למעלה
ו
וממילא לפי דברים אלו יש ליישב
נמי, הספק הנ"ל דמספקא לן בתוקף האיסור לצאת מא"י לחו"ל, האם
היציאה עצמה אסורה או העזיבה וההעדרות ממנה, ונ"מ כשיצא בהיתר כגון לצורך
מצוה, ורוצה להמשיך לדבר הרשות. דיש לומר דלדעת הרמב"ם עצם ההעדרות אסורה, שהרי
לדעתו עיקר המצוה לעלות לא"י הוא כדי לקיים את המצוות התלויות בה, וממילא ע"י
ההעדרות ממנה נמנעת תכלית זו, ולכן אע"ג שיצא ברשות לחו"ל לענין של מצוה,
מ"מ כשמסתיימת המצוה חובה עליו לחזור מיד. משום דבשהותו בחו"ל, כל רגע
יש עליו חיוב לחזור לא"י לקיים המצוות התלויות בא"י. ורק עסק המצוה
שהתעסק בה בחו"ל פטרו מחזרה זו. אולם לדעת הרמב"ן דהעיקר הוא, שדירתו
היא בארץ ישראל א"כ אין שום איסור בהעדרות שלו מא"י, דכל אשר דעתו לחזור
אליה מתקיימת תכלית זאת. ולא זאת בלבד, דמהאי טעמא נמי ס"ל דמותר לצאת מא"י
אפילו שלא לצורך מצוה, ובודאי די"ל שאם יצא כבר לצורך מצוה, דיכול
להתעכב עוד מעט לצורך דבר הרשות.
אמנם אחר ההתבוננות נראה, כי יד
הנטויה לדחות ביאור זה לומר שלדעת הרמב"ן היות ועיקר מצות ישוב א"י הוא
הדירה בה, לכן מותר לצאת לחו"ל ע"מ לחזור, משום דמשאיר את עיקר דירתו בא"י
אין בכך שום איסור. דהרי בגמ' גיטין (עו, ע"ב) גרסינן, אמר רב ספרא כי הוו
מפטרי רבנן מהדדי בעכו הוו מפטרי, משום דאסור לצאת מא"י לחו"ל, ע"ש.
ואם איתא דכל שהוא יוצא ע"מ לחזור משרא שרי מאי קפדייהו דרבנן דנקטי סדר
הפטרה בעכו, כדי שלא לצאת מא"י. הרי לפי המבואר כל שעיקר דירתו בא"י
ליכא איסורא לצאת ע"מ לחזור, אלא ודאי דגם בכה"ג שיוצא לשהיה מועטת בחו"ל
ג"כ איכא איסורא בהכי. וגם יש לדייק מדברי הרמב"ן גופיה דס"ל
דאפילו יציאה מועטת ע"מ לחזור לא"י נמי איכא איסורא בהכי, דהא בגמ' דכתובות
(קי, ע"ב) איתא הגירסא שלפנינו כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודה זרה וכו',
ובהרמב"ם (בפ"ה, דמלכים, הי"ב) מבואר דהוא גורס בגמ' כל היוצא לחו"ל כאילו עובד עבודה זרה וכו', ובאמת שכן היא הגירסא
בתוספתא דעבודה זרה הנ"ל (בפרק ה) ובילקוט שמעוני (סי' תרסו), ומזה מבואר
דאיסורא איכא ביציאה, והדברים מיושבים לפי מה שהבאנו לעיל בדעת הרמב"ם, דלעולם
גם ביציאה ע"מ לחזור איכא איסורא ביוצא לדבר הרשות, ולהכי נקט כגירסא כל
היוצא. אמנם הנה גם מדברי הרמב"ן בספר המצוות (במצוות ששכחן הרמב"ם, מצוה
ד) מבואר, דגם הוא גורס בגמ' דכתובות כגירסא זו כל היוצא מא"י לחו"ל וכו'.
וא"כ אם איתא דס"ל להרמב"ן דכל שיוצא לחו"ל ע"מ לחזור
ליכא איסורא אע"ג שיצא לדבר הרשות, מה כל החרדה הזאת לקרותו כעובד ע"ז, הרי
כל כה"ג שיוצא ע"מ לחזור משרא שרי. הן אמת דיש ליישב הערה זאת כי אם
נדקדק נראה שבניגוד לדברי הרמב"ם דהוא גורס, כל היוצא לחוצה לארץ כאילו עובד
ע"ז, שנאמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' וכו', הנה גירסתו של הרמב"ן
בס' המצות שם כך היא: כל היוצא מארץ ישראל "ודר"
בחוצה לארץ יהי בעינך כעובד ע"ז שנאמר כי גרשוני היום מהסתפח וכו', ע"ש.
הרי שהרמב"ן נקיט לה ברישא כהרמב"ם "כל היוצא" אולם הוסיף "ודר"
בחוצה לארץ, ואדרבה לפ"ז יש לדייק שפיר כדברים הראשונים דלא קפדינן במה שיוצא
לחו"ל אלא רק משום שיצא ע"מ לדור בחו"ל, אבל אה"נ כל שיצא ע"מ
לחזור לית ביה שום איסורא, [וידוע את אשר מסורת בידינו, שבדברי הרמב"ן יש
לדקדק היטב בכל אות ואות. עי' לגאון מהרי"צ קנפנטון בס' דרכי התלמוד (דף ס) שכתב
שם, ובחידושי הרמב"ן ז"ל צריך אתה לעיין בעיון דק היטב, ולהוציא ולצמצם
כל לשונו בענין שלא ישאר בו דבר מיותר אפילו אות אחת וכו'. ע"ש. וראה גם
בהקדמת מהר"ע פיג'ו בס' גידולי תרומה (בהקדמה), שג"כ כתב כיוצ"ב על
דברי הרמב"ן עד כמה אשר צריך להעמיק בדב"ק, ע"ש. ובפשטות על אף
דמיירי בס' דרכי התלמוד הנ"ל על דברי הרמב"ן בחידושיו, בפשטות נראה דה"ה
נמי על דבריו בס' המצוות, כי מרועה אחד ניתנו. ושו"ר ג"כ להגאון ר"י
סופר בס' ברית יעקב (סי' ב, אות ה), שגם הוא הסב את הדברים הנ"ל גם על דברי
הרמב"ן בס' המצוות. ע"ש. וראה גם בדבריו שם (סי' ו, אות ו), יעו"ש].
ועי' בדברי הרמב"ן על התורה (במדבר לג, נג) אשר כתב שם על הפסוק והורשתם את
הארץ וגו', וז"ל: על דעתי, זו מצות עשה הוא. יצוה אותם שישבו בארץ וירשו אותה
כי הוא נתנה להם ולא ימאסו בנחלת ה' וכו' ומה שהפליגו רבותינו במצות הישיבה בארץ
ישראל "ושאסור לצאת ממנה" וידונו כמורדת אשה שאינה רוצה לעלות עם בעלה
לארץ ישראל וכו', ע"ש. ולכאורה מהאי דנקט הרמב"ן "ושאסור לצאת ממנה",
וסתם דבריו ולא פירש, יש לדייק דלעולם ס"ל שאסור לצאת מא"י אע"פ
שדעתו לחזור, כל שיוצא לדבר הרשות. אולם יש להשיב גם על זה, כי אין ראיה מוכרחת
בדבריו דכוונתו אף כשדעתו לחזור, כי לעולם אפשר לפרש, דכוונתו שאסור לצאת ממנה
היינו ע"מ לנטוש אותה דארישא דקרא קאי לרשת את א"י ולשבת בה, וע"ז
מיירי שאין לצאת ממנה היינו שאם קבע דירתו בא"י שלא יעקור אותה ע"י שיצא
לחו"ל להשתקע שם, אבל אה"נ כל שיוצא ע"מ לחזור, ליכא ביה איסורא. וק"ל.
ושו"ר בפסקי דין רבני (שם), בדעת
המיעוט אשר הובא שם כיוצ"ב דמהגמ' גיטין (עו, ע"ב), דחזינן ברבנן דהוו
מפטרי מהדדי בעכו, ש"מ דאסור לצאת לחו"ל דבר הרשות אפילו ע"מ לחזור.
ע"ש. הן אמת דיש להתבונן על דחיה זו, כי לכאורה מאי ראיה מהתם, דהרי היו
יוצאים ללוות ובפשטות לא חשיב דבר הרשות, אלא הווי כעין צורך מצוה, כמתבאר מדברי
המג"א (סי' תקלא, סק"ז) דהיוצא לקראת חבירו חשיב דבר מצוה. ע"ש. ובכ"ז
מאי דלא יצאו מתחום ארץ ישראל יש לומר דהיינו משום דהוו מחמירי על נפשיהו, וכאשר
מצאתי כיוצ"ב להג"ר משה ולנר, מח' שו"ת שאילת חמדת צבי, אשר הובאו
דבריו בס' ולא נעזבנה (עמ' 231) שעמד שם על דברי הפני יהושוע בקידושין (לא, ע"ב)
בעובדא דרב אסי וכו' דאדהכי שמע דארונה קאתי, אמר אי ידעי לא נפקי וכו', וכתב הפנ"י
דלענין כאו"א כשכבר מת אין לצאת מא"י לחו"ל, וביאר שם הרב הנ"ל,
דאם יוצא לחו"ל ע"מ להביא את ארונם לקבורה בא"י י"ל דשרי
ובפרט כשאין מי שיעלה את ארונם, ובכ"ז הא דקאמר רב אסי אי ידעי לא נפקי אף
שמדינא היה מותר לצאת, מ"מ רב אסי היה מחמיר על עצמו. והוסיף וכתב שם, דגם
בשביל ללמוד תורה ולישא אשה שפיר יכול בעל נפש להחמיר על עצמו ולא לצאת, ע"ש.
וכן ראיתי כיוצ"ב בשו"ת משנת יוסף, (סי' נו, אות ד) אשר הבאנו את דבריו
לקמן שעמד לבאר שם את דברי הספרי בפר' ראה, במעשה דר' אלעזר בן שמוע ור' יוחנן
הסנדלר שהיו הולכים לנציבין ללמוד תורה אצל רבי יהודה בן בתירא, והגיעו לציידן
זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וכו' חזרו ובאו למקומם, אמרו שקולה א"י כנגד כל
המצוות שבתורה. דלכאורה מדוע חזרו הרי מותר לצאת מא"י לחו"ל ללמוד תורה
כמבואר בגמ' דע"ז (יג, ע"ב), אלא שכשבאו לצאת הרגישו בנפשם שהיא קשורה
לא"י ויוכלו להשיג בה יותר וכו' ולכן נשארו, ע"ש. א"כ לפ"ז
הכא נמי יש לומר, בהנהו רבנן דהוו מפטרי בעכו, כי לעולם אע"ג דמעיקר דינא הוה
שרי להו לצאת, מ"מ הוו מחמירי על נפשיהו. וק"ל. וראה גם במ"ש בזה
בס"ד לקמן.
ושם בדעת המיעוט הובא ג"כ
ציון על דברי הגמ' קידושין (לא, ע"ב) והמהרש"א שם, ונראה בכוונתו, דבגמ'
התם אמרינן דרב אסי עלה לא"י וכו' ושמע דאימו באה לא"י, אתא לקמיה דרבי
יוחנן אמר ליה מהו לצאת מא"י לחו"ל, א"ל אסור, לקראת אמא מהו א"ל
איני יודע, אתרח פורתא (המתין מעט), הדר אתא אמר ליה, אסי, נתרצית לצאת המקום
יחזירך לשלום וכו', ופרש"י נתרצית לצאת, סבור היה שדעתו לחזור למקומו לבבל. אולם
המהרש"א שם הקשה על פרש"י דמבאר דרי"ו הבין משאלתו של רב אסי מהו
לחזור לגמרי לבבל, דהרי אמר לו לקראת אמא, משמע שדעתו לצאת ולחזור. לכן מבאר המהרש"א,
דשאלתו של רב אסי היתה מהו לצאת לקראת אמא, ולחזור לא"י. ואפ"ה א"ל
רבי יוחנן איני יודע דאפשר שגם משום כבוד או"א אסור. ע"ש. [ובאמת כן
מתבאר ג"כ מדברי התשב"ץ (ח"ג, סי' רפח) דשאלתו של רב אסי מהו לצאת
וכו' היתה לצאת ע"מ לחזור, ע"ש. וכ"כ לבאר ג"כ המהרי"ט
בחי' לקידושין (שם) דשאלת רב אסי היתה מהו לצאת ע"מ לחזור, ומש"כ רש"י
שסבור היה שדעתו לחזור לבבל, דבר תימא הוא שלא הבין את דבריו, שהרי א"ל לקראת
אמא מהו, ועוד שא"ל המקום יחזירך לשלום וכו', ע"ש]. ומזה מדייק הרב הנ"ל
שבדעת המיעוט, דמשמע שאסור לצאת מא"י לדבר הרשות אפילו כשדעתו לחזור, דאם
מותר מהו ספיקו של ר' יוחנן לדעת המהרש"א דמיירי ביוצא ע"מ לחזור שוב לא"י,
להתיר לרב אסי לצאת לקראת אימו, דאפילו לא יחשב לדבר מצוה, הרי אפילו לדבר הרשות
שרי לצאת כל שבדעתו לחזור. וק"ל. כך נראה כוונת דבריו.
אמנם לפום קושטא יש להשיב גם על
זה, כי הנה דברי הגמ' הללו דקידושין ברב אסי מיירי, ובגמ' דמגילה (כב, ע"א) אמרינן
דרב אסי כהן הוה, דאמרינן התם רב אמי ורב אסי כהני חשיבי דארעא ישראל. וא"כ
לפ"ז י"ל דהיינו טעמא דקפיד התם רי"ו על רב אסי שלא לצאת לחו"ל
משום דכהן הווה שלא יטמא בטומאת ארץ העמים, וכהא דחזינן בגמ' דעבודה זרה הנ"ל
(יג, ע"א) דאין לכהן לצאת מא"י לחו"ל משום טומאת ארץ העמים, ורק לג'
מצוות הנזכרים שם שרי. אבל לעולם בישראל כל כה"ג שיוצא ע"מ לחזור, אה"נ
דשרי אף לדבר הרשות. ובאמת כיוצ"ב ראיתי שכתב הגרא"י קוק בשו"ת
משפט כהן (סי' קמז) דאין להביא ראיה מהגמ' דקידושין (לא, ע"ב) בהא דשאיל רב
אסי מר' יוחנן אם מותר לו לצאת לחו"ל וכו', דהאי דשאיל משום דכהן הוה כמבואר
מהגמ' מגילה (כב, ע"ב). ע"ש. אמנם אחר ההתבוננות נראה, כי אין הדברים
מכוונים לומר כן. כי הנה לפי המבואר בדברי הגאון רבי יחיאל הלפרין בס' סדר הדורות (בסדר
תנאים ואמוראים, דף לז, ע"א) עולה, כי האי רב אסי דהוה כהן "רבי אסי"
קרו ליה, דהוא ר' אסי המוזכר עם ר' אמי בגמ' דמגילה הנ"ל (כב, ע"ב), והאי
רב אסי דהגמ' דקידושין הנ"ל הוא "רב אסי" ואחר הוה דבכלל לא היה
כהן, (וע"ש עוד בדבריו דף לז, ע"ד). ולכן לפי דבריו של סה"ד צריך
להגיה בגמ' דמגילה שלפנינו שכתוב רב אסי וצ"ל "רבי אסי", וכן נראה
מדבריו. שכתב להדיא בגירסתו בגמ' דגיטין (נט, ע"ב) ר' אמי "ור' אסי",
ששם ג"כ מובאת המימרא הזאת דהגמ' דמגילה, וראה בסדר הדורות שם שמזה עמד להעיר
על ס' שדה יהושוע שכתב, דהאי מעשה דאיתא בירושלמי דברכות [פ"ג, הלכה א] דרב
יסא שמע דאתת אימיה לבוצרא, את שאיל לר' יוחנן מהו לצאת וכו', היינו הך מעשה
דהבבלי (דקידושין לא, ע"ב) במעשה דרב אסי, כמבואר ביוחסין ערך רב אסי, דרבי
אסי הכהן שמו בירושלמי רב ייסא, והוא חבירו של ר' אמי, תלמידי רבי יוחנן. וע"ז
העיר סדר הדורות דהדברים מבולבלים, כי הרי רב אסי לא היה כהן רק רבי אסי, ורבי אסי
הוא דקראו לו רב ייסא. אבל לרב אסי היו קוראים רב ייסי, יעו"ש בדבריו. [ובאמת
לפ"ז תהיה ההערה הזאת ג"כ על היפה עינים בקידושין (שם) ועל מסורת הש"ס
בירושלמי דברכות (שם) שהם קשרו את ב' המעשיות הללו דהבבלי והירושלמי, יעו"ש
בדבריהם, ולפי המבואר בסדר הדורות שנים נפרדים הם. וק"ל].
ומכיון שכן, נפל פיתא בבירא, כי
אין לדחות ולומר דהתם מספקא ליה לרב אסי אי שרי ליה לצאת לחו"ל, משום דכהן
הוה, כי לפי המבואר בכלל לא היה רב אסי כהן. הן אמת כי אחר זמן שבתי וראיתי בס"ד
בדברי המהרי"ט בחידושיו לקידושין (לא, ע"ב), אשר עמד לעורר שם בהא
דחזינן דרב אסי אתא לקמיה דרי"ו לשאול לקראת אמא מהו וכו', דהוא תימא דמה
איסור יש לצאת לקראת אמו דהרי אפילו לקראת אחרים נמי שרי, כיון שאינו יורד להשתקע
דאע"ג דאמרינן בשלהי כתובות (קיא, ע"א) דאסור לצאת מא"י אפילו לבבל,
זהו לדור. אבל לסחורה או לעסק שיש שם פשיטא דשרי. וכתב לתרץ, דיש לומר דרב אסי כהן
הוה כדאמרינן בהנזיקין (גיטין נט, ע"ב) ר' אמי ור' אסי כהני חשיבי דארעא
דישראל, ולא מצי למיפק לחו"ל דגזרו טומאה על ארץ העמים כדאמר בפרק כהן גדול
ונזיר (נזיר נד, ע"ב. שבת יד, ע"ב), ומבעיא ליה אי משום כבוד אמא מותר, כיון
דטומאה דרבנן היא כדאשכחן בפרק מי שמתו (ברכות יט, ע"ב) דאמר ר' אלעזר בר
צדוק, מדלגים היינו ע"ג ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל דאע"ג דרבנן
גזרו על כל ארונות טומאה, משום כבוד מלכים לא גזרו וכו', ושוב מצאתי בירושלמי דמס'
סנהדרין בפרק כהן גדול (ירושלמי נזיר פ"ז, ה"ח) ומייתי הך עובדא, דמשמע
דמשום טומאה דארץ העמים נגעו בה, עכת"ד. ע"ש. הראת לדעת, כי באמת מהרי"ט
ס"ל דהאי רב אסי דבגמ' קידושין (לא, ע"ב) הוא רב אסי דהגמ' במגילה (כב, ע"ב),
דכהן הוה. ולאו בחלקות ישית למו דרב אסי לחוד ורבי אסי לחוד, ולכן באמת מבאר
דהבעיא בגמ' דקידושין הנ"ל היתה משום דרב אסי היה כהן. וצ"ע.
וראיתי בשו"ת בית שלמה (חיו"ד,
ח"ב, סי' צד), אשר כתב להוכיח דאסור לצאת מא"י לחו"ל שלא לדבר מצוה,
אפילו כשדעתו לחזור, מהא דאלימלך ובניו שיצאו לחו"ל ובסוף נענשו על כך, כמבואר
בגמ' דבבא בתרא (צא, ע"א) דהרי התם ירדו ע"מ לחזור כמו שנאמר, וילכו "לגור"
בשדה מואב, וכהא דדרשו חז"ל ביעקב ובניו, "לגור" בארץ באנו, מלמד
שלא ירדו להשתקע, ע"ש. אמנם ראיתי בס' ולא נעזבנה (עמ' 213) אשר הביא שם, משם
חכם אחד. לדחות ראיה זו של הבית שלמה מענין אלימלך, משום דיציאת אלימלך ובניו אינה
בכלל דעתו לחזור, מכיון שיצאו לזמן בלתי מוגבל ולא היה מוחלט בדעתם מתי לחזור, ודעתו
לחזור הוי רק היכא שיוצא לזמן מוגבל, יעו"ש. וקצת יש להביא ראיה לדברים אלו, דהתם
באלימלך לא חשיב כיוצא ע"מ לחזור, ע"פ מש"כ ההפלא"ה בספר פנים
יפות על התורה (ריש פרשת לך לך), שכתב שם, דבמדרש פר' לך לך איתא, לך אני פוטר
מכיבוד אב ואם, ונראה פירושו דאם אביו בחו"ל אין מצות עליית הבן לא"י, דוחה
מצות כיבוד או"א. ודוקא לך אני פוטר משום דתרח אינו עושה מעשה עמך, אבל לאחר
אין מצות עליית א"י דוחה מצות כיבוד, דהוה אמינא דהואיל ועליית א"י מצוה
רבה היא, כמו שאמרו כל הדר בחו"ל כמי שאין לו אלוה, ועוד שאמרו חז"ל
בריש יבמות יכול אמר לו אביו הטמא, או שאמר לו אל תחזיר, יכול ישמע לו תלמוד לומר
איש אימו ואביו תראו ואת שבתותי תשמורו. כולכם חייבים בכבודי, והכא נמי כיון שכולם
מצווים על עליית אר"י לכך אמר ואין אני פוטר לאחר וכו'. מכל מקום אם היתה
דירתם בארץ ישראל ואביו הלך לדור בחו"ל אין הבן מחוייב לעבור בקום ועשה לילך
מא"י לחו"ל, וקצת ראיה ממחלון וכליון בני אלימלך על שיצאו מארץ ישראל
לחו"ל והלכו עמו מפני כבוד אביהם, אלא על כורחך שלא היה להם לילך עמו מא"י
לחו"ל. עכת"ד. ע"ש. ולפי דבריו אלה של ההפלא"ה שמבאר דמחלון וכליון נענשו על שיצאו עם אביהם לחו"ל, משמע
דיציאתם יציאת קבע חשיבא, דאם לא כן דלעולם חשיב כיוצא ע"מ לחזור, למה נענשו,
דהרי בגמ' דקידושין (לא, ע"ב) בעובדא דרב אסי דשאיל מר' יוחנן מהו לצאת לקראת
אמא וכו', הבאנו כבר את דברי המהרש"א (שם) והמהרי"ט בחי' לקידושין (שם),
והתשב"ץ בתשובותיו (ח"ג, סי' רפח), דכוונתו היתה לצאת ע"מ לחזור, ולבסוף
שרא ליה רבי יוחנן. וכאשר פסק התשב"ץ (שם), דכל אשר יוצא לחו"ל לקיים
מצות כיבוד אב ואם, לקבל פניהם ולחזור מיד לארץ, ולא להשאר שם משרא שרי. ע"ש.
וכן העלה בשו"ת איש מצליח (חיו"ד, סי' ל) ע"ש, וראה גם היטב בדברי
מו"ר בשו"ת יחוה דעת (ח"ג סי' סט) ע"ש. ובפשטות הכ"נ
דהוה שרא להו למחלון וכליון לצאת עם אביהם לחו"ל משום כבודו, כל שדעתם לחזור,
(עי' היטב בשו"ת המבי"ט (ח"א, סי' קלט), יעו"ש), אלא ודאי
דיציאה זו של מחלון וכליון מא"י אחר אביהם, לא הוה חשיבא ליציאה ע"מ
לחזור, כביאור הנ"ל מכיון שיציאה זו לא היתה לזמן מוגבל מעיקרא, ועיתותיהם לא
היו בידיהם, ולכן חשיב ליה כעוקר את דירתו שבא"י והולך לחו"ל, ולהכי
נענשו, וק"ל. וממילא לפ"ז אין להביא ראיה ממחלון וכליון דביוצא ע"מ
לחזור בדבר הרשות, איכא איסורא.
וראה גם בשו"ת ציץ אליעזר
חלק י (במילואים שבסוף הספר על סי' מב - כצ"ל, ומש"כ מג הוא ט"ס) שהביא
את דברי השלטי גיבורים הנ"ל, וכתב בפשיטות, דהשילטי גיבורים ס"ל דהיציאה
ע"מ לשוב לא"י אינה בכלל עבירה, וצירף את דעתו לקולא שם, יעו"ש. וראה
גם בדבריו שם (חלק יב, סי' לא, אות ב), יעו"ש. אמנם עי' בדעת המיעוט שם בפסקי
דין רבני שכתב, כי גם את דברי השלטי גיבורים הנ"ל יש לבאר דאין הם סותרים את
דברי הרמב"ם, דכוונתו במש"כ כשם שאין איסור לצאת מא"י ע"מ
לחזור הכ"נ אין מצוה לצאת לא"י ע"מ לחזור. היינו שכשם שיש חילוק
לגבי היציאה מא"י דלמצוות מסוימות מותר, כגון לישא אשה וכו' משום שעיקר
הקפידא שהדירה תהיה בארץ ישראל, הכא נמי לגבי העליה לא חשיב מצוה מכיון שלא קובע
את דירתו, אבל בודאי לצאת מא"י ללא המטרות הללו של לישא אשה וכו' אסור אף ע"מ
לחזור. יעו"ש. אולם כאמור, דברי השילטי גיבורים נראים כפשטם, וכמו שסתם כן
לבאר גם הציץ אליעזר, דלעולם ס"ל דכל שיוצא מא"י ע"מ לחזור בכל
גווני שרי אפילו לדבר הרשות. וא"כ לפ"ז מתבאר כי לעולם אפשר לומר כדברי
דעת הרוב בפסקי ביה"ד הנ"ל, שלדעת הרמב"ן והשלטי גיבורים כל שיוצא
ע"מ לחזור, שרי אפילו לדבר הרשות.
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi