*
* * *
* * *
* * *
* * *
* * *
* *שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך
ב - יו"ד, מילואים סימן ב הערה ב עמוד עז
במה שהבאנו לדון בענין המשהה
נקביו דעובר בבל תשקצו, אם הוי איסור דאורייתא או
דרבנן וכו', הנה הלום ראיתי בספר
כנסת יעקב הנדפ"מ לגרי"ח סופר יצ"ו (עמוד קל)
שעמד שם לדון אגב אורחיה בענין זה
דהמשהה נקביו אם עובר באיסור תורה או דרבנן,
וכתב להביא ראיה דאין איסור זה
אלא מדרבנן מהגמ' דשבת (קח ע"א) בעובדא דרב
ושמואל, ששמואל רצה לרפא את רב
מחולי מעיו ונתן לרב לאכול לחם שעורים וכסא
דהרסנא והשקהו שיכר כדי שרב יצטרך
לשלשל ולא הראהו את בית הכסא, ומתוך כך רב
יהיה מוכרח לעצור עצמו מלהתפנות
ויבריא. יעו"ש בגמרא. ובשלמא אם נימא דאיסור בל
תשקצו אינו אלא מדרבנן ניחא דעביד
כן שמואל שהביא את רב לאיסור בל תשקצו דיש
לומר דבמקום חולי לא אסרו רבנן
ושרי, אלא אי נימא דאיסור בל תשקצו במשהה נקביו
הוא מן התורה אם כן מי התיר
לשמואל בעבור רפואת רב להביאו לידי איסור תורה חמור.
עכ"ד. ועי' עוד בדב"ק
שציין והביא שם מקורות רבים לסופרים וספרים שדנו בנידון זה
דהמשהה נקביו אם עובר באיסור בל
תשקצו דאורייתא או דרבנן. יעו"ש.
ברם בקושטא הנה מה שהביא ראיה
מהגמ' דשבת הנ"ל דכיצד שמואל גרם לרב להשהות נקביו
ושמע מינה דהוי רק איסור דרבנן, יש
לומר דאי משום הא לא אריא, דהנה הגאון החח"מ
ז"ל בשדי חמד בכללים (פאת
השדה מערכת ב סימן ח) הביא שם את דברי הפר"ח ביו"ד
(סי' פא סק"ג) שכתב בענין אכילת דברים המאוסים דכל
שעושה זאת לצורך רפואה או
לאיזה סיבה ליכא ביה משום בל
תשקצו, ורבינו החיד"א במחזיק ברכה (שם סק"ד) הביא
נמי מש"כ הפרי מגדים בשפתי
דעת (שם סק"ג) דכל שעושה לרפואה לא שייך בזה בל
תשקצו, והרב יד דוד שם (בהגהת בית
יוסף סק"ה) כתב בשם הרב פרי האדמה דמהאי טעמא
יש להתיר מה שנוהגים קצת בזמן
מגיפה לא יבוא ולא יהיה לשתות מי רגלים אליבא
ריקנייא דהיתר גמור הוא, וכ"כ
ג"כ הפרי תואר (בסוף סימן קטז) דמה ששותין מי
רגלים לרפואה לחולי ירקון אפילו
אם אין בו סכנה שרי. וכתב ע"ז השד"ח וז"ל: ואני
מסופקני דשמא עד כאן לא כתבו
הרבנים הנ"ל להקל בזה אלא משום דמשמע להן דאין בזה
איסור תורה אלא אסמכתא בעלמא הוא
וכדמסיק בחידושי הגאון יד אברהם שם, ולדידהו
ודאי יש להקל כשעושה לרפואה אפילו
שלא במקום סכנה, אבל לפי מה שכתב הרב ערוך
השולחן שדעת הרא"ם והסמ"ק
דאיסור זה הוא מן התורה וכן משמע קצת נמי מדברי
האורחות חיים, והגאון תבואות שור (סי'
יג סק"ב) כתב שלשון הסמ"ג בלאוין (סוף סי'
קמח) נוטה לדיעה דדאורייתא הוא
וכו' א"כ לדידהו אולי אסור לעשות לרפואה שלא
במקום סכנה כיון דהוי איסור
דאורייתא. שוב עיינתי בדברי הפרי מגדים בשפתי דעת
סק"ג שציין במחזיק ברכה
וראיתי שכתב בזה הלשון: עי' שפתי כהן דבל תשקצו איכא במי
רגלים ודוקא בהשתין לקדירה דאין
ניכר הא בפני עצמו אסור ולחולי שאין בו סכנה
שרי, ויש לעיין אמאי כיון דאיסור
תורה הוא, ואולי כל שעושה לרפואה לא שייך בל
תשקצו עכ"ל. הרי דאף שכתב
שהוא איסור תורה, כתב דכשעושה לרפואה שרי משום דלא
נקרא שיקוץ ולא אסרתו תורה, ואם
כן יצא ההיתר אליבא דכולי עלמא. עכ"ל הרב שד"ח.
ע"ש. וראה גם בכף החיים סופר
חיו"ד (סי' פא סק"ז). יעו"ש.
והרי עולה ומתבאר להדיא מדבריו
אלו של הגאון החח"מ זצ"ל שעמד לפרש ולבאר כי
לעולם כל אשר עושה את אותו הענין
לצורך רפואה, ואפילו שהוא חולי שאין בו סכנה,
ליכא למיחש ביה משום בל תשקצו
אפילו בדבר שהוא בל תשקצו דאורייתא, דכיון שעושה
זאת עתה לצורך רפואה שרי ולא
אסרתו התורה, וכמו שביאר השד"ח טעמא דמילתא דהיות
ועושה זאת לרפואה לא חשיב ענין זה
שיקוץ וממילא לא אסרתו התורה. ומכיון שכן הוא
י"ל נמי גבי הנ"ל דאין
ראיה מהגמ' דשבת שהביא הגאון הנז' יצ"ו להוכיח מהתם
דאיסור בל תשקצו במשהה נקביו לא
הוי אלא מדרבנן, כי לעולם יש לומר דהמשהה נקביו
עובר באיסור בל תשקצו דאורייתא, והתם
היינו טעמא דגרם ליה שמואל להשהות נקביו
ולא חש במה שעובר באיסור כיון
שעשה זאת לצורך רפואתו כמבואר בגמ' שם, וכאמור כל
שעושה לצורך רפואה שרי לעבור
באיסור זה דבל תשקצו אף בחולי שאין בו סכנה, ואפילו
במילתא דבעלמא איכא ביה משום בל
תשקצו דאורייתא נמי שרי, וממילא הכל מיושב בס"ד
באופן נפלא. דו"ק ותשכח.
[והן אמת כי בהשקפה ראשונה עלה על לב לדחות עוד את הראיה
הנ"ל מהגמ' דשבת דבל
תשקצו במשהה את נקביו הוי דרבנן, כי
לעולם י"ל דאיסור בל תשקצו במשהה נקביו הוי
מדאורייתא, והא דגרם התם שמואל
לרב שישהה נקביו לצורך רפואה כיון ששמואל ידע שיש
בחולי מעיים זה של רב סכנת נפשות [דהמעיים
חשיבי חלל גבי ענין חילול שבת דמחללים
את השבת במכה של חלל כיון דהוי
ספק נפשות וכל שעלתה בהם בועה או מכה וכיו"ב הוי
מכה של חלל שמחללים עליה את השבת
עי' בר"ן שבת (פרק יד) בשם רבינו יונה והרשב"א
ובב"י או"ח (סי' שכח) וברמב"ם
(שבת פ"ב ה"ה), וממילא שמואל שהיה בקי טובא בעניני
רפואה (עי' גמ' בבא מציעא פה ע"א)
ידע לפי הענין שחולי זה של רב יש בו סכנה כיון
שיש לו במעיו איזה מכה וכיו"ב],
וממילא כיון שיש כאן סכנת נפשות הרי הוי ככל
איסורי דאורייתא דשרי לעבור עליהם
לצורך רפואתו חוץ מג' עבירות (יומא פב ע"א),
וראה גם בשו"ת הלק"ט (ח"א
סי' רץ) שעמד לדון שם באדם שיש לו חולי אסטמה ורפואתו
לשתות ימים מספר חלב אתון דמותר
לו לשתותו שהחולי מסוכן והרפואה אמתית. ע"ש.
וכאמור דכן הוא בכל חולי שיש בו
סכנה דשרי לרפאותו אע"ג שעובר בזה באיסור
דאורייתא, ועי' בכף החיים סופר
חיו"ד (סי' פא סק"ב). ע"ש. ומכיון שכן הוא הוה
שרי ליה לשמואל לגרום שרב יעבור
בלאו דבל תשקצו אע"ג דהוי איסור דאורייתא כיון
שעשה זאת לצורך רפואתו מסכנת
נפשות. וק"ל. אולם האמת היא דאחר ההתבוננות ק"ק
למימר הכי דעי' ברש"י שבת (שם)
בד"ה ועכירי וכו' דמשמע מהדברים שם שכל החולי הזה
של רב היה רק ענין צער ולא הגיע
לגדר של חולי שיש בו סכנה יעו"ש].
ומ"מ כאמור שפיר יש להשיב על
הראיה הנ"ל דשאני התם דהוה לצורך רפואה, וכל כה"ג
שרי לעבור לצורך רפואתו אף בחולה
שאין בו סכנה אפילו באיסור בל תשקצו דאורייתא
וכמ"ש השד"ח. והן אמת
כי הלום ראיתי לגאון רי"ס הנ"ל יצ"ו דהנה הוא גופיה כתב
להאי דינא בספרו זרע חיים (סימן ז
עמוד נב) דכל שהוא לצורך רפואה ליכא ביה משום
בל תשקצו, שהביא שם משם הגהות
פורת יוסף בקידושין (לא ע"ב) שכתב להוכיח דאיסור
בל תשקצו בדידיה תלי וכל שהוא
אינו משתקץ ליכא ביה איסור, וראיה מהא דאיתא
בירושלמי פאה (פ"א ה"א)
ובקידושין (פ"א ה"ז) והובא בתוספות קדושין (לא סע"ב)
שאימו של רבי ישמעאל היתה רוחצת
רגלי בנה והיתה שותה את המים, והלא איכא בהכי בל
תשקצו [וכשותה מקרנא דאומנא במכות
טז ע"ב] ושמעת מינה דבתר דידיה אזלינן וכל
שהוא אינו משתקץ שרי. ע"כ. וכתב
עליו הגרי"ס יצ"ו שם דאי משום הא לא מכרעא, דלפי
מה שכתב בספר עלי תמר על הירושלמי
פאה וקידושין (שם) דאימיה דרבי ישמעאל עשתה כן
לסגולה ולרפואה, לפי זה ליכא ראיה
כלל שהרי בכה"ג שעושה לצורך רפואה ליכא ביה
משום בל תשקצו וכמו שכתב מר זקנו
בכף החיים יו"ד (סי' פא אות ז) והגר"ח פלאג'י
בס' החפץ חיים (סי' פז אות מד). עכ"ד.
ע"ש. ואתה תחזה מהאי מילתא דהגרי"ס יצ"ו
גופיה שהביא בפשיטות להאי כללא
ולהאי מילתא דכל שעושה לצורך רפואה ליכא ביה משום
בל תשקצו, ומסתימת דבריו משמע
דליכא נמי אף במקום שהוא איסור ב"ת דאורייתא, וא"כ
מדוע נעלם ממנו לפי שעה בחיבורו
כנסת יעקב בראיה שהביא מהגמ' דשבת להוכיח דהמשהה
נקביו עובר רק בבל תשקצו דרבנן, דכאמור
י"ל דלעולם הוי דאורייתא ושאני התם
דשמואל עשה זאת לצורך רפואה ושרי.
אלא אם נאמר דס"ל לרב יצ"ו דלעולם גם האי דשרי
לעבור בבל תשקצו לצורך רפואה הוי
רק בבל תשקצו דרבנן. וק"ל. אולם עדין קשה לומר
דזוהי כוונתו, חדא דמדוע לא פירש
זאת בדבריו כדרכו בקודש לפרש את שיחתו, ועוד
שהרי כאמור חזינן מדברי השדי חמד
שעמד לבאר כן גם את דעת האחרונים וכאשר הוכיח
מהפרי מגדים דאף בבל תשקצו
דאורייתא שרי לעבור לצורך רפואה ואפילו בחולה שאין בו
סכנה, וממילא הדרא קושיא לדוכתא. ואע"ג
שאפשר לדחוק ולחלק בין ענין בל תשקצו של
אוכל דברים מאוסים (דבדידיה תליא
מילתא וכל שעושה לצורך רפואה לא מאיס ליה ועי'
היטב בסוף לשונו של השד"ח הנ"ל
וק"ל), לבין ענין בל תשקצו במשהה נקביו וממילא
ליישב את הדברים, אבל זהו דוחק. וא"כ
סיפא דמילתא הוא דליכא ראיה מוכרחת מהגמ'
דשבת הנ"ל. ודו"ק.
ושו"ר הלום בס' שערים
המצויינים בהלכה ח"א (סימן ד סק"א) שכתב שם בזה"ל: כתב
המג"א (סי' קג סק"ד) דהמשהה
נקביו הוא רק איסור דרבנן, ובנמוקי או"ח (סי' ג) כתב
בשם רבותיו דמי שיש לו שלשול
דרפואתו להשהות נקביו שזהו חולי שנתעורר חום
בכרכשתא או בבני מעיו פנימה ולכן
תקנתו שיעצור עצמו ואין בזה שום איסור והביא
סמוכין לדבריו ממש"כ המג"א
(סי' צב סק"א). ע"ש. עכ"ד הרב שעה"מ בהלכה. יעו"ש.
והנה ספר נמוקי או"ח הנ"ל
אמ"א לע"ע לעיין בו בגוף דבריו, אבל לכאורה משמע
מהדברים דס"ל דיש להקל בענין
זה להשהות נקביו לצורך רפואת הבני מעיים כיון דענין
בל תשקצו במשהה נקביו הוי מדרבנן,
ואם כן הוא שזהו כוונת הדברים, מבואר יוצא מזה
כאשר כתב מהר"י סופר יצ"ו
הנ"ל להביא ראיה מהגמ' דשבת הנ"ל דאיסור בל תשקצו
במשהה נקביו לא הוי אלא מדרבנן. ודברי
הגאון האדמו"ר ממונקטש תנא דמסייע ליה,
ואפריו"ן. אולם לפי דברינו
הנ"ל היא גופא קשיא דכאמור כל שעושה כן לצורך רפואה
שרי אפילו במקום שאין בו סכנה
ואפילו בבל תשקצו דאורייתא וכנ"ל. ועל כן עדין
צריך לעיין בדב"ק הגאון
נמוקי או"ח, ולע"ע לא אסתייעא מילתא לעיין בדבריו.
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi