שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך ב - יו"ד, הערות סימן ב הערה ו

ואגב אורחיה אבוא העיר"ה מענין לענין באותו ענין, באשר נשאלתי לפני זמן אודות החומוס הקלוי, הנמכר בחנויות לממכר קליות ופירות יבשים, אשר הוא בא כך קלוי מערי טורקיה, ששם קולים אותו באופן מיוחד שיהיה גם קלוי ונם רך, ובחניות חוזרים ומחממים אותו בתוספת מלח וכדו'. האם אין בזה משום בישולי עכו"ם, כיון שעובר תהליך של בישול וקליה שם בחו"ל ע"י נכרים. והנה בעיקרא דמילתא, היות ולא ברור כ"כ כיצד הוא אופן הקליה הנעשה לאפונים אלו בחו"ל, משום שזה BUSINESS SECRET וסוד מסחרי], ודבר זה מגביל את בירור הענין לדינא, מיצוי הדין ועומק ההלכה. אולם אנו נדבר בעה"י על הצד החמור ביותר, שהבישול נעשה ע"י גוי באופן האסור ביותר ואפ"ה יש לומר כאן כמה צדדים וצידי צדדים להקל בזה.

הנה מרן בשו"ע יו"ד (סי' קיג ס"א) כתב, דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי, וגם עולה על שולחן מלכים ללפת בו את הפת, או לפרפרת, שבישלו נכרי אפילו בכלי ישראל ובבית ישראל, אסור משום בישולי נכרים. ע"כ. ובבית יוסף (שם) כתב מרן, שכן נראה ג"כ ממש"כ הרמב"ם (פי"ז מהמ"א הי"ט) שכתב שם, גוי שבישל ולא נתכוין לבישול הרי זה מותר, כיצד גוי שהצית אור באגם כדי להעביר החציר ונתבשלו בה חגבים, הרי אלו מותרים, ואפילו במקום שהם עולים על שולחן מלכים משום פרפרת. ע"כ. וביאר הפרי חדש (שם סק"ג) שכוונת מרן בזה לומר, דאע"פ שאין המלכים מלפתים בזה את הפת, כיון שעולה על שולחנם של המלכים לפרפרת דהיינו לקינוח סעודה, אסור משום בישולי גויים. ע"ש. וא"כ נמצא דלפי דעת מרן, כל דבר שנתבשל ע"י גויים, אם דבר זה מלפתים בו המלכים את פיתם, או שאוכלים ממנו לפרפת בקינוח סעודתם, אית ביה משום בישולי גויים. ועי' בברכ"י (שם סק"ב) שכתב משמיה דרבינו האר"י ז"ל בס' טעמי המצוות (פר' עקב) ובשער המצוות (פר' וילך), דהא דקאמרינן שולחן מלכים, לאו דוקא מלכים ממש, אלא אפילו עולה על שולחן השרים והנכבדים שבארץ ההיא, דהיינו שראוי ונחשב מאכל זה לתת לפניהם. ע"ש. וכ"כ ג"כ בס' מעשה רוקח על הרמב"ם (פי"ז מהמ"א הי"ח) דהא דאמרינן שולחן מלכים לאו דוקא, דה"ה שרים. ע"ש. אולם החומוס הקלוי הזה, לכאורה הוי כעין אשר כתב הרמב"ם (בפי"ז מהמ"א הי"ז) וז"ל: וכן קליות של עכו"ם מותרין ולא גזרו עליהם שאין אדם מזמן חבירו על הקליות. וכתב הכסף משנה (שם), שע"פ דברים אלו פשט המנהג להתיר אפונים קלויים, שקולים העכו"ם, ולא פקפק ע"ז אדם מעולם. ע"ש. וכיו"ב כתב ג"כ הרמ"א (בסי' קיג ס"ב) שכתב שם, ומותר לאכול אפונים קלוים של נכרים, וכן הקטניות שקורין ערבשי"ן [נראה כוונתו לחומוס הנקרא בלע"ז ערב"ס] קלוים, דאינן עולים על שולחן של מלכים, וכן נהגו בהם היתר. ע"כ. וראה גם בשולחן גבוה (שם סק"ה) שכתב, דבעיר גדולה של חכמים ושל סופרים שאלוניקי, פשט המנהג להתיר קליות של גויים ע"פ דברי הרמב"ם הנ"ל. ע"ש. וכיו"ב כתב ג"כ המעשה רוקח על הרמב"ם (בפי"ז מהמ"א הי"ז), דמש"כ הרמב"ם דקליות מותרים, הוא כל מיני הקליות. ולכן אותם הזרעונים הקטנים הבאים מערי טורקיא"ה שקולים אותם הגויים, וקורין אותן בילב"י הם מותרים להדיא. ע"ש. וכן הסכימו לדינא גם רבותינו האחרונים דבקליות של גויים ליכא משום בישולי גויים, עי' בכף החיים סופר (שם סקכ"ד), ובדברי מו"ר שליט"א בשו"ת יחו"ד ח"ד (סי' מב, דף רכד). יעו"ש. וא"כ לפ"ז יש לומר נמי בנידון דידן, דהרי החומוס הקלוי הזה הוי בכלל קליות של גויים, שכתב הרמב"ם דשרי משום דאינו עולה על שולחן מלכים, וכמו שכתב נמי הרמ"א הנ"ל להדיא על החומוס הזה הנקרא ערבשי"ן, וממילא שרי.

אולם הנה שמועה שמענו, ומטו בה משמיה דהגאון מוהר"ר ב"צ אבא שאול שליט"א, כי עתה לא כן הוא ונשתנו פני הדברים, אשר קליות אלו כן עולים על שולחנם של מלכים. ואיברא, כי לא נפלאת היא ולא רחוקה, כי כיו"ב מצינו לרבינו האר"י ז"ל, שכתב מהרח"ו בשמו בשער המצוות (פר' וילך) שאסור מן הדין לאכול אפונים קלויים (שקורין בערבי חומ"ץ =חומוס) שקלו אותם הגויים, מפני שהקליות שלהם עולים על שולחן מלכים ושרים, באותם המקומות שעושים שם את קליות אלו. ע"ש. ועי' לרבינו החיד"א בשו"ת חיים שאל (ח"א סי' עד אות ו) שנסתפק שם, מאי הוי דינא אם במקום שקולים אותם הם עולים על שולחן מלכים, ושולחים אותם למקום אחר שאינם עולים שם על שולחן של מלכים, האם יש לאוסרם גם שם. וכתב כסוף דבריו, דדעתו לאסור. ע"ש. וכן הביא הרב בן איש חי (ש"ב פר' חקת סעיף יב) לדינא את דברי רבינו החיד"א במה שפירש בדברי מהרח"ו שכל שאפוני החומוס הללו עולין על שולחן מלכים במקום שעושים אותם אע"ג שבמקום שמביאים אותם אינם עולין נמי אסור. ע"ש. וא"כ אולי באמת בערי טורקיה ויוון אשר שם מקום קליתם של אפוני החומוס הללו, שם הם חשובים להם ועולים על שולחנם של השרים והרוזנים, וממילא יוצא שיש לאוסרם הכא גם לדעתיה דרבינו החיד"א. וראה עוד בכף החיים להגרי"ח סופר חיו"ד (סי' קיג סק"כ) שעמד לבאר שם, מאי הוי דינא להיפך אם במקום שקולין אותם אין עולין, ובמקום ששולחין אותם לשם עולים, והעלה דיש להחמיר בזה, משום דסו"ס באותו מקום שנאכל שם הוא עולה על שולחן מלכים. ע"ש. וע"ע היטב בדברי הפר"ח (סי' קיב סק"ה), ובשו"ת בית יהודה (סי' כא), ובשד"ח באסיפת דינים (מער' בישולי א"י ופיתן אות יא). ע"ש.

אולם עדין יש לומר דאיכא הכא ס"ס לקולא, דהנה הפרי חדש שם (בסי' קיג סק"ג) עמד לחלוק על מרן, במאי דס"ל שאף דבר שהוא עולה על שולחן מלכים לקינוח סעודה בלבד, דאית ביה משום בישולי עכו"ם. דהרי בגמ' דעבודה זרה (לח ע"א) אמרו סתם, כל שאינו עולה על שולחן מלכים ללפת בו את הפת, אין בו משום בישולי גויים, ומזה מוכח שאפילו אם עולה לקינוח סעודה בלבד אינו אסור. וכוונת הרמב"ם הנ"ל במה שכתב בדין חגבים (בפי"ז מהמ"א הי"ז) "או לפרפרת", היינו לפתן ללפת בו את הפת, וכמו שכתב הרמב"ם גופיה בפירוש המשניות (בברכות פ"ו) דפרפרת הוא לפתן שמלפתים בו את הפת. ע"ש. וגם הגאון ר"ד פארדו בס' מזמור לדוד (דף קו ע"ב) הסכים עם דברי הפר"ח הללו. ע"ש. וע"ע היטב בשו"ת הרדב"ז ח"ג (סי' תרלז), שג"כ מתבאר מדבריו דקאי בשיטה זו, דרק דבר שעולה על שולחן מלכים ללפת בו את הפת, אית ביה משום בישולי גויים. שכתב שם בענין שתיית הקפה של גויים אם אית ביה משום בשו"ג, והעלה, מכיון שאינו עולה על שולחן מלכים ללפת בו את הפת, לפיכך אין בו משום בשו"ג. ע"ש. הרי דאף איהו ס"ל כדעת הפר"ח. ולכאורה יש לדייק כן גם ממה שהביא רבינו החיד"א בברכי יוסף (בשיורי ברכה סי' קיב סקי"א) משמיה דמהר"י זיין בשו"ת שערי ישועה כ"י, שנהגו במצרים ליקח סופגנים הנעשים ע"י עכו"ם מעיסה רכה ומטגנים אותה בשמן, ואוכלים אותה בדבש, כשישראל יושב שם ומחתה באור. והטעם לכך לפי שאין הסופגנים נאכלים עם פת כלל, וכל שאין מלפתים בו את הפת אין בו משום בישולי גויים. ומתבאר לפ"ז דמהר"י זיין קאי בשיטת הפר"ח, דדוקא רק אם מלפתים בו את הפת אית ביה משום בישולי גויים. אולם רבינו החיד"א שם המשיך והביא, דכבר הגאון מהר"א הלוי בעל שו"ת גינת ורדים בתשובה כ"י, השיב על דבריו אלו של מהר"י זיין ושדי נרגא בטעמו, דאע"ג דאין דרך ללפת בו את הפת יש בו משום בשו"ג, והביא ראיות לזה. אלא שטעם ההיתר בסופגנים הללו, הוא משום שישראל עומד ומחתה בהם מתחילת הטיגון ועד סופו. וגם הגאון מהר"י זיין חזר להעמיד דבריו. ע"ש. א"כ מתבאר לפ"ז דסוף דבר דמהר" זיין אודויי אודיי, דלעיקר דינא אף דבר שעולה על שולחן מלכים לפרפרת של קינוח סעודה בלבד, נמי אית ביה משום בשו"ג. וראה עוד בספר ערוך השולחן להגרי"מ עפשטיין בחיו"ד (סי' קיג ס"ז) שכתב שם, דדעת הטור והשו"ע, שמה שאמרו חז"ל שצריך שיהיה עולה על שולחן מלכים ללפת בו את הפת, לאו דוקא הוא. אלא העיקר שיהיה דבר של חשיבות שיהיה עולה על שולחן מלכים, אע"פ שנאכל בפני עצמו ולא עם הפת. וסיים שם, שלענין דינא כיון שהטור והשו"ע פסקו לאיסור הכי נקטינן, ודלא כהפרי חדש. ע"כ. וראה גם בחכמת אדם (כלל סו ס"א), שג"כ כתב הכי בפשיטות שדבר הבא לקינוח סעודה יש בו משום בשו"ג. ע"ש. וכן העלו טובא מהאחרונים, ועי' בפרי תואר (סי' קיג סק"ג), ובשו"ת פנים מאירות (ח"ב סי' סב), ובשו"ת תבואות שמש (חיו"ד סי' ע). יעו"ש. וכן העלה ג"כ מו"ר בשו"ת יחו"ד (ח"ד סי' מב), דלדעת מרן אף דבר שעולה על שולחן מלכים משום פרפרת של קינוח סעודה בלבד, נמי אית ביה משום בשולי עכו"ם, והניף ידו בשנית לבאר כיו"ב שם (בחלק ה סי' נג), ע"ש.

והנה רבינו החיד"א בברכי יוסף (סי' קיב סק"ט), הביא את דברי מהרי"ט צהלון בתשובותיו (סי' קסא), שעמד לדון שם בענין כעכין של גויים אם מותר לקנות מהם. וכתב שם בין בתרי אמרותיו, יש להקשות מה טעם מתירין פת של פלטר תיפוק ליה לאסור משום בישולי עכו"ם. ותירץ, דלאו קושיה היא, דשלקות גופייהו אסירי משום חתנות, ובפלטר ליכא חתנות דבאומנותו עוסק. ובזה נמצא סמך למה שאנו אוכלים אפונים של גויים הנקראים בערבי קודאמ"י, והרי הם עולין על שולחן מלכים. אלא דמה שנהגו היתר בקודאמ"י משום דהן מן הפלטר, אע"פ שבפת יש חולקים דאף מפלטר אסור, דוקא פת דחשיב. אבל קליות העושה אותם למכור בשוק, כו"ע מודו דליכא איסור, משום דליכא ביה טעם דחתנות. עכת"ד. ע"ש. א"כ מתבאר מדבריו אלו של המהריט"ץ, חידוש דינא, דעד כאן אין לאסור משום בשו"ג, אלא דוקא דבר שנתבשל אצל גוי בעל הבית, דשייך לאוסרו משום חתנות, שזהו עיקר טעמא דאיסור בישולי גויים (עי' עבודה זרה לא:). אבל כל שבשלו גוי שהוא פלטר לצורך מכירתו לאחרים, ליכא ביה משום בשו"ג, דבאומנותו עוסק וליכא ביה האי חששא דחתנות. ולפ"ז יוצא דכל אשר בישלוהו גויים בבתי החרושת לתעשיית מזון, אף דנעשה בו בישול גמור ע"י גוי ליכא ביה משום בשו"ג. [וכן ראיתי כיו"ב בשו"ת התעוררות תשובה (חיו"ד סימן ס) שעמד לדון שם בענין תפוחי אדמה צלויים שמוכרים הגויים בשוק לעוברים ושבים אם יש בזה משום בשו"ג, והעלה שם מדנפשיה דיש להקל בזה, דכיון דחזינן דהתוס' בע"ז (לח ע"א ד"ה אלא) הביאו את שיטת הר"ר אברהם שאין איסור בשו"ג אלא רק מה שנתבשל בבית הנכרי אבל אם מבשל בבית ישראל שרי, א"כ ה"נ י"ל כיון שהמוכרים צולין אותם בפרהסיא בשוק ולא בביתם ליכא ביה משום בשו"ג, ועוד כיון שהמוכרים עושים זאת לרבים ולצורך פרנסתן לא שייך בענין זה קירוב הדעת וחשש חיתון וכו' ולהכי שרי. ע"ש. ולא זכר שר לפי שעה שכיו"ב כתב כבר מהריט"ץ הנ"ל שהביאו הברכ"י דבפלטר שעושה לרבים דליכא חשש דחיתון וכו' ליכא ביה משום בישולי עכו"ם]. והן אמת דרבינו החיד"א בברכ"י (שם), עמד לדחות דבריו אלו של מהרי"ט צהלון בשתי ידים ובכל תוקף, דהרי עד כאן לא התירו בפלטר, אלא דוקא לגבי פת משום שהוא חיי נפש, והוא גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה, [כמבואר בתוס' ע"ז (לה:) ד"ה מכלל. ע"ש], ושכן מבואר ג"כ מדברי הרשב"ץ בתשובה (ח"א סי פט) שכתב, ודוקא פת של פלטר התירו משום חיי נפש, אבל בלא פת אסור. ע"כ. והרי מתבאר מזה דדוקא בפת פלטר הקילו משום דהוי גזירה שאין רוב הציבור יכול לעמוד בו, כיון שהוא חיי נפש, אבל לא בשאר דברים. ע"ש. וראה גם בדברי מו"ר שליט"א בשו"ת יביע אומר ח"ה (חיו"ד סי' ט סק"ה) שהביא שם דגם מתשובת הריב"ש (סי' תקיד) שכתב שם בדין פאנדיש של בשר שנאפים ע"י גוי, שאין להתיר מטעם שהפורני אופין בו בשכר לכל דורש, ואין בזה משום חתנות. שלא אמרו טעם זה לגבי פלטר אלא בפת משום חיי נפש, אבל בשאר בישולים אין טעם זה כלום. ע"כ. הרי שגם מדברי הריב"ש משמע דלא כמהריט"ץ, דאין לסמוך על קולא דפלטר אלא גבי פת בלבד. יעו"ש. וגם הלום ראיתי בשדי חמד (באסיפת דינים מער' בשולי א"י ופיתן אות ד), שהביא שם את דברי הרב ישרי לב (דף יד אות יד), שסמך בסתמא על חידושו זה של המהריט"ץ דבבישולי פלטר עכו"ם ליכא משום בישולי נכרים. והעיר עליו השד"ח, דכיצד זה שסתם משנתו כדבריו, דהרי רבינו החיד"א עמד להשיב על דבריו אלו של המהריט"ץ ולדחותם. ובפרט שיש לחזק את דברי רבינו החיד"א מתשובת הריב"ש (סי' כח) שנשאל שם על סופגנין של נכרים אם יש בהם משום בשו"ג, או נדון אותם כפת פלטר שמותר. ובתשובתו האריך להוכיח, דאין לדון אותם כפת, ולהתירם כשהם של פלטר. ש"מ דפשיטא ליה דהיתר זה של פלטר לא מהני אלא דוקא בפת ולא לבשו"ג. וסיים שם השד"ח, דאע"ג שגם הרב פחד יצחק במערכת פת גויים הביא את דברי המהריט"ץ ולא פקפק על דבריו, מ"מ נראה דיש לנו יותר לתפוס כדברי רבינו החיד"א. עכת"ד. ע"ש. וראה גם בשו"ת מנחת יצחק (ח"ג סי' כו אות ו), דנקט שם בפשיטות דאין לתפוס אליבא דהלכתא כדברי המהריט"ץ, שהרי רבינו חיד"א שם דחה את דבריו. ע"ש. וראה עוד בדבריו (שם סי' עב אות ב). ע"ש. ועי' גם בשו"ת שבט הלוי להגר"ש ווזנאר (ח"ב סס"י מה) שכתב שם, דבסברת הסוברים דבנעשה בביח"ר דליכא משום חתנות, ולהכי לית ביה משום בשו"ג, החמירו גדולי עולם. ובתוכם גאון ישראל החזו"א זצ"ל. ע"ש.

איברא דהלום ראיתי בבדק הבית להרא"ה (בית ג שער ז), ונתתי שמחה בליבי ותעלוזנה כליותי כי מצאתי שם בס"ד סמך וראיה לדבריו של המהריט"ץ. שכתב שם הרא"ה וז"ל: ועוד שהאופה אופה בבית המיוחד לכך, ואינו מתכוין לבשל לעצמו, ולא לשום אדם מיוחד אלא למלאכתו, לפי שהוא שכיר לאפות ולבשל לכל הבא בבית מיוחד, שאין בני אדם אוכלין בו ולא שותין בו, והוא רשות הרבים לכל העולם, בזה אפשר לדון לזכות דכי הא לא חשיב בשולי נכרים, דלא שייך בהא איקרובי דעתא. וכל שכן לענין פת שהקלו בו. עכ"ל. הרי מבואר ומפורש מדברי הרא"ה להדיא כעין דבריו של המהריט"ץ, דכל שהגוי מבשל בבית מיוחד שהוא רה"ר לכל העולם שלא אוכלים ושותים בו, והגוי אינו מתכוין לבשל לעצמו או לאדם מיוחד, אלא לכל אשר ירצה לקנות ממנו, [והוא ממש כענין של בית חרושת], דלית ביה משום בשולי עכו"ם ואפילו בשאר מילי דלא הוי פת. וגברא רבה אמר מילתא, (עי' לרבינו החיד"א בשם הגדולים (ח"א מער' י' אות צד) "דאביר בתורה" קרי ליה למהריט"ץ. ע"ש. ובמחזיק ברכה (חאו"ח סי' לח) כתב עליו, והיה עמוד הימני פשיט החזק כנראה מתשובותיו. ע"ש), ובס"ד מצאנו לדבריו סיעתא, מדברי רבותינו הראשונים ז"ל. הן אמת דמתורף דבריו של הרא"ה משמע, שבעיקר דבריו שאמר דין זה, הביאו ללמד זכות, כמש"כ "אפשר לדון לזכות". ואפשר דהיינו משום ההערה שהעיר רבינו החיד"א, דרק בפת משום דהוי חיי נפש סמכו על סברא זו דפלטר. וק"ל.

ויש לציין כי הנה חידושו זה של המהריט"ץ, דבבישול של פלטר ליכא למיחש משום בשו"ג, היות ובכה"נ ליכא חשש חתנות. הא תינח לשיטתיה דהרמב"ם (פי"ז מהמ"א ה"ט), שכתב לבאר שם את טעם איסור בישולי גויים, משום חשש חתנות שלא יבואו לאכול ולשתות עמהם, ולקחת מבנותיהם. וכ"כ ג"כ הרמב"ן בחי' לע"ז (לה ע"ב ד"ה מה), והרשב"א בתשובה (ח"א סי' רמח), והרא"ה בבדק הבית (בית ג שער ז, דף צ ע"א), וכ"כ הראב"ד בחי' לעבודה זרה (לז ע"ב), והמאירי והר"ן (שם), שכל הטעם שאסרו חכמים בישולי גויים, הוא משום חשש זה דחתנות. ע"ש. וראה גם בתוס' דע"ז (לח ע"א), ובתוס' רי"ד (שם), שג"כ מבואר מדבריהם שזהו עיקר טעם איסור בשו"ג. ע"ש. וכן נראה ג"כ שזהו דעת הריב"ש בתשובותיו (סי' תקיד). ע"ש היטב. ולפ"ז שפיר קאמר מר, דבפלטר דלא שייך חשש זה, דבעבידתיה טריד, שעיקר מטרתו היא למכור ולהשתכר, ואינו נותן לב לדבר אחר, דאה"נ דלא אסרו חכמים, ושרי. אולם הנה מצינו באור זרוע בע"ז (סי' קצא) שכתב בשם הרשב"ם, טעם אחר לאיסור בשו"ג, והוא, דכדי שלא יהיה הישראל רגיל ומצוי אצל הגוי במאכל ובמשתה, ויאכילנו דבר טמא. ע"ש. וכן פירש ג"כ רש"י כיו"ב בעבודה זרה (לח ע"א) ד"ה מדרבנן, שזהו עיקר טעם האיסור בבשו"ג, שלא יהיה הישראל רגיל אצלו, ויאכילהו הגוי דבר טמא. ע"ש. [ואמנם עי' ברש"י ע"ז (לה ע"ב) דה והשלקות, ובביצה (טז ע"א) ד"ה אין בהם, שהביא שם כטעם הנ"ל דבשו"ג אסור משום חתנות. יעו"ש. ועי' במקור מים חיים יו"ד (סי' קיג) שביאר דרש"י ס"ל דלא אסרו אלא כשישנם שני הטעמים יחד, חתנות וחשש דבר טמא. ע"ש]. וראה גם בהגהות אשרי (ע"ז שם סי' כח), ובפרוש המשניות להרמב"ם בע"ז (פ"ב מ"ו ד"ה אלו דברים של עכו"ם וכו'), מש"כ בזה. ע"ש היטב. וא"כ לפי טעם זה דהחשש הוא שמא יאכילנו דבר האסור, מה יעלה מזור ענין זה שהתבשיל נתבשל ע"י פלטר, סו"ס טעם חשש זה לכאורה במקומו עומד. וק"ל.

אולם האמת היא שנראה דהמהריט"ץ נקט את דבריו לענין דינא כדעת רוב הראשונים, שביארו את טעם איסור דבשו"ג משום חתנות. וממילא נפק ליה האי דינא דבפלטר דלא שייך ביה האי חששא, משרא שרי. ובאמת נראה, דלענין דינא נקטינן כהאי טעמא באיסור בשולי עכו"ם, דאיסורא הוי משום חתנות, כי כאמור כן הוא דעת רוב הראשונים והפוסקים. וכן ראיתי למו"ר שליט"א בשו"ת יבי"א ח"ה (חיו"ד רס"י י) שכתב שם נמי, דהעיקר הוא כדעתם של רוב הראשונים, דאיסור בשו"ג הוא משום חתנות. ע"ש. וראה גם בשו"ת דברי יוסף על יו"ד (סי' תשצ אות ד) שכתב שם, דטעמא דשמא יאכילנו דבר טמא לאו הלכתא היא. ע"ש. ומזה יש להעיר על הרב זבחי צדק (סי' קיג סקי"ב), דמתורף דבריו שם עולה ומתבאר דנקט לדינא כטעמא דשמא יאכילנו דבר טמא. ע"ש היטב בדב"ק. אולם כאמור לאו הכי נקטינן, אלא כדעת רוב הראשונים קיי"ל, דעיקר האיסור הוא משום חשש חתנות. ובאמת איכא כמה נפקותות בין הנך טעמים אם בשו"ג אסור משום חשש חתנות או משום שמא יאכילנו דבר טמא, עי' בפתחי תשובה (סי' קיג סק"א). ע"ש. ולכן מסתדרים הדברים גם אליבא דהלכתא, דאנן קיי"ל כטעם דחתנות, ומהריט"ץ דהקל בפלטר לפי האי טעמא מיירי, ואיתי שפיר. וק"ל.

ואמנם עוד יש לומר, דאף אם נבוא לחוש לטעם זה שיאכילנו דבר טמא, בנידון דידן יש להקל, משום שיש משגיח כשרות העומד על גביהם של העכו"ם, שהכל יעשה בתכלית הכשרות, וממילא דבר זה שפיר מהני גם להאי חששא וטעמא. ואיכא לסיועי להכי מדבריו של הריב"ש בתשובה (סי' תקיד) שכתב להשיב על דברי הרב השואל שם, שרצה לומר דיועיל עמידת והשגחת היהודית ע"ג המבשלת הגויה, כדי להסיר האי איסורא דבשו"ג, וכתב ע"ז הריב"ש, דאין עמידת היהודית על גביה מעלה ומורידה כלום לבטל טעם חתנות. ע"כ. הרי במשמע מדבריו של הריב"ש דעמידת הישראל ע"ג העכו"ם לא מהני אלא לטעמא דחתנות, אבל לטעמא שלא יאכילנו דבר טמא אה"נ י"ל דמהני, וזה פשוט. ושו"ר כיו"ב בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ט רס"י מא) שעמד ליישב את מנהג העולם שקונים מוצרי שימורים המיוצרים ע"י פועלים מחללי שבת בפרהסיא, והרי הפתחי תשובה ביו"ד (סי' קיג סק"א) הביא משם ספר תפארת למשה, שכתב לבאר בענין בישולי מומר דתלוי בב' הטעמים הנ"ל, דלפי הטעם דאיסור בשו"ג הוא משום חתנות יש להתיר תבשיל זה, דליכא ביה האי טעמא שהרי הוא ישראל. אולם לטעם דשמא יאכילנו דבר טמא, אה"נ דיש לאסור בשולי מומר, דהרי שייך בו נמי האי חששא. וא"כ הכ"נ איך קונים מוצרים אלו, הרי סוף סוף איכא חששא לפי האי טעמא דשמא יאכילנו דבר טמא. וכתב ליישב שם, שבהיות ואיכא משגיח כשרות העומד ע"ג. ממילא סליק ליה נמי האי טעמא דשמא יאכילנו דבר טמא, וממילא שרי לפי ב' הטעמים. ע"ש.

וא"כ הכי נמי יש לומר בנידון דידן, בענין בית חרושת של עכו"ם דליכא למיחש ביה למידי, דטעמא דחתנות ליכא שהרי זהו פלטר וכדביאר המהריט"ץ, וטעמא דשמא יאכילנו דבר טמא נמי ליכא, שהרי יש משגיח כשרות העומד על גביהם.

ובפרט יש ליישב, לפי מאי דחזינן בדעת רש"י שתפס בדברות קודשו, כב' הטעמים הנ"ל בתוקף האיסור דבשו"ג, שבמשנה דעבודה זרה (לה ע"ב) פירש רש"י דהוא משום חשש דחתנות. ובגמרא שם (בדף לח ע"א) ד"ה מדרבנן, נקט רש"י דטעם האיסור דבשו"ג, הוא משום שלא יאכילנו דבר טמא. ולכאורה דבריו סתראי נינהו, דפעם נקיט כהאי טעמא ופעם כהאי טעמא, עי' בתוס' ע"ז שם (לח ע"א), ובב"ח (רס"י קיב) מש"כ בזה. יעו"ש. אולם כאמור מהר"ם פדאוה בס' מקור מים חיים יו"ד (סי' קיג) כתב ליישב ולפרש את דבריו אלו של רש"י, דס"ל דרק מחמת תרוויהו דהני טעמי גזרו, ומשום חד טעמא לא גזרו. כלומר שרק במקום דאיכא לחוש לב' חששות אלו כאחד, של חתנות ושמא יאכילנו דבר טמא, אז איכא האי גזירה דבשו"ג. אבל במקום שיש רק חשש אחד מהם לא. ועפ"ז ביאר, דמשום הכי דבר שאינו עולה על שולחן מלכים לא גזרו בו, משום דאע"ג שיש כאן את החשש דשמא יאכילנו דבר טמא, אבל טעמא דחתנות ליכא, שהרי אין דרך להזמין עליו וליכא קירוב הדעת. וכן לגבי דבר שנאכל כמות שהוא חי, אף דעולה על שולחן של מלכים ויש בו חשש דחתנות, מ"מ לא שייך ביה האי חששא דשמא יאכילנו, דזהו רק בדבר שחייב בישול. ע"ש. וראה גם בהגהות החת"ס לשו"ע יו"ד (סי' קיג סקי"ג) שג"כ מבואר בדבריו כיו"ב, שכתב שם, דלדעת רש"י הרי"ף והר"ן צריך לב' הטעמים יחד, ובמקום דליכא למיחש לתרוויהו לא גזרו. ע"ש. וראה גם בערך שי (סי' קיג) שג"כ כתב לבאר כיו"ב דב' הטעמים בעינן. ע"ש. וראה גם מש"כ בזה באנצ"ת כרך ד (עמוד תרנז הערה 4) לדייק כדברי הרמב"ם בפירוש המשניות. ע"ש. וממילא לפ"ז אייתי שפיר גם הכא, דבפלטר דמיירי ביה המהריט"ץ, היות וליכא ביה משום טעמא דחתנות, ממילא גם להאי חששא דשמא יאכילנו דבר טמא לא חיישינן, כי כאמור לדעת רש"י ז"ל ודעימיה לפי ביאורם של המפרשים הנ"ל, לא נאסר התבשיל משום בשו"ג אלא דוקא היכא דאיכא לתרוויהו. וק"ל.

אולם כאמור דאין אנו צריכים להזהר בכל זה, דהרי לעיקר דינא נקטינן כטעמא דחתנות, ולא חיישינן כלל להאי טעמא דשמא יאכילנו דבר טמא. וממילא הכא בפלטר דליכא להאי חששא דחתנות, וכדביאר המהריט"ץ, ליכא למיחש תו למידי לפי דבריו.

איך שיהיה, נמצא אחר כל הדברי האלה דאיכא לפנינו ספק ספיקא לקולא, ספק הלכה כהפר"ח וסיעתו, דרק מאכל שעולה על שולחן מלכים ללפת כו את הפת אית ביה משום בישולי גויים, אבל כל שנאכל לקינוח סעודה ולפרפרת בעלמא ליכא ביה האי איסורא דבשו"ג. והכא הרי החומוס הזה נאכל רק לקינוח בעלמא. וספק הלכה כדעת המהריט"ץ דכל אשר נעשה ע"י פלטר [בית חרושת] לית ביה משום בשולי עכו"ם, וכאשר התיר המהריט"ץ עפ"ז את אכילת האפונים הקלויים הנקראים קודאמ"י, משום דנעשים ע"י פלטר. והכי נמי הרי קליתם של גרגרי החומום הללו נעשית בחו"ל בבתי חרושת מיוחדים של תעשית מזון ליצור מוצר זה, והוי כבישול של פלטר. וממילא בכוח ס"ס זה יש להתירו, ספק הלכה כהפר"ח דבפרפרת ליכא משום בשו"ג, ואת"ל דלית הלכתא כוותיה ואף בפרפרת איכא משום בשו"ג, שמא הלכה כמהריט"ץ דכל שנעשה ע"י פלטר לית ביה משום בשו"ג.

ואתה אל תתמהה, דכיצד זה שנצרף לס"ס את דעת הפר"ח דס"ל שכל שנאכל רק לקינוח, לית ביה משום בשו"ג. אשר דעה זו דחויה לפי דעתו דעת עליון של מרן ז"ל, כמבואר לעיל בדברינו. דהרי אנן בדידן נקטינן, דעבדינן ספק ספיקא אפילו כשב' הספיקות הם נגד מרן ז"ל, וכדעת רבינו החיד"א במחזיק ברכה חאו"ח (סי' נב סק"ה) דס"ל הכי. וכאשר האריך בזה מו"ר שליט"א למעניתו בכמה דוכתי, הלא המה כתובים. עי' בשו"ת יחוה דעת ח"ה (סי' נג הערה א) ושם (בסס"י נד) ועוד. עכ"פ הכא דאיכא רק חד ספיקא נגד מרן ז"ל, בהא דאתינן למיסמך על דעתיה דהפר"ח, קיל טפי. דבכה"ג מודו טפי רבנן. דאף הגרי"ח בשו"ת רב פעלים ח"ג (חיו"ד סי' ט) דס"ל דלא עבדינן ס"ס כשב' הספיקות הם נגד מרן, בכה"ג דהוי רק ספק אחד נגד מרן אודויי אודיי דמצרפינן ליה לס"ס. ע"ש. ובשגם דכל האי איסורא דבישולי עכו"ם הווי רק מדרבנן (וכמפורש בע"ז (לח ע"א), ורמב"ם (פי"ז מהמ"א ה"ט), וברא"ש ע"ז (פ"ב סי' לב) ועוד, וראה גם בשד"ח בכללים (מער' ב אות סט) שכתב שם, דדבר פשוט הוא כביעתא בכותחא דבישולי גויים אין איסורו אלא מדרבנן, ולרוב פשיטותו משנה שאינה צריכה היא להביא את דברי הפוסקים דמוכח כן מדבריהם, ומזה תמה שם על הרב קב הישר (סוף פרק עה) שכתב שהוא מדאוריתא, דהוא פלא. ע"ש), וא"כ שפיר איכא למימר בהא הא דאמרינן בעבודה זרה (ז ע"א), בשל סופרים הילך אחר המיקל. וכעין אשר מתבאר כיו"ב נמי מדברי השולחן גבוה (סי' קיג סק"ט) שבענין מחלוקת הפוסקים בהלכתא דבשו"ג, נקטינן כדעת המקלים. משום דהווי מילתא דדבריהם, דאזלינן ביה אחר המיקל. ע"ש. וכן מתבאר נמי מדברי הבית יוסף ביו"ד (סי' קיג) ד"ה ומ"ש שהוא שליש בישולו וכו'. ע"ש. ולכן לפ"ז נראה, דאע"ג דרבינו החיד"א עמד לדחות בשתי ידים את דבריו של המהריט"ץ, [וכבר הארכנו בס"ד במקום אחר אם מצרפינן דעה דיחידאה אשר היא דחויא לספק ספיקא, עי' בדברינו לעיל סימן א'], מ"מ מאחר ומצינו סמך לדבריו מתוך דברי הרא"ה, שפיר איכא לצרופי לדעתיה לספק ספיקא. ובפרט דהכא בענין בישולי עכו"ם הוי איסורא דדבריהם, דקיל טפי, וכאמור.

ועוד צד יש להוסיף כאן, דהנה הר"ן בעבודה זרה (לו ע"א ד"ה רבי יהודה הנשיא), עמד לדייק מהא דאמרינן בגמ' שם והשלקות מנא לן דאסורין, אמר ר' חייא בר אבא דאמר קרא "אוכל בכסף תשבירני ומים בכסף" וכו', מה מים שלא נשתנו אף אוכל נמי שלא נשתנה. אלא מעתה חיטים ועשאן קליות ה"נ דאסורין, והתניא חיטין והקליות שלהן מותרין. אלא דומיא דמים, מה מים שלא נשתנו מברייתן אף כל שלא נשתנו מברייתן. אלא מעתה חיטים וטחנן ועשאן קמח, ה"נ דאסור. והתניא הקמחין והסלתות של עכו"ם מותרין. אלא דומיה דמים, מה מים שלא נשתנו מברייתן ע"י האור אף אוכל נמי שלא נשתנה מברייתו ע"י האור, מידי אור כתיב, אלא מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא. וכתב ע"ז הר"ן, ונ"ל דמ"מ כיון דאסמכוה בעלמא אקרא, דומיא דקרא בעינן, וכל שלא נשתנה מברייתו ע"י האור כגון קליות, אפילו הוא דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי, ועולה על שולחן מלכים ללפת בו את הפת, אין בו משום בשולי עובדי כוכבים. וכי אמרינן אלא מדרבנן, לא עקרי לגמרי מאי דאמרינן עד השתא, דמה מים שלא נשתנו מברייתן על ידי האור אף אוכל וכו', אלא דלאו דרשא ממש היא אלא אסמכתא בעלמא. ומיהו נקטינן לה כדאמרינן עד השתא באסמכתא. וזהו היתרן של קליות מפני שהן לא נשתנו מברייתן, אע"פ שאין נאכלין כמות שהן חיין, ועולים על שולחן מלכים. ומדברי רש"י למדתיה שכתב לקמן [דף לח:] בברייתא דהחמין והקליות, דחמין מותרין מפני שלא נשתנו מברייתן ע"י האור, וקליות נמי לא נשתנו עד כאן. אלמא דהיתרא דלא נשתנה מברייתו למסקנה נמי קאי. אף דברי הרב אלפסי מטין כן שכתב, חמין וקליות של עובדי כוכבים, וסלתות וקמחין שלהן כולן מותרין, ואם לאו שהוא ז"ל סובר כן, לא היה צריך לכתוב זה, כיון שהוא כותב לישני דסוראי ופומבדיתאי כדאיתא בסמוך. ומדנקט להו בהדי סלתות וקמחין, נראה שהוא סובר דהיתרן של קליות מפני שלא נשתנו מבריתן על ידי האור. אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק שבעה עשר מהל' מאכלות אסורות, וכן קליות של עובדי כוכבים מותרין, דלא גזרו עליהן שאין אדם מזמן את חבירו על קליות. עכ"ל הר"ן. א"כ מדבריו אלו של הר"ן מתבאר, דאית ליה טעם אחרינא להתיר הקליות, לא כטעמיה דהרמב"ם משום דאינו עולה על שולחן מלכים, אלא מטעם דלא נשתנה מבריתו ע"י האור. ודייק נמי שכן הוא ג"כ דעת רש"י והרי"ף. וראה גם באור זרוע (עבודה זרה סי' קצא), ובהגהות אשרי בע"ז (פ"ב סי' כח), דמתבאר מדבריהם דאזלו נמי בשיטת הר"ן, דכל שלא נשתנה מבריתו ע"י האור ליכא ביה משום בישולי עכו"ם. ע"ש. והש"ך (ביו"ד סי' קיג סק"א) כתב, שכן נראה עיקר כדברי הר"ן דכל שלא נשתנה מברייתו ע"י האור, שרי ולית ביה משום בשו"ג ואע"פ שעולה על שולחן מלכים, ושכן נראה ג"כ דעת הראב"ן (סי' שג). ע"ש.

אולם הנה מדברי שאר הפוסקים נראה, דלא ס"ל כהר"ן, וכמש"כ הש"ך (שם), ושכן מבואר ג"כ באיסור והיתר (כלל מג דין א) דאף דבר שלא השתנה מבריתו ע"י האור, אסור משום בשו"ג. ע"ש. וכ"כ נמי הכנה"ג (סי' קיג בהגהב"י סקי"ח), דמדברי שאר הפוסקים מתבאר דלא כהר"ן. ע"ש. וכ"כ הפרי חדש והפרי תואר (שם סק"א), וכן מבואר נמי בערך השולחן למהר"י טייב (שם סק"ב), ובערוך השולחן להגרי"מ עפשטיין (שם סעיף ט) ועוד. וראה בש"ך (שם) שסיים וכתב, שגם מדברי מרן נראה דלא ס"ל כהר"ן, דמדסתם דבריו וכתב, דבר שאינו נאכל כמו שהוא חי וכו', ולא התנה שצריך שישתנה מבריתו ע"י האור או לא, אלמא דס"ל כהרמב"ם דאף שלא ישתנה ע"י האור אסור. ע"ש. וראה גם בלחם משנה בהרמב"ם שם (פי"ז דמ"א הי"ז) שכתב שם שכן הוא בודאי הטעם כדברי הרמב"ם בהיתר קליות, לפי המסקנה שאמרו בע"ז (לח ע"א) אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. ע"ש. וראה גם בתורת חטאת (כלל עה דין טז), וברשב"א בתוה"ב הארוך (בית ג שער ז). ע"ש היטב. וראה בערוך השולחן (בסי' קיג ס"ט), ובאנצ"ת (כרך ד עמוד תרסו הערה 112), שדייקו מדברי הרשב"א דס"ל נמי כהרמב"ם. ע"ש. אולם עי' לעומת זה ברב המגיה במאירי ע"ז (לח ע"א הערה ח) שמבואר בדבריו דמדייק מדברי הרשב"א להיפך דס"ל כהר"ן. ע"ש. ויש לפלפל. ואכמ"ל.

[ובאמת יש לעמוד בעיקר דברי הר"ן הללו, מדברי הירושלמי דשבת (פ"א ה"ד, דף י ע"א), דמתבאר התם דקליות הוי שפיר דבר שנשתנה מברייתו. וכבר עמד בזה השיירי קורבן (שם) וכתב, כי לפי דברי רש"י והר"ן צריך לומר דפליגי הבבלי והירושלמי במציאות אם משתנה או לאו. ע"ש. וראה גם בגליון הש"ס על הירושלמי (שם), ובצפנת פענח על הרמב"ם להרוגצ'ובר (פי"ז מהל' מאכלות אסורות הי"ז) מש"כ בזה. ע"ש. וראה נמי בדברי הירושלמי דעבודה זרה (פ"ב ה"ח) דאמרינן התם מוטליא וכו' וקליות וחמים שלהן הרי אלו מותרין, ניחא כולהון שהן יכולין להשרות לחזור לכמות שהיו, קליות למה, רבי יוסי בי רבי בון בשם רב כל אוכל שהוא נאכל כמות שהוא בחי אין בו משום בישולי נכרים. ע"כ. ומדברי הירושלמי הללו מבואר דהא דאמרינן לא נשתנה מברייתו ע"י האור היינו דבר שע"י שריה יחזור לקדמותו שלפני הכישול, ולפ"ז קליות נשתנו מברייתן הן שאינן יכולים לחזור לקדמותן שלפני הקליה ע"י שריה. והיינו דמקשה בירושלמי קליות למה וכו'. וע"י בערוך השולחן להגרי"מ עפשטיין יו"ד (סי' קיג סעיף ט) שכתב שם דמדברי הירושלמי הללו אכן מבואר דקליות חשיבי נשתנו מברייתן ע"י האור, ונמצא דלא הוי כש"ס דידן דמשמע דקליות לא חשיבי נשתנו מברייתן ע"י האור. ע"ש. וכאמור דכבר כתבו כן המפרשים הנ"ל דאיכא בהכי פלוגתא דהבבלי והירושלמי. וראה גם בדברי המאירי בע"ז (לח ע"א בד"ה כבר ביארנו) במה שהביא שם את דברי הירושלמי. יעו"ש היטב. ואכמ"ל. ועוד חזון למועד בעה"י].

מכל מקום לפי המתבאר יש לומר, דיש לצרף הכא את דעתיה דהר"ן, דכל מיני הקליות שרו, ואינן נאסרים משום בשו"ג היות ואינם משתנים ע"י האור. וטעם זה שפיר הוי לאומרו אף כשקליות אלו עולים על שולחן מלכים. דבפשטות זהו הנפקא מינה בין טעמו דהר"ן, לטעמו של הרמב"ם בהיתר קליות של עכו"ם. ודו"ק. (עי' בחידושי הגהות בטור (סי' קיג אות ג) שכתב לבאר ולהגיה בדברי הב"י (שם) כיוצא בזה, כי זהו הנ"מ בין טעמו של הר"ן להרמב"ם, דלהר"ן אף שקליות אלו עולים על שולחן מלכים לית ביה משום בשו"ג, כיון שלא משתנים מבריתן. משא"כ לדעת הרמב"ם. ע"ש. וראה גם בביאור הגר"א (סי' קיג סק"ו) שג"כ מבואר מדבריו כיו"ב. ע"ש. וראה גם במעשה רוקח על הרמב"ם (פי"ז מהמ"א הי"ח) שכתב שם ג"כ לבאר דזהו הנפ"מ בין טעמיה דהרמב"ם והר"ן, דלהרמב"ם תלוי במנהג המקומות אם עולה על שולחן מלכים, וכל מקום שעולה על שולחן מלכים יש לאוסרו. אבל לר"ן בכל גווני מותרים קליות אלו. ע"ש). וא"כ יש לצרף בנידון דידן בענין החומוס הזה שקולים אותו העכו"ם ודין קליות יש לו, את דעתו זו של הר"ן לס"ס להיתרא.
למטה

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi