למעלה
י
ברם בקושטא יש לציין, כי אע"ג
דהתברר לנו בס"ד דאסור לכסות בבגד את החלה הזאת שמניחה ע"ג המיחם בין את
כולה בין את מקצתה. ה"ה נמי אם רוצה לקחת חלה עטופה בנילון וכדו' ולהניחה ע"ג
המיחם בודאי דאסור דחשיב כהטמנה. ובפרט מצוי הדבר במניחים קוגעל או פשטידא העטופים
בנייר כסף, דאין להניחו כך ע"ג המיחם כיון דחשיב כמטמין בשבת. וכן מפורש
בדברי הגר"מ פיינשטיין בשו"ת אגרות משה חאור"ח - ח"ד (סי' עד,
בענין הטמנה, אות ג), אשר כתב שם, בענין לכרוך בשבת דבר גוש מבושל שהוא צונן בנייר
אלומניום ולחממו ע"ג המיחם. וכתב שם, דכל שהוא מוסיף הבל אסור בסי' רנז, ס"ו.
ובהפסק קדירה נמי הוא מוסיף הבל ואסור בהטמנה. ולכורכם בנייר אלומניום נמי הוא
הטמנה. ע"ש. וכן מבואר בשו"ת אז נדברו (ח"ו, סי' עח), ובשו"ת
שבט הלוי להגר"ש ווזנאר (ח"ג, סי' מז) דאם עוטף מאכל בנייר כסף ומניחו ע"ג
המיחם אית ביה משום הטמנה. ע"ש. וראה גם בשו"ת מנחת יצחק (ח"ח, סי'
יז) מש"כ בזה בענין הטמנה בנייר כסף, ע"ש. אמנם הנה יש לעיין אי שרי אם
הא דעוטף את המאכל בנייר כסף, הוא כדי שלא ללכלך את המיחם מהשמנונית של המאכל שהוא
מניח ע"ג. כי הנה מצינו שהר"ן בהלכות (פ"ג דשבת, דף יט, ע"א -
בדפי הרי"ף) כתב, וכן מותר לתת על פי קדירת חמין בשבת תבשיל שנתבשל מערב שבת
כל צרכו, כגון פאנדי"ש בלע"ז וכיוצא בהן לחממן, ואף על פי שהיד סולדת בו,
לפי שאין דרך בישול בכך, ואע"פ שהקדירה נתונה על האש, אבל להטמין תחת הבגדים
הנתונים ע"ג המיחם ודאי אסור. שהרי אסור להטמין משחשכה אפילו תבשיל שנתבשל כל
צרכו אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל, דהא בפרקין דבמה טומנין לא מפלגינן בין תבשיל
לתבשיל כלל "ומכל מקום לשום כלי על התבשיל כדי לשמרו מן העכברים או כדי שלא
יתטנף בעפרורית שרי, שאין זה כמטמין להחם אלא כשומר וכנותן כיסוי ע"ג קדירה". וכ"ש אם הכלי שהוא מניח עליו רחב שלא יגיע בו שאין
זו הטמנה כך כתב הרשב"א ז"ל. עכ"ל. ומדברי הר"ן הללו מבואר
דכל שהוא מטמין את המאכל כדי לשמרו שלא יתטנף בעפרורית וכדו' משרא שרי כיון שאין
כוונתו בהטמנה זו כדי לחמם את התבשיל אלא כדי לשמרו. וכ"פ מרן כדברים אלו (בסי'
רנז, ס"ב) שכתב שם, אפילו תבשיל שנתבשל כ"צ אסור להטמין בשבת אפילו בדבר
שאינו מוסיף הבל, ומ"מ לשום כלים על התבשיל כדי לשמרו מן העכברים או כדי שלא
יתטנף בעפרורית שרי, שאין זה כמטמין להחם אלא כשומר ונותן כיסוי על הקדירה. ע"כ.
ולכאורה לפי טעם זה, שפיר י"ל דהוא הדין באופן שעוטף את המאכל בכוונה שלא
ילכלך את המיחם שהוא מניחו ע"ג. דהרי כיון שאין לו כוונה בהטמנה זו כדי להחם
את התבשיל, אלא כדי שלא יזוב השמנונית שבו ע"ג המיחם וילכלך אותו שרי, דכל כה"ג
זיל בתר טעמא הוא. ולכן לפ"ז יש לומר דאם עוטף ומכסה את התבשיל בנייר כסף משום נקיון, בין של המאכל בין של המיחם שהוא
מניחו ע"ג, שפיר דמי.
ובאמת לפי דברים אלו יש לעיין עוד
כי הנה המשנ"ב שם (סי' רנח, סקי"ד) כתב על דברי מרן הנ"ל דמותר
לשים כלים על התבשיל כדי שלא יתטנף, דהיינו אפילו בגדים שמעמידין את חום הקדירה שלא
יצטנן אפ"ה שרי, כיון שאינו מכיון לזה. ע"כ. ואיברא דלפי הטעם המפורש
בדברי הר"ן דהא דשרי להטמינו הכא ברוצה לשומרו וכו' כיון שאין כוונתו להחם את
התבשיל אלא כדי לשמרו, ממילא יש לומר דלא רק דשרי להטמין בבגדים אשר מעמידים את
חום הקדירה, אלא אפילו במקום דהוי דבר המוסיף הבל נמי שרי, כי כאמור זיל בתר טעמא
הוא, דהיות ואין כוונתו כאן להחם את התבשיל בהטמנה זו ממילא לית בהכי ענין הטמנה
כלל, ואף בדבר המוסיף הבל נמי שרי. וממילא לפ"ז אע"ג שהקדירה שהוא מניח
עליה את התבשיל יש אש תחתיה וחשיב כדבר המוסיף הבל, אם יכסה אותה, וכמבואר בדברי
האגרות משה הנ"ל, אפ"ה שרי לכרוך את התבשיל הזה בנייר כסף ולהניחו ע"ג
המיחם. כיון שאין כוונתו כלל להחם את התבשיל בהטמנה זו, אלא רק כדי לשמור את
התבשיל או את המיחם, שלא יטנפו. וק"ל.
ושו"ר בס"ד מבואר כיוצ"ב,
בס' ברית עולם על הל' שבת להגר"ב זילבר (בדיני הטמנה בדבר המוסיף הבל, סעיף
לב. עמוד 71) שכתב שם, דכל אשר הוא מכסה את התבשיל כדי לשמרו מן העכברים או כדי
שלא יתטנף בעפרורית, אין בזה איסור הטמנה שאינו אלא כשומר ונותן כיסוי על הקדירה (שו"ע
סי' רנז, ס"ב) ע"כ. ומסתימת דבריו שהביא דין זה בענין הטמנה בדבר המוסיף
הבל, משמע דס"ל נמי שכל אשר הוא מכסה ומטמין את התבשיל כדי לשמרו שלא יתטנף
שפיר שרי, אף בכה"ג שמוסיף הבל, כיון שאין כוונתו בהטמנה זו לחמם את התבשיל
אלא כדי לשמרו.
וכאמור דלפי הטעם המבואר בר"ן,
דכיון שאין כוונתו להחם וכו' הדברים מובנים. אמנם הנה בשו"ת אז נדברו (ח"ה,
סי' טו) מצאתי, כי הרב השואל שם עמד להעיר על הדברים הללו שבברית עולם, דכל שמטמין
ומכסה לשמור את התבשיל שרי אף בדבר המוסיף הבל, דהרי בפשטות לשונו של מרן שהביא
הלכה זו בסי' רנז, סעיף ב מורה שדין זה הוא רק בדבר שאינו מוסיף הבל דעליו מיירי, ואין
לך בו אלא חידושו. והביא שם את דברי התורת שבת להגאון ר"י וויל [אשר הוא נין
ונכד עשירי בקודש אחר רבינו מהר"י וויל - מהרי"ו - הנודע, דהוה בן זמנו
של תרומת הדשן כמש"כ בס' ברית יעקב (דף נא), ע"ש]. אשר כתב (בסי' רנז, סק"ט),
דהא דמבואר בדברי מרן דמותר לשים כלים על התבשיל לשמרו מן העכברים, כלים לאו דוקא,
דה"ה דשרי לטמנו בבגדים שמניח על הקדירה כדי לשמרו וכו', והא דנאמר כלים לאו
דוקא דאורחא דמילתא קתני. "אך יש לומר שאסור להניח הבגדים על הקדירה שעל
המיחם שמוסיפים הבל, אפילו אם עושה זאת כדי לשמרו מן העברים ועפרורית" וזהו
שכתב מרן בסי' רנג, סעיף ה, אבל להטמין תחת הבגדים ע"ג המיחם ודאי אסור, דלפי
פשוטו משנה שא"צ היא שהרי אפילו בבגדים שאינם נתונים ע"ג המיחם נמי אסור
להטמין בשבת. אבל לפמ"ש ניחא דאיתי לאשמועינן דאפי' לשמרו מן העכברים
ועפרורית, בכה"ג נמי אסור משום דמוסיף הבל, או משום מראית העין שעושה דרך
הטמנה בבגדים משא"כ בכלי שאין דרך להטמינם בכלים. ע"כ. והרי מבואר
מדבריו אלה של התורת שבת דאסור להטמין בדבר המוסיף הבל, אע"ג שכוונתו כדי
לשמור התבשיל מעפרורית ועכברים. וגם מדברי המשנ"ב שכתב דמותר להטמין כשמכווין
לשמרו, אפילו בבגדים המעמידים את החום, מפשיטות הלשון משמע שרק בגדים המעמידים
מותר, אבל בדבר המוסיף אסור.
והרב המחבר שם דרך קסת"ו
להשיב, כי אע"ג דמרן שם בסי' רנז, ס"ב דיבר באותו סעיף בענין דבר שאינו
מוסיף הבל, מ"מ בפשטות דברי השו"ע קאי על ב' הדינים שבסעיף א הדין
דמוסיף הבל ושאינו מוסיף הבל, דבסעיף ב' הוסיף מרן דאסור אפילו נתבשל כל צורכו
ואפילו אינו מוסיף הבל שג"כ אסור להטמין בו. וא"כ כמו שהאיסור להטמין
עולה על ב' הדינים, ההיתר הנ"ל דכל שעושה לשמרו, קאי ג"כ על ב' הדינים
באינו מוסיף הבל וגם במוסיף הבל, וזיל בתר טעמא דכתב הר"ן לפי דהוי ככיסוי
הכלי, וכיסוי הכלי הוי גם במוסיף הבל דכל כיסוי גורם לחימום, וגם מלשון המשנ"ב
אין לדייק דאפשר דמילתא דפסיקתא נקט, דזה מצוי יותר, משום דבגרוף נקטינן שאין בו
איסור הטמנה מער"ש, ובאינו גרוף גם שהיה אסור. עכת"ד. ע"ש.
ומתבאר דאכן נשאר הרב הנז' שליט"א
במשנתו הראשונה, דכל אשר הוא טומן כדי לשמור את התבשיל מפני עפרורית וכדו', שרי
אפילו במטמין בדבר המוסיף הבל. [ולכאורה יש להביא סיוע לדברים אלו, דכל שאין
בכוונתו כדי לחמם שרי להטמין אף בדבר המוסיף הבל. לפי מש"כ הפרמ"ג (סי' רנח,
במשב"ז - סק"א) שכתב שם, והנה הט"ז ז"ל חידש דכלי שיש בו מים
חמים אפילו כ"ש שיס"ב, "אע"ג דאם טומן בהם דבר מה לזמן מרובה
לשעה או שתיים לא הוי כמטמין במוסיף הבל, דהא יתקרר מעט מעט, והטמנה בגילוי דעת
מהני ורואים שאין בכוונתו להוסיף הבל, אז שרי אפילו כולו טמון בה" משא"כ
כשטומן לזמן מועט ורוצה שיתחמם בה ודאי מקרי מוסיף הבל אף בכ"ש דלפי שעה
מוסיף הוא ודאי וכו', ע"ש. והרי מבואר בדבריו, דכל שנראה בכוונתו שאינו רוצה
להטמין ע"ד לחמם את התבשיל שרי להטמינו אפילו כולו. ואפילו בדבר המוסיף הבל, דבגילוי
הדעת מהני. כי התם שרואים שמניחו לזמן מרובה משמע דאין בכוונתו לחמם, והכ"נ
יש לומר דהיות ועושה כן ע"ד לשמרו מן העכברים, נראה בכוונתו שאינו רוצה לחמם.
אולם אולי יש לחלק דלא דמי כ"כ להתם משום דהתם ניכר טפי שאינו רוצה לחמם
בהטמנה זו, שהרי רואים שהניחו לזמן מרובה, משא"כ הכא כשמטמין לשומרו מן
העכברים אין ניכר כ"כ בפרוש בגוף המעשה שעושה, שכוונתו לשמרו מן העכברים. ואולי
זהו ג"כ כוונתו של התורת שבת הנ"ל שכתב, דיש לאסור הכא להטמין בדבר
המוסיף הבל אף שעיקר כוונתו כדי לשמור התבשיל, משום מראית העין שעושה דרך הטמנה
בבגדים אסור, כי אף שכוונתו כדי לשמור התבשיל, מ"מ כוונתו שעושה כדי לשמרו, אינה
ניכרת ומפורשת במעשיו. וק"ל. וראה במש"נ בזה לקמן בס"ד].
ולכן נראה דבנידון דידן, אם רוצה
להניח הקוגעל והפשטידא כשהם עטופים בנייר כסף ע"ג המיחם כדי לשמרם שלא יטנפו,
או כדי שהם לא ילכלכו את המיחם, מן הראוי לאפוקי נפשיה מפלוגתא וטוב יעשה שישאיר
מגולה מלמעלה [כיון שאפשר לעשות כן בנקל, היות ועיקר רצונו הוא שלא יגע התבשיל
במיחם, וכל שמכוסה מלמטה סגי ליה בהכי]. ועי"ז חשיב כמניח את הפשטידא בתוך
כלי ושרי דאינו נחשב כהטמנה, ומה גם דבלשונו של מהר"י וויל הנ"ל בתורת
שבת מבואר כיוצ"ב להיתרא, דבפשטות כל מאי דאוסר במטמין בדבר המוסיף הבל דוקא
כשמטמין בבגדים, כמבואר מפשט לשונו הנ"ל כיון שעושה כדרך הטמנה, אבל לעולם
במטמין בכלים כדי לשמור את התבשיל, אף איהו מודה לכאורה דשרי גם בדבר המוסיף הבל. וכמו
שסיים, אך יש לומר שאסור להניח בגדים וכו' אי משום דמוסיף הבל, או משום מראית העין
שעושה דרך הטמנה בבגדים משא"כ בכלי שאין דרך להטמין בכלים. ודו"ק. וממילא הכ"נ הנייר כסף הזה דין כלי יש לו, שע"פ רוב
זהו עיקר שימושו להיות תחליף לכלי וכיוצ"ב. וממש כקדירה חשיב. [וראה גם היטב
בדברי החזו"א (סי' לז, סוף ס"ק לב) דבכלים לא שייך דין הטמנה. יעו"ש.
ועי' בספר שביתת השבת (בדיני שהייה והטמנה, בבאר רחובות, סקל"ט), שעמד על
דברי המשנ"ב הנ"ל שכתב דכל שהוא לשמרו מן העכברים שרי להטמינו אפילו
בבגדים וכו', דהרי לכאורה בר"ן וברשב"א מבואר דין זה על כלים, שהרי
סיימו בסוף דבריהם וכ"ש אם הכלי שמוטל עליו רחב שלא יגע בה שאין זו הטמנה. ובפשטות
דבר זה הוא בכלי דאי בבגד מאי מעליותא אם הוא רחב הרי גם אז יכולים לכרוך אותו על
התבשיל, אלא ודאי דאיירי בכלי ממש, דבעלמא ס"ל לרשב"א דאית ביה הטמנה
כדמשמע בלשונו בריש פ"ד וכו', וע"ז כתב דכל שמניח עליה כלי לשמרה אין זה
הטמנה, אולם בבגדים לא מיירי, וסיים השביתת שבת, דמ"מ אפשר שדינו של המשנה ברורה אמת גם לענין בגדים, דזיל בתר טעמא הוא, שהרי
עיקר הטעם הוא שאינו מכיון לחמם, וזה שייך לומר גם בבגדים, ע"ש]. ולכן כאמור
בצירוף כל הנ"ל יש לומר שאם משאיר פתח מגולה בעטיפת הנייר כסף מלמעלה, שפיר
שרי אף כשמניחו ע"ג המיחם, מכיון שכל כוונתו בעטיפה זו לצורך נקיון התבשיל
והמיחם.
(והן אמת כי עתה ראיתי בס' שמירת השבת לידידי וחביבי ר"י
שמואליאן נר"ו, דעמד שם בהסכמות שבריש הספר בדברי הערתו של הגר"ש דבלצקי
נר"ו (הערה ב), שציין שם על דברי שו"ת דברי חכמים (סוף פרק כז) שפסק
דאסור לעטוף בשבת דבר מאכל בנייר כסף ולהניחו ע"ג המיחם, ולכן כתב דצריך
להשאיר בעטיפה זו שיהיה פתוח קצת, ולא יעבור על הטמנה בשבת, ע"כ. והרה"ג
המחבר הנ"ל עמד להעיר ע"ז, דפשטות כ"ז הוא לדעת הרמ"א דס"ל
דהטמנה במקצת לא הוי הטמנה, ולכן אם ישאיר מגולה קצת שפיר עביד, אבל לדעת מרן ז"ל
דאנן בשיפולי דגלימתיה אחזינן הרי ס"ל דהטמנה במקצת הוי הטמנה, וממילא לא
יועיל במה שישאיר קצת בעטיפת הנייר כסף. עכת"ד. ע"ש. אולם האמת היא דלפי
המתבאר בדברינו הנ"ל, שכל העושה כן לעטוף התבשיל בנייר כסף מטעם נקיון וכיוצ"ב,
הוי כמניח כלי על התבשיל לשמרו מן העכברים, דכתב מרן גופיה (סי' רנז, ס"ב) דשרי
וה"ה הכא, ולפי המבואר לעיל בדברינו יש כאן צדדים לומר דמשו"ה שרי אפילו
להטמינו לגמרי ואפילו בדבר המוסיף הבל, ועכ"פ כאמור לאפוקי נפשיה מפלוגתא טוב
שיניח מגולה מעט מלמעלה. אבל עכ"פ כל שמניח מגולה שפיר עביד, ושרי אפילו לדעת
מרן ז"ל, הוא יוסף אשר יאמר לנו נעשה. ועכ"פ כאמור כל זה כשעושה כן
לעטוף את התבשיל בנייר כסף כדי שלא יטנף את המאכל וכיוצ"ב, הלא"ה חוזר
הדין לעיקרו דהטמנה במקצת הוי הטמנה. וצ"ל דהרה"ג המחבר הנ"ל, לא
נחית להכי ודיבר בסתם הטמנה הנעשית להוסיף חום וכיוצ"ב, ולכן העיר בחכמה
בדברי השו"ת דברי חכמים, אולם כאמור דיש צד דשרי לעטוף המאכל בנייר כסף גם
לדעת מרן, כל שעושה זאת לנקיון, ועכ"פ ישאיר המאכל מגולה מלמעלה, וק"ל).
המורם מכל האמור: הרוצה לקחת חלה
קפואה בשבת, ולהניחה ע"ג המיחם העומד על האש כדי שתפשיר מותר לעשות כן. ומהיות
טוב שקודם לכן ינער את הקרח שע"ג וינגבנה היטב שלא ישאר בה שום גליד של קרח, ואז
מותר להניחה על המיחם אע"פ שהוא חם הרבה מאוד. אמנם יש להזהר, שלא לכסות את
החלה בבגדים אשר המיחם מוטמן בהם, ואפילו אם רוצה לכסות רק את פני החלה מלמעלה
בלבד, ג"כ אסור. וה"ה שיש להזהר שלא תהיה החלה מונחת בתוך שקית או נייר
כסף וכדו', ולהניחה כך עם עטיפה זאת ע"ג המיחם, דגם בהכי איכא איסורא דהטמנה.
אמנם כשרוצה לחמם ע"ג המיחם קוגעל או פשטידא וכדו' שהם דברים רכים ושומן זב
מהם, ורוצה שלא יתלכלכו ולא ילכלכו את המיחם, מותר להניחם בתוך עטיפת הנייר כסף, כיון
שאין כוונתו בכיסוי והטמנה זאת כדי לחמם, אלא רק כדי לשמור את התבשיל ואת המיחם
שלא יתלכלכו. ומ"מ עדיף שגם בכה"ג שלא יכסה ויעטוף את התבשיל לגמרי
בנייר כסף, אלא שישאיר מגולה מעט מלמעלה, ויצא בזה מידי כל חשש.
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi