למעלה
ד
אמנם הנה עדין יש לומר, דעד כאן לא דיבר הרדב"ז אלא
לגבי עצם השהייה בארץ מצרים והיינו כשבא מחו"ל, מ"מ בנידון דידן עדין יש מקום להתבונן משום שהיתה
כאן יציאה מאר"י, דאיכא
לעיוני מהו איסור היציאה מאר"י, דאם נימא דהאיסור
הוא על עצם היציאה א"כ שפיר תריץ הכא משום דעצם היציאה היתה בהיתר לצורך מצוה. אולם מאידך גיסא יש לומר דלא רק עצם היציאה מא"י
אסורה אלא גם ההעדרות ממנה ומה שעוזב אותה אפילו לשעה
אסורים, ומכיון שכן אף שעצם היציאה כאן היתה בהיתר, מ"מ מיד כשנגמרה המצוה
חייב לחזור לא"י, ואינו יכול להמשיך לשהות שם לצורך דבר הרשות. ולכאורה י"ל מדברי הרמב"ם (פ"ה,
דמלכים, ה"ט) שכתב, אסור
לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה, או לישא
אשה, או להציל מן העכו"ם
"ויחזור לארץ" וכן יוצא הוא לסחורה, אבל לשכון בחו"ל אסור אלא א"כ
חזק שם הרעב וכו', ע"ש. ומהאי דסיים
הרמב"ם "ויחזור לארץ" אולי י"ל דר"ל שמיד כשגמר
אותה המצוה שיצא בגינה מא"י עליו לשוב לא"י, ולא
לשהות שם לשאר ענינים שלא הותרה בהם היציאה מא"י. משום
שעצם ההעדרות מא"י היא ג"כ אסורה ולא רק עצם
היציאה. איברא, דאין זה
מוכרח דאפ"ל דהא דסיים הרמב"ם הכי "ויחזור
לארץ" אתא לאפוקי שלא
ישהה שם לקבוע דירתו לצמיתות, אלא שצריך לחזור שוב לארץ ישראל, אולם לחזור מיד אין
עליו חיוב, ולעולם אפשר שאם כבר יצא לצורך דבר ההיתר, יוכל להמשיך את שהייתו בחו"ל
לצורך דבר הרשות, כל שיש בדעתו לחזור לארץ ישראל. והיינו דסיים
שם הרמב"ם, אבל לשכון שם אסור, וע"ז קאי ויחזור לארץ שלא ישאר לשכון שם,
שהיתי אומר כיון שיצא לדבר ההיתר יכול להשאר ולשכון שם.
אבל אה"נ אם רוצה להמשיך את שהייתו לענין דבר הרשות רק לזמן קצר ומסויים,
באופן שיצא לצורך היתר, כל שדעתו לחזור ליכא איסורא.
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi