* * * *
* * * * * * *
* * * *
* * *שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך ב -
יו"ד, הערות סימן ב הערה י
ואמנם יש לציין, כי אע"ג דאמרינן
דכוחו של הכישוף בטל במים, מ"מ לאו בכל גוונא
הוא מתבטל. דהא אמרינן בגמרא דסנהדרין
שם (סז ע"ב) אמר רבי חייא כר אבא "בלטיהם"
אלו מעשה שדים "בלהטיהם" אלו
מעשה כשפים וכן הוא אומר "ואת להט החרב המתהפכת".
ופרש"י: בלטיהם, כמו ומבוא אליו
בלאט בסתר. זה מעשה שדים, שנסתרים ואינם נראים
כל מקום שנאמר בלטיהם היו החרטומין עושים
בלחשיהם ע"י שדים. בלהטיהם אלו מעשה
כשפים, שאינו עושה ע"י שדים אלא
מעצמו. להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים,
ומתהפכת מאליה ודומה לכשפים שלא ע"י
שדים היתה מתהפכת אלא מאליה וקרי ליה להט.
ע"כ. ומבואר מזה דהמכשף ב' דרכים
יש לו וב' אבות הטומאה נמצאים בידו, אחד כישוף
שהוא ע"י שדים ואחד שעושה מעצמו
שלא ע"י שדים. ועי' בתורה תמימה פרשת וארא (פרק
ז אות יא) שהביא את דברי רש"י הללו
בגמ' דסנהדרין וכתב ע"ז: וכל מעיין יראה כי
גם אחרי הדברים האלה עדיין ענין זה דורש
ביאור מספיק, ואפשר לבאר הכוונה ע"פ
המבואר בסוגיא זו דתכונת מעשה שדים הוא
שאין הדבר הנראה מתהפך לתמונת הדבר הנרצה
ע"י אחיזת עינים, אלא אותו הדבר
הנדרש מובא הוא ממש למקום הנדרש וכמו שפרש"י כאן
על מ"ש בגמ' האי מעשה שדים מכנף
ליה בריות גדולות נוחים לקבצם ונאספים אליו.
משא"כ מעשה כשפים הוא, שהדבר הנראה
מתהפך ע"י אחיזת עינים לעיני הרואים לתמונת
הדבר הנרצה והנדרש, ועל זה מביא לרמז
וסימן לדעת מה הוא לט ומה הוא להט מפסוק
"ואת להט החרב המתהפכת", דכמו
דמצינו דאצל המילה להט סמוך המלה מתהפכת כך מורה
המלה להט על מין קסם כזה שתכונתו להפך
הדבר הנראה לתכונת הדבר הנרצה ע"י אחיזת
עינים וזה הוא מעשה כשפים. אבל במעשה
שדים מובא ממש אותו הדבר הנדרש כמבואר,
ומוכח דבלהטיהם אלו מעשה כשפים וממילא
הוי בלטיהם מעשה שדים ובזה הענין מבואר.
ולפ"ז המשיך התורה תמימה לבאר שם,
הא דחזינן דבתהפוכות המטה לנחש כתיב בחרטומי
מצרים "ויעשו גם הם בלהטיהם כן",
ולהלן (בפסוק כב) בתהפוכות הדם למים כתיב
"ויעשו כן וגו' בלטיהם", ולפי
האמור דבלהטיהם אלו מעשה כשפים והיינו שהדבר הנראה
מתהפך ע"י אחיזת עינים לדבר הנרצה,
ובלטיהם הוא מעשה שדים, א"כ למה בתהפוכות
המטה עשו במעשה כשפים ובתהפוכות המים
לדם עשו במעשה שדים, אמנם מאחר ואמרינן
בגמ' דמעשה כישוף בטל במים דאין לכישוף
שליטה על המים ואין לו בו קיום, לכן לא
יכלו החרטומים במופת התהפכות המים לדם
לעשות על ידי כישוף, אחרי שאין להם שליטה
על המים, ולכן הוכרחו לעשותו במעשה שדים
והיינו להביא דם ממש ולבלול במים ולכן
כתיב "בלטיהם", משא"כ
בענין המטה יכלו להופכו לתנין ע"י מעשה כשפים שהרי היה
ביבשה. עכת"ד. ע"ש.
וראה גם בדברי מהר"ל מפראג בחידושיו
לגמ' דסנהדרין שם (סז ע"ב) שג"כ מבואר
בדבריו כיו"ב דזה החילוק בין מעשה
שדים למעשה כשפים, שבמעשה כשפים נהפך למציאותו
של הדבר משא"כ במעשה שדים שהם רק
מחליפים דבר בדבר. שכתב שם בד"ה נשים מצויות
בכשפים, וז"ל: למה נקרא שמם כשפים
וכו' פירוש ההפרש שיש בין מעשה כשפים ובין
מעשה שדים, כי הכישוף הוא שמשנה סדר העולם
וזה שאמר מכחיש פמליא של מעלה ומפני
שהם לשעה בלבד כמו כל אלו מעשים שהביא,
ולכך מביא קרא להט החרב שאין בלהט דבר
ממש, כי הדבר שהוא בסדר העולם הוא דבר
מקויים. ומעשה שהשד עושה הוא שמביא דבר
חידוש ע"י השד ואינו מכחיש פמליא
של מעלה, כי השד אינו יכול לשנות כח פמליא של
מעלה, רק פעולת הכישוף שמערב הסדר ומבלבל
אותו ובזה מכחיש פמליא של מעלה וזה
מבואר. עכ"ד. ע"ש. וחזינן דמתבאר
מדבריו נמי דמחלק כדלעיל שמעשה כשפים הוא שינוי
סדר הבריאה שמשנה את גופו של הדבר לעת
עתה ע"י אחיזת עיניים, אבל מעשה שדים אין
זה משנה את סדר הבריאה אלא רק שמחליפים
דבר בדבר. וראה גם בס' מרגליות הים עמ"ס
סנהדרין (סז ע"ב אות ט) שהביא ג"כ
כדברי הרב תורה תמימה הנ"ל, בשם הגרי"ד מבריסק
בס' בית הלוי (בפר' בשלח) שעמד לבאר שם
הא דאמרינן בגמ' (דסנהדרין שם) דאין השד
שולט בדבר הפחות מכשעורה משום דביותר
מכשעורה מכניף ליה ובפחות לא מכניף ליה,
והיינו שבמעשה שדים אין הדמיון להפוך
איזה דבר שיהיה נראה לעין הרואה כדבר אחר,
רק הוא מביא אותו דבר ממש ממרחקים לכאן,
אבל מעשה כשפים הוא ענין דמיון שמהפך זה
הדבר עצמו שבכאן שיהיה נראה כדבר אחר,
והוא הענין שהביאו ראיה מפסוק להט החרב
המתהפכת דהחרב מתהפכת, אבל מעשה שדים
אין הדבר מתהפך לתמונה אחרת רק מביא אותו
דבר ממש לכאן וא"כ מעשה שדים לא
יתבטל על המים, כיון דאינו דבר שבדמיון אלא הוא
באמת דבר ממשי שהובא לכאן, ורק מעשה כשפים
חוזר במים לכמו שהיה. עכ"ד. ע"ש. והוא
כחילוקו של הרב תורה תמימה בין ענין מעשה
כשפים דהוא בטל במים כיון שהוא אחיזת
עיניים וע"י המגע במים חוזר למציאותו,
ומעשה שדים דאינו בטל במים כיון שהוא דבר
מציאותי ואמיתי רק שהשד הביאו ממקום אחר
והחליפו בחפץ שהיה כאן קודם לכן.
וע"ע בתשובות המיוחסות להרמב"ן
(סי' רפג) שהובאה שם תשובה מהרמב"ן ז"ל שכתב
בזה"ל: ואני תמה מאוד כי שמעתי בבירור
שמנהג אלמנייא לעסוק בדברי שדים ומשביעים
אותם ומשלחים אותם ומשתמשים בהם בכמה
ענינים. וסבור אני שי"ל דמעשה שדים לחוד
ומעשה כשפים לחוד, כמו שאמרו בלטיהם אלו
מעשה שדים בלהטיהם אלו מעשה כשפים
ופירש"י ז"ל מעשה כשפים ע"י
מעשה תחבולה הם נעשים והם שאסרה תורה, אבל מעשה שדים
שרי, וזהו דעתם שנהגו בו ועשו כמה מעשים.
ובודאי פשוטי השמועות כך הם ומעשה דבן
תמליון ודגיטין ודיוסף שידא ושאר מעשים
בתלמוד ובמדרשי אגדה הן מטין. עכ"ד. ע"ש.
והביא תשובה זו בשם הרמב"ן ג"כ
הרשב"א בתשובותיו (חלק א סי' תיג) שכתב שם, ראיתי
בתשובה להרמב"ן ז"ל וכו' והביא
כל תורף תשובה זו. יעו"ש. וע"פ הנ"ל יש לבאר
דאולי זוהי כוונת הרמב"ן ז"ל
במאי דעמד למליץ יושר על המשתמשים במעשה שדים,
דכיון דמעשה שדים אינו אלא שהשד מוליך
ומביא החפץ הזה ממקום למקום וכו' וכמבואר
לעיל, א"כ אין זה אלא כמעשה של עבדות
ומה לי אם אומר לעבדו להביא חפץ ממקום אחר
או לשד כיון שסו"ס אינו מכחיש כח
פמליא של מעלה לשנות סדרי עולם לשנות את גוף
החפץ אלא רק להחליפו באחר. וק"ל.
וראה נמי בגמ' חולין (קה ע"ב) ההוא בר שידא
דהוה בי רב פפא אזל לאתויי מיא וכו' ופרש"י:
דהוה בי רב פפא, שהיה משמשו. ע"ש.
ועכ"פ חזינן מדבריו הנ"ל של
הרב תורה תמימה שביאר בטוטו"ד חילוק נכון בין ענין
מעשה כשפים למעשה שדים לענין ביטולם במים,
דדוקא במעשה כשפים הנעשים באחיזת
עינים אמרינן דהם בטלים במים אבל היכא
דנעשה ע"י שדים דהיינו שהם מחליפים את
הדבר ומביאים אותו ממקום אחר לא אמרינן
דבטל במים. ולכאורה לפ"ז אפשר לבאר נמי
הא דאיתא בסנהדרין (סז ע"ב) ינאי
איקלע לההוא אושפיזא אמר להו אשקיין מיא קריבו
שתיתא חזא דקא מרחשן שפוותיה שדא פורתא
מיניה הוו עקרבי אמר להו אנא שתאי מדידכו
אתון נמי שתו מדידי אשקייה הוה חמרא וכו'
ופרש"י: ינאי וכו', ולא גרסינן רבי
ינאי דלאו איניש מעליא הוא שעשה כשפים.
שתיתא, קמח טרוף במים. חזייה דמרחשן
שפוותה, ראה ינאי האשה המביאה לו המשקה
שהיו שפתיה נעות הכיר שכשפנית היא. שדא
פורתא, מן המשקה לארץ ונעשו עקרבים. אנא
שתאי מדידכו, לא גילה להם הדבר שהבין
בדבר והראה עצמו כאילו שתה. הואי חמרא,
האשה נעשית חמור. ע"כ. ולכאורה איך יכלה
אשה זו לעשות לינאי כשפים בכוס של המשקה
שהיה בו מים וכדפרש"י שתיתא קמח טרוף
במים, הא כשפים בטלי במיא וכדחזינן לעיל,
ובשלמא לפי דברי רבינו החיד"א הנ"ל
בפי' ברית עולם ע"ס חסידים (סי'
תעה) שעמד לדייק מדברי רש"י ומדברי ספר חסידים
דדוקא במים חיים ושוטפים אמרינן דהכשפים
בטלים, איתי שפיר דהכא הוי מים המונחים
בכוס. אולם לפי שאר המפרשים דס"ל
דאף במים בעלמא שאינם מים שוטפים אלא מונחים
בכלי דאינהו נמי מבטלי את הכישוף, (וכהא
דהביא הרב טיול פרדס בשם ס' פי צדיק
לענין אליהו שיצק מים מהכד על הקרבן והמזבח
בהר הכרמל שלא יאמרו שהוא מעשה
כשפים), ממילא קשיא איך עשתה האשה את
הכישוף לינאי במים שבכוס. אולם לפי הנ"ל
דאמרינן ישי חילוק דדוקא מעשה כשפים של
אחיזת עינים בטלים במים, אבל מעשה שדים
שמביאים דבר ממקום למקום לא בטל במים,
אולי י"ל דהתם הוה מעשה שדים שהאשה גזרה
על השדים שיביאו למים עקרבים וכהא דאמרינן
ששפך על הריצפה ונעשו עקרבים כלומר
שהם נראו לעין. אלא דהא קשיא דבשלמא הכא
אפשר לומר דהוה מעשה שדים שגזרה על
השדים שיביאו למים עקרבים, אולם הרי גם
ינאי עשה שם את הכישוף לאשה במים,
וכדאיתא, אמר להו אנא שתאי מדידכו אתון
נמי שתו מדידי אשקייה הוה חמרא וכו',
והרי שעשה הכישוף בתוך המים ונעשתה חמור
וכו' והתם א"א לומר דהוה מעשה שדים שהרי
גוף האשה הזאת נעשה חמור והוא ענין מעשה
כשפים שמאחז העיניים לשנות את מציאותו
של הדבר, [וגם מדברי רש"י הנ"ל
שכתב "ולא גרסינן רבי ינאי דלאו איניש מעליא הוא
שעשה כשפים מבואר דמעשה זה של ינאי היה
מעשה כשפים ולא מעשה שדים], וא"כ איך יכל
לעשות השינוי הזה הא לדעתם בטלים הכישופים
אף במים שאינם מים חיים ושוטפים. אולם
לפי רבינו החיד"א אייתי שפיר הדק
היטב, דכיון דלא היו מים חיים אין הכישוף בטל
בהם כלל. ולכאורה מהכא י"ל דהוי
חיזוק לדבריו של רבינו החיד"א הנ"ל דדוקא במים
חיים ושוטפים הכישוף בטל, אולם בלאו הכי
הרי דבריו הללו של רבינו החיד"א מעוננים
היטב בדברי רש"י בסנהדרין ובס' חסידים
הנ"ל וכדכתב רבינו החיד"א שם. וק"ל.
ואמנם יש להבין הא דחזינן נמי בירושלמי
(פ"ז דסנהדרין הי"ג) דאיתא התם דאמרו רבי
יהושע וחכמים לההוא מין שיראה את כוחו
בכישוף ולקח אותם ליד הים ואמר מאי דאמר
ונבקע הים, ואמר הרי שעשיתי מה שעשה משה
רבכם אמרו לו חכמים אין אתה מודה לנו
שהלך משה רבינו בתוך הים ביבשה אף אתה
עשה כן, והלך וגזר רבי יהושע על שרו של
הים ובלע אותו. ע"ש. ולכאורה איך
עשה אותו מכשף כישוף במים של הים, הא אמרינן
דכישוף בטל במים. ואיברא דהתם איתא נמי
המעשה כאימיה דר"י בן בתירא דעשו לה
הכישוף והשליכוהו לים וכו' וע"ז
הקשה הרב ספר חסידים (בסי' תתשמד) דאיך הכישוף
לא התבטל במים ותירץ שהכישוף הושם בכלי
ולא נגע במים, אולם הכא עדיין קשה דאיך
נעשה הכישוף במים, כדחזינן שאמר מה שאמר
ונהפך הים ליבשה והוא לא זרק כלום. (וגם
א"א ליישב ע"פ דברי התורה תמימה
הנ"ל לחלק ולומר דמעשה שדים הוה דלא בטל במים,
דמאי מעשה שדים שייך כאן, שהרי הם מחליפים
החפצים ואיזה החלפה היתה כאן, הרי הוא
שינוי מציאות שהוא מעשה כשפים. וק"ל).
אמנם הנה לפי מה שכתב בספר חסידים הנ"ל
(סי' תעה) אייתי שפיר, שכתב שם, ולפיכך
כשעושים אחיזת עיניים כשמגיע למים שוטפים
מתהפך לענינו הראשון ולכך אותה השבעה
של אחיזת עיניים או המעשה שיעשה אינה מגעת
על הממונים על המים. ויש השבעה על המים
ולא על היבשה, ויש כנגד הממונים על היבשה
ולא על המים וכו'. ע"ש. ולפי דבריו
אלו של ספר חסידים עולה ומתבאר, דאע"ג
דאמרינן דהכישוף בטל במים מ"מ יש
השבעות מיוחדות שבכוחם לשלוט על המים, וממילא