*
* * *
* * *
* * *
* * *
* * *
* *שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך
ב - יו"ד, מילואים סימן ג הערה ב עמוד קמט
מה שעמדנו לדון בדין קטן אם צריך
לחנכו במצוה שיהיה בה את כל דיני הכשרות כמו
גבי גדול. הנה הלום ראיתי בס' קהילות
יעקב עמ"ס סוכה (סי' כח) שעמד נמי לדון בזה
בין בתרי אמרותיו דקטן שמחנכים
אותו במצוות אם צריך לעשות לו המצוה בהכשר גמור
כגדול, וציין שם על הריטב"א (בריש
סוכה) שהבאנו גבי הלני המלכה דמבואר בדבריו
שצריך לעשות לו ההכשר כגדול, וציין
דיש שהקשו על דברי הריטב"א הללו מהא דתנן
ביומא (פב ע"א) דהתינוקות
מענין אותם ביוה"כ משום חינוך תענית שעות כל אחד לפי
גילו בשביל שיהיו רגילין במצוות, ואם
נימא דצריכין לחנך את הקטן דוקא באופן שהוא
מצוה אצל גדול, א"כ מה תועלת
לחנך את הקטן בתענית שעות הא לאו מצוה היא כלל.
וכתב הקה"י לתרץ ע"ז, דבתענית
שעות כל שעה ושעה הוא שיעור גמור דאם התרו בו אל
תאכל אל תאכל ואכל חייב על כל
אכילה ואכילה, ונמצא דכל שעה מהתענית הוי תענית
גמור ושפיר יש בזה חינוך גבי קטן
על כל שעה ושעה דאצל גדול הוי כל שעה שיעור
תענית שלם. ואולם עמד לדקדק שם
מדבריו הרמב"ם דלא ס"ל כדעת הריטב"א דהנה במתני'
דחגיגה (ריש פ"א) תנן דהכל
חייבים בראיה חוץ מחש"ו ומפרשינן דבית הלל אומרים
דקטן שיכול לאחוז ביד אביו ולעלות
להר הבית חייב בראיה והיינו מדין חינוך כמ"ש
התוס' בריש חגיגה (ד"ה איזהו),
ותוס' שם ס"ל דהקטן חייב בשני דיני הראיה גם
ראיית פנים לעלות להר הבית וגם
ראיית קרבן להביא קרבן חגיגה, ואולם תוס' שם
הביאו דרש"י ס"ל דאינו
חייב אלא רק ראיית פנים, והמשנה למלך (פ"ב דחגיגה ה"ג)
כתב שדעת הרמב"ם היא כדעת רש"י
דאינו חייב בקטן שהוא מדין חינוך אלא רק בראיית
פנים ולא בראית קרבן [והיינו
בפשטות מהא דהרמב"ם כתב שם רק שאביו חייב להעלותו
ולהראות בו ולא הזכיר שחייב גם
בקרבן], וא"כ הרי הרמב"ם כתב (בריש הל' חגיגה)
דמי שבא בעזרה ביום ראשון ולא
הביא קרבן עולה לא די שלא קיים מ"ע "דיראה כל
זכורך" אלא עובר נמי בלא
תעשה, ומבואר דגדול שלא הביא קרבן בראיה לא קיים גם
מצות ראיית פנים א"כ היכי
מחנכין את הקטן לראיית פנים בלא קרבן דלפי המבואר
אמרינן דכל שהגדול לא מקיים בו
מצוה אין בו נמי דין חינוך גבי קטן, והרמב"ם עצמו
פסק שם (בהל' חגיגה) ההוא דאמרינן
בגמ' חגיגה (ו ע"א) דקטן חיגר אין בו דין
חינוך אע"פ שהוא ראוי לרפואה
מפני שאילו היה גדול והוא כך היה פטור, ומשמע
דבעינן דבר שגדול מקיים בו מצוה
מחנכין בו הקטן. וכתב ליישב די"ל שענין זה הוא
דוקא כשעצם המצוה פגומה כגון חיגר
או סוכה פסולה אז אין בזה דין חינוך, אבל
ראיית פנים בלא קרבן הרי עצם
הראיית פנים אין בו שום פגם אלא שצריך בו דבר נוסף
שהיא כעין תנאי לראיית פנים וזה
לא מעכב. עכ"ד. ע"ש.
ודברים אלו קרובים לחילוק שכתבנו
לחלק בסיום דברינו דדוקא אם הפסול הוא בחפצא
וניכר אז אמרינן דאין לחנך בו
הקטן, אבל אם החפצא מצד עצמו הוא בסדר רק יש בו
איזה חסרון דינים (כגון לתת לקטן
לולב כשר ביו"ט אבל אין בו דין "לכם" כיון שהוא
של אחרים) אה"נ דאין דזה
מעכב.
ועתה ראיתי גם בשו"ת
התעוררות תשובה (חאו"ח ח"ג סי' תמו) שעמד נמי בין בתרי
אמרותיו בענין זה דאם בעינן
בחינוך קטן שתהיה המצוה גמורה שאף גדול יוצא בה
יד"ח, ושמהגמ' דסוכה (מב ע"א)
משמע דא"צ "לכם" בקטן דאמרינן התם רק לא ליקני
איניש לולבא לקטן ביו"ט
ראשון כי קונה ולא מקנה, אבל משמע דקטן לא צריך "לכם"
ולכן אמרינן דאין להקנות לו. ועי'
בדברי הרב המגיה (שם הערה ג) שכתב להקשות דהא
מדברי הריטב"א דסוכה (ב ע"ב)
גבי הלני המלכה מבואר דצריך שהמצוה תהיה שלימה וע"כ
עשתה להם סוכה כשירה, ואילו מדברי
הריטב"א בסוכה (מב ע"א) גבי שלא להקנות הלולב
לקטן ביו"ט ראשון משום דקונה
ולא מקנה מבואר דיכול לתת הלולב לקטן אפילו מתנה
שאינה גמורה והקטן יוצא בה יד"ח,
והרי לכאורה חסר כאן דין "לכם" מפני שאינו שלו,
ולריטב"א צריך את כל דיני
הכשרות במצוה אף בקטן. וכתב לתרץ נמי כנ"ל דיש הבדל אם
הפסול הוא בגוף החפצא דמצוה או
חסרון בפרטי המצוה, דהריטב"א גבי הלני המלכה
מיירי דבעינן שגוף החפצא יהיה שלם
סוכה שלימה ד' מינים כשרים וכו', אבל כגון דא
שנותן לקטן לולב שאול הרי החפצא
הוא שלם ורק יש חסרון בדין ובהא לא ס"ל לריטב"א
שצריך שלימות. ע"ש.
ושו"ר שכן כתב לחלק גם המשנ"ב
בשער הציון (סי' תרנח אות לו) דמצות חינוך הוא רק
על עצם המצוה אבל לא על פרטי
המצוה. ע"ש. ויש עוד לפלפל בענין זה ובמקום אחר
כתבנו מזה עוד בס"ד. ואכמ"ל.
ואגב אורחיה אציין כי הנה ראיתי
מקדם למו"ר מרן מלכא שליט"א בס' קול סיני (הל'
ספירת העומר) שכתב שם גבי חינוך
קטן במצות ספירת העומר שיש לחנכו לברך בכל יום
על ספירת העומר, ואף אם לא בירך
יום אחד יש לו להמשיך ולספור עם ברכה. יעו"ש.
ולכאורה יש להבין דהא אמנם מחנכים
אותו לברך, אבל הרי יש לחשוש שיתחנך שגם
בגדלותו אם לא יספור יום אחד
ימשיך לספור עם ברכה והלכתא לא הוי הכי אלא אם שכח
יום אחד אין להמשיך לספור בברכה
וכמבואר בשו"ע או"ח (סי' תפט ס"ח). ע"ש. אולם אם
נאמר כנ"ל דיש לנו לחנך הקטן
במצוה אף שלא בכל דקדוקה ופרטיה, א"כ י"ל דמשו"ה
ממשיך לספור עם ברכה כיון דהעיקר
הוא לחנכו במצוה זו דספירת העומר שהיא עם ברכה
ולא חיישינן למה שדילג יום אחד
כיון שהוא פרט הלכה בתוך המצוה שבזה לא חיישינן
לצד החינוך, וכשם דאמרינן שאפשר
לתת לו אתרוג כשר ואינו שלו בגדר "לכם". ועוד
עלה על לב ליישב דין זה דמו"ר
שליט"א גבי ספירת העומר, די"ל דמשו"ה הקטן ימשיך
לברך אע"פ שדילג יום אחד ואע"ג
דגבי גדול אמרינן דבכה"ג לא ימשיך, כיון דסו"ס
איכא דעת הבה"ג ודעימיה
שהביאם הב"י (שם) דס"ל דאף אם דילג ולא ספר לילה אחד
יכול להמשיך לספור בשאר הלילות עם
ברכה, ואף דאנן לא קיי"ל להלכה הכי משום סב"ל,
מ"מ גבי קטן כדי לחנכו המצוה
סמכינן שפיר על דיעה זו. וק"ל. ושוב שאלתי אחר זמן
למו"ר שליט"א האם יש
חיוב לחנך הקטן במצוה בכל פרטיה כגדול, והשיב לי שבודאי הוא
כן דיש להקפיד שיהיה לקטן את
המצוה בשלימות, וכששאלתי ממאי דפסק מר גופיה שליט"א
גבי ספירת העומר (הנ"ל) שיכול
הקטן להמשיך לספור עם ברכה וכו', השיב לי בס"ד
כדברינו הנ"ל דיש להקל בזה
כיון שדעת הבה"ג היא שיש להמשיך עם ברכה וגבי קטן יש
לסמוך ע"ז כדי לחנכו במצוות.
והנה עתה עלה על ליבי להתעורר בזה
שוב מדברי התוס' בפסחים (פח ע"א ד"ה שה וכו')
שכתבו גבי קטן יתום דהיאך שרי
להאכילו קרבן פסח שלא למנוייו, דנהי דקטן אוכל
נבילות אין ב"ד צריכים
להפרישו אבל להאכילו בידים אסור, וכתבו לתרץ, דכיון שהוא
לחינוך מצוה שרי. ע"ש. [ועי'
בזה בדברינו לעיל עמ' צז]. ולכאורה קשה דנהי שעושה
זאת לצורך חינוך מ"מ הרי
אמרינן דאף בכה"ג צריך שיהיו כל פרטי דין המצוה
בשלימותם כגדול ממש, ובגדול הא
בעי מינוי. ושו"ר בס"ד במנחת חינוך (סוף מצוה ז)
שעמד לעורר כיו"ב דהרי
החינוך הוא שיורגל לעשות כן בגדלותו וא"כ כאן אדרבה יש
לחנכו שלא יעשה כן עתה כדי שלא
יתרגל לעשות כך בגדלותו איסור גדול של אכילת פסח
שלא למנויו. וכתב לתרץ, דאה"נ
התם מיירי שמינו את הקטן רק המינוי אינו נתפס מפני
שהוא קטן, וממילא ליכא חששא כלל, דהרי
אה"נ כשיהיה גדול ויעשה כן הרי הוא טוב
מאוד דיעשה מינוי וזה יתפס, ובאמת
לא מיירי התם שלא מינו את הקטן כלל דאם באמת
לא מינוהו אסור לו לאכול משום
החששא שמא כשיגדל יעשה כן לאכול בלי מינוי רק
מיירי שמינוהו וזה לא נתפס מפני
קטנותו. ע"ש. ודפח"ח. וממילא מיושבים גם דברינו
דנמצא שהיו כאן כל דתנאים כבגדול.
ודו"ק.
אלא ששוב התעוררתי ממה שהבאנו
בדברינו לעיל (עמוד צז) דברי המג"א (סי' שמג סק"ג)
שכתב בשם רבינו ירוחם והגהות אשרי
[ר"ה פ"ד אות ז] דדבר שהוא של מצוה ספינן לקטן
בידים כגון שמחנכים אותו לתקוע
בשבת. ע"ש. ולכאורה איזה חינוך איכא בהכי הרי
הגדול בשבת אינו תוקע וא"כ
יש חסרון בפרטי המצוה. והנה ברישא עלה בליבי לומר
דאפשר דהתם מיירי לחנכו לא בעצם
היציאה יד"ח של המצוה אלא למדו כיצד תוקעין
בשופר ובזה באמת לא צריך את כל
פרטי המצוה, דהוי כי הא דמלמדו לנענע לולב דא"צ
באותה עת לולב כשר ואפשר נמי
ללמדו בפסול, ורק בעת יציאת המצוה ממש בעינן את כל
פרטי המצוה. וצ"ע. אולם שו"ר
אח"כ דהמנח"ח גופיה (שם) בהמשך דבריו עמד וימודד
אר"ש להעיר מדברי הגהות אשרי
הללו דאיך שרי ליתן לקטן לתקוע בשבת, וכתב לתרץ
דכיון דהוא איסור דרבנן אין לדמות
זאת לאיסורי דאורייתא, דהם אמרו לא לתקוע והם
אמרו דלקטן שרי כיון דמ"מ
מצוה איכא, אבל לעולם באיסורי תורה דעובר בלאו כגון הא
דפסח למנויו היאך יוכל לחנכו בדבר
שבגדלותו הוא איסור גמור אם יעשנו. ע"ש.
ולפי דבריו אלו של המנח"ח יש
להתבונן אם בכל איסורי דרבנן יהיה הדין כן דשרי
בחינוך הקטן למצוה, ואין צריך
לדקדק בו בעת שבאים לחנכו למצוה דנימא הם אמרו והם
אמרו. וק"ל. ובאמת הנה עמדנו
בזה לעיל (עמוד קט ד"ה אולם) אם יש להקל באיסורי
דרבנן גבי הקטן בחינוכו למצוה. יעו"ש.
וכן עמדנו ע"ז גם בסוף הענין כאן (עמוד
קנא). יעו"ש. ויש עוד לפלפל
בזה.
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi