* * * *
* * * *
* * * *
* * * *
* * *שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך ב -
יו"ד, הערות סימן ב הערה ג
וחיובא רמי לציין, באשר פליאה דעת ממני
נשגבה לא אוכל לה, דבציפיתינו ציפינו
להגאון מהר"ש קלוגר גופיה בהגהותיו
על השו"ע "חכמת שלמה" חאו"ח (סי' שמג ס"א),
שהביא שם את דברי ר"ע ברטנורא במשניות
דדמאי (פ"ב מ"ד, ובפ"ה מ"א), שכתב שם לפרש
בביאור השני, הא דאין החנונים רשאים למכור
דמאי משום דרגילין למכור לתינוקות,
ושלא יאכילו לתינוקות דבר שאינו מתוקן.
והקשה ע"ז הגר"ש קלוגר, דקשה לפירושו
למאי דקיי"ל דקטן אוכל נבילות אין
ב"ד מצווין להפרישו, וא"כ מותר ליתן לו איסור
דרבנן בידים. והרי דמאי הוי איסור דרבנן,
ולמה ניחוש לעשות לקטנים תקנה, כיון
דאפילו בידים מותר לתת להם. ואין לומר
כיון דעיקרו מדאוריתא החמירו, הרי אדרבה
חזינן להיפך דמאכילין את העניים דמאי
והאכסניא דמאי, ושאר איסור דרבנן אסור ליתן
לעניים, א"כ מוכח דבדמאי הקלו אפילו
משאר איסור דרבנן. ודוחק לומר דהרע"ב חולק
על הרשב"א בזה וס"ל דאף אם
אין ב"ד מצווין להפרישו אסור ליתן לו איסור דרבנן
בידים, דזה דוחק, ודברי הרשב"א מסתברים
ומוכרחים שם. וצ"ע ודו"ק. עכת"ד. ע"ש.
ולכאורה לפי מאי דחזינן בדבריו הנ"ל
של מהר"ש קלוגר גופיה שבשו"ת טוב טעם ודעת
עמד לחלק בין דמאי דאוריתא לדרבנן, וביאר
דבגמ' דיבמות דאסרינן למספי דמאי לקטן
בידים מיירי בדמאי דאוריתא. א"כ
ישוב זה שפיר הווי נמי הכא, די"ל שעד כאן לא
הקלו בדמאי למספי לקטן, אלא דוקא בדמאי
שעיקר חיובם של הפירות בתרומה הוא
מדרבנן, אולם במשנה דדמאי דמיירי ביה
הברטנורא מיירי בפירות שעיקר חיובם בתרומה
הוא מדאוריתא, וממילא הוי דמאי שיש לו
עיקר מן התורה, אשר בכה"ג גם הרשב"א גופיה
מודה דלא ספינן ליה לקטן בידים. ודו"ק
היטב. וא"כ לכאורה דבריו של המהרש"ק
סותרים מדידיה אדידיה, שבשו"ת טוטו"ד
כתב לחלק בדעת הרשב"א בין איסור דרבנן שיש
לו עיקר מן התורה או לא, וכאן בחכמת שלמה
לא ניחא ליה למהרש"ק לחלק כחילוק זה
כלל. וצ"ב. [ומכל מקום יש ליישב
את דברי ר"ע ברטנורא ע"פ התירוץ אשר כתבנו לעיל
ליישב את דברי הירושלמי, דהכא חשיב כיש
לו לקטן היתר לפניו שהרי עיקר אכילתו הוא
בביתו ומה שאוכל אצל החנוני הוא אכילת
עראי בעלמא, ובכה"ג גם הרשב"א מודה דלא
ספינן ליה איסור דרבנן בידים, וכאשר ביאר
בדבריו הגאון רי"ב בשו"ת פרי יצחק
הנ"ל. וק"ל].
והן אמת דבענין הערה זו שהבאנו דיש סתירה
מדברי הגאון מהר"ש קולגר במש"כ בשו"ת
טוב טעם ודעת על מש"כ בהגהותיו על
השו"ע בחכמת שלמה, אחר שכתבתי וציינתי את
הדברים לעצמי עדין הייתי תמהה ויגע אם
אפשר לומר כזאת על רבינו מאור הגולה מהר"ש
קלוגר, אשר גדול הדור יכונה, כלשונו של
הגר"ח מצאנז עליו בשו"ת דברי חיים ח"ב
(חאבהע"ז סי' קלד) ולומר שדב"ק
סותרים כ"כ, ותליתי הדבר בקו"ד, וכמאמר חז"ל ואם
ריק הוא מכם, אולם הנה ראיתי עתה בס"ד
לגר"י סופר בס' ברית יעקב הנדפ"מ, ומצאתי
שם (בסימן יא) שעמד לדון בענין מצוה הבאה
בעבירה אי הוי אף בעבירה דרבנן, ובאות
ב' שם עמד בדברי האחרונים במאי דהקשו
סתירה ברש"י דהנה בפסחים (לה ע"ב) אמרו
יוצאין במצת דמאי, ופריך תלמודא דמאי
הא לא חזי ליה ופרש"י דהויא לה מצוה הבאה
בעבירה. ע"כ. ומתבאר מזה דסבירא
ליה לרש"י דאמרינן מצוה הבאה בעבירה אף באיסורי
דרבנן. ואילו בסוכה (כב ע"ב) על
ההיא דתנן העושה סוכתו בראש האילן או על גבי גמל
כשרה ואין עולין לה ביום טוב. ופירש רש"י,
כשרה לחולו של מועד ואף ביום טוב אם
עבר ועלה לה יצא ידי חובתו. ע"כ.
ותקשי לך אמאי אם עבר ועלה לסוכה שעל גבי האילן
יצא, והלא מצוה הבאה בעבירה היא דאיכא
איסור חכמים לעלות על גבי האילן בשבת
ויו"ט כדאיתא בביצה (לו ע"ב).
ותירצו בזה האחרונים מה שתירצו. אמנם הגר"י סופר
שם כתב ליישב הערה זו ע"פ דברי הצל"ח
בפסחים (לה ע"ב) שכתב לחלק דעד כאן לא
אמרינן דאיכא פיסול במצוה הבאה בעבירה
באיסורי דרבנן, דוקא במילי דאית להו עיקר
באורייתא, אבל במילי דרבנן דלית להו עיקר
באורייתא אה"נ דלא חשיב מצוה הבאה
בעבירה. וממילא לפ"ז יש ליישב ג"כ
את דברי רש"י דלפיכך אינו יוצא במצת דמאי,
משום דדמאי עיקרו מן התורה וכמתבאר בתוס'
ערובין (לז ע"ב) וכן כתבו הרשב"א ז"ל
בחידושיו לשבת (כג ע"א) ד"ה
רבא, והר"ן ז"ל (שם) בביאורו להלכות הרי"ף ד"ה מכאן.
ושכן מצא מבואר גם בדברי הגאון מהרש"ק
ז"ל בספר החיים (קונטרס אחרון לסימן תרפז,
דקי - ד סע"ב) ובהגהותיו על השו"ע
חכמת שלמה באור"ח (סי' שמג) וכן בעוד אחרונים.
משא"כ בענין העושה סוכתו בראש האילן
דשם האיסור מדרבנן לעלות על האילן ביו"ט לא
הוי עיקרו מן התורה. עכת"ד. ע"ש.
והנה בהערות שם (הערה א) עמד שם הגר"י
סופר על דברי מהרש"ק הנ"ל במש"כ כספר
החיים ובהגהותיו חכמת שלמה דאיסור דמאי
חשיב איסור דרבנן שיש לו עיקר מן התורה,
וכתב ע"ז וז"ל: ויש להעיר שלכאורה
הגאון מהרש"ק ז"ל סותר דברי עצמו, שמצאתי לו
בספר שו"ת טוב טעם ודעת מהדורא קמא
(סי' רכ, ד"צ ע"ד ד"ה והנה לולי) ועוד בשו"ת
טוטו"ד מהדורא תנינא (סי' צה, ד"כ
ע"ב) שכתב שלדמאי אין עיקר מן התורה. ע"ש. וכן
מתבאר עוד בספרו שו"ת קנאת סופרים
(בהשמטות לשנות חיים (סימן קח, ד"ל ע"ג). ע"ש.
ומלבד זאת עוד יש להעיר שהרי רבותינו
הראשונים ז"ל ביארו לנו שלדמאי אכן יש עיקר
בתורה וכנ"ל. וצ"ע. ועי' לגאון
מהר"ש דרומר ז"ל בשו"ת בית שלמה חיו"ד ח"ב (סס"י
קנה) שכתב, "נמצא שהגאון מהרש"ק
ז"ל מבראדי סותר דברי עצמו בחיבוריו, וזה מצוי
בחיבוריו לרוב". ע"ש. ודרכו
של הגאון מהרש"ק ז"ל שכאשר נשאל בכגון דא [מדוע יש
סתירות בדבריו] להשיב כי דברי תורה כפטיש
יפוצץ סלע וכו', ואם באנו לציין אין
אנו מספיקין, ולדוגמא בעלמא עיין בדף
האחרון שבספרו ספר סת"ם (סע"ב אות א, ושם
ע"ד אות ב). ע"ש. ואכמ"ל.
וזו לשון הגאון מהרש"ק ז"ל בעצמו בשו"ת האלף לך שלמה
חאו"ח (סס"י שסז) "ותהילות
לה' בלי התפארות אם הייתי זוכר כל מה שכתבתי מעולם לא
היה שום הערה בעולם שלא הרגשתי בה, רק
מכח כי תהלות לה' רבים מאוד חדושי, ובעו"ה
השכחה גברה ובעצמי איני זוכר כל מה שחדשתי
מעולם, ואם אני זוכרו אי אפשר לי
למצוא מקומו בחיבורי כי רבים המה, יהיו
נא לרצון לפני אדון כל", עד כאן לשון
קודשו זיע"א. וראה עוד בדבריו של
מהרש"ק ז"ל בשו"ת ובחרת בחיים (סימן כט) שכתב
"תהלות לה' יש לי ערך מאה וחמש עשרה
חיבורים גדולים על תנ"ך ועל כל הש"ס ופוסקים
ראשונים ואחרונים, ושאלות ותשובות אין
מספר וכו'", וזה כתב מהרש"ק ז"ל בשנת
תר"ד, עשרים וחמש שנה קודם פטירתו
(בא' תמוז תרכ"ט), ואין ספק שתלמידי חכמים כל
זמן שמזקינים דעתן מתיישבת עליהם ומוסיפים
חכמה, ותרב חכמת שלמה זיע"א. עכ"ל.
ע"ש.
וכשראיתי דברים אלו נתתי שמחה בליבי ועלזתי
עליהם כמוצא שלל רב, חדא, כי הנה
מצינו שכבר עמדו בהערה זו על דברי הגר"ש
קולגר כי דבריו סותרים ממה שכתב בתשובתו
בשו"ת טוב טעם ודעת על מש"כ
בהגהותיו חכמת שלמה, (ואמנם לפי מה שהערנו הסתירה
בהרבה יותר גדולה כי בדבריו בחכמת שלמה
חזינן דמהרש"ק מקעקע את כל יסוד דבריו
שכתב בתשובתו בשו"ת טוטו"ד
לחלק בדעת הרשב"א. וק"ל). וגם עמדו ליישב מעט את
הדברים כי באמת מצינו כזאת למהר"ש
קולגר בכמה דוכתי, אשר לתוקף חכמתו העצומה
שהשיב תשובות לאלפים עולה ומתבאר שדבריו
הכא לא דמי להתם ות"ח דעתם מתווספת
עליהם.
וגם יש לציין דע"פ הדברים הנ"ל
שאמרנו, הנה מה שהביא מהר"י סופר את דברי הרשב"א
בשבת (כג ע"א) דמבואר מהתם דס"ל
דדמאי יש לו עיקר מן התורה, הנה לפי דברי
המהרש"ק שביאר בדברי הרשב"א
דיבמות (שם) דהא דס"ל דשרי למספי התם דמאי לקטן משום
דמיירי בדמאי שאין לו עיקר מן התורה דמיירי
בפירות שחיוב התרומה בהם מדרבנן, א"כ
לפי דבריו צריך לבאר דהרשב"א בשבת
מיירי דוקא בפירות שחיוב התרומה בהם מדאוריתא,
ולהכי חשיב דמאי דידהו כדבר שיש לו עיקר
מן התורה. וק"ל. ומ"מ דברי מהרש"ק באו
על מקומם בשלום.
[אבל לכאורה צ"ע עדין ממה שהעיר
הגר"ש קלוגר בחכמת שלמה (הנ"ל) דאין לחלק ולומר
דבדמאי דעיקרו מן התורה החמירו שהרי אדרבא
חזינן להיפך דמאכילים את העניים דמאי
ואת האכסניא דמאי, ושאר איסורי דרבנן
אסורים לעניים וש"מ דאיסור זה קל. ואע"פ
שלגבי הסתירה בדברי הגר"ש קלוגר
ישבנו את הדברים דהוא מחמת ריבוי ספריו הקדושים
וכו', אבל מה נאמר גבי עצם קושיא זו כלפי
החילוק בין דמאי שעיקרו מהתורה לאין
עיקרו מהתורה, ואשר הבאנו בדברינו (למעלה)
שעוד אחרונים עומדים לחלק כן. וקשה
לחלק ולומר דכל מה שהקלנו בדמאי לתת לעניים
מיירי בדמאי שאין עיקרו מן התורה,
דזה מנלן, שמסתימת דברי המשנה (דמאי פ"ג
מ"א) דתנן מאכילין את העניים דמאי ואת
האכסניא דמאי משמע דבכל גווני דדמאי מיירי.
אולם האמת היא דהנה בטעמא דמאכילין את
העניים דמאי פירש רש"י בברכות (מז ע"א ד"ה
מאכילים) משום דרוב עמי הארץ מעשרים הם
וחומרא דרבנן בעלמא הוא. ע"ש. ובאמת לפי
פרוש רש"י זה עולה דכיון דהוי רק
איסור דרבנן לחומרא הקילו בו, כלומר שאיסור זה
קל משאר איסורי דרבנן. [וראה גם בתיו"ט
ריש פ"ז דברכות (ד"ה דמאי) שנקט נמי
כביאור זה דרש"י. ע"ש. וראה
גם בתיו"ט (פ"ג דדמאי מ"א) ובפי' ראשון לציון (שם).
יעו"ש]. אולם הנה הרמב"ם בפירוש
המשניות דדמאי (שם) פירש דלהכי מאכילין דמאי
לעניים "כדי להקל עלינו הצדקה".
ע"ש. ולפי דברי הרמב"ם הללו יש לומר דאה"נ איסור
זה דדמאי הוי מדרבנן וכדקאי קאי ולא גרע
כלל משאר איסור דרבנן ורק גבי העניים
הקלו בו משום חשיבות מצות הצדקה, אכל
אה"נ גבי שאר מילי איסור דמאי הוי כשאר
איסורי דרבנן ממש. כלומר דהקולא כאן לא
מצד הדמאי אלא מצד חשיבות מצות הצדקה
לעניים. ובאמת "אכסנאים" דתנן
במתני' להרמב"ם היינו אורחים וכמבואר בדבריו
בהלכות (פ"י דמעשר ה"א), וראה
בתפארת ישראל במשנה דדמאי שם (ריש פ"ג אות ד) שנקט
נמי הכי דאכסנאים היינו אורחים, וביאר
בטעם דמאכילין את העניים והאכסנאים דמאי
וז"ל: וטעם דפטור כדי להקל מצות
צדקה והכנסת אורחים. ע"ש. ואף הכא י"ל הכי דאה"נ
איסור דמאי חמור הוא כשאר איסורי דרבנן
וכדקאי קאי, אלא מצד גודל מצות הכנסת
אורחים שיהיה לו לתת להם הקלו לתת פירות
אלו דדמאי שאיסורם רק מדרבנן. (וראה
בתוס' דברכות (מז ע"א ד"ה מאכילין)
דביארו שאכסנאין היינו חיילים של מלך ישראל
דהוו כעניים או חיילים של מלך נכרי. יעו"ש.
ואף לפירושם אפשר לבאר דהקילו הכא
משום נחיצות הענין במקרים אלו משום איבה
וכיו"ב ולא משום קולא דדמאי. וק"ל).
ומ"מ כאמור אין הקולא משום עצם איסור
זה דדמאי דאיסור זה הוי ממש ככל שאר איסורי
דרבנן, אלא מצד גודל ענינים אלו ולכן
אף בדמאי שעיקרו מן התורה התירו. (ולדוגמא