למעלה
ה
ואחר ההתבוננות אולי היה אפ"ל,
דנידון זה אם היציאה מן הארץ אסורה, או ההעדרות ממנה אסורה, תליא בפלוגתא דרבותינו
הראשונים. דהנה השלטי גיבורים (בפרק ג דשבועות, דף ז, ע"ב - בדפי הרי"ף),
דן התם בענין מי שהיה בעת צרה ונדר לקב"ה, שאם יצילהו שילך לארץ ישראל וישוב
מיד לחו"ל, אם אית ליה התרה כנדר הרשות. וכתב שם השלטי גיבורים בין בתרי
אמרותיו, וז"ל: ועוד הא ליכא מצוה כלל דאין מצוה ללכת לא"י ע"מ
לשוב ואפי' למ"ד דהאידנא מצוה ללכת לא"י היינו דוקא ע"מ לדור, אבל
ההליכה ע"מ לצאת אין בה מצוה, "דכי היכי דהיציאה ע"מ לשוב אינה
עבירה, כן ההליכה ע"מ לשוב אינה מצוה, דעיקר ההליכה והיציאה תלוי בדירה".
וכן יש בספר תשב"ץ בשם מהר"ם ז"ל ומילתא דמסתבר הוא, דמה מצוה יכול
להיות בהולך לא"י ע"מ לשוב מי ביקש זאת מידו רמוס חציריו, וכיון דאין
כאן נחת רוח לפניו יתברך נראה דמצי שפיר מתשיל עליה. עכ"ל. והנה
מתורף דבריו אלו של השלטי גיבורים עולה ומתבאר, כי לעולם כל אשר הוא קובע את עצם
דירתו באר"י, ויוצא ממנה לחו"ל ע"מ לשוב ליכא בהכי עבירה כלל. [וממילא
לפי דבריו אלה של הש"ג צריך לומר, דהא דאמרינן בגמ' דע"ז (יג, ע"ב)
דאין יוצאין מא"י לחו"ל אלא כדי לישא אשה וכו' היינו דוקא בכהן, כמבואר
שם בגמ' דבכהן מיירי, משום דחמיר ענינו טפי דהוא ענין של טומאת ארץ העמים, אבל אה"נ
בישראל סתם כל שיוצא ע"מ לחזור, בכל גוונא שרי אף לדבר הרשות, וק"ל]. ואפ"ל
דדבריו אלו של השלטי גיבורים תליא בפלוגתא דהרמב"ם והרמב"ן, כי הנה הרמב"ן
בספר המצוות (במצוות ששכחן הרמב"ם, מצוה ד) כתב, שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן
האל יתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבנה ביד זולתינו מן האומות או
לשממה, והוא אמרו להם והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה
והתנחלתם את הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם וכו', והנה בביאור המגילת אסתר (שם) עמד
ליישב את דברי הרמב"ם שהשמיט למצוה זו, וכתב, נראה לי כי מה שלא מנאה הרב הוא
לפי שמצות ירושת הארץ וישיבתה לא נהגה רק בימי משה ויהושוע ודוד וכל זמן שלא גלו
מארצם, אבל שגלו מעל אדמתם אין מצוה זו נוהגת לדורות עד עת בוא המשיח. כי אדרבה
נצטוינו לפי מה שאמרו בסוף כתובות (דף קיא), שלא נמרוד באומות ללכת לכבוש את הארץ
בחזקה והוכיחו מפסוק השבעתי אתכם בנות ירושלים וכו', ומה שאמר [הרמב"ן] עוד
שהחכמים הפליגו בשבח דירת הארץ זהו דוקא בזמן שבית המקדש קיים, אבל עכשיו אין מצוה
לדור בה, וכן פירשו התוס' שם גבי הוא אמר לעשות וכו', ע"ש. וא"כ מדבריו
אלו של המגילת אסתר מתבאר, דס"ל בדעת הרמב"ם כי אין מ"ע לדור בזמה"ז
בארץ ישראל, ומיסב את דעת הרמב"ם לדעת רבינו חיים המובא בתוס' כתובות (קי, ע"ב)
ד"ה הוא אומר לעלות וכו', אשר כתבו לבאר בהא דאמרינן התם בגמ', הוא אומר
לעלות והיא אומרת שלא לעלות כופין אותה לעלות וכו', דדין זה אינו נוהג בזמן הזה
דאיכא סכנת דרכים, והיה רבינו חיים אומר דעכשיו אינו מצוה לדור בא"י, כי יש
כמה מצוות התליות בארץ וכמה עונשין דאין אנו יכולים להזהר בהם ולעמוד עליהם. ע"ש.
אמנם דברים אלו שכתב המגילת אסתר
קשה להולמם, לומר דהרמב"ם ס"ל כדעת רבינו חיים בתוס', דמה נעשה ביום
שידובר בנו הלכה מפורשת בדברי הרמב"ם (פי"ג, דאישות, ה"כ) אשר הביא
שם להדיא הלכה זו דהגמ' כתובות, שכתב שם, אמר האיש לעלות לאר"י והיא אינה
רוצה תצא בלא כתובה, אמרה היא לעלות והוא אינו רוצה יוציא ויתן כתובה וכו', הרי
מבואר בדברי הרמב"ם דפליג על דברי התוס' ורבינו חיים הנ"ל, ואכן ס"ל
דדין זה נוהג גם בזמה"ז. ובאמת כ"כ ג"כ הגאון רבי דוד עראמה
בהגהותיו על הרמב"ם (שם) אומר האיש לעלות וכו', דיש שכתבו דדוקא באותן הזמנים
שלא היו הדרכים כל כך בחזקת סכנה, אבל בזמן הזה שהדרכים בחזקת סכנה הרבה, לא יכפו
לעלות, וגם שיש מצות הרבה תלויות בארץ ואינם נזהרים וכו', [ובפשטות כוונתו לדברי
התוס' דכתובות (קי, ע"ב), הנ"ל]. ואין כן דעת רבינו אלא כופין וכו', עכ"ל.
הרי מבואר ומפורש בדבריו דס"ל
נמי דהרמב"ם פליג על דעת
רבינו חיים והתוס', שכ' דדין זה אינו נוהג עתה. וראה גם בשו"ת שואל ומשיב
מהדורא קמא (תלק א, סי' קנא) ד"ה עוד, שגם הוא עמד לבאר כיוצ"ב, דמכך
שהרמב"ם (בפי"ג, דאישות, ה"כ) לא עמד לחלק בהאי דינא דהגמ' דכתובות
הוא אמר לעלות וכו', בין הזמה"ז לזמן שביהמ"ק קיים. ש"מ שדין זה
הוי אף בזמן הזה, ע"ש. וראה גם בשו"ת הרמב"ם (ירושלים תרצ"ד, סי'
קפ) ששם ג"כ מבואר להדיא מדברי הרמב"ם גופיה דהאי דינא דהגמ' דכתובות
הוי נמי בזמה"ז, ע"ש. וראה גם בדבריו בהל' עבדים (פ"ח, הלכה ט), יעו"ש.
וע"ע גם בשו"ת הרשב"ש (סי' ב, וסי' ג) מש"כ בדעת הרמב"ם.
ע"ש. והרי מבואר דאף לדעת הרמב"ם מצוה זו של ישיבת אר"י נוהגת
לדורות. ובדברי מו"ר מרן מלכא שליט"א בחו' תורה שבעל פה (שנה יא, תשכ"ט)
ראיתי שהגדיל להקשות על דברי המגילת אסתר, שהרי אף אם נאמר כדבריו, דהרמב"ם ס"ל
דמצוה זו דישוב ארץ
ישראל אינה נוהגת בזמה"ז, לא
הוה ליה להשמיטה, שהרי מצינו שהרמב"ם מנה מצוות רבות מכלל התרי"ג מצות, אע"פ
שאינן נוהגות לדורות, כגון מצות עשה של בנין ביהמ"ק שיבנה ע"י מלך המשיח
(כמבואר בהרמב"ם הל' מלכים פי"א, הלכה יא), וכיוצ"ב, וכשם שמצוות
אלו עתידות להתחדש בביאת המשיח ואע"פ כן הם מכלל תרי"ג מצוות, כן מצות
כיבוש הארץ ויישובה לגבולותיה בודאי שתתחדש עם ביאת המשיח, וא"כ הדרא קושיא
לדוכתא, מדוע לא מנאה הרמב"ם, ע"ש. וראה גם בשו"ת מנחת אלעזר
ממונקטש (ח"ה, סי' יב), ע"ש.
ולכאורה היה אפשר לבאר בדעת הרמב"ם
דס"ל, דעיקר החיוב לעלות לא"י הוא משום דאיכא מצוות יתרות שאי אפשר
לקיימן רק בארץ ישראל, לכן מצוה מדרבנן לעלות לאר"י כדי לקיים מצוות אלו, ומקור
לזה נראה מדברי הגמ' בסוטה (יד, ע"א) דרש רבי שמלאי מפני מה נתאוה משה רבינו
ליכנס לארץ ישראל, וכי לאכול מפריה הוא צריך, או לשבוע מטובה הוא צריך. אלא כך אמר
משה הרבה מצוות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא באר"י. אכנס אני לארץ כדי
שיתקיימו כולן על ידי. ע"כ. הרי דעיקר הסיבה שנתאוה משה רבינו ע"ה ליכנס
לארץ, היה כדי לקיים את המצוות שאינן נוהגות אלא בארץ, ולא משום ישיבה גרידא. וראה
בשו"ת הרשב"ש (סי' ב) ד"ה אין ספק וכו', שכתב שם, אין ספק שהדירה
באר"י היא מצוה גדולה בכל זמן בין בפני הבית בין שלא בפני הבית, והרמב"ן
ז"ל מנה אותה מכלל מ"ע כמו שנאמר וירשתם אותה וישבתם בה וכו', ואף לדברי
הרמב"ם ז"ל שלא
מנאה מכלל מ"ע, מ"מ אם
אינה מצוה נימנית היא "מצוה מדרבנן", וזה מזולת תועלות אחרות נמשכות
ליושב בה, ע"ש. וראה גם בדבריו של הרשב"ש שם (בסי' א) ד"ה שנינו, יעו"ש.
ולהנ"ל אפשר שזהו כוונת דבריו במש"כ דלהרמב"ם איכא "מצוה
מדרבנן" לעלות לא"י, והיינו כדי שיוכל לקיים את המצוות הנוהגות בה שא"א
לקימם במקום אחר. [ואיברא, דכדברי הרשב"ש הללו שתפס בדעת הרמב"ם דמצות
ישוב א"י הוא מדרבנן, וכן מבואר שהוא ג"כ דעת המגילת אסתר, כתבו עוד
אחרונים עי' בכנה"ג יו"ד (סי' רלט, בהגהות הטור אות לג), וראה בשו"ת
אגרות משה פיינשטיין חיו"ד - ח"ג (סי' קכב) אשר הוא כתב, דלא שייך לומר
שיהיה בזה מצוה מדרבנן לדור בארץ ישראל, אם נימא שליכא בהכי מצוה דאוריתא, דליכא
שום טעם שיתקנו חז"ל כשבעוה"ר אנו מפוזרים בגלות בכל העולם שלרוב בני
ישראל לא יהיה אפשר לקיים וכו', ואף אם נימא שתקנו אין תקנתם כלום דהרי לא פשטה לא רק ברוב ישראל, אלא אף במיעוט לא פשטה, ולכן
הסוברים דאיכא מצוה מן התורה, ולחולקים גם מדרבנן ליכא מצוה ושייך רק לומר דאיכא
מעלה וחשיבות. ע"ש. אמנם עי' למו"ר בקובץ תורה שבע"פ (חלק יא, תשכ"ט,
עמוד 98) אשר הוא עמד לבאר, כי לעולם יש לומר דאף להרמב"ם מצוות ישוב א"י
הווי מצוה דאוריתא, אלא שבהיות והיא מצוה כוללת לכל המצוות התליות בארץ לפיכך לא
מנאה למצות עשה. ע"ש. וראה עוד בזה בשו"ת שדה יצחק הופמן (סי' א, אות ב)
מש"כ בזה בשיטת הרמב"ם, ע"ש. וראה גם באגרות החזו"א (מכתב קעה),
ע"ש. ועכ"פ חזינן כי אף לשיטת מו"ר עיקר מצות ישוב א"י לדעת
הרמב"ם הוא כדי לקיים את המצוות התליות בארץ. ומ"מ לכו"ע, אף לדעת
האגרות משה דמבואר בדבריו דלדעת הרמב"ם ליכא אפילו מדרבנן חיוב של מצות ישוב
א"י, דבר פשוט הוא שאם כבר נכנס לא"י ודר בה שאסור לו לצאת ממנה, כמפורש
בדברי הרמב"ם (פ"ה, דמלכים, ה"ט), ואמנם עי' בשו"ת אגרות משה חלק
אבהע"ז (סס"י קב) אשר כתב שם, דגם זה שכתב הרמב"ם דאסור לצאת מא"י
לחו"ל בודאי אינו איסור לאו, ע"ש. וכבר הבאנו לעיל ג"כ את דברי השד"ח
בכללים (מער' א, כלל רמו) שג"כ כתב הכי דבודאי איסור היציאה מא"י אינו
מדאוריתא].
ולכן לפ"ז יוצא לכאורה, דאיכא
פלוגתא בין הרמב"ם להרמב"ן, דלפי דעת הרמב"ן דעיקר מצות ישוב אר"י
הוא לדור בה, וכמש"כ הרמב"ן שלא תהיה הארץ שוממה ולא נעזבנה ביד אחרים א"כ
יוצא דכל אשר עיקר משכנו ודירתו הוא בארץ ישראל, ויוצא לחו"ל ע"מ לחזור
לארץ ישראל ליכא בהכי שום איסורא, וכמתבאר מדברי השלטי גיבורים. משום דעיקר מצות
ישוב א"י לדור בה הוא לתכלית שלא נעזבנה ביד אחרים וכו', וכל שעיקר משכנו
בארץ ישראל, מקיים בזה את התכלית הנ"ל, אע"ג שיוצא ממנה לזמן מסויים כי
דעתו לחזור. אולם לעומת זה לדעת הרמב"ם שביארנו בדבריו דעיקר מצות ישוב ארץ
ישראל הוא כדי לקיים את המצות התליות בארץ, אסור לצאת מא"י אפילו ע"מ
לחזור, ודלא כהשלטי גיבורים, משום שבזמן הזה שאינו בארץ אינו יכול לקיים המצוות. וכעין
אשר כתב הרשב"ם בגמ' בבא בתרא (צא, ע"א) בהא דאמרינן, ת"ר אין
יוצאין מארץ ישראל לחו"ל אלא א"כ עמדו סאתיים בסלע
וכו', ופירש הרשב"ם בד"ה אין יוצאין וכו', שמפקיע עצמו מן המצוות. ע"כ.
ולכן מהאי טעמא אפילו לזמן מועט יהיה אסור לצאת לחו"ל, ואפילו אם עיקר דירתו
היא באר"י.
ובאמת לפ"ז יבואו היטב דברי
הרמב"ם הנ"ל בהל' מלכים (פ"ה, ה"ט), במש"כ אסור לצאת מא"י
לחו"ל לעולם אלא ללמוד תורה, או לישא אשה, או להציל מן העכו"ם "ויחזור
לארץ". דהאי דנקט לה הרמב"ם ויחזור לארץ, היינו שחייב מיד בסיום המצוה
לחזור לא"י, דעד כאן לא הותר לו לצאת לחו"ל אלא לצורך מצוה זו, אבל מיד
בתום המצוה חייב לחזור שהרי בכל רגע הוא מפסיד את קיום המצוות התלויות בא"י
ודיו במה שהותר לו לצאת לצורך המצוה. אמנם כאמור דלדעת הרמב"ן והשלטי גיבורים
ס"ל דעיקר המצוה היא שעיקר דירתו תהיה בא"י, וצ"ל לדבריהם דהא
דמבואר בגמ' דע"ז (יג, ע"ב) דאסור לצאת לחו"ל אלא ללמוד תורה וכו' היינו
דוקא בכהן. [א"נ צ"ע דאולי יש לומר, דלדעת הש"ג דס"ל שכל אשר
עיקר דירתו בא"י ויוצא ע"מ לחזור אפילו לדבר הרשות שרי, דילמא לג' מצוות
אלו שרי לצאת אפילו שלא ע"מ לחזור, והא דכתבו התוס' בע"ז (שם), דהא
דאמרינן שמותר לצאת לחו"ל לישא אשה וכו', מיירי
בדעתו לחזור, מבואר לפ"ז דלא אזלי בשיטת הרמב"ן והשלטי גיבורים, דהרי
לדעתם בדעתו לחזור בלא"ה שרי בכל גוונא לצאת, וממילא הא דאמרינן דמותר לצאת
לחו"ל ע"מ לישא אשה וכו', אף בשאין דעתו לחזור. ובאמת לפי המבואר בדברי
התוס' דכתובות הנ"ל (קי, ע"ב) אשר כתבו שם, דהאידנא ליכא מצוה לעלות לא"י
מפני שא"א לקיים המצוות התלויים בה וכו', ע"ש, הדברים מכוונים היטב, כי
י"ל דאינהו אזלי בשיטת הרמב"ם הנז', דעיקר ישוב א"י הוא בקיום
המצוות, ומשום הכי ס"ל דלדבר הרשות אסור לצאת מא"י אף בדעתו לחזור משום
דמבטל המצוות. (וגם לפ"ז מובן מאי דפליגי התוס' בעבודה זרה (שם) על השאילתות,
וס"ל דרק לג' מצוות אלו שרי לצאת, והיינו מכיון שביציאה מפסיד את המצוות
התלויות בארץ להכי רק לג' מצוות חשובות אלו שרי). אמנם עי' בדברי המהרי"ט
בתשובותיו ח"ב (חיו"ד, סי' כח) ובחידושיו לכתובות שם (קי, ע"ב) אשר
כתב להוכיח, דדברי התוס' הללו דכתובות אינם מיסוד התוס' אלא הם דברי תלמיד טועה, שכתב
שם, דבר זה אינו מיסוד התוספות שהרי הרא"ש לא הביא לזה לא בתוספותיו ולא
בהלכות, ואדרבה הביא דהאיש כופה לעלות לא"י גם בזמן הזה, ועוד דעיקר הטעם
משום קדושת א"י, ומצות ישיבתה, דהוי אפילו בזמן הזה כמש"כ הרמב"ן
בשם הספרי. ומ"ש שיש כמה מצוות התלויות בארץ וכו' שאין להזהר וכו' דברי תימא
הם, שמי שירצה לקנות קרקע בארץ ישראל, יכול לקיים עשה כמו לקט שכחה ופאה ומצות לא
תעשה נמי יזהר בהם ומי מעכב על ידו, וכן משמע למהר"ם מרוטנבורג בתשובה סי' קצט,
ומי לנו בקי בדברי התוס' ממהר"ם והרא"ש ז"ל, והאיר ה' עיני שמצאתי
בהגהות מרדכי סוף כתובות כלשון הזה. כתב ר"ח כהן בתשובה דהני מילי בימיהם
שהיה שלום, אבל עכשיו שהדרכים משובשים אינו יכול לכופה וכו' הרי שבתשובת ר"ח
כהן לא היה אלא מטעם הדרכים, ומ"ש בתוס' בשמו דאין מצוה לדור בארץ ישראל הגהת
תלמיד הוא, ולאו דסמכא הוא, עכ"ל. ע"ש. אולם עי' בדברי השל"ה בשער
האותיות (סוף אות ק דף ע, ע"א - דפוס ביוזעפאף) והמבי"ט (ח"א, ס"
רמה) ובנודע ביהודה מהדור"ת (חיו"ד, ס" כק ובדברי הכנה"ג
בחאבהע"ז (סי' עה, בהגב"י - סקכ"ה) שהם העתיקו את דברי התוס' דכתובות
כפשטם, ולא ערערו ע"ז כלום. ונראה שמוסכם בעיניהם דדברים אלו מדברי התוס' הם,
יעו"ש.
ושוב ראיתי הלום בס"ד בדברי
המהרי"ט בחי' לכתובות (שם) אשר עמד לתמוה על דברי התוס' דע"ז הנ"ל
שכתבו דלא התירו לישא אשה וכו' אלא בדעתו לחזור, דא"כ גם לסחורה וגם לדבר
הרשות מותר, לכן צ"ל דמיירי בלהשתקע. ע"ש. וראה גם בשו"ת ארץ חמדה
להגר"ש ישראלי (ס"י) ע"ש. והדברים נפלאים לפי מה שביארנו כן את דעת
הרמב"ן והשילטי גיבורים, דלדבריהם יש לבאר את דברי הגמ' דע"ז דמיירי
בלהשתקע, דהרי בלצאת ע"מ לחזור בלאו הכי שרי לדבריהם. (ושו"ר ג"כ
כיוצ"ב שמבארים את דברי רש"י בגמ' קידושין (לא, ע"ב), בעובדא דרב
אסי שבא לשאול מר' יוחנן אם יכול לצאת מא"י לחו"ל לקראת אימו. ופרש"י
שכוונת רב אסי היתה לחזור לבבל. [ואמנם עי' במהרש"א שם שמבאר דמיירי בלצאת ע"מ
לחזור, ופליג על רש"י שמבאר דמיירי לחזור לגמרי לבבל, וראה במ"ש בזה בס"ד
לקמן]. ובס' ולא נעזבנה (עמ' 215) ראיתי שהביא בשם חכם אחד לבאר, דמה שהוכרח לרש"י
לפרש כן דמיירי שרצה לחזור לגמרי לבבל, דאם באמת מיירי שדעתו לחזור שוב לא"י,
מהו הספק של רב אסי הרי פשיטא דמותר לו לצאת, דאפלו נימא שלדבר הרשות אסור לצאת ע"מ
לחזור אבל הכא דהוי דבר מצוה של כאו"א, פשיטא דמותר לצאת ע"מ לחזור. ולכן
פרש"י דמ"ר שרצה לחזור לגמרי לבבל, ובסופו של דבר ר' יוחנן התירי לה ע"ש.
ומבואר לפ"ז נמי דכל שיוצא לצורך מצוה, אפילו שיוצא שלא ע"מ לחזור שרי
וממילא י"ל גם הכא. וק"ל. וגם לפי דברינו מובנים דברי התוס' דע"ז
דלא התירו אפלו לדבר מצוה אלא ע"מ לחזור משום דאינהו אזלי לשיטתיהו דס"ל
כהרמב"ם, ע"פ דבריהם בכתובות. אולם מהרי"ט הנ"ל העיר על
דבריהם, לפי דרכו שביאר את דברי התוס' דכתובות דהדברים שם אין יסודם מדברי בעלי
התוס', אלא מדברי תלמיד טועה ודו"ק היטב. וק"ל.
והלום ראיתי בס' פסקי דין רבני (כרך
ה, עמוד 191, פס"ד 895/ד של ביה"ד הרבני רחובות, תיק 998/ד) אשר הובאו
שם כעין הדברים שכתבנו לעיל, כי לעולם יש לפרש פלוגתיהו דהרמב"ם והרמב"ן,
באופן שעיקר דירתו בא"י ויוצא לחו"ל ע"מ לחזור, דלדעת הרמב"ן
שרי היות ומצות ישוב ארץ ישראל הוא שיקבע את עיקר דירתו בא"י, אולם לדעת הרמב"ם
דהעיקר לעלות לא"י הוא כדי לקיים את המצוות התלויות בה, אסור לצאת ממנה אפילו
ע"מ לחזור, משום שבזמן שאינו בארץ אינו יכול לקיים מצוות אלו. ולכן כת' שם
דלפי דברים אלו יוצא, דהנ"מ באיש שהוא חייב במצוות אסור לו לצאת מא"י
אפילו ע"מ לחזור מה"ט שגורם לביטול המצוות. אבל אה"נ באשה שהיא בלא"ה
פטורה מן המצוות יכולה לצאת ע"מ לחזור, גם לדעת הרמב"ם. והובא שם ג"כ
מדברי מהרי"ט בתשובה (ח"ב, סי' כח) שעמד לבאר את דברי הרא"ש
בתשובותיו (סוף כלל יב) שכתב בענין אחד שנדר ללכת לא"י, דע שיש לאותו
נדר התרה כמו לשאר נדרים, ואם נדר יתחרט לפני ג' יודעים בטיב נדרים ויתירו לו, והביא
שם מהרי"ט את דברי רבו מוהר"ר שלמה סגאי"ש שביאר את דברי הרא"ש
הללו, ועמד לדחותו, ואח"כ כתב מהרי"ט, ומשמע לי דטעמו של הרא"ש
בתשובה זו שהשוה נדר זה לשאר נדרי רשות, היינו משום דנדר זה שנדר לעלות אין בו
מצוה. שאין עיקר המצוה בעליה אלא בישיבה והדירה שמה כמו שביאר הרמב"ן ז"ל,
אבל מי שעולה לראותה על מנת לחזור לא מצינו בזה מצוה מפורסמת. ע"כ. ולפי
המבואר בדברי מהרי"ט הללו דעיקר המצוה של ישוב א"י הוא קביעת הדירה בה, מסתבר
דס"ל נמי כדברי השלטי גיבורים דכל האיסור לצאת מא"י, הוא רק בעוקר דירתו
וקובע עצמו בחו"ל דעי"ז יתבטל הישוב בארץ, מה שאין כן ביוצא ע"מ
לחזור דאינו עוקר דירתו אין איסור בזה, דהרי ידיעת ההפכים אחד הוא, וכמו שאין מצוה
בעליה ע"מ לחזור, כך אין איסור ביציאה ע"מ לחזור, עכת"ד. ע"ש
בקובץ הנ"ל. [וראה היטב בדברי מהרי"ט בתשו' (ח"א, סי' קלד), שמבואר
שם יותר דכתב דבריו אלה דאין מצוה בעליה לא"י ע"מ לחזור, לפי דברי הרמב"ן
דס"ל דהוי מצות עשה מדאוריתא. ע"ש. והדברים מכוונים למבואר לעיל דמהרי"ט
ס"ל נמי כדברי הרמב"ן והשילטי גיבורים, וק"ל]. וגם עתה ראיתי בספר
דברי שלום ח"ב (סי' טו), שעמד שם לבאר כיוצ"ב את דברי המאירי הנ"ל
בקידושין (לא, ע"ב), שמבואר בדבריו דשרי לצאת לחו"ל לקראת אביו ואימו
ושאר מיני כבוד, דצ"ע דאמאי שרי לצאת לחו"ל בפרט לשאר מיני כבוד הרי
מבטל ומפקיע עצמו ממצות ישוב א"י ושאר המצוות, ומה גם דחזינן בהרמב"ם דס"ל
דלא שרי לצאת לחו"ל אלא לשאת אשה וללמוד תורה וכו', אבל משמע לשאר מצוות לא. ועמד
לבאר שם די"ל דענין זה תלוי בטעם איסור היציאה מא"י האם הוא משום שעי"ז
שיוצא מבטל את המצוות התלויות בארץ, או מטעם המבואר במאירי בכתובות (קיא, ע"ב) דאסור לעזוב את א"י וללכת לחו"ל משום שא"י
הוא מקום תורה וחכמה ואפשר לקייים בו את המצוות כראוי משא"כ בחו"ל שיש
בו סבל וצרות, ולפ"ז הכ"נ, הרמב"ם ס"ל דאיסור היציאה הוא
מהטעם הראשון של ביטול מצוות א"י ולכן אפילו יציאת עראי נמי אסורה, דסו"ס
ביציאתו מפסיד את המצוות התלויות בארץ, משא"כ המאירי ס"ל כטעם המבואר
בדבריו שא"י מקום חכמה ויראה וכו', וא"כ לפי האי טעמא רק כשעוזב את הארץ
לצמיתות איכא איסורא, אבל כל שדעתו לחזור ליכא בהא איסורא, אבל עכ"פ בעינן
צורך מסויים שיהיה מותר לו לצאת, והיינו דקאמר המאירי דלצורך כבוד שרי לצאת, משא"כ
להרמב"ם רק לצורך מצוות גדולות כאלה. ע"ש. והיינו כעין הדברים הנ"ל,
דחזינן שרוצה הרב הנ"ל לבאר את דעת המאירי כדעת השלטי גיבורים ומהרי"ט
דכל שבדעתו לחזור שרי לצאת לחו"ל לצורך כל שהוא, אולם הרמב"ם פליג בהא. ולדברינו
הנ"ל י"ל דכן הוא ג"כ דעת הרמב"ן כדעת השלטי גיבורים. אלא דיש
לעמוד מעט אם אפ"ל דהמאירי פליג הכא על הרמב"ם, ובמקום דלא אזיל כוותיה
כותב זאת המאירי במפורש. וצ"ב.
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi