* * * *
* * * * * * *
* * * *
* * *שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך ב -
יו"ד, הערות סימן ב הערה ט
ולכאורה היה אפשר להוסיף ולומר, לפי הא
דכתב הגאון החסיד רבי אליהו הכהן בס'
מדרש תלפיות שהביא שם (במער' א ענף אפיקומן)
בשם ספר התשבי את ענין זה של הסגולה
לשייר מהאפיקומן, ושם כתב בזה הלשון:
יקח דבר מהאפיקומן לנשוא אצלו (או במקום
אחר) והוא סגולה להנצל מן הגזלנים ולהבריח
הקלי' ממנו. עכ"ל. ע"ש. ולכאורה מדנקט
בלשונו "יקח דבר" מהאפיקומן
וכו' משמע מלשון זה דיקח דבר מועט מאוד. [וראה גם
בס' קיצור השל"ה הנ"ל (בסוף
עניני הסדר דף סז ע"ב דפוס ווארשה תרל"ט) ד"ה כתב
בש"ע סימן תפג וכו' שכתב בזה"ל:
יש נוהגין ליקח חתיכה מהאפיקומן ועושין בו נקב
ותולה אותו בקיר ותולה כך כל השנה ולא
נמצא מנהג זה בשום ספר, ולפע"ד לאו שפיר
עבדי דהוי בזיון אוכלין כדכתב בש"ע
סי' קעא, וגם אמרו רז"ל התולה פיתו יתלה
פרנסתו ובפרט שתולין החתיכה של האפיקומן
במסמר, אלא אם רוצה לקיים המנהג יקח דבר
מועט מהאפיקומן לנשוא אצלו בכיסו והיא
סגולה להנצל מן הגזלנים ולהבריח הקלי'
ממנו כי מצה לשון מריבה כי התרגום של
מסה ומריבה הוא מצותא, או יקח דבר מה
מהאפיקומן ויניח בביתו במקום מוצנע מטעם
הנ"ל. עכ"ל. ע"ש. ומלשונו זה נראה ג"כ
דיקח מהאפיקומן דבר מועט ואותו יצניע
לקיום המנהג].
וא"כ אולי יש לומר, כי הנה מצינו
שכתב בספר החינוך (מצוה ח) בענין לאו זה ד "לא
תותירו ממנו עד בוקר" דנאמר בקרבן
פסח וז"ל: שלא להותיר כלום מבשר הפסח למחרתו
שהוא יום ט"ו בניסן שנאמר לא תותירו
ממנו עד בוקר. ע"כ. וכתב ע"ז המנחת חינוך
(שם אות א) כי הנה יש לעמוד בלשונו של
ספר החינוך שכתב לא להותיר כלום, ואילו
הרמב"ם (בפרק י מהל' קרבן פסח הי"א)
כתב, וצריך אדם שישתדל שלא להשאיר מבשר הפסח
עד בוקר שנאמר לא תותירו ממנו עד בוקר
וכו'. וחזינן דלא הוסיף בדבריו תיבת כלום.
וא"כ אפ"ל דהרב החינוך דנקט
"כלום" ס"ל דכיון דלאו זה אינו באכילה א"כ א"צ כזית
אלא אפילו אם הותיר כל שהוא מקו"פ
עובר בלאו זה, א"ל הרמב"ם דלא נקיט מילת
"כלום" ס"ל דרק בכזית
עובר בלאו זה. והמשיך המנחת חינוך וכתב, ושוב ראיתי בספר
מוצל מאש אשר בא לידי זה ימים בשאלה ועמד
על חקירה זו [בסי' נא] אם צריך כזית או
אפילו בכל שהוא עובר על לאו זה דלא תותירו
ודקדק מדברי הרמב"ם (שם בפ"ט) שכתב
המוציא זית בשר הפסח מחבורה וכו' עובר
ולוקה שנאמר "לא תוציא", ומזכיר בדבריו
כזית, וכאן כתב הרמב"ם סתם שלא להשאיר
עד בוקר ולא כתב כזית, נראה דהלאו הוא
אפי' על כל שהוא כן הוא בזכרוני שראיתי
בס' הנ"ל. והנה בגוף הדבר לא ידעתי לחלק
בין הוצאה מחבורה או מותיר דשני הלאוין
אינם מעניני אכילה, ומ"מ צריך כזית
בהוצאה, א"כ מאי שנא מותיר מהוצאה
וע"כ צריך לומר דשעורין הלכה למשה מסיני.
עכת"ד המנח"ח. וראה במנחת חינוך
שם מה שעמד לפלפל עוד בענין זה לפי דרכו דעובר
בלאו דלא תותירו רק במשאיר כזית ולפי
דרכו של המוצל מאש באפילו בכל שהוא עובר.
ע"ש.
ומעתה לפי דבריו אלו של המנחת חינוך דס"ל
לומר בדעת הרמב"ם דאיסור נותר בקו"פ
הוא רק כשמותיר כזית, א"כ לכאורה
י"ל נמי בנידון דידן דלפי מאי דחזינן מדברי
הרבנים דלעיל דהמנהג להניח ממצת האפיקומן
הוא דבר מה מועט א"כ הרי זה בפשטות
פחות משיעור כזית ומכיון שכן הוא לא חיישינן
ליה לענין נותר, כי הרי כאמור גם
בקרבן פסח עצמו איסור נותר דאסרה תורה
לא הוי אלא בכזית לדעת הרמב"ם. ועי' במנחת
חינוך שם שעמד לבאר ע"פ שיטות הפוסקים
דאם אכן כך הוא דעת הרמב"ם דמדאורייתא
אינו עובר באיסור נותר אלא בכזית, א"כ
בפחות מזה אינו עובר באיסור תורה כלל, אף
למ"ד חצי שיעור אסור מן התורה. ע"ש
בדבריו. וראה ג"כ היטב בדבריו של המנחת חינוך
(במצוה קמג אות א), ובאנצ"ת (כרך
טז עמוד תרס - תרסא). ע"ש.
אמנם לכאורה כל זה יבוא טוב לדעת הרמב"ם
שיש לומר דמדלא נקט בדבריו מילת "כלום"
דס"ל דאיסור נותר הוי דוקא בכזית,
אולם לרב החינוך שנקט בדבריו "שלא להותיר
כלום" ש"מ דס"ל דאיסור
נותר הוי אפילו בכל שהוא לא נוכל ליישב ע"פ דרך זו. הן
אמת דהנה בס' בית יהודה על החינוך (שם)
כתב להעיר דלכאורה אין שום ראיה מדברי
החינוך במש"כ כאן בלאו דלא תותירו
"שלא להותיר כלום" דמשמע שהוא אפילו פחות
מכזית, דהרי הרמב"ם בס' המצוות
(ל"ת קכג) כתב בענין הוצאת הפסח "הזהרנו מהוציא
כלום מבשר הפסח לחוץ" ואע"פ
דמבואר בהלכותיו (הנ"ל) דשיעור ההוצאה הוא בכזית,
א"כ מזה מוכח דאין ראיה מלשון המילה
"כלום" דר"ל אפילו כל שהוא. ולכן לפ"ז י"ל
דגם החינוך דנקט הכא בדבריו "כלום"
ס"ל דאיסור נותר הוי רק בכזית וכמו שמפרשים
בדעת הרמב"ם. ע"ש. (ובאמת יש
להאריך עוד ולפלפל בענין זה של שיור הנותר בקרבן
פסח אי הוי בכל שהוא או בכזית, וגם עתה
מצאתי בס"ד כי הגאון מהר"ם שיק בפירושו
על ספר המצות (מצוה ח אות ג) עמד נמי
בענין זה דשיור הנותר בקו"פ אי הוי בכזית
או בכל שהוא ועמד ג"כ בדברי המנח"ח
הנ"ל שכתב לבאר דהוא מחלוקת הרמב"ם והחינוך.
יעו"ש. וראה גם בביאור ברית משה
על הסמ"ג (ל"ת שנח - שנט אות א) שג"כ עמד בענין
זה. ע"ש. ואכמ"ל יותר). ועכ"פ
לפי המתבאר אם כנים דברים אלו דאף החינוך ס"ל
דאיסור נותר הוי בכזית אפשר ליישב ע"פ
דרך זו שבארנו גבי נידון דידן גם לדעת הרב
החינוך.
איברא דעדין יש מקום לעמוד ולהתבונן אם
אכן כך הוא דאיסור שיור נותר בקרבן פסח
לא הוי אלא רק בכזית, (ואמנם גם זה לא
הוי אלא מדאורייתא ובפרט לפי מה שהמנח"ח
הביא צד לומר דמדרבנן בכל ענין איכא איסורא),
וצ"ע. וגם עוד יש להתבונן דמאי
נימא לפי דברי שאר הפוסקים שרפים העומדים
ממעל הנ"ל שהביאו מנהג זה של שיור מצת
האפיקומן ולא הזכירו כלום להניח ממנו
מעט ופשט דבריהם מורה דיכול להניח אפילו
כזית ויותר ולאו דוקא דבר מועט, וגם בדברי
התשבי וקיצור של"ה יש להתבונן האם
באמת בדוקא נקטו בדבריהם שישייר
"דבר מועט" וכוונתם לפחות מכזית והוא מהחשש
הנ"ל, דדילמא לאו דוקא הוא. וק"ל.
איך שיהיה אנן בדידן לפי דרכינו נראה
שעיקר ישוב דברינו (שהבאנו למעלה) נכון הוא
בס"ד, כי באמת אע"ג דלמ"ד
דהאפיקומן הוא זכר לקרבן פסח נתנו עליו כל חוקות הפסח,
וכלשון המאירי הנ"ל (בפסחים קיט
ע"ב) שכתב, או שמא מצה באחרונה זכר לפסח היא
ונגררת בחוקות הפסח, מ"מ י"ל
דהני מילי בעניינים הקשורים לאכילה ממש כגון הא
דלאוכלו קודם חצות ולא לאוכלו בב' חבורות
וכו', אבל בדברים חצוניים השייכים לגוף
קרבן פסח כהא דנותר לא נתנו בו תוקף של
קרבן פסח וכדבארנו בס"ד ענין זה בדברינו
בפנים ביתר הרחבה.
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi