למעלה
ועוד שמענו הלום ונדעם, כי כמה מאגודות ההכשרים הנותנים תעודת הכשר על קליות אלו, מורים ובאים לשליח ההשגחה שלהם אשר שם בחו"ל, שידליק הוא את התנורים הללו שקולים בהם את החומוס הנ"ל. ואם אמת נכון הדבר, ושפתותיהם ברור ימללו, נמצא דאית לן עוד סניף לקולא. כי הן אמת שמדברי מרן בשו"ע (סי' קיג ס"ז) מתבאר, דס"ל כדעת הר"ן בעבודה זרה (לח ע"א) שכתב שם, דאע"פ שבדין פת עכו"ם אם הסיק הישראל את התנור, והגוי אפה בו את הפת, הפת מותרת. מכל מקום לגבי תבשיל הסכימו הראשונים, דצריך שנוסף לאשר הישראל יסיק את האש, גם ישפות את הקדירה על האש, והדלקת האש לבד ע"י הישראל אינה מועילה להתיר משום בשו"ג, ואין בדבר זה ספק כלל. עכ"ד. ע"ש. וכ"כ גם הרשב"א בתורת הבית (סוף בית ג, דף צג ע"א), והריב"ש בתשובותיו (סי' תקיד) והוסיף וכתב שכן הסכימו כל המפרשים, ומרן בב"י (שם) כתב שכן הוא נמי דעת הר"ר יונה ועוד. יעו"ש. והוא אשר כתב מרן בשו"ע (שם), אין היסק התנור מועיל אלא בפת, אבל בתבשיל אין הדלקת האש על ידי ישראל מעלה ומורידה, אלא הנחת התבשיל על האש דוקא. לפיכך הרוצה לבשל במחבת בתנור של גוי, צריך שהישראל יתן המחבת לתוך התנור למקום הראוי להתבשל בו. ע"כ. הרי דמרן קאי בשיטת הראשונים הנ"ל דס"ל דאין הסקת התנור ע"י ישראל מועילה להסיר את איסור בשו"ג, אלא רק אם יתן הישראל את הקדירה ע"ג האש. אולם הנה הרמ"א (שם) כתב, ויש חולקים ואומרים שהדלקת האש או חיתוי בגחלים, מועילה גם לגבי בישול כמו לענין אפיית הפת, וכן נוהגים במדינות אשכנז. ע"כ. ומתבאר מזה דהרמ"א ס"ל, כשיטת שאר הראשונים דפליגי וסברי, דהדלקת האור שפיר חשיב להסיר את איסור דבשו"ג. וכן הוא דעת הראב"ן (בע"ז סי' שג), והמרדכי (בפרק ב דעבודה זרה), ורבינו פרץ בהגהות סמ"ק (סי' רכג אות ב), וכ"כ הכל בו (סי' ק), והאגור (סי' אלף שג) בשם מהרי"ל, וכן הוא ג"כ דעת מהר"י איסרלן בהגהות שערי דורא (סי' עה), וכן מבואר באיסור והיתר (סי' מג סוף אות יג) בשם מהר"ם, ועוד.

וממילא אע"ג דבעיקר דינא, נקטינן כדעתיה דמרן ז"ל, ומיניה לא נזוז. ולכן אין לסמוך על כך שהישראל מסיק את התנור לגבי תבשיל שבשלו עכו"ם, ואפילו בדיעבד אין לסמוך להקל בזה, וכאשר כתבו הפר"ח (סי' קיג סקי"ג), והגאון ר"ד פארדו בספר מזמור לדוד (דף קז ע"א), והגאון רבי עבדללא סומך בס' זבחי צדק (סי' קיג סקל"א), והגאון רבי יצחק בן ואליד בשו"ת ויאמר יצחק (חיו"ד סי' נ), והגאון רבי יוסף חיים בשו"ת רב פעלים ח"ג (חיו"ד סי' ט), וכן העלה ג"כ מו"ר מרן מלכא שליט"א בסכינא חריפא בשו"ת יחו"ד (ח"ה סי' נד) דהספרדים שקבלו עליהם הוראות מרן ז"ל בכל מכל, אין להם לסמוך על היתר זה דהדלקת האש ע"י ישראל, לגבי בשו"ג. דהרי מרן פסק כדעת הראשונים המחמירים בזה, ואף בדיעבד אין לסמוך על היתר זה. ע"ש. אמנם מ"מ, בודאי ובודאי דיש לצרף סברא זו דשאר הראשונים שפסק הרמ"א כמותם לספק ספיקא. כדאמרינן כבר לעיל, דאף דעה הדחויה במרן מצרפינן ליה לס"ס. ולכן נוסף לספיקות הנ"ל יש לצרף ענין זה, אשר משגיח הכשרות דהתם, העומד להשגיח על קלייתם של אפוני החומוס הללו שלא יהיה בהם חשש תערובת של איסור וכו', מדליק ג"כ את האש של התנור, ואז מתחילים לקלות בו. (ובפרט במקום אשר מניחים את הקדירה עם האפונים הללו על הכריים, ורק אח"כ מדליק הישראל את האש, דבכה"ג יש צד לומר דגם מרן מודה דמהני, עי' שו"ת אבני נזר חיו"ד (סי' צו אות ה). ע"ש. וראה גם בדברי מו"ר שליט"א בשו"ת יבי"א ח"ה (חיו"ד סי' י אות ז) מש"כ בזה. ע"ש). [ועוד יש להוסיף ולומר, דאם אותם תנורים הם פועלים על ידי חשמל דהדבר קיל טפי, כי הנה עתה שמענו משמיה דהגאון מוהר"ר ב"צ אבא שאול שליט"א, חידושא רבא. דבאותם הדברים הנאפים ומתבשלים ע"י תנורי חשמל, ליכא בהו משום בשו"ג, ואפילו אם הגוי הוא אשר מפעיל את התנור. וטעמו ונימוקו עימו, כי הנה זרם החשמל פועל בתדירות גבוהה [של 300 ק"מ לשניה לערך], וא"כ נמצא שאותו כח חשסלי שמחמם את התנור, אשר בא מכח הרמת המתג שע"י הגוי חלף הלך לו תיכף ומיד תוך שניות מועטות, והרי באותו כח חשמל שע"י מעשה הגוי לא היה בו כדי לאפות ולבשל, וכח החשמל שיבוא אח"כ ומבשל את התבשיל הזה אין בו כלל מידו של העכו"ם, שהרי זהו רק כח כוחו, דהרי כאמור בכל שניה בא כח חדש, והחשמל שבא עתה אינו כלל מכוחו של הגוי, אלא מכח כוחו שהרים לפני כן את מתג החשמל ואיפשר את זרימת החשמל. ומכיון שכן יש להתיר בישול כזה שע"י גוי היכא דהתנור פועל על חשמל. ורק בישול הנעשה ע"י גאז או חומר בערה כנפט או סולר שהוא פעולה מתמשכת של הגוי, יש בו משום בישול עכו"ם. ודפח"ח. וא"כ יש לצרף ענין זה לקולא כאן. וגם הלום ראיתי להרב בן איש חי בשנה שניה (פר' חוקת אות כב) ומהתם איכא נמי תנא דמסייע ליה למר. ע"ש היטב. אמנם מתורף דבריו מו"ר מרן מלכא שליט"א בשו"ת יביע אומר ח"ה (חיו"ד סי' ט סק"ג, וסי' י אות ז) והרב ציץ אליעזר בתשובותיו (ח"ט סי' מא אות א) ועוד, עולה ומתבאר דלא ס"ל לחלק כדברים אלו, להתיר טפי ענין בשו"ג בתנורי חשמל. ע"ש היטב].

ועוד שמועה שמענו, שיש רוצים לומר שקלית האפונים הללו של החומוס אינה נעשית בקליה רגילה על האש. אלא ע"י שמכניסים אותם לחדר אטום, אשר מזרימים לתוכו קיטור של אדים, וכך הם מתבשלים וגם נשארים לחים. ואם אמת הדבר דהכי הוא יש כאן עוד צירוף לקולא, דהנה הדרכי תשובה יו"ד (סי' קיג סקט"ז), הביא את דברי שו"ת שם אריה (חיו"ד סי' כב) שכתב בשם רב אחד שרוצה לומר בענין הסוכר שנעשה בבית המכונות של עכו"ם, דלא שייך בו בשו"ג, משום שאין מבשלים המיץ שנעשה ממנו הסוכר על אש ממש, אלא שנתבשל ע"י קיטור הבא ממים רותחין שנכנס לתוך היורה שמונח בה המיץ היוצא מקני הסוכר. וא"כ הבל המים לא גרע ממעושן דאין בו משום בישול עכו"ם, דמה לי הבל האש גופא שהוא העשן, ומה לי הבל המים. (דבמלוח ומעושן ליכא משום בישולי גויים וכמ"ש מרן בשו"ע יו"ד (סי' קיג סי"ג), כיון דהמלוח אינו כרותח והמעושן אינו כמבושל בגזירה זו דבשו"ג, ולא גזרו אלא בבישול של אש ממש. ע"ש]. אולם השם אריה דחה דבריו, והביא ראיה מחיובי שבת, דתולדת האור הרי הוא כאור. ע"ש. אמנם בספר זר זהב על האיסור והיתר (כלל מג אות ד), הביא את דבריו אלו של השם אריה, והעיר על זה, דמדין חיובי שבת אין ראיה לבישולי עכו"ם, דבישולי עכו"ם קיל טובא, משא"כ בחיובי שבת דחמיר, ולכן החמירו בו בתולדת האור. ובפרט שענין הבישול על ידי מכונות הקיטור הוא דבר שנתחדש עתה מקרוב, א"כ יש לומר דזה לא היה בכלל הגזירה כשגזרו על בישולי עכו"ם. ע"כ. וגם בשו"ת אבן שתיה (חיו"ד סי' ג) הביא את דברי השם אריה, ודחה דבריו. והעלה דהעיקר הוא כדעת הרב הנזכר שהביא השם אריה, דהמבשל בהבל היוצא ממים חמים, דינו כמו המבשל בעשן האש דהוא מעושן שאין בו משום בשולי עכו"ם. עכת"ד. ע"ש. וראה גם בשו"ת מנחת יצחק ח"ג (סי' כו אות ו) שכתב שם בפשיטות, דיש לסמוך על סברא זו שהביא הדרכי תשובה, דכל אשר מתבשל על ידי קיטור לית ביה משום בישולי עכו"ם. ע"ש. וגם הלום ראיתי לגאון הרי"ח הטוב בספר בן איש חי (שנה שניה פר' חוקת אות כב), שהביא את דברי השם אריה הנ"ל, ועל מה שדחה את דברי הרב המתיר בישולי גויים שע"י קיטור, כתב ע"ז הרב בן איש חי, ובמה שדחה הרב המחבר טעם זה בשתי ידים במחילת כבודו לא דק וכו', והאריך שם בשקלא וטריא לחזק את דבריו של הרב השואל, דלעולם בענין הקיטור לית ביה משום בישולי עכו"ם. ע"ש. (וכן ראיתי עתה בס"ד למו"ר שליט"א בשו"ת יבי"א ח"ה (חיו"ד סי' ט סק"ב) שהביא את דברי הרב השואל בשו"ת שם אריה דבקיטור ליכא משום בשו"ג, ופלפל מו"ר שליט"א בדברים, וסוף דבר נראה מדב"ק שאכן ס"ל לצרף קולא זו לדינא בענין קופסאות סרדינים שבאים מחו"ל ויש בהם חשש בשו"ג. ע"ש. וראה גם במילואים ביבי"א (שם). יעו"ש. ואמנם לפי מאי דחזינן בס"ד כן הוא נמי דעת הגרי"ח בס' בן איש חי (הנ"ל) דס"ל נמי כדעת הרב השואל שבשו"ת שם אריה, ולא הוזכר בדברי מו"ר שליט"א). ועכ"פ לפ"ז שפיר יש לצרף דבר זה לקולא, דאם אכן כך הוא דקלייתם של אפוני החומוס הללו נעשית ע"י חום הקיטור, לית בהו משום בישולי עכו"ם.

[ועוד יש להוסיף לכאורה ולומר כאן, ע"פ מש"כ הגאון רבי רפאל בירדוגו בס' תורות אמת (חיו"ד סי' קיב) לדייק מדברי מרן בשו"ע שכתב, אסור לאכול פת של גויים עובדי עבודה זרה. דמזה נראה דעיקר האיסור הוא בגויים שעובדי עבודה זרה, אבל בארצותיהם שהגויים הם ישמעאלים ואינם עובדי עבודה זרה, כמתבאר מדברי הש"ך ביו"ד (סי' קיד סי"ב) שכתב, שהישמעאלים אינם אוסרים היין אלא בשתיה, אבל לא בהנאה שאינם עובדים ע"ז, לכן במקומות כאלו מותר לאכול מבישוליהם ומפיתם. ע"ש. וכיו"ב מתבאר נמי מתשובת הגאון רבי יעקב חאגיז בשו"ת מהר"י פראג'י (סי' לט), שג"כ צדד כיו"ב להקל בגויים שבארצותיהם, משום שאינם עובדי ע"ז. ע"ש. ולפ"ז יש עוד צד להקל באפונים אלו דנידון דידן, שהרי קלייתם נעשית ע"י העכו"ם שבערי טורקיה דהם ישמעאלים, ואינם עובדי עבודה זרה כנ"ל. אולם הנה ראיתי כי מו"ר שליט"א בשו"ת יחו"ד (ה"ה סי' נד) עמד לדחות דברים אלו מכל וכל, שהרי מצינו בראשונים ב' טעמים לאיסור בענין בשו"ג משום חתנות או שמא יאכילנו דברים טמאים, וטעמים אלו שייכים שפיר גם בישמעאלים שאינם עובדי עבודה זרה. ואדרבה מסתימת הפוסקים שעמדו לאסור אפילו בישול של ישראל מומר לחלל שבת (עי' בשו"ת יבי"א ח"ה חיו"ד סי' י, ובשו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' מא) כ"ש שיש לאסור בישול של גויים ישמעאלים, ואע"פ שאינם עובדי ע"ז. ע"ש. וממילא ליכא למיסמך על קולא זו].

אולם זה אין לומר, שבהיות והחומוס הזה, כשמגיע כאן לארץ חוזרים בעלי החנויות לקלות אותו, ולערב בו מלח להטעימו ולהשביחו, ודבר זה יסלק ממנו את איסור בשו"ג, שקלו אותו קודם לכן. כי הן אמת דמצינו סברא הקרובה לזה בדברי האדמו"ר מסוכטשוב בשו"ת אבני נזר (ח"א חיו"ד סי' ק) אשר כתב שם, דיש תקנה לתבשיל שנתבשל ע"י עכו"ם, ע"י שיצלנו ישראל אח"כ. ואם נצלה ע"י עכו"ם, שיבשלו ישראל אח"כ, וזאת לפי דעת הר"א ממיץ שכתב דיש בישול אחר צליה ויש צליה אחרי בישול. וא"כ נמצא דהישראל מתקן את בישולו של העכו"ם, ומשתרי. ע"ש. וראה גם בהגהות החתם סופר בשו"ע יו"ד (סי' קיב סקי"ב) שג"כ מתבאר מדבריו שם כעין דבריו אלו של האבני נזר, שכתב שם מענין מיני מאפה דאופן עשייתן הוא ע"י שחולטין אותן בתחילה ביורה רותחת, ואח"כ אופין אותן בתנור, ויש אשר נמנעין מלאוכלם משום בשו"ג. וכתב ע"ז החתם סופר שם, דבאמת אין כאן חשש, דמשום פליטת כלים אין כאן דהרי סתם כלים אינם בני יומן, ובפרט שנעשים ע"י אומנים, אשר יש להם כלים המיוחדים להם לדבר זה. ומשום בישולי עכו"ם נמי אין לאוסרם, משום דלא ראוי עוד לאכילה ע"י בישול זה עד שיאפנו הישראל בביתו, וכן יש לומר דאייתי אפיה ומבטל הבישול הקודם. ומ"מ שומר נפשו ירחק, אבל אין כח בידנו לאסור לרבים. ע"כ. הרי מתבאר דהחת"ס הביא נמי כסברת האבני נזר, דהאפיה שעושה הישראל מבטל הבישול הקודם. וראה עוד בדרכי תשובה (סי' קיב סקע"ה) שהביא ג"כ כיו"ב משם ס' עץ חיים על המשניות בהקדמתו לסדר מועד, בביאור הל"ט מלאכות (מלאכת אופה אות ו) שכתב שם, דלפי האמור שיש בישול אחר אפיה, יש ללמוד היתר היכא דאפה ע"י עכו"ם פת של ישראל בלי חיתוי דישראל, ובלי השלכת קיסם דקיי"ל דאסור. דמ"מ אם אפשר לבשלו ע"י ישראל וכמו שעושים בפת הצנומה בקערה, דמותר, דהרי יש בישול אחר אפיה. ע"כ. וגם כיו"ב מבואר בשו"ת נחלת שבעה (סי' עה) שכתב שם, להתיר גלוסקאות של עכו"ם ע"י שיבשלו אותם. משום דלאחר שנתבשלו לא הווי פיתם. ע"ש. וא"כ לפ"ז לכאורה היה אפשר לומר גם הכא דהקליה הזאת שעושה הישראל אייתי ומבטל את קלייתו הקודמת של העכו"ם.

איברא דהא ליתא, חדא, דהרי בפשוטם של דברים לא דברו האבנ"ז ודעימיה, אלא דוקא באפיה אחר צליה, או צליה אחר אפיה וכדו' דס"ל לדידהו כדעת ר"א ממיץ דאית ביה בכה"ג משום מבשל גבי שבת (כמבואר בדברי הרמ"א באור"ח (בסי' שיח ס"ה). ע"ש), והכי נמי דיש לומר בענין בשולי עכו"ם דשרי בכה"ג, כיון דפנים חדשות באו לכאן. משא"כ לדידן, דקיי"ל דאין בישול אחר אפיה ולא בישול אחר קליה, ודלא כר"א ממיץ, עי' בשו"ת גינת ורדים חאו"ח (כלל ג סי' ב), שכתב שם הגאון ר"א הלוי אב"ד מצרים, דאסור לערות מים רותחים על קפה בשבת, דאע"ג דהקפה כבר קלוי, מ"מ הרי כתב הר"א ממיץ בספר היראים (סי' קב) שאע"פ שאין בישול אחר בישול בשבת, מ"מ דבר שנאפה או נצלה אם נותנו אח"כ במשקה רותח יש בו משום מבשל בשבת. ולכן אסור לתת לחם אפוי בתוך מרק חם, שהבישול מבטל את כח האפיה, ופנים חדשות באו לכאן. ולכן הכי נמי דאסור לערות מים רותחים ע"ג הקפה אע"ג דכבר נקלה כיון שע"י עירוי זה הוא מבשלו. אולם הגאון רבי יעקב פראג'י אב"ד דאלכסנדריא של מצרים, השיב על דבריו אלו של מהר"א הלוי, והעלה, שהעיקר להתיר בזה, שהרי מרן פסק בשו"ע או"ח (סי' שיח ס"ה) כדעת שאר הראשונים דפליגי על הר"א ממיץ, שהם הראבי"ה בח"א (סי' קצז, עמוד רנו), והמרדכי בפ"ג דשבת (דף לט ע"א), והאגודה בשבת שם (סי' נד) ועוד. שהרי מרן כתב שם בזה הלשון, יש מי שאומר שדבר שנאפה או נצלה, אם בשלו אח"כ במשקה רותח יש בו משום בישול, ויש מתירים. ולפי הכלל דנקטינן בידין שכשמביא מרן ב' דעות בלשון י"א וי"א, הלכה כי"א בתרא. והכ"נ הכי הוי, וקיי"ל כדעת היש מתירים דהביאם מרן בבתרא. ולכן כשם שמרן ס"ל דאין בישול אחר צליה ה"ה נמי דס"ל דאין בישול אחרי קליה. ע"ש. וראה עוד בזה במה שהאריך והרחיב מו"ר שליט"א בשו"ת יחו"ד (ח"ב סי' מד) בענין עשיית קפה בשבת, והעלה נמי בפשיטות ובסכינא חריפא דהכי נקטינן, כדעת היש מתירים שהביא מרן דאין בישול אחרי צליה, ומינה נמי דאין בישול אחרי קליה, ולכן משרא שרי לערות בשבת גם מכ"ר ע"ג הקפה. ע"ש. ונמצא לפ"ז דלדידן דלא קיי"ל כר"א ממיץ, ממילא י"ל נמי דלא סמכינן להקל בזה בעינן בשו"ג.

ולכאורה אפשר לומר עוד, דאף להסוברים דיש בישול אחרי צליה וקליה וכדעת הר"א ממיץ, מ"מ לגבי קליה אחר קליה, יש לומר דכו"ע מודו דלית ביה איסורא בשבת. וכן יש לדייק בפשיטות מעיקר דבריו של הר"א ממיץ, דהרי עד כאן לא אסר בבישול אחרי צליה ואפיה אלא משום דפנים חדשות באו לכאן, אבל בקליה אחר קליה דליכא הכא פנים חדשות, יש לומר דבהא גם הר"א ממיץ אודויי אודי ביה, דלא גרע מבישול אחר בישול דאף איהו ס"ל דלית ביה מידי, משום דלאו פנים חדשות באו לכאן, והכ"נ יש לומר לגבי קליה אחר קליה. וק"ל. וא"כ כיון דלית ביה מידי גבי איסורי שבת בכה"ג שעושה קליה אחרי קליה, י"ל נמי בנידון דידן דהא דעושה הישראל קליה אחר הקליה שעשה כבר העכו"ם, דגם לדעת האבני נזר ושאר האחרונים הנ"ל, לא מיתקן איסורא דבשו"ג. ודו"ק היטב.

ועוד, דחידוש זה אשר חידשו האבני נזר וסיעתיה, שאם יחזור הישראל ויצלה לאחר בישולו של העכו"ם, או יבשל אחר צליתו, בזה יסיר את איסור בשולי עכו"ם מן המאכל, כבר שפכו עליו סוללה. דהנה הרשב"ש בתשובותיו (סי' תרכח) כתב, שיש מי שרוצה להתיר פת עכו"ם ע"י בישול שיבשלו אותו לאחר אפייתו, וישתרי. וכתב על זה דליתא, דנהי דבישול מפקיעו מתורת לחם, מ"מ איסור שבו להיכן אזיל. ע"ש. וכיו"ב כתב ג"כ מהרי"ל בתשובותיו (סי' קסה) דאין הבישול של פת העכו"ם מעלה ומוריד דאיסור דהוה ביה להיכן הלך. ע"ש. וכיו"ב מבואר גם בשו"ת הלק"ט למהר"י חאגיז (ח"ב סי' פג) שנשאל שם אודות זה, וכתב, דאע"ג דיש בישול אחר אפיה (לענין שבת), מ"מ בנידון זה דבישולי עכו"ם שנגמרה מלאכת האפיה ע"י הגוי בלא סיוע ישראל, כבר נאסר ומה יועיל בישולו. ע"כ. וראה גם לרבינו החיד"א בכרכ"י (שיורי ברכה סי' קיב סק"י) שכתב שם עוד, דגם הרב נחלת שבעה הנ"ל, דהתיר גלוסקאות הגויים ע"י שיבשלם, אין כוונתו להתירם בפשיטות, ורק מיירי בשנת בצורת. ע"ש. וראה גם בדרכי תשובה (סי' קיב סקע"ה) שג"כ אחז בשיטה זו דאין להתיר את בישולי העכו"ם ע"י שיחזור הישראל ויאפה אותם וכדו', והביא שם משם ספר עין המים (אות א) שכתב ג"כ להחמיר בזה לדינא, והביא שם מכמה מקומות, דכל שנאסר שוב אינו חוזר להיתרו. ושכן מבואר ג"כ בשו"ת יכין ובועז (סי' עו) דלא מהני הבישול שעושה הישראל אחר אפיה וכדו', להסיר ממנו את איסור בישולי עכו"ם. ע"ש. וראה גם בשד"ח באסיפת דינים (מער' בישול א"י ופיתן סי' א אות א), שמבואר בדבריו דדעתו ג"כ מצדדת להחמיר בענין זה, וכדעת מהרי"ל ומהר"י חאגיז בשו"ת הלק"ט. ע"ש. וגם הלום ראיתי למו"ר שליט"א בשו"ת יחו"ד הנדפ"מ (ח"ד סי' מב), אשר אחז צדיק בדרך זו בפשיטות, ע"פ דברי המהרי"ל ומהר"י חאגיז הנ"ל, ושכן מבואר נמי בס' סלת למנחה (כלל עה), דלאחר שהגוי בישל ותיקן המאכל לאכילה, אין תיקון אחר מעלה ומוריד בו. וביאר עפ"ז הא דהביא רבינו החיד"א בברכ"י יו"ד (בשיו"ב סי' קיג סק"ג), את דברי הגאון רבי חיים אלגאזי בספר בני חיי שכתב, דהאר"י ז"ל לא היה שותה קפה של גויים משום איסור בשו"ג, ואפשר שהיה מחמיר על עצמו. וכתב ע"ז רבינו החיד"א, שממה שכתב בספר נגיד ומצוה, נראה שהאר"י ז"ל היה אוסר מן הדין ולא משום חומרא. ע"כ. ועמד מו"ר שליט"א לפרש שם מדוע יש לומר שהיה אוסר מן הדין, כיון דהאר"י ז"ל נמשך לשיטתו, דס"ל שאסור לאכול קליות של גויים מעיקר הדין משום דעולים על שולחן מלכים, וכמו שכתב בשער המצוות (פר' וילך). ומכיון שגרגרי הקפה הללו כבר נקלו ע"י הגוי, וראויים הם לאכילה ע"י קלייתם זו, ממילא שוב לא נפקע מהם האיסור, ע"י בישולם שחוזר ומבשלם עם המים הרותחים, כדי לשתות את הקפה, וכמו שכתבו המהרי"ל ומהר"י חאגיז. ושכ"כ כיו"ב ג"כ בס' סולת למנחה (כלל עה) הנ"ל, דאין להתיר פת של גויים ע"י שיבשלו אותה לאחר אפייתה, דאיסור שבו להיכן הלך. ע"ש.

וממילא הכ"נ בנידון דידן, אין לסמוך על דבר זה, במה שהישראל חוזר וקולה את האפונים הללו של החומוס, שהרי כבר הם היו ראויים לאכילה גמורה עוד קודם לכן ע"י קלייתם של העכו"ם שקלו אותם בחו"ל, ונמצא דקלייתו זו של הישראל לא מעלה ולא מורידה. [וע"ע בשו"ת חסד לאברהם אלקלעי ח"א (חיו"ד סי' ח) שנשאל שם ע"ד הקודואי"ף שעושין האומנים הגויים למכור, שמעשהו הוא שלוקחין עיסה רכה עד מאוד ומריקין אותה בכלי מנוקב נקבים דקין, ולרוב רכות העיסה היא יורדת דרך אותן נקבים על המחבת שעל האש והיא נאפת חוטין חוטין ומוכרין אותה כך. ואח"כ הקונים קולין את החוטין האלו בשמן במרחשת, ונותנים עליה דבש. והשיב שבודאי יש בו משום בישול עכו"ם, דהא כולהו איתנהו ביה דאינו נאכל כמו שהוא חי וגם עולה על שולחן מלכים. ואין סברא לומר שזה לא נקרא עולה על שולחן מלכים, כיון שאין עולה על שולחן מלכים כך כמו שקונים אותן, אלא שקולין אותם בבית ונותנים עליה שמן ודבש, דז"א דמשמע מדברי הפוסקים אף שהמאכל אינו עולה על שולחן מלכים אלא בתוספת מינים ממינים שונים וריח טוב נמי אסור, דהא סתם מאכלים של מלכים אינם עולים כך על שולחנם כמו שאנו אוכלים אותם וכו', ואם אתה אומר דעולה על שו"מ היינו כמו שעולה לפנינו עכשיו ממש לא נשאר דין בישולי עכו"ם כלל. עכת"ד. ע"ש. והביא דבריו ג"כ בדרכ"ת (סי' קיג סק"ט). יעו"ש. ומדבריו אלו של מהר"א אלקלעי עולה ומתבאר נמי לנידון דידן, כי אף שבאמת קודם ההגשה של אפוני החומוס הללו צריך לחמם אותם בתוספת מלח, אין הדבר מעלה ומוריד כיון שכבר עצם הקליה נגמרה והסתיימה ע"י עכו"ם. וק"ל].

וזה אשר יש טוענים לומר בענין אפוני החומוס הללו, דהעכו"ם בחו"ל אינם עושים באלו האפונים קליה גמורה, אלא רק חצי קליה או יותר מזה. וכאן בארץ, הישראל הוא אשר גומר את קלייתו. ומכיון דלא היו ראויים לאכילה בלי קלייתו של הישראל, שרי. דלו יהיה כן כדבריהם, שהעכו"ם בחו"ל אינם עושים לאפונים הללו קליה גמורה, וקלייתם נגמרת כאן בארץ ע"י ישראל. מ"מ אין הדבר ניתר עי"ז בהיתר גמור, ובפרט לדעת מרן ז"ל דאנן בשיפולי דגלימתיה אחזינן. דהנה רבינו חננאל במס' עבודה זרה (לח ע"א) כתב, עובד כוכבים שלקח בשר מישראל ונתנו ע"ג האור, אם נתבשל כמאכל בן דרוסאי אסור אע"פ שגמרו ביד ישראל, אבל אם לא נתבשל כמאכל ב"ד מותר. ע"ש. וכן הוא נמי דעת הרשב"א בתוה"ב (בית ג שער ז), ודעת הריב"ש כמו שהביא הב"י (בסי' קיג) בשמו, [והריב"ש הוא בתשובותיו סי' תקיד]. ע"ש. וכן הוא גם דעת הר"ן בע"ז (שם). יעו"ש. אולם הנה הרא"ש בע"ז שם (פ"ב סי' לב) כתב, ראיתי מי שאסר תבשיל שבשלו עובד כוכבים כמאכל בן דרוסאי וגמרו ישראל, וראייתו מדשרינן היכא שבשלו ישראל כמאכל ב"ד וגמרו עובד כוכבים ואין בו משום בישולי עובד כוכבים, אלמא חשיב כמבושל, ואין בישול אחר בישול. ול"נ דלהקל עשאוהו כמבושל כשישראל בשלו תחילה ולא להחמיר, כדאמר גבי קרובי בישולא, דקרובי בישולא דעובד כוכבים לאו מילתא היא לאסור בהניח ישראל, וקרובי בישולא דישראל מהני להתיר בהניח עובד כוכבים, אע"פ שאי לא הפך ביה הוה בשיל, ואין לחלק דשאני הכא שהיפך ישראל קודם שראוי לאכול, דא"כ עובד כוכבים נמי יאסר מטעם זה. אלא ודאי קל היה להם לחכמים באיסור שלקות, ואין ללמוד ק"ו. עכ"ל. [ועי' בפלפולא חריפתא (שם אות ט) שכתב דיש להגיה, ואין ללמוד מקל לחומר. ע"ש]. וכ"כ ג"כ הסמ"ג (בלאוין קמח), דלעולם לא אמרו בענין בישולי עכו"ם דשיעור מאכל ב"ד הוי בישול, אלא להקל, ולא להחמיר. וכ"כ ג"כ בהגהות הסמ"ק (סי' רכג), וכ"כ המרדכי בע"ז (פ"ב סי' תתלא), ועוד.

והנה מרן בשו"ע יו"ד (סי' קיג ס"ט) כתב, אם בישלו עובדי כוכבים כמאכל בן דרוסאי וגמרו ישראל, יש לאסור. אלא א"כ הוא ערב שבת או ערב יו"ט או שיש הפסד מרובה בדבר. והוסיף הרמ"א - ויש מתירין בכל ענין. ע"כ. הרי מתבאר דמרן ס"ל לפסוק כדעת ר"ח ודעימיה, דכל שהגוי כבר בשלו למאכל כשיעור מאב"ד, אף שהישראל חזר והמשיך את בישולו של המאכל עד תומו, אסור. (וכל זה מיירי כשסלקו מהאור אחר בישולו של הגוי ואח"כ המשיך הישראל, אבל אם לא נסתלק מע"ג האור אע"פ שמעיקרא הניח העכו"ם את הקדירה על האור ונתבשל כמאב"ד, אם נגמר ביד הישראל מותר, כ"כ הפר"ח (שם סקי"ח). אולם הכנה"ג (שם בהגב"י סקנ"ד) עמד לחלוק עליו דבכל גווני יש לאסור. ע"ש. וראה גם בכף החיים (שם סקנ"ח). ע"ש). ורק במקום הדחק כערב שבת ויו"ט, ובהפסד מרובה, ס"ל למרן להתיר כדעת הראשונים המקלים. וביאור הדברים הוא ע"פ מש"כ מרן בשו"ת אבקת רוכל (סי' ל) שנשאל שם מענין חיטים ששולקים אותם הגויים עד שמגיעים למאכל ב"ד וחוזרים ומייבשים אותם כדי לעשותם גריסים, ושוב אינן נאכלים אלא ע"י בישול אחר, מוקימנא להו למאכל ב"ד שעשה הגוי ואסור, או דילמא כיון שנתייבשו כולי האי, חזרו להיתרן הראשון. ובתשובה שם כתב הרב המלבה"ד [המביא לבית הדפוס] - א"ה התשובה לא מצאתי ראשיתה, וממקום שמצאתי כתבתי - וזה לשונה: ומ"מ בשעת הדחק שהוא ערב שבת או ערב יו"ט, או שיש הפסד מרובה בדבר, ביון דמידי דרבנן הוא כדאי הם הנך רבוותא דשרו, לסמוך עליהם. עכ"ל שם. ובכה"ג נראה לומר בנ"ד דכיון דאיסורא דרבנן הוא, ויש מתירים הני חיטין כיון דמתייבשין כ"כ וכו'. עכ"ל מרן באבק"ר שם. ע"ש. וא"כ בפשטות יש לומר דהכי נמי הוי טעמא דמרן ז"ל, במאי דפסק בשו"ע הנ"ל לסמוך על דעת הרא"ש ודעימיה, דמקילין היכא דהגוי בישלו לתבשיל כמאב"ד והישראל גמרו, בערב שבת וכו', דבהיות והוי האי איסורא דבשו"ג מילתא דרבנן, אזלינן בתר המיקל בזה היכא דאיכא צורך גדול. וק"ל.

[ויש לציין כי הנה בהא דכתב כאן מרן בשו"ע בסעיף זה (סעיף ט), דאם בישל העכו"ם לתבשיל כשיעור מאב"ד, וגמרו הישראל, דיש לאוסרו. לא מצינו מפורש כדעת מי פסק מרן בענין זה, כמה הוא שיעור הבישול דמאכל ב"ד. דהרי בעלמא לגבי דיני שבת איפלגו ביה הראשונים, דלדעת רש"י בשבת (כ ע"א) ובכמה דוכתי, מאב"ד הוא שליש בישול. ולהרמב"ם (פ"ט מהל' שבת ה"ג) הוא חצי בישול. ע"ש. והנה בהלכה הקודמת בשו"ע יו"ד שם (הלכה ח), כתב מרן, נתן ישראל קדירה על האש וסילקה, ובא נכרי והחזירה אסור, אלא א"כ הגיע למאכל ב"ד שהוא שליש בישולו כשסילקה. ע"כ. ומרן בבית יוסף (שם) כתב לפרש את הדברים, וז"ל: ומש"כ שהוא שליש בישולו כ"כ הרשב"א בתורת הבית, וכן פרש"י בספ"ק דשבת (כ ע"א) ובכמה דוכתי, ואף שמדברי הרמב"ם בפ"ט מהל' שבת נראה שהוא חצי בישולו, כדאי הם רש"י והרשב"א לסמוך עליהם באיסור בישולי נכרים דרבנן. ע"כ. ומדבריו אלו של מרן מתבאר, דהיות ומצדדינן לקולא בענין זה דבישולי עכו"ם, לכן אע"ג דלהרמב"ם שיעור הבישול דמאב"ד הווי חצי בישול, מ"מ מקילינן הכא בענין זה (דסעיף ח) היכא דבישלו הישראל ואח"כ הנכרי, דאע"ג דבישולו של הישראל היה רק שליש, שפיר איכא למיסמך על דעת רש"י והרשב"א דס"ל דחשיב בהאי שיעורא מאב"ד. וא"כ לפ"ז דמתבאר שמרן פסק בסעיף ח' כדעת רש"י דשיעור מאב"ד הוא שליש בישול, משום דאייתי להקל. ממילא יש לומר גם הכא (בסעיף ט'), בענין דבישל העכו"ם כמאב"ד ברישא וגמרו ישראל, דאית לן למיזל לקולא, ונקטינן בהא כדעת הרמב"ם דרק אם בישלו העכו"ם קודם כשיעור חצי בישול, אז יש לאסור. אבל אם בשלו העכו"ם כשיעור שליש בישולו בלבד, אע"ג דלדעת רש"י והרשב"א חשיב הא כשיעור מאב"ד, מ"מ שפיר נקטינן הכא לקולא כדעת הרמב"ם, כי הא דבסעיף ח' נקטינן לקולא כדעת רש"י. ובפרט דלעיקר דינא, נראה שדעתו של מרן נוטה לפסוק בהא דמאב"ד כהרמב"ם דהוא חצי בישול, כמתבאר מתורף לשונו שכתב בב"י ביו"ד (שם), ואע"פ שמדברי הרמב"ם וכו', ומזה משמע דדעתו דעת עליון נוטה לפסוק כהרמב"ם דמאב"ד הוי דוקא כשמתבשל כחצי בישולו. ובאמת בשו"ע אור"ח (סד רנד ס"ב) פסק מרן להדיא כדעת הרמב"ם, דשיעור מאב"ד הוא חצי בישולו. ע"ש. וראה במג"א (שם סק"ח) שכתב, דאע"ג דמרן ביו"ד (סי' קיג ס"ח) פסק דשיעור מאב"ד הוא שליש בישול, בענין שבת פסק לחומרא לענ"ן תנור, וכיוצ"ב כתב גם בתו"ש (שם סקי"ח). ע"ש. ולכן יש לומר, דאם כעלמא בדיני שבת ס"ל למרן כהרמב"ם דמאב"ד הוי חצי בישול, כ"ש הכא בבישו"ג דאית לן למינקט לקולא, ונקטינן בהא כדעת הרמב"ם, דרק אם בישל העכו"ם בתחילה כשיעור חצי בישולו, אז יש לאסור את התבשיל הזה. אבל אם בישלו העכו"ם בתחילה רק שליש בישולו והישראל גמרו, אה"נ דאין לאוסרו, וזה פשוט, ודו"ק].

וכאמור שמדברי הרמ"א מתבאר, דס"ל לפסוק כדעת המקילים בכל גווני כל שהישראל גמר את בישול התבשיל אע"ג שהגוי התחילו ובישל בו כמאכל בן דרוסאי שרי גם שלא במקום הדחק. ומרן ז"ל ס"ל, כל אשר בישל הגוי את המאכל כשיעור מאב"ד יש לאוסרו אף שהישראל גמרו. ולכן גם הכא בנידון דידן, אין לסמוך על קליה זו שעושה הישראל לאפוני החומוס הללו קודם מכירתם, דהא חזינן דלדעת מרן ז"ל, אין זה מעלה ומוריד, כיון שהגוי בישלם קודם לכן כמאב"ד.

ויתרה מזו יש לומי הכא בנ"ד בענין האפונים הללו של החומוס, דיש לאוסרם אף לדעת הרמ"א אם אייתינן מצד היתר זה, שהרי ע"פ עדותם של מוכרי האפונים הללו נתוודע, כי זה אשר אומרים דהחומוס הזה מגיע מחו"ל טרם שנקלה כל צורכו ואינו ראוי עדין לאכילה, וכאן בארץ גומרים את קלייתם, ומכשירים אותם לאכילה, אין דברים אלו מדוייקים, דכל רואיהם של אפונים אלו בהגיעם מחו"ל, יעידון יגידון כי ראויים הם לאכילה גמורה, מיד עם בואם מחו"ל ע"י קלייתם של העכו"ם דהתם. וכל הקליה שעושים להם בעלי החניות כאן בארץ אינו אלא כדי לחמם אותם ולדבק בהם מעט מלח להטעימם ולהשביחם בלבד. אבל גם בלא זה ראויים הם לאכילה. וא"כ דבר זה הוי כי הא דכתב הכנה"ג (סי' קיג בהגהב"י סקמ"ב), דבמקום שאין דגים מצויים, ורגילין הגויים להביא ממרחקים דגים צלויים מעט או מטוגנים מעט בשמן, אם אינם ראויים לאוכלם כך כמו שלוקחין אותם מן השוק מותרים, מאחר דאין זה גמר בישולן, וכן כל כיוצא בזה. אבל אם הם ראויים לאוכלם כך, ונגמרים ביד העכו"ם, רק שנוהגים לחזור ולצלותן בבית כדי לאוכלן חמין אסור. ע"כ. ולכאורה הכא נמי הכי הוי, דהרי כל מה שחוזרים הישראל כאן בארץ לקלותם לאפונים הללו שוב, אינו אלא רק לחמם אותם בעלמא. ובכה"ג יש לאוסרו לכו"ע גם לדעת הרמ"א, דעד כאן לא התיר אלא א"כ הגוי בשלו רק כשיעור מאב"ד, והישראל גמרו, משא"כ הכא בנידון דידן דהגוי בשלו לגמרי אודיי אודי דאסור. וראה גם בגליון מהרש"א שם (סי' קיג ס"ט) שג"כ ביאר כיו"ב בשם שו"ת חינוך בית יהודה (סי' סט), דעד כאן לא כתב הרמ"א להתיר בכל גווני כדעת הרא"ש דאע"ג דבישלו הגוי כמאב"ד שרי, אלא דוקא כשלא נגמר בישולו ע"י העכו"ם, אבל אם נגמר בישולו ע"י הגוי אף לדעת הרמ"א אסור. ע"ש.

והן אמת דמצינו להרא"ה ז"ל שכתב בבדק הבית (בית ג שער ז, דף צ ע"א) דאפילו אם נתבשל התבשיל כל צורכו ע"י העכו"ם, וחזר הישראל ובישלו, אם הוא מצטמק ויפה לו ע"י בישול זה של הישראל שרי. ע"ש. והכי נמי יש לומר בנידון דידן, דהרי ע"י קלייתו זו של הישראל הווי כמצטמק ויפה לו, דאשבוחי משבח להו להטעימם. אולם הא ליתא שהרי הרשב"א במשמרת הבית (שם) כתב להעיר על דבריו אלה של הרא"ה, דלאחר גמר בישולו של התבשיל שנעשה ע"י עכו"ם ליכא מאן דמתיר. ע"ש. [ועתה ראיתי בשו"ת התעוררות תשוכה (חיו"ד סימן ס') שדן התם אודות תפוחי אדמה צלויים שמוכרים הגויים והישראל רוצה לקנות מהם אי שרי, והביא שם (באות א) מדנפשיה צד להקל בזה דהישראל יצלה אותם מעט אחרי בישולו של הגוי כדי שיהיו צלויים מעט יותר וע"י זה הם משתבחים ושרו באכילה. ע"ש. ולא זכר שר כלל מדברי הרא"ה הנ"ל שכתב כיו"ב, והרשב"א שדחה את דבריו. וגם ראיתי הלום בדרכי תשובה (סי' קיג ס"ק סה) שהביא בשם ס' מקור מים חיים חיו"ד (סו"ס קיג) שהביא מדברי הרא"ה בבדק הבית (ונראה שהוא הרא"ה הנ"ל) דאפילו נתבשל כל צורכו ביד העכו"ם אם הוא עדין מצטמק ויפה לו ונגמר ביד הישראל מותר. ע"ש. וספר זה אמ"א לעיין בדב"ק, מ"מ כאמור נראה דהוא דברי הרא"ה הנ"ל והא חזינן דהרשב"א דחה אם דבריו, ואפשר שמצרפו רק לסניף לקולא. וצ"ב]. זאת ועוד דהרי בלאו הכי לדעת מרן ז"ל אפילו אם בשלו העכו"ם רק כמאב"ד וגמרו הישראל ס"ל נמי לאסור, ובודאי דלא חש ליה לדעת הרא"ה, ואף הרמ"א דהקל, לא ס"ל להתיר אלא רק כשנתבשל ע"י העכו"ם כמאב"ד אבל כשגמר העכו"ם את בישולו ס"ל נמי לאסור. וראה בערך השולחן למהר"י טייב (יו"ד סי' קיג סק"י) שהביא לדייק מדברי הסמ"ג הנ"ל (לאוין קמח), והמרדכי בע"ז (לח ע"א), דאפילו אם בשלו העכו"ם יותר ממאכל ב"ד, מותר כל שלא נגמר בישולו ונתבשל כ"צ. ע"ש. והבו דלא להוסיף עלה בדעתיה דהרמ"א דפסק כוותיהו דראשונים אלו, ולכן א"א לומר דס"ל להתיר אף בנגמר בישולו. וק"ל. וממילא אין לסמוך על היתר זה מצד עצמו. (אבל בפשטות לסניף נראה דאפשר לצרף את דעתו של הרא"ה הנ"ל, אולם בנידון דידן אי משום הא לא אריא, שהרי בלאו הכי הבאנו בעה"י לעיל כמה צרופי טעמים להקל בזה, ולא אתינן הכא אלא לאפוקי מלומר שאפשר לסמוך על סברא זו בלבד. וק"ל).

ובהא נחתינן ובהא סלקינן, דהאפונים הללו של החומוס הבאים מחו"ל, אע"ג דהם באים משם קלויים כל צורכם, וכאן בארץ הישראל רק מחמם אותם בלבד, אפ"ה משרא שרי ע"פ הטעמים והנמוקים הנ"ל אשר הבאנו בעה"י, להעלות ולהקל בזה.

All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi