* * * *
* * * * * * *
* * * *
* * *שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך ב -
יו"ד, הערות סימן ב הערה ה
והנה הט"ז שם (סי' פד סקי"ב)
כתב בזה הלשון: כל מיני פירות שדרכם להתליע במחובר
לא יאכל עד שיבדוק וכו', משמע אבל באם
אין דרך להתליע אלא בתלוש א"צ בדיקה, וע"כ
אין חיוב בדיקה בקמח או בפירות יבשים
כגון רוזינ"י וכיוצא בהם אם יש שם מילבין
קטנים דאין שם איסור אלא אחר שפירשו ונמצא
דהוי ס"ס, ובס"ס מותר אפילו בשל תורה
כמ"ש ב"י בשם הרשב"א גבי
עבר ובישל תוך י"ב חודש. עכ"ל. ע"ש. והנה מדבריו אלו של
הט"ז עולה ומתבאר דכל שיש בו ס"ס
כה"ג דאין דרכו להתליע אלא בתלוש, וי"ל ספק
התליע ספק לא, ואת"ל התליע שמא לא
פירש, מכיון דאיכא ס"ס אפילו בלא בדיקה שרי.
ולכאורה יש להעיר ע"ז מדברי הרשב"א
בחידושיו לחולין (נג ע"ב) בד"ה אלא דקשיא לי,
שעמד להקשות שם וז"ל: אלא דקשיא
לי היכא דאיכא שוורים הרבה במקום אחד, ועאל
ויתיב ארי בינייהו ואיהו שתיק ואינהו
מקרקרן אמאי צריכין בדיקה, דהא ספק ספיקא
הוא דבכל חד וחד איכא למימר שמא לא נדרס
זה, ואפילו אם ת"ל שמא דרס זו, אימר שלא
דרס כנגד החלל שאין דריסה פוסלת בכה"ג.
ותירץ הרשב"א, ושמא יש לומר דלא שרי ספק
ספיקא אלא היכא דלא אפשר לעמוד על בוריו
של דבר אם הוא אסור אם לאו, אבל במקום
שאפשר לעמוד על בוריו של דבר בודקין וכן
הדין נותן. עכת"ד. ע"ש. חזינן מדברי
הרשב"א הללו דס"ל דאע"ג
דעבדינן ס"ס לקולא אף באיסור דאורייתא, מ"מ בדבר שאפשר
לברר ע"י בדיקה לא סמכינן על ס"ס,
אלא צריך לבדוק. וראה גם בחי' הרשב"א בחולין
(מו ע"ב) בד"ה ואומא לאומא
הסמוכה לה, שג"כ מבואר בדבריו כיו"ב, שכתב שם, ואפשר
שיש עוד להתיר [הריאה] בלא בדיקה מטעם
ספק ספיקא, ספק מחמת נקב ספק שלא מחמת
נקב, ואת"ל מחמת נקב שמא קרום העליון
בלבד הוא שניקב. ומיהו יש לומר בזו דכיון
שאפשר בבדיקה אין מתירין אותה מספק ספיקא.
ע"כ. וא"כ לכאורה דברי הרשב"א הללו
הוו נגד דברי הט"ז הנ"ל, דמבואר
בדבריו דבפירות שדרכן להתליע בתלוש מתירים אותם
מס"ס, אפילו בלי בדיקה.
הן אמת כי הנה בדברי הרשב"א בתורת
הבית (בית שני שער שלישי, דף לה ע"ד) מצינו
שכתב שם, ובמקומנו נהגו בה היתר ואפילו
שלא בבדיקה וכן נ"ל כמנהג מקומנו וכדעת
האומר שיש סירכא בלא נקב וכדעתינו שכתבנו
למעלה, וכיון שיש סירכא בלא נקב למה
אנו חוששין לה, ואינו דומה לישב לה קוץ
בושט ולא לספק דרוסה דהתם אתילדא ריעותא
בכהמה שהרי התחיל בה מעשה האוסר אלא שאנו
מסופקים אם נגמר המעשה וכיון שכן צריכה
בדיקה מספק, אבל בזו אין כאן שום הוכחת
איסור שהרי אפשר שבאה הסירכא זו מחמת
רירין הבאין שלא מחמת נקב וכו' ועוד דספק
ספיקא הוא ספק מחמת נקב ספק שלא מחמת
נקב, ואת"ל מחמת נקב שמא קרום העליון
בלבד הוא שניקב ומחמת סירכא זו נמשכת.
עכ"ל. ע"ש. והרי חזינן מדברי
הרשב"א הללו דס"ל דעבדינן ס"ס להתיר הריאה בלי
בדיקה, אע"ג שאפשר לברר, [ורק במקום
דאיכא ריעותא לא סמכינן על ס"ס במקום שאפשר
לברר]. וראה גם בתשובת הרשב"א (ח"א
סי' תא), שג"כ מבואר בדבריו שם כיו"ב דלעולם
עבדינן ס"ס לקולא אפילו במקום שאפשר
לברר. ע"ש. ודו"ק. וראה גם בדברי הרמ"א
בשו"ע יו"ד (סי' קי ס"ט)
שהביא שם להלכה את דברי מהרא"י בפסקיו (סס"י מז) שכתב
דעבדינן ס"ס לקולא אפילו במקום שאפשר
לברר, וכתב לפ"ז בעוף שנשבר או נשמט גפו
ספק מחיים או לאחר שחיטה, ואת"ל
מחיים שמא לא ניקבה הריאה, יש להתיר העוף אע"פ
שאפשר לברר ע"י בדיקת הריאה. ע"ש.
אולם הנה הש"ך (שם סקס"ו) הביא שם את דברי
הרשב"א הנ"ל בחידושיו לחולין
בדף נג שמבואר בדבריו דלעולם לא עבדינן ס"ס בדבר
שאפשר לברר ע"י בדיקה, והביא ראיה
לדברי הרשב"א ממאי דאמרינן בגמ' זבחים (עד
ע"ב). ע"ש. ומתורף דברי הש"ך
שם מתבאר דס"ל כדעת הרשב"א בחידושיו שלא סמכינן על
ס"ס לקולא במקום שאפשר לבדוק. ואמנם
עי' לגאון מליסא בחוות דעת שם (בבית הספק
אות לה) שכתב, אפילו במקום שאפשר לברר
האיסור אין צריך בדיקה בס"ס, ויש חולקין,
ויש להחמיר במקום שאין הפסד מרובה. ע"כ.
ומתורף הדברים נראה דמסכים בעיקר ענין
זה עם דברי הרמ"א דשפיר סמכינן על
ס"ס להקל אף במקום שאפשר לברר ודלא כהש"ך.
אולם הנה מאחר ועיננו הרואות דהרשב"א
בתורת הבית כתב להדיא דדעתו להקל בזה
ואפילו במקום שאפשר לברר א"צ בדיקה,
יש לנו להתיישב בדברי הרשב"א, ועי' בבית
מאיר ביו"ד שם (בהלכות יו"ד
סי' קי, בש"ך דין לה, דף לב ע"ד מדפי הספר) שכתב
לציין על דברי הש"ך הנ"ל ביו"ד
שנקט כדעת הרשב"א, וכתב הב"מ בזה"ל: נ"ב אמת שכ"כ
בחידושיו אבל בתוה"ב הארוך דף מה
מוכח דחזר בו מדדחק לשנויי שכולן בספק ע"ש
ודו"ק. עכ"ל. יעו"ש. וכפשטות
כוונת הבית מאיר היא על דברי הרשב"א בתורת הבית
הנ"ל שהבאנו בס"ד שהם נגד דברי
הרשב"א בחידושיו לחולין, והרי דהבית מאיר הרגיש
בכך שמדברי הרשב"א בתוה"ב מבואר
דהד"ר הוא לכל חסידיו ולעולם ס"ל גם לרשב"א
דעבדינן ס"ס לקולא אף במקום שאפשר
לברר.
[וכן נראה שכל מקום דאיכא סתירה בדברי
הרשב"א בין מש"כ בחידושיו למש"כ בתוה"ב,
דנקטינן עיקר כדבריו בתוה"ב, דהא
לא גרע ממאי דהביא מרן בב"י חו"מ (סי' קי ס"ק
יא) שהביא שם בשם הר"י בן הרא"ש,
שאם הרא"ש סותר עצמו מפסקיו לתשובותיו, הפסקים
עיקר. ועי' בדברי מו"ר שליט"א
בשו"ת יחו"ד (ח"א סי' מה), שדייק מדברי הגר"ח
פלאג'י בס' כל החיים (דף כא ע"ב
אות נז) שמכך שעמד לבאר את הדברים דהיינו טעמא
דהפסקים עיקר, משום דהתם נחית טפי לעיקר
דינא, מינה י"ל נמי לגבי הרמב"ם שאם
דבריו שכתב בחיבורו היד החזקה סותר למש"כ
בתשובותיו, העיקר הוא מש"כ ביד החזקה
משום דהוא פסקי דינא ונחית בהו טפי לעיקר
הדין. יעו"ש. וכבר הבאנו מענין זה בכ"ד
וא"צ לכפול הדברים. ועכ"פ מינה
ילפינן דכ"ש כה"ג שמוצאים אנו בדברי הרשב"א
שדבריו בחידושיו סותרים את דבריו שכתב
בתוה"ב, דבודאי שדבריו בתוה"ב הם עיקר
משום דהתם נחית בהו טפי לעיקר דינא, מאשר
בחידושיו. וכל כה"ג יש להוסיף ולומר
דהוי כי הא דחזינן דמרן בבית יוסף או"ח
(סי' י) כתב, שאין לפסוק כהרא"ש נגד
הרמב"ם אעפ"י שרש"י עומד
בשיטת הרא"ש, שהואיל ורש"י מפרש הוא ולא פוסק, הוה ליה
הרמב"ם כנגד הרא"ש אחד לגבי
אחד, והלכה כהרמב"ם שמסתבר טעמו. ע"כ. והנה מו"ר
בשו"ת יחוה דעת ח"ה (בכללי
השו"ע אות ג, עמוד שט) הביא את דברי הגאון מהר"י
חאגיז בשו"ת הלכות קטנות שכתב להעיר
על דברי מרן בב"י הנ"ל, דלכאורה הרי אם רש"י
סביר וקביל שפשט ההלכה כך למה יגרע כוחו
משאר פוסקים. ע"כ. וכתב ע"ז מו"ר
שליט"א, כי זה ברור שלא בא מרן למעט
ח"ו בערכו של רש"י שהוא רבן של ישראל, אלא
סמך על מה ששנינו (ב"ב קל ע"ב)
אין למדין הלכה מתוך תלמוד עד שיאמרו לו הלכה
למעשה וכו', ולכן רש"י שעיקר מטרתו
היא לפרש את הסוגיא כפשטה שכל מבין עם תלמיד
יוכלו להבין פשט התלמוד אמרינן דלא נחית
לפסוק למעשה, ואילו היה מתכוין לפסק
הלכה למעשה היה מדקדק יותר בפירושו לאסוקי
שמעתתא אליבא דהלכתא וכו'. יעו"ש
בדברי מו"ר. וראה גם בשו"ת
יבי"א ח"ג (חאבהע"ז סי' יב סוף אות ז). ע"ש. וממילא
כיו"ב י"ל גם לגבי נידון דידן,
דאמנם בודאי דבעלמא מתיחסים אנו לדברי הרשב"א
בחיבוריו לדרך פסק דהרשב"א פסקן
היה וגם סדר חידושיו ושיטתו על הש"ס מוסבים הם
על דרך הפסק כנודע, אולם כל כי הא כדהכא
שדבריו בחידושיו סותרים לדבריו בתוה"ב,
בודאי דנקטינן עיקר כדבריו בתוה"ב
דנחית בהו טפי לעיקר דינא מלגבי חידושיו על
הש"ס, דסו"ס הם חידושים וביאורים
להבין את פשט התלמוד שלגבי פסקיו בתוה"ב לא
אלים מילתא לומר שהעיקר כמבואר בחידושים
אלו. ובפרט שהרשב"א בנידון דידן חזר
וכתב כדבריו בתורת הבית גם בתשובותיו.
וק"ל. וכן ראיתי כיו"ב שכתב ביד מלאכי
(בכללי הר"ן אות י) דאין לתמוה אם
נמצא לפעמים שלא יסכים מה שכתב הר"ן בחידושי
הלכות עם מה שכתב הוא עצמו בחידושי התלמוד
כי אפשר שאחרי שכתב חידושי התלמוד
נתיישב טפי בדבר ונתחוורו הדברים בעיניו.
ע"ש].
והנה ראיתי למו"ר שליט"א בשו"ת
יביע אומר ח"ו (חיו"ד סי' כד) ד"ה ועדין אנו
צריכין וכו', שהביא שם את דברי הש"ך
הנ"ל דפסק כדברי הרשב"א בחידושיו דלעולם לא
עבדינן ס"ס לקולא במקום שאפשר לברר,
והביא ע"ז מו"ר את דברי שער המלך (בהל'
מקואות כלל ג) שהוכיח מדעת סמ"ג
וסה"ת והמרדכי דס"ל דשפיר סמכינן על ס"ס אפילו
במקום שאפשר לברר, ושכן הוא דעת הרשב"א
בתורת הבית ובתשובותיו, ודברי הרשב"א
בחידושיו לחולין הנ"ל (נג ע"ב)
שכתב שם דלא עבדינן ס"ס במקום שאפשר בבדיקה, משום
דהתם מיירי בספק דרוסה ואיכא בה חזקת
איסור דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, וכן
פסק הפר"ח להלכה. ע"כ. וכ"כ
גם הנודע ביהודה מהדו"ק (חיו"ד סי' נז) בדעת הרשב"א.
ע"ש. והמשיך שם מו"ר וכתב,
ומה שהקשה הפתחי תשובה בנחלת צבי (סוס"י קי) ממ"ש
הרשב"א ופסקו מרן בשו"ע (סי'
פד ס"ט) שאם עבר ובישל פירות שדרכן להתליע במחובר
בלא בדיקה אם יכול לבדוק בודק ואם לאו
מותר משום ס"ס שמא היה שם רחש או לא ואת"ל
היה שמא נימוח ונתבטל. הא קמן שאף שיש
ס"ס אם יכול לבדוק בודק. ע"כ. דיש ליישב
ע"פ מ"ש הצמח צדק בפסקים (סי'
פד סקכ"ז) דמיירי בדין זה גם בפולים ועדשים שמצוי
בהם הרחש ואסור לאוכלם בלי בדיקה, וכדמוכח
להדיא בתורת הבית (דף פ ע"ב), ודלא
כהפר"ח וכו"פ שכ' שבכל מין
שהרחש מצוי בו אינו נכנס בגדר ספק שמא לא היה בו רחש,
דליתא. ולפ"ז כיון דמיירי אף בפולין
ועדשים שמצוי בהם תולעים ואין הספק שקול שמא
היה בו רחש או לא, כיון שהוחזק שיש בו
רחש, לכן אף דחזי לאצטרופי לס"ס, מ"מ צריך
בדיקה. משא"כ בס"ס דפלוגתא
דרבוותא או בספיקות שקולים א"צ לברר. ושכן מצא שוב
בשו"ת כתב סופר (חיו"ד סס"י
כז) שכתב דמההיא דיו"ד (סי' פד ס"ט) מוכח שכל שספק
אחד אינו ספק שקול כי הרחש מצוי בהם והוחזקו
להתליע, אף שמצטרף לס"ס, מ"מ צריך
לברר ע"י בדיקה, אבל בספיקות שקולים
סמכינן על הס"ס להתיר בלי בדיקה. עכת"ד מו"ר
שם. יעו"ש. וכן מבואר כדברים אלו
בדברי מו"ר שליט"א בשו"ת יבי"א ח"ה (חיו"ד סי'
ג סוף אות ב) שהביא בזה את מחלוקת האחרונים
אם נקטינן כדברי הרשב"א בחי' לחולין
הנ"ל דמבואר מיניה דכל שאפשר לברר
הספק ע"י בדיקה ולא סמכינן לעשות ס"ס לקולא,
וכאשר פסק כן נמי הש"ך, וראה גם
בדבריו במילואים (שם) מה שהוסיף וכתב בזה. ע"ש.
מ"מ דברי מו"ר שליט"א
עולים בקנה אחד כי לעולם דברי הרשב"א שכתב בתורת הבית דכל
שיש ס"ס לקולא סמכינן עליה ואפילו
במקום שאפשר לברר א"צ בדיקה, ורק במקום דאיכא
רעותא באחד מן הספיקות שהוא אינו ספק
שקול, כגון התם בחי' הרשב"א דחולין דאיכא
חזקה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת,
שחזקה זו מחלישה את כח הספק, בכה"ג אע"ג
שסמכינן גם על ספק כזה לצרפו לס"ס
מ"מ כיון שאפשר לברר צריך לברר, וכמו שמבואר
מדברי הרב שער המלך דדעתו לחלק כיו"ב.
וע"ע בדברי הגר"א ביו"ד (סי' קי סקל"ח),
ובראש יוסף עמ"ס חולין שם (נג ע"א),
ובשו"ת עונג יו"ט (סי' עט), ובשיטה מקובצת
זבחים (עד ע"א אות ט), מש"כ
בענין זה עוד. יעו"ש. ויש עוד לפלפל ולהאריך בענין
זה טובא, ואין הפנאי והעת מסכים עתה,
ובעה"י עוד חזון למועד.