיל הוא יבש ויש בו מיעוט רוטב אה"נ דשרי, וזה דלא כמתבאר מהגירסא שהביא הב"י את דברי רבינו ירוחם בסי' שיח, ששם מבואר דכל שמצטמק ויפה לו אפילו במיעוט רוטב ג"כ אסור. [ובאמת מהאי טעמא יש מהדווקנים שאומרים דיש לתקן ולהגיה בדברי הב"י בסי' רנג, במקום "שרובו רוטב" דצ"ל: "שיש בו רוטב" וממילא דברי הב"י בסי' רנג ובסי' שיח מכוונים לדבר אחד, דכל שיש בו רוטב אפילו מועט ומצטמק ויפה לו אסור להניחו במקום שיכול להגיע ליס"ב]. אמנם הנה מו"ר בשו"ת יחוה דעת (ח"ב, סי' מה) ד"ה והנה, נקט בפשיטות לאחוז לפי הגירסא המובאת בב"י סי' רנג דדוקא ברובו רוטב אסור להניח התבשיל במקום שיס"ב. ולכן כתב, שתבשיל של בשר או דגים שיש בו קצת רוטב או שומן מאחר שרובו יבש אין בו משום בישול אחר בישול, ושכן הסכים הגאון רבי אברהם פימנטיל בספר מנחת כהן (בקונטרס משמרת השבת, פרק ב), ושכן מסתבר שהרי אין לך תבשיל של בשר שאין בו מוהל ושומן, ועם כל זה נידון כתבשיל יבש לענין זה, וכן כתבו הפרמ"ג (סי' רנג, אות יג) והגאון מהרש"ם בדעת תורה (סי' שיח, סט"ו). ולכן תבשיל כזה של בשר או דגים ותפו"א וכיוצ"ב כל שרובו יבש מותר לחממו בשבת גם באופן שיגיע ליד סולדת בו. עכת"ד, ע"ש.

וממילא הכ"נ יש לומר, דכשם דהתם בתבשיל שיש בו מעט רוטב אמרינן דלא חיישינן למיעוט זה ואע"ג דהוא מתבשל, דהרי לדעת מרן יש בישול אחר בישול בלח (כמבואר בסי' שיח, ס"ד), דברובא בטיל ליה, הכ"נ י"ל דהקרח הזה שנשאר בתוך גופו של הלחם, אע"ג שיפשיר ויתחמם ליכא למיחש ביה דהא הוי כמעט רוטב ברוב יבש דשרי, דמה לי אם המיעוט רוטב הזה מבושל או לא, דהרי אפילו במבושל איכא למרן דיש בישול אחר בישול בלח, וק"ל. אמנם הנה באגלי טל (מלאכת אופה סי' נה, אות ד) ראיתי, שעמד שם על דברי הב"י בסי' רנג במה שהביא את דברי רבינו יונה דכל שרובו רוטב ומצטמק ויפה לו יש בו משום בישול אם נצטנן, דאינו מובן מה נ"מ אם רובו רוטב או מיעוטו. וכתב דיש לבאר דמשום שעיקר כוונתו על הרוב והוי דבר שאין מתכווין על המיעוט דבתר עיקר כוונתו אזלינן, כמו שכתב בתרומת הדשן שהביאו הרמ"א [בסי' רנג, ס"ה] שהעכו"ם מוציאים הקדירות מן התנורים שמטמינים בהם, ומושיבים אותן אצל תנור בית החורף או עליו, ומבערת השפחה התנור ההוא ועי"ז הקדירות חוזרין ונרתחין, דאף דמ"מ הוי פסיק רישא מאחר דאמירה לעכו"ם אינו אלא שבות הקילו בפסיק רישא. דהרי לפי הכרעת הרמ"א (סי' שיח, סט"ו), דדבר לח שלא נצטנן לגמרי סומכים על הפוסקים דאין בישול אחר בישול בלח, והמנחת כהן ביאר את דעת הרמ"א דהוא משום דס"ל דהעיקר לדינא הוא כהפוסקים דלא מחלקים בין לח ליבש, ואף בלח צונן לגמרי אין בא"ב. א"כ כ"ש הכא שעיקר כוונתו הוא לחמם את הרוב היבש ולא את הרוטב המועט, אלא דהוי פ"ר ע"ז יש לומר דאין להחמיר משום דהעיקר הוא כהפוסקים דאין בא"ב בלח רק שהרמ"א מחמיר, ולכן י"ל דלא עדיף משבות גמור דאמירה לעכו"ם דאין מחמירים בפ"ר, - ובאות ה' שם המשיך האגל"ט וכתב - דאף לדעת מרן דס"ל דיש בא"ב בלח, מ"מ לפי המבואר בתרומת הדשן (סי' רסה) ובריב"ש (סי' שצד) שכתבו דכל דבר שהוא פסיק רישא מ"מ לא הוי מלאכת מחשבת (ופליגי בזה על התוס' בשבת (מב, ע"ב) וביומא (לד, ע"ב), דס"ל דכל פסיק רישא חשיב כמתכוון ממש והוי נמי מלאכת מחשבת), וא"כ כיון דפטור מן התורה שוב י"ל דבדרבנן יש לסמוך על הפוסקים דאין בישול אחר בישול בלח. ואע"ג דמרן לא סומך דאין בישול אחר בישול בלח רק ביד סולדת בו אבל בנצטנן לא. מ"מ הנה הרמ"א דס"ל לסמוך להתיר בלא נצטנן לגמרי, י"ל דהטעם הוא משום דבלא נצטנן לגמרי מקצת בנ"א אוכלים אותו כך והו"ל כנתבשל כמאכל ב"ד דשוב אין בו בישול מן התורה, וכיון דיצא מחשש איסור דאוריתא סמכינן שפיר על הפוסקים דלא מחלקים בין לח ליבש דבתרוויהו אין בישול אחר בישול, ומרן לא ס"ל להקל היינו משום דמרן לשיטתו שכתב בב"י לדעת הרמב"ם דאף בנתבשל כמאכל ב"ד יש בו בישול מן התורה, ולכן אף בלא נצטנן לגמרי שמקצת בנ"א אוכלים אותו, לא עדיף מנתבשל כמב"ד דאיכא ביה חשש איסור תורה. אבל בנידון דידן שרובו יבש ויש בו מעט רוטב דהוי רק מדרבנן, משום דלא הוי מלאכת מחשבת, אפשר דגם מרן מודה דיש לסמוך על הפוסקים דאין בישול אחר בישול בלח. וא"כ פירוש זה דלא כהמנחת כהן הנ"ל שכתב דהרמ"א ס"ל דהעיקר כדעת הפוסקים דאין בישול אחר בישול אפילו בלח, דלפי האמור אפשר דגם הרמ"א ס"ל כהפוסקים דיש בישול אחר בישול בדבר לח, והא דמיקל בלא נצטנן לגמרי הוא משום דס"ל דכל שנתבשל כמאב"ד אין בו משום בישול מן התורה, עכת"ד של האגלי טל. ע"ש. [ועי' בשו"ת אגרות משה חאור"ח - ח"ד (סי' עד, מלאכת בישול, אות ז), שכתב מדנפשיה דברים כיוצ"ב לבאר הטעם דבמיעוט רוטב שרי. ע"ש].

וא"כ לפי דבריו אלה של האג"ט מתבאר, דהא דס"ל למרן דכל שרובו יבש ויש בו מעט רוטב דשרי להניחו כנגד האש אף שיגיע לחום שיס"ב, היינו משום דעיקר כוונתו לרוב היבש ואין לו שום כוונה על המיעוט וממילא לא הוי מלאכת מחשבת דהוי רק איסור דרבנן, ובכה"ג שפיר סמכינן על הפוסקים דאין בישול אחר בישול בלח. וממילא מבואר דעד כאן לא אמרינן להאי דינא דמיעוט רוטב בטל ברוב יבש אלא דוקא ברוטב מבושל, דשפיר איכא לצרופי את דעת הפוסקים דאין בא"ב בלח, אבל אה"נ כי הא דנידון דידן דאתינן למימר שהלחלוחית הנוצרת בגוף הלחם מהפשרת הקרח לא הוי רוטב מבושל אה"נ דאסור, אף לפי מאי דהביא הב"י בשם רבינו יונה דבמיעוט רוטב ורוב יבש שרי להניח במקום שיס"ב.

איברא דלפום קושטא דמילתא יש להתבונן, כי באמת אפשר דהקרח הזה שהוא בגוף הלחם הוא נוצר מהנוזלים של הלחם עצמו, ונמצא דהוי מגופו של הלחם שנאפה, וחשיב ליה שפיר כמים מבושלים וממילא שוב י"ל כדברי הר"ר יונה, גם לפי ביאורו של האג"ט. ובאמת אם כן הוא דחשיבי ליה מים אלו מים מבושלים, יש לומר נמי דהוי מצטמק ורע לו שכתב הב"י (שם) לבאר דבכה"ג שרי אף בגוונא שרובו רוטב. וצ"ל דהיינו טעמא דמצטמק ורע לו דשרי, משום דכל כה"ג לא ניחא ליה במה שמתבשל שהרי זה מצטמק ורע לו. (עי' היטב בדברי הט"ז סי' שיח, סק"ד, ע"ש). וא"כ אולי יש לומר דהכא נמי מה שיתבשלו ויתאדו המים הללו של החלה לא ניחא ליה בהכי, מפני שעי"ז היא תתיבש ותהיה קשה ונמצא דחשיב שפיר מצטמק ורע לו. עי' היטב באגלי טל (מל' אופה, סי' יא, אות ה), ובפרי מגדים (סי' רנט, במשב"ז - סק"ג), ע"ש היטב. אולם בלאו הכי צ"ע אם אפשר לסמוך לדינא, על דבריו אלו של הב"י, במה שעמד לדייק מדברי רבינו ירוחם, דבמצטמק ורע לו אפילו ברוב רוטב שרי במקום שיס"ב. כי הנה עמדו האחרונים בהא דחזינן בדברי מרן בשו"ע (סי' שיח, סעיף ד) שכתב דבדבר לח איכא בישול אחר בישול, והרמ"א הוסיף - דברים אלו דרבינו ירוחם - דיש אומרים שהוא דוקא במצטמק ויפה לו. דמשמע דלעולם במצטמק ורע לו שרי. ומרן השמיטו. עיין שם במגן אברהם (סעיף קטן כז) ובמחצית השקל ובפרי מגדים מש"כ בזה. ע"ש. וראה גם להגר"י רקח בספרו היקר הנפד"מ על הל' שבת (סי' שיח, ס"ד) אשר עמד לפלפל שם בדברי רבותינו האחרונים הכנה"ג ופתח הדביר והרב זרע אמת דעמדו בענין המנהג שיש נוהגים שהם מחזירים את הקומקום של הקפה בשבת בבוקר כנגד האש אע"פ שהוא קר וצונן, ומתחמם שם בחום שהיס"ב. וכתבו להקל בזה משום האי טעמא שכתב מרן בב"י לדייק מדברי רי"ו דכל שהוא מצטמק ורע לו אע"פ שרובו רוטב לית ביה בישול אחר בישול. ואע"ג דמרן בשו"ע השמיט להאי דינא בסעיף ד, מ"מ דין זה מבואר בדבריו שם בסעיף ח שכתב, דאם הוא תבשיל שיש בו רוטב ומצטמק ויפה לו אסור לדברי הכל, ע"כ. ומ"מ עמד דא"כ מדוע השמיט מרן לדין זה בסעיף ד, ע"ש בדב"ק. וראה גם בכף החיים סופר (סי' שיח, סקנ"ו וס"ק קג) אשר הביא שם את מחלוקת האחרונים בדברי מרן בזה אי ס"ל להאי דינא דבמצטמק ורע לו אפילו ברובו רוטב שרי דלית ביה בישול אחר בישול, ומדבריו מבואר שם דדעתו היא שלדעת מרן אין לחלק כחילוק זה בין מצטמק ויפה לו, לרע לו. והוסיף וכתב דגם לדעת המתירין יש להחמיר משום דאין אנו בקיאים מהו מצטמק ורע לו, ואין להתיר כי אם בדבר ידוע בבירור שמצטמק ורע לו. ע"ש.

ויש לציין, כי באמת לפי ביאורו הנ"ל של האגלי טל שביאר את דברי רבינו ירוחם דהא דשרי לתת דבר יבש שיש בו מעט רוטב כנגד האור, במקום שיגיע ליד סולדת בו. דאזלינן בתר רובא משום דזהו עיקר כוונתו ולגבי המיעוט הוי דבר שאינו מתכוין, ואף דהוי פסיק רישא הוי רק מדרבנן דלאו מלאכת מחשבת היא, ומשו"ה שפיר סמכינן על מ"ד דאין בישול אחר בישול בלח. לפי דברים אלו יש לבאר בס"ד, דברים שהם לכאורה מוקשים, מה שהביא הב"י (סי' שיח) ד"ה כלי ראשון מבשל, שכתב שם: וכתב הרא"ש משמע מהכא דבישרא דתורא לא בשלה בכלי ראשון ומותר לתת בשר חי לתוך כ"ר שהעבירוהו מעל האור. ומיהו אי מליח ישן הוא אפשר דאסור דממהר להתבשל כדאמר לעיל, ואפי' נמלח מחדש נהי דבשר אינו מתבשל הלחלוחית והדם והמלח שבתוכו מתבשל ונבלע בבשר ואסור. עכ"ל. ולכאורה יש להעיר דהרי כשם שאמרינן בדברי רבינו ירוחם דכל שרובו יבש דלית ביה בישול אחר בישול, מיעוט הרוטב בטל כלפיו, ולא חיישינן לבישול. הכ"נ נימא הכא בענין בישרא דתורא, כי בהיות וגופו של הבשר אינו מתבשל מיעוט הלחלוחית שמתבשל יהיה בטל כלפיו, ומדוע כתב הרא"ש דחייב. דהרי כלל גדול בידינו דרבינו ירוחם תלמיד הרא"ש הוה, ולהכי כל מה שכתב בספרו על פי דברי הרא"ש כתב. כמבואר בדברי הש"ך יו"ד (סי' קצ, סקי"א) שכתב שם, וכבר נודע דרבינו ירוחם כתב ספרו ע"פ דברי הרא"ש. ע"ש. וראה גם ביד מלאכי (בכללי שאר המפרשים אות יז, דף רב, ע"ד) שהביא שם ג"כ כיוצ"ב בשם המג"א אור"ח (סי' תקנט, סק"ח), שכל דבריו של רבינו ירוחם ע"פ דברי הרא"ש הם בנויים. ע"ש. וכ"כ כיוצ"ב ג"כ הגאון מהר"א פלאג'י בשו"ת שמע אברהם (סי' כט, דף פח, ע"ב), ע"ש. ומה גם דכאמור שרבינו ירוחם תלמיד הרא"ש הוה, [וכמו שכתב ג"כ רבינו החיד"א בשם הגדולים ח"א (מער' י', אות שפב), ע"ש]. וכלל גדול הוא האי דאמרינן בשבועות (יג, ע"א) אורחא דמילתא קתני למימר דתלמיד סבר כרביה, ועי' בס' ברית יעקב (סי' כב, הערה א) אשר עמד ביסוד כלל זה דהתלמיד סובר תמיד כרבו, ומדעת הרב נדע את דעת התלמיד, וה"ה איפכא, ע"ש. וממילא הדברים מוקשים, מדוע בדברי הרא"ש חזינן דהרוטב המועט הזה שבבשר אינו בטל כלפי גוף הבשר, ולכן חייב על בישולו של הרוטב המועט. ובדברי רבינו ירוחם חזינן, דהרוטב המועט בטל כלפי רוב הדבר היבש, ולכן שפיר שרי להניחו במקום שיס"ב וליכא ביה שום איסורא כלל.

אומנם לפי דברי האג"ט הדברים מבוארים, כי באמת עד כאן לא שרינן בדברי רבינו ירוחם, אלא מכיון שסמכינן על צירוף דעת מאן דס"ל דאין בישול אחר בישול בלח. משא"כ הכא בדברי הרא"ש הרי הבישרא דתורא אינו מבושל כלל, ונהי דעל הבשר אינו חייב משום דבמציאות אינו מתבשל, אבל הרוטב מתבשל שפיר. וליכא למימר חושבנא דא דקאמר האגלי טל. ויתרא מזו יש לומר, דלא דמי כלל נידון הרא"ש לנידון דרבינו ירוחם, דבבישרא דתורא שהוא דבר שאינו מבושל כלל, הרי עיקר כוונתו עתה הוא לבשלו, ובכוונה זו כלול לבשל גם את הבשר וגם את הרוטב, שהרי אם הרוטב לא יתבשל לא יושלם בישול הבשר, ונמצא שגם אליו הוא מתכוון בבישול, ולכן אע"ג שבסופו של דבר הבשר עצמו לא נתבשל מ"מ מה שהתבשל הרוטב חייב עליו, כי גם אליו התכוון, בכוונת הבישול. משא"כ בנידון דרבינו ירוחם שהוא דבר מבושל כ"צ ועתה הוא בא רק לחממו, והרי כשבא לחמם, עיקר כוונתו לחמם את עיקרו של התבשיל שהוא הרוב והרוב הכא הוא יבש. ואל הרוטב המועט אין הוא שת את ליבו ואינו מתכוון אליו, ולכן שפיר י"ל שהוא בטל כלפי הרוב. וק"ל. והכ"נ בנידון דידן, דאין לו שום כוונה ורצון לבשל ולחמם את המים הללו של גליד הקרח, לכן שפיר י"ל דהם בטלים כלפי רוב החלה.

וע"ע בדברי הרשב"א בחידושיו לשבת (קז, ע"א) שהביא ע"פ הירושלמי דמותר לנעול את ביתו, לשמור ביתו וצבי שבתוכו, שכיון שהוא צורך ביתו אע"פ שעי"ז נצוד הצבי ממילא מותר, ובלבד שלא יתכוין לשמור הצבי בלבד. ע"ש. ומדבריו אלו של הרשב"א מבואר, דכל שהוא עושה מעשה ומתכוון בו לדבר האסור ולדבר המותר שרי, וכן מבואר בשלטי גיבורים (ס"פ האורג) שכתב, דדעת הרשב"א היא שכל שבאותו הפסיק רישיה, עושה ג"כ דבר היתר ומתכוון גם להיתר אה"נ דשרי, ע"ש. וא"כ הכ"נ הכא בנידון דידן יש מקום לומר, דהיות וכוונתו לחמם את החלה דלית ביה בישול א"ב, אפילו יהיה בכוונתו גם על המים שרי. ואמנם דהר"ן (בס"פ האורג) פליג על הרשב"א בזה, מ"מ הרי כמה מהאחרונים הביאו דברי הרשב"א לנידונם להסתייע להקל, וכמש"כ מו"ר בשו"ת יביע אומר ח"ד (חאור"ח סי' לד, סוף אות לו) וגם הוא צירף שם את סברת הרשב"א הזאת לחיזוק יתר בנידונו שם, בצירוף כל טעמי ההיתר המובאים שם. ע"ש. אמנם עי' בס' אבן האזל להגרא"ז מלצר חלק ח (דף מה, ע"ד) אשר כתב שם, דעד כאן לא קאמר הרשב"א לחידושו זה אלא דוקא בדין צידה, משא"כ בהבערה ובישול אין פטור מצד שעושה פעולת ההיתר עם מלאכת האיסור. ע"ש. וראה גם בשו"ת אבני נזר (חאור"ח, סי' קצד), ובשו"ת חלקת יואב (חאור"ח, סי' יא) שג"כ מתבאר מדבריהם כיוצ"ב, ע"ש. וראה גם בדברי המשנ"ב (סי' שטז, בשער הציון אות לג) שכתב שם, דאולי גם להרשב"א אינו מותר רק כשעיקר כוונתו בשביל שמירת ביתו, ובזה איתי שפיר לישנא דהירושלמי שהובא ברשב"א, אבל כשמתכוון לשניהם בשוה גם לרשב"א אסור. אולם לדינא אין דעת הפוסקים להקל בזה בכל גווני. ע"ש. וראה גם בשו"ת מנחת יצחק חלק ח (סי' כה) במה שעמד לבאר ולפלפל בדברי הרשב"א הללו, ללמוד מדבריו לגבי נידונו שם שדן בענין החזרת קדירה שיש בה עצמות ע"ג האש, באופן שהתבשיל כבר בתבגמל כ"צ, אבל העצמות עדין לא נתרככו יפה. יעויין שם, וראה גם שהביא בסוף דבריו את דברי מרכבת המשנה על הרמב"ם (פרק א, דשבת) שכתב לחדש, דכל דבר שאפשר לעשותו בדרך היתר אפילו שיעשה בדרך האיסור חשיב כלא מתכוון, ע"ש. ולפי דברים אלו יש מקום לומר גם בנידון דידן, דהיות ויש דרך של היתר לחימום החלה ע"י שיסיר ממנה את הקרח שע"ג, ממילא יהיה מותר אף כשלא יוריד, אולם מ"מ כתב המנח"י שם על דברי מרכבת המשנה הללו שדבריו הם חידוש גדול, שמשאר הפוסקים לא נראה כן. ע"ש. ובלא"ה כבר אמרנו דלגבי נידון דידן מהיות טוב שינער את החלה והפשטידא קודם הנחתם ע"ג המיחם, וינגבם מהקרח שעליהם, ואז יוכל להניחם ע"ג המיחם אף שיתחממו הרבה. (ורשום בזכרונותי כי גם בשו"ת רבבות אפרים (סי' רכב), מדבר בענין זה של הנחת חלה קפואה ע"ג מיחם אי שרי, ואינו מצוי אצלי עתה לעי' בו. וע"ש). ועתה נדפ"מ ס' שמירת שבת כהלכתה ח"ב וראיתי שם (בפרק נה, סעיף יב בהערה שבסוף העמוד) שכתב, טוב להחמיר ולא להניח לחם קפוא על הפלטה החשמלית כדי להפשירו, אבל מותר להניח קדירה ריקה או צלחת הפוכה וליתן עליה את הלחם, או להניחו על מכסה של קדירה שיש בה תבשיל גם אם היא עומדת על האש, ומ"מ לא יכסה את הלחם במגבת וכדו' בעודו על המכסה, אם מכסה אותו מכל הצדדים. ע"כ. וציין במקורות דבריו שם (באות מ - מב) על דבריו שבפרק א, והיינו דמדבר שם מענין הטמנה, יעו"ש. וא"כ מדבריו מתבאר דלא נחת אלא לענין הטמנה, אולם מצד ענין הקרח הנפשר ורסיסי המים שיתהוו עי"כ ויתחממו, לא מיירי. אולם כאמור לעיל ע"פ הדברים הנ"ל בס"ד יש לצדד להקל גם מצד ענין זה.
למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi