שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך ב -
יו"ד, הערות סימן ג הערה א
ואיברא דלפי דברי הרוקח הללו, דס"ל
דשרי לאשת כהן מעוברת להכנס לאהל המת מטעמא
דס"ס, ספק זכר ספק נפל, יש להתבונן
בימינו כיום אשר התחדש מכשיר האולטרסאונד,
שאפשר לדעת ע"פ אם הולד זכר או נקבה,
א"כ הוי ספק שאפשר לבררו. ובענין ס"ס שאפשר
לבררו, חזינן בדעת הפוסקים דאיכא גווני
דלא סמכינן עליו להקל. דהנה הרשב"א בחי'
לחולין (נג ע"ב ד"ה כי פליגי)
כתב, שאפילו במקום שיש ס"ס להקל אם אפשר לברר הדבר
ע"י בדיקה אין להתירו אלא ע"י
בדיקה. ע"ש. אמנם לעומת זה מהרא"י בפסקיו (סוס"י
מז) כתב, דאף ס"ס שאפשר לבררו א"צ
בדיקה. והרמ"א ביו"ד (סוס"י קי) הביא את דברי
מהרא"י להלכה. אולם לעומת זה הש"ך
(שם ס"ק סו) הביא את דברי הרשב"א הנ"ל שחולק
ע"ז, והסכים לדעת הרשב"א שאכן
בכה"ג צריך בדיקה. ע"ש. וא"כ לכאורה לפ"ז הכ"נ יש
לומר בנידון דידן, דלדעת הרשב"א
דס"ל שכל שאפשר לברר הדבר דלא סמכינן על ס"ס, גם
הכא שאפשר לברר את מהות הולד אם הוא זכר
או נקבה, לא נסמוך על הס"ס דהרוקח בסתמא
להתיר לאשת כהן להכנס לאהל המת.
אולם הנה שער המלך (הל' מקוואות כלל ג),
עמד להוכיח מדברי הסמ"ג וספר התרומה
והמרדכי (בפ"ב דשבועות), דס"ל
דשפיר סמכינן על הס"ס אפילו במקום שאפשר לבררו
ושכן הוא דעת הרשב"א עצמו בתורת
הבית, ובתשובה ח"א (סי' תא). והא דכתב הרשב"א
בחי' לחולין (נג ע"ב) הנ"ל
דלא סמכינן על ס"ס במקום שאפשר לברר, אינו אלא בענין
ספק דרוסה וכיו"ב, שבהמה בחיה בחזקת
איסור עומדת, והביא שם שכן פסק ג"כ הפר"ח
להלכה. ע"ש. וכ"כ גם הנודע
ביהודה במהדו"ק (חיו"ד סי' נז) לבאר בדעת הרשב"א
דלעולם ס"ל להתיר ס"ס אף במקום
שאפשר לבררו ושאני התם בחי' לחולין דמיירי בענין
דרוסה דאית ליה חזקת איסורא ובכה"ג
אם אפשר לברורי בענין לבררו. ע"ש. וא"כ לפ"ז
חזינן דשפיר סמכינן להלכה על דעת מהרא"י
דאף בשאפשר לברר הספק סמכינן על הס"ס
לקולא. +והן אמת שלכאורה אף אם הינו אומרים
דאיכא סתירה בדברי הרשב"א מדבריו
בחידושיו הנ"ל בחולין על מש"כ
בתשובותיו ובתורת הבית, בפשטות יש לנו לומר דהעיקר
הוא כמ"ש בתשובותיו ובפסקיו בתורת
הבית כיון שהם נכתבו יותר להלכה ולמעשה מאשר
חידושי הגמ'. ובאמת מצאתי הלום כיו"ב
להגאון סבא דמשפטים רבי מצליח מאזוז בשו"ת
איש מצליח כרך ג' חאו"ח הנדפ"מ
(סי' כט דף צז ע"ב) שכתב שם דאין דמיון בין כותב
חידושי גמרא למסדר פסקי דינים שבהם נזהר
יותר. ע"ש. ומינה ג"כ לגבי דקדוקם של
הדברים, דבפסקי הדין נחית הפוסק טפי לדקדוק
ההלכה מאשר החידושים על הגמ' דלא בא
שם אלא לבאר את עיקרא דשמעתתא, וכעין
הא דחזינן דכתב מרן בבית יוסף חאו"ח (סימן
י) שאין לפסוק כהרא"ש נגד הרמב"ם
אעפ"י שרש"י עומד בשיטת הרא"ש, שהואיל ורש"י
מפרש הוא ולא פוסק הוה ליה הרמב"ם
כנגד הרא"ש אחד לגבי אחד והלכה כהרמב"ם שמסתבר
טעמו. והגאון רבי יעקב חאגיז בשו"ת
הלכות קטנות עמד להעיר ע"ז דלכאורה אם רש"י
סבר וקביל שפשט ההלכה כך הוא למה יגרע
כוחו משאר הפוסקים. ע"ש. והנה מו"ר שליט"א
בשו"ת יחוה דעת ח"ה (בכללי
מרן אות ג, עמוד שט) כתב לבאר את דברי מרן בב"י דח"ו
מרן ז"ל לא בא למעט בערכו של רש"י
שהוא רבן של כל ישראל אלא סמך על מה ששנינו
(בבא בתרא קל ע"ב) אין למדין הלכה
מתוך תלמוד עד שיאמרו לו הלכה למעשה ועוד
כיו"ב, ולכן רש"י שעיקר מטרתו
היא לפרש הסוגיה כפשטה שכל מבין עם תלמיד יוכל
להבין פשט התלמוד אמרינן דלא נחית לפסוק
למעשה. ואילו היה מתכוין לפסק הלכה
למעשה היה מדקדק יותר בפירושו לאסוקי
שמעתתא אליבא דהלכתא. עכת"ד. וע"ש. וראה גם
בשו"ת יבי"א ח"ג (חאבה"ע
סימן יב אות ז) כיו"ב. ע"ש. וממילא הכ"נ יש לומר
כשמביאים אנו את דברי הרשב"א בחידושיו
כלפי דבריו בפסקיו בתורת הבית או נגד
תשובותיו בודאי דהני עדיפי מחידושיו על
הש"ס כיון דנחית בהו טפי לדינא לפסוק
הלכה למעשה. וק"ל. ושוב מצאתי בס"ד
דברים מפורשים בנידון זה בשד"ח (בכללי
הפוסקים סימן י אות ב) שהביא בשם הרב
יד דוד (סימן קי) שכתב דכל שיש סתירה בדברי
הרשב"א מחידושיו למש"כ בס'
תורת הבית עבדינן עיקר כמש"כ בתורת הבית לפי מה שכתב
מהרימ"ט בתשובותיו (חחו"מ סי'
ז) דכל פוסק שעשה חיבור כולל לעולם יש לתפוס דברי
החיבור עיקר. והוסיף השד"ח וכתב,
דכן נראה נמי שהוא דעת מרן בב"י (יו"ד סי' פז)
שכתב שם, והרשב"א אעפ"י שכתב
בחידושיו שנראין דברי ר"ת, בתורת הבית כתב מותר
דאינו אלא כפירשא. כלומר שתורת הבית הוא
העיקר. ושכן נראה שהוא דעת הרב חיי אדם
בהל' פסח (בנשמת אדם סימן י). ע"כ.
[והוסיף השד"ח שם: "וידי"ן הרב מוהרש"ק בס'
מלאכת שלמה בחי' לחולין (דף נג ע"ב)
כתב מסברא דנפשיה דחזר בו בתורת הבית ממש"כ
בחידושיו לחולין". עכ"ד. וספר
מלאכת שלמה שנתכוין עליו השד"ח אמ"א לעת עתה לעיין
בו, אולם מתורף הדברים נראה בפשטות דכוונתו
על הסתירה הזאת שבדברי הרשב"א אשר
אנו עסוקים בה עתה, הסתירה מחידושיו לחולין
(נג ע"ב) למש"כ בתורת הבית (דף לה
ע"א), וע"ז כתב דהעיקר הוא
מש"כ הרשב"א בתורת הבית. וק"ל]. וע"ש בשד"ח שהביא דכן
מבואר נמי בדברי הכנה"ג ביו"ד
(סי' צט בהגהב"י אות ב) דכל שיש סתירה בדברי
הרשב"א מחידושיו לתורת הבית הלכה
כדבריו בתוה"ב. ע"ש. ומכל האמור יש לומר דה"ה
נמי כל שסותר הרשב"א עצמו מתשובותיו
לחידושיו דההלכה היא כתשובותיו דהם נחית טפי
להלכה. וק"ל. וראה גם בדברי השד"ח
(שם בד"ה אחר זמן) שכן מתבאר נמי לפי הדברים
המובאים שם די"ל שתשובותיו עיקר.
ע"ש. ושו"ר הלום בשו"ת משיב דבר לגאון הנצי"ב
(ח"א סי' כד) ומצאתי שעמד בכיו"ב
כשיש סתירה בדברי המחבר בין מש"כ בחידושים
למש"כ בתשובה, והעלה דהעיקר הוא
כמ"ש בתשובה דכיון שהדברים שם הם לדינא יש בזה
סיעתא דשמיא לכיון לאמת טפי מהחידושים
שהם בדרך לימוד. ע"ש. וראה גם לגאון בית
אפרים (בהקדמתו לס' שערי תשובה על חאו"ח)
שכתב שם דיש עדיפות לתשובות כיון
שבתשובה שהיא הלכה למעשה מדקדק בה יותר,
ומטעם זה יש להעדיף את התשובה מפסק שאדם
כותב לעצמו. ע"ש. ודוק מינא דבודאי
התשובה עדיף ממה שכתב בחידושים על התלמוד דלא
נחית בהו כ"כ לדינא. וק"ל.
ובעיקר נידון דידן בסתירה שיש בדברי הרשב"א, ע"ע
בדברי הרשב"א בחידושיו לחולין (מו
ע"ב ד"ה ואומא לאומא הסמוכה לה) שגם שם כתב
כעין הא דחידושיו הנ"ל שם (נג ע"ב)
דכל היכא דאפשר בבדיקה אין מתירין אותה מטעם
ס"ס. ע"ש. ולפי דברינו הנ"ל
ניתן לבאר את הדברים, דחזינן דהרשב"א בחידושיו מדבר
בשפה אחת ובדברים אחדים וחזר לכפול שיטתו
בדף מו ע"ב ובדף נג ע"ב דכל ס"ס שאפשר
לבררו לא סמכינן על הס"ס, ואילו
בתורת הבית ובתשובותיו רוח אחרת היתה עימו דאף
ס"ס שאפשר לבררו סמכינן על הס"ס,
די"ל כדלעיל שבחידושים על הש"ס לא מדקדק המפרש
בדקדוק הדברים שיהיו לדינא ממש, אלא רק
מפרש את תורף השמועה לבארה הדק היטב,
אולם בתשובותיו ובפסקים נחית טפי לדינא,
ולכן יש הבדל בדבריו. וק"ל. וראה גם
בחידושי הרשב"א למס' חולין הנדפ"מ
הוצאת מוסד הר"ק ירושלים תשמ"ו (בהערה 159
ובהערה 417) במה שעמד ג"כ הרב המגיה
בענין הסתירה שיש בדברי הרשב"א כאן מחידושיו
על מש"כ בתורת הבית. ע"ש. וע"ע
מש"כ לעיל (בסימן ב') על דברי הרשב"א הללו במה
שיש סתירה בדבריו ממש"כ בחידושיו
לחולין על מש"כ בתוה"ב ובתשובותיו. ע"ש. ומ"מ
נראה שחיבור תורת הבית חיברו הרשב"א
אחר שכתב את חידושיו ושם חזר בו, וכן ראיתי
עתה כיו"ב בפר"ח (בכללי הספק
ספיקא כלל ב) שעמד שם בדברי הרשב"א והסתירה שיש
בדבריו ואחר שפלפל בדברים, כתב מול סו"ף,
ולענין דינא וכו' וגם הרשב"א חזר בו
כדמוכח מדבריו בתוה"ב וכו' אלמא
דס"ל דכי איכא ס"ס שרינן אף דמצי לברורי על ידי
בדיקה וכן עיקר. עכ"ד. ע"ש.
הרי דקרי על הרשב"א דחזר בו בתוה"ב ממש"כ בחידושיו,
ומשמע דס"ל דחיברו באחרונה. וק"ל.+
אמנם הנה הפתחי תשובה בנחלת צבי (סוס"י
קי), הקשה ממש"כ הרשב"א ופסק מרן כדבריו
בשו"ע יו"ד (סי' פד ס"ט)
שאם עבר ובישל פירות שדרכן להתליע במחובר בלא בדיקה, אם
יכול לבדוק בודק ואם לא מותר משום ס"ס,
שמא היה שם רחש שמא לא היה, ואת"ל היה,
שמא נימוח ונתבטל. הרי דאף שיש ס"ס
לקולא אם יכול לבדוק בודק, ואיך אפשר לומר
דלדעת הרשב"א אף בכה"ג א"צ
לבדוק. ע"ש. איברא דמו"ר שליט"א בשו"ת יביע אומר ח"ו
(חיו"ד סי' כד) בד"ה ועדיין
אנו וכו', עמד ליישב הערה זו ע"פ מש"כ הצמח צדק
בפסקים (סי' פד סקכ"ז) דמיירי בפולים
ועדשים שמצוי בהם הרחש, ואסור לאוכלם בלי
בדיקה וכדמוכח להדיא בתורת הבית (דף פ
ע"ב), ודלא כהפר"ח וכרתי ופליתי שכתבו
דבכל מין שהרחש מצוי בו דאינו נכנס בגדר
ספק שמא לא היה בו רחש, דליתא. וממילא
לפ"ז יש ליישב דכיון דמיירי אף בדבר
שהרחש מצוי בו אין הספק שקול שמא היה בו רחש
או לא, כיון שהוחזק שיש בו רחש, אף דחזי
לאצטרופי לספק ספיקא (וכוונת מו"ר
שליט"א לענין ס"ס בעלמא דסגי
בספק אחד שהוא שקול אע"ג שהספק השני אינו שקול דזה
מצטרף לס"ס, דהספק שקול עושה מחצה
על' מחצה והספק השני שאינו שקול המיעוט שבו
מצטרף למחצה הקודם והו"ל רוב, וכמו
שחזר ושנה לנו רבי משנה זו בדוכתין סגיאין
עי' בס' לוית חן (סי' קכז), ובס' טהרת
הבית (סי' א עמוד ב) ועוד), מ"מ צריך
בדיקה. משא"כ בס"ס דפלוגתא
דרבוותא או בספיקות שקולים, דא"צ לברר. וסיים שם ששוב
מצא כן בשו"ת כתב סופר (חיו"ד
סס"י כז), שכתב דמההיא דיו"ד (סי' פד ס"ט) מוכח
שכל שספק אחד אינו שקול כי הרחש מצוי
בהם והוחזקו להתליע אף שמצטרף לס"ס, מ"מ
צריך לברר ע"י בדיקה. אבל בספיקות
שקולים סמכינן על הספק ספיקא להתיר אף בלא
בדיקה. עכת"ד. ע"ש בדב"ק.
ומעתה לפ"ז עולה ומתבאר, דאמנם דשפיר
סמכינן על ס"ס לקולא בלי בדיקה אף במקום
שאפשר לבררו, הני מילי כששני הספיקות
שקולים הם, אבל בגוונא שאפילו רק ספק אחד
אינו שקול, אף שהשני שקול אמנם דלגבי
ס"ס מצרפינן ב' ספיקות כאלו, מ"מ כוחו קלוש
לגבי ענין בדיקה, ולכן אם אפשר לברר מבררינן
וממילא נייתי ונחזי כנידון דידן, אם
שפיר חשיבי ב' הספיקות שקולים. והנה הספק
הראשון ספק זכר ספק נקבה שפיר הוי ספק
שקול וכעין אשר מתבאר מתשובת הריב"ש
(סי' שעב), שכתב שם בענין הא דאמרינן ביבמות
(קיט ע"א) סמוך מיעוטא דמפילות למחצה
דנקבות וכו', דהספק מחצה זכרים מחצה נקבות
הוי ספק שקול בודאי ובהכרח, כי כן יסד
מלכו של עולם לקיום המין שיהיה תמיד בעולם
מחצה זכרים ומחצה נקבות. ע"ש. אולם
לעומת זה הספק השני, ספק נפל ספק ולד של
קיימא לא חשיב ספק שקול, דהא קיי"ל
דרוב נשים יולדות ולד מעליא ומיעוטא מפילות
וכדאמרינן בגמ' יבמות הנ"ל. וכעין
שכתב נמי הפמ"ג באו"ח (סי' שמג באשל אברהם
סק"ב) להעיר על הרוקח, דאיך יש לצרף
האי ספיקא דספק נפל וכו' לס"ס הרי הוי ספק
של מיעוט דרוב נשים יולדות ולד של קיימא,
והאי מיעוטא כמאן דליתא דמיא ואיך
יצטרף לס"ס. ע"ש. ואמנם עי'
למו"ר מרן מלכא שליט"א בס' לוית חן (אות קכז), שעמד
ליישב את קושיית הפמ"ג דאנן סגי
לן שיהיה ספק אחד שקול שעושה מחצה על מחצה, ואז
אע"ג שהספק השני אינו שקול מ"מ
המיעוט שבו מצטרף לחצי לעשות רוב להיתר. ע"ש. וכן
רמז לדברים אלו בשו"ת יביע אומר
הנזכר (ח"ו חיו"ד סוס"י כד) סוד"ה ועדין אנו