* * * *
* * * * * * *
* * * *
* * *שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך ב -
יו"ד, הערות סימן טז הערה א
ונראה שאין לבאר דלהכי לא תנן במתניתין
דסוכה (שם) דערלה נוהג בהדס ולולב, דכיון
שהם של מצוה ומצוות לאו להנות ניתנו וכו',
וכמו שראיתי מקרוב מי שהביא לפרש כך
את דברי מהר"י טייב בשו"ת גנזי
שלום (חאו"ח סימן ו) שכתב דלולב והדס של ערלה
כשרים לד' מינים, דהיינו טעמא דמר כיון
דמצוות לאו להנות ניתנו. ולפי זה יוצא
דבעלמא נוהג בהם בלולב והדס דין ערלה.
(עי' חוברת אור תורה אדר תשנ"ג עמ' תנז,
וניסן תשנ"ג עמ' תקמה הערה 2. ע"ש.
ושו"ת גנזי שלום אמ"א לע"ע). ואחהמ"ר קשה
טובא לפרש כך דאי הכי מדוע באתרוג נוהג
בו ערלה וכדתנן במשנה סוכה (שם) הרי אף
הוא של מצוה, אלא ודאי כיון דב
"עץ מאכל" תליא מילתא ואתרוג הוא פרי. וראה גם
בכף החיים בהל' לולב (סימן תרמט ס"ק
טל) שכתב, לולב והדס וערבה אין בהם איסור
ערלה דאין איסור ערלה אלא דוקא בפרי ועמ"ש
בשו"ע יו"ד (סימן רצד ס"א וס"ב). ע"ש.
והרי ד "בפרי" תליא מילתא ולא
במידי אחרינא. ודו"ק.
וראה עוד בטור ובדברי מרן בשו"ע
יו"ד (סימן רצד סכ"ד) שכתבו: הנוטע לצורך מצוה
כגון לולב או אתרוג חייב בערלה. ע"ש.
והאחרונים עמדו להעיר על דברי השו"ע והטור
הללו וכן על הרא"ש ורבינו ירוחם
שג"כ כתבו כן דבנוטע ללולב נוהג בו ערלה, דהא
לכאורה הוי כנוטע לסייג ולקורות שהוא
פטור מן הערלה כדתנן בערלה (פ"א מ"א) מפני
שאין הוא נוטע לפרי ו "עץ מאכל"
כתיב וא"כ אף בנוטע ללולב אינו פרי ומדוע חייב
בערלה, וגם בירושלמי (פ"ק דערלה)
שיש את מקור דין זה דהנוטע למצוה, איתא, הנוטע
אתרוג למצוה או שמן למנורה חייב בערלה,
דאע"ג דאינו למאכל מ"מ כיון דסו"ס הוא
צריך להפרי נהי דצריך למצוה סוף סוף נוטע
לפרי הוא וחייב בערלה. ע"ש. וא"כ לפ"ז
מתבאר דאתרוג דוקא חייב בערלה כיון דסו"ס
הוא צריך לפרי אע"ג שהוא למצוה, אבל
לולב שהוא אינו פרי כלל אין נוהג בו ערלה
כיון דאינו צריך לפרי ודמי לנוטע
לקורות ולסייג. ובאמת הרמב"ם (פ"י
דמעשר שני ה"ז) נקט כדברי הירושלמי הללו שכתב
שם הנוטע למצוה כגון שנטע אתרוג ללולב
או זית למנורה חייב בערלה. ע"כ. והשמיט
ענין לולב ומשמע דלעולם בלולב לא נוהג
בו דין ערלה. ולכן המעדני יו"ט בסוכה (שם)
העלה הלכה למעשה לחלוק על דברי הרא"ש
ע"פ דברי הירושלמי הללו דאין ערלה נוהג
בלולב. והפרישה בטור יו"ד (שם אות
ז) כתב ליישב הדברים דהלולב בכלל פרי האילן
הוא ונקרא נוטע לפרי כי דעתו על מה שיגדל
הדקל לולבין ושאר פירות משא"כ בנוטע את
עיקר הדקל רק לעצים. ע"ש. וראה לרבינו
החיד"א בברכ"י (סי' רצד ס"ק טז) שהביא את
ביאורו של הפרישה (הנ"ל) ועמד להעיר
עליו דהא סו"ס איך שיהיה אין ערלה נוהג
בלולבין [וכמתבאר מהמשנה ערלה (פ"א
מ"ז) שהבאנו לעיל דהלולבין והעלים וכו' אין
ערלה נוהג בהם] וממילא לאו פרי הוא כלל
ולא חשיב נוטע לפרי ומותר בערלה. ומה
שהכריח המעדני יו"ט מהירושלמי דבריו
מוכרחים כראי מוצק. אלא שלענין הלכה העלה שם
רבינו החיד"א דעל אף שאין ברור הוא
מאי טעמו דהרא"ש והטור ומרן מי יקל ראשו
להתיר בזה כיון שהם אסרו בפשיטות. עכ"ד.
ע"ש.
ואולם ראיתי בערוך השולחן (סי' רצד סמ"א)
שג"כ עמד ליישב דברי הטור ומרן הנ"ל
ודעימיהו, וכתב די"ל דס"ל דכשם
שבנוטע אתרוג למצוה חייב בערלה אע"ג דלאו למאכל
הוא אלא היינו טעמא דהמצוה אחשביה והוי
כלאכילה, ממילא גם כשנטע דקל לשם הלולב
ולא לשם התמרים המצוה אחשביה לנטיעה זו
והוי כמו שנטע לשם אכילה והתמרים בני
אכילה נינהו. ע"ש. ובאמת לפי דברי
ערוך השולחן הנ"ל יש לבאר דהכא כשנטע לשם
הלולב הוי כאחשביה ולכן אע"ג דבלולבין
דעלמא לא נוהג בהם ערלה הכא בשל מצוה נוהנ
וממילא מיושב קושיתו של רבינו החיד"א.
וק"ל. וע"ע בזה בחזו"א (דיני ערלה אות טו)
מש"כ גבי נוטע דקל ללולב דאם חושב
לאכול ממנו חייב בערלה ואם לא חושב לאכול לא
חייב. ע"ש. וראה גם בשו"ת שבט
הלוי ח"ב (סימן קסד סכ"ב) מש"כ בזה. ע"ש. ואכמ"ל.
ומ"מ חזינן מכל האי דמשום פרי ו
"עץ מאכל" נגעו בה. וק"ל. ועכ"פ ברור הדבר דגבי
הדס אין צריך להגיע לכל האי לטעם דמצוות
לאו להנות ניתנו וכו' שהרי פשוט בו הטעם
דאין ערלה נוהג בו כיון דאינו "עץ
מאכל" וכמתבאר לעיל, וממילא גם גבי לולב גופיה
יש לומר כטעם זה דכיון שאינו למאכל הוא
פטור וכדתנן במתניתין דערלה (הנ"ל)
והלולבין והעלין וכו' פטורים מערלה והיינו
משום שאינם פרי, ונראה דזהו הביאור
הנכון בדברי מהר"י טייב הנז' במש"כ
דאין ערלה נוהג בהדס ולולב כלומר משום דלאו
פרי ועץ מאכל נינהו, וכמתבאר נמי מכף
החיים (הנ"ל) דמשום "פרי" הוא. ודי בזה.
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi