למעלה
ג
והנה בגמ'
פסחים (ח, ע"א) גרסינן, תנא אין מחייבין אותו להכניס ידו לחורין ולסדקין
לבדוק מפני הסכנה, מאי סכנה אי נימא מפני סכנת עקרב כי
משתמש היכי אישתמש, לא צריכא דנפל אי דנפל
למה לי בדיקה, והתנן חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער. התם שאין הכלב יכול לחפש
אחריו הכא כשהכלב יכול לחפש אחריו, והא אמר ר' אלעזר שלוחי מצוה אינן ניזוקין, אמר
רב אשי שמא תאבד לו מחט ואתי לעיוני בתרא וכה"ג לאו מצוה הוא, והתניא האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או שאהיה בן העוה"ב,
הרי זה צדיק גמור. דילמא בתר דבדק
אייתי לעיוני בתרא. ופרש"י:
שמא תאבד לו מחט, קודם לכן ואתי השתא לעיוני בתרא וכיון
דמתכוין אף למחט לאו שליח מצוה
הוא וניזוק. וכה"ג, דמתכוין
למצוה ולצורכו לאו שליח מצוה
הוא בתמיה. הרי זה צדיק גמור, בדבר זה ולא אמרינן שלא לשמה עושה אלא קיים מצות בוראו שצוהו לעשות צדקה ומתכוין אף להנאת
עצמו שיזכה בה לעולם הבא או שיחיו בניו. בתר דבדק, וגמר
את כל המצוה אתי לעיוני בתרה. ע"כ.
וא"כ לכאורה לפ"ז יש לומר, דכשם שהכא אע"פ שהתחיל בדבר מצוה
לבדוק את החמץ מתחת לכותל שנפל ואית ליה זכותא דשלוחי מצוה
אינן ניזוקין, אם לאחר גמר הבדיקה ימשיך לחפש בגל לצורך עצמו, כי הא דאבד לו מחט לית ליה להאי זכותא, וחזינן דאע"ג
שתחילתו היתה לצורך מצוה מיד
כשסיימה אזדא לה המצוה, ומה
שממשיך אח"כ אינו קשור למצוה ולא אמרינן שדי סופו אגב תחילתו. והכ"נ
יש לומר הכא בנידון דידן, דאע"ג דשרי לצאת מאר"י לחו"ל להשתטח על קברי צדיקים דחשיב ליה למצוה, מ"מ ברגע
שיסיים את ההשתטחות אזדא לה המצוה,
ומה שרוצה להמשיך לטיול אינו מחובר לטהור ונשאר הדבר באיסורו, ואסור לו להמשיך
לשהות שם לצורך טיול דהרי אסור לצאת מאר"י לחו"ל
לצורך טיול, כמבואר.
איברא דיש להשיב ולומר. דלא דמיא.
דהרי הכא עיקר האיסור הוא שלא לצאת מאר"י
לחו"ל, וממילא הרי ברגע שיצא מגבול הארץ, בהיתר יצא לדבר מצוה,
ולכן אף שישהה אח"כ לדבר הרשות שפיר דמי, כי העיקר הוא על איסור היציאה. משא"כ התם בגמ' דפסחים הרי בכל רגע איכא סכנת עקרב,
במה שמכניס ידו לחורים ולסדקין. רק בעידנא
דעסיק במצוה אגוני אגנה עליה לעכב הפורענות שלא ינזק,
משום דשלוחי מצוה אינן
ניזוקין. אמנם מיד כשנגמרת המצוה ואין מה שיגן עליו
יכול להנזק משום דהסכנה
נמצאת בכל רגע, ואין עתה מה שיגן עליו מן הפורענות. וזכר לדבר יש להביא מדברי הרדב"ז הנ"ל בפירושו להרמב"ם
בהל' מלכים (פ"ה, ה"ז), שכתב ליתן טעם על מה
סמכו גדולי עולם לשכון בארץ מצרים, וביאר, שהרי לא אסרה תורה אלא לירד לגור שם
ולהשתקע כדאיתא בירושלמי לישיבה אי אתה חוזר אבל אתה
חוזר לסחורה ולפרקמטיה וכו',
וכל היורדים תחילה לא ירדו
להשתקע, אלא לסחורה. ואע"ג דאח"כ נשתקעו אין כאן לאו אלא איסורא
בעלמא, ומפני טורח הטילטול ומיעוט ריוח
מזונות בשאר מקומות לא חששו לאיסור זה. ואף הרמב"ם
שמשמע מדבריו שאיכא בהכי לאו
י"ל דהיה אנוס ע"פ
הדיבור, ע"ש. והרי מבואר מדבריו, דהיות והכניסה היתה
בהיתר, ממילא מה שממשיך לשהות שם גריר בתר רישא. ואף לפי
מה שמבואר בדבריו, דבהמשך השהיה שם איכא
איסורא קלישתא לדעת שאר
הראשונים ולדעת הרמב"ם איכא
איסור, היינו דוקא משום שממשיך לשהות שם בדרך קבע שהוא
עובר איסורא דאוריתא. משא"כ הכא בנידון דידן שאינו חושב לשהות שם כלל, אלא רק טיול בעלמא, וממילא הרי
אף אם נניח שהיה יוצא לשם אך ורק לטיול, לא היה איסור אלא על עצם היציאה, ובעצם
השהייה ליכא איסורא, כי לא
חושב להשתקע שם. והכא שעצם היציאה היתה
בהיתר לדבר מצוה, ממילא גם הטיול שנגרר אח"כ הוא
על סמך היציאה בהיתר, ונמצא דלא עביד שום איסורא כלל. דהיציאה היתה לצורך דבר מצוה. וגם בשהייה
שם לא עביד שום איסורא כי לא
שוהה שם ע"מ להשתקע, וממילא י"ל דשרי. וק"ל.
ומה גם כי הלום ראיתי להגאון רבי יצחק הרצוג בשו"ת
היכל יצחק חאבהע"ז (ח"א, סי' יב) אשר כתב שם בסוף דבריו (אות יא) חידושא
רבה וז"ל: לא ראיתי מי שהתעורר, אבל יש להתעורר על זאת, והוא שרבותינו הטור
והבית יוסף ז"ל כללו בחיבוריהם את כל המצוות הנוהגות בזמן הזה, ולא הזכירו
אפילו ברמז האיסור הזה של ישיבה במצרים. הנראה לעניות דעתי שדעתם נטתה אחרי דעת הריטב"א ז"ל ורבינו בחיי,
דלא כהרמב"ם. [והיינו שדעת רבינו
בחיי הוא, דכל האיסור לשוב לארץ מצרים הוא מצוה לשעה בזמן שהיו המצרים נודעים ומפורסמים בתועבותיהם וכו', והריטב"א כתב שכל
האיסור הזה לשבת בארץ מצרים הוא דוקא בזמן שישראל
שרויים על אדמתם], ועכ"פ מהרמב"ם שפסק דאסור לדור בארץ מצרים משמע דלא ס"ל
כב' סברות אלו, שהרי הרמב"ם
מיירי גם בזמה"ז, משמע דס"ל דהוא מצוה לדורות ובכל אופן גם בזמה"ז
אע"ג שישראל אינם שרויים על אדמתם. ואע"פ כן לא רצו לפסוק
בפרוש כנגדו, כיון שלא מצאו ראשונים אחרים חוץ משנים אלה שיסברו כך, וסבורני שעצם
שתיקתם של הטור והשו"ע מספיקא
לצרף לקולא. עכ"ל. ע"ש. ואם כנים הדברים, שפיר חזי לאצטרופי
לדברים הנ"ל, דהיות והיציאה היתה מאר"י בהיתר, גם השהיה שם במצרים מותרת. [הן אמת דלפום קושטא, יש להתבונן בדבריו אלו של הגר"י
הרצוג, במה שרוצה לצרף את דעת הריטב"א
לגבי היציאה מאר"י לחו"ל, דהרי הריטב"א שם (יומא לח, ע"ב) לא כתב טעם זה דאסור לשבת בארץ מצרים אלא בזמן שישראל שרויים על אדמתם, אלא
לגבי הבאים מחו"ל למצרים. אולם הרי הריטב"א
גופיה סיים שם שמהאי טעמא לא שרי לצאת מאר"י למצרים, שזהו לשונו: והיינו אחר שאין האיסור ההוא
אלא בזמן שישראל שרויין וכו',
ואין איסור אלא שלא לצאת מדעת מן הארץ לחו"ל. ע"ש].
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi