למעלה
כז) אולם שבתי וראיתי בשו"ת
בנין ציון להג"ר יעקב עטלינגר בעל הערוך לנר שכתב (בח"א סי' נח) להעיר
על דברי נקוה"כ דלכאורה לא דמיא נידון דידן לסי' קב, דהכא אם ימות הולד תוך ז"י
אדרבה הוברר דהווי נפל, ולכן ממאי נפשך צריך להמתין ז"י דאם יחיה ז"י א"כ
הוי דשיל"מ דנאמר עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר, ואם ימות הוברר דהוי נפל. ע"ש.
וכן ראיתי למהר"מ אוירבעך בשו"ת אמרי בינה חיו"ד (סי' טו) שהביא
הכי בשם האחרונים להעיר על דברי נקוה"כ דנידון דידן לא דמיא לסי' קב, ושגם
מדברי המאירי בחי' לשבת (קלה ע"ב) שכתב דלפי הסוברים דלא עבדינן ס"ס
בדשיל"מ אין לעשות ס"ס בגוי שהביא גדיים קטנים ואומר שהם בני ח"י, והרי
מתבאר מדברי המאירי דאף הוא ס"ל דהכא בענין המתנת ז"י מקרי דשיל"מ.
ע"ש. ושו"ר שגם הגאון מקוטנא בשו"ת ישועות מלכו (חיו"ד סי' ב)
כתב להעיר על נקוה"כ דנידון דידן לא דמיא לסי' קב דהכא ממאי נפשך יש
לאסור. ע"ש. והאמת שגם מדברי בעל העיטור (בהל' שחיטה שער שני, דכ"ח ע"א
דפוס וורשא) מבואר דנידון דידן הווי דשיל"מ. ע"ש. ובהגהות "שער
החדש" על העיטור (שם אות כ). יעו"ש. וראה גם בישועות מלכו (שם) שכתב
דאכן מדברי העיטור והמאירי מבואר כדברי הט"ז דיש לאסור בענין נידון דידן דולד
בהמה משום דשיל"מ. ע"ש. וראה גם בס' אוצרות יוסף להגר"י ענגיל (חידושי
יו"ד דף כה ע"ב אות מ) מש"כ ג"כ ליישב את דברי הט"ז
ולהעיר על נקוה"כ. יעו"ש. עכ"פ לפי הטעמים הנ"ל דמתבאר מהם
דבלאו הכי יש להקל לדעת הרמ"א דאמרינן ס"ס אף בדשיל"מ ובפרט במקום
הצורך, יש לצרף את דברי נקוה"כ דהכא לא הווי בכלל דשיל"מ, מכיון דבעיקר
הערתו של הבנין ציון ושאר הפוסקים יש מקום לעמוד ע"ז, (ומה גם דעי' בהגהות יד
אברהם בגליון השו"ע יו"ד (סי' טו ד"ה ואם אין ידוע), שכתב שם לבאר
דכל כה"ג שכבר שחטו את הבהמה יש להתירה בס"ס גם לדעת הט"ז, דמכיון
דכבר נשחט לא הוי דשיל"מ. ע"ש. וראה גם בשו"ת ישועות מלכו (חיו"ד
סי' ב) שמבואר בדבריו נמי דכל שנשחט לא הוי דשיל"מ, ואף לדעת הט"ז שרי. ע"ש).
והן עתה ראיתי שהגאון מהר"י טייב בערך השולחן (בסי' טו סק"ד) הביא את
דברי הט"ז ומה שהעיר בנקוה"כ על דבריו, ושתיק הרב שם ולא העיר מידי על
דברי נקוה"כ ונראה מדבריו דשר המסכים בפשיטות עם הערתו של נקוה"כ דלא
הווי הכא דשיל"מ. ואמנם בהמשך דבריו שם כתב הערה"ש דאף אם נאמר דהוי הכא
דשיל"מ, יש להתיר בנידון דידן ס"ס לכו"ע מכיון דהאי איסורא דספק
נפל הוי מדרבנן, דמדאוריתא אזלינן בתר רובא דאינן מפילות א"כ הווי ס"ס
ורובא, ובכה"ג אף למ"ד דלא עבדינן ס"ס בדשיל"מ מודה הכא
דעבדינן מכיון דאיכא ס"ס ורובא מצטרף עימו. ע"ש. וא"כ לפי דברים
אלו יש צד להקל בהאי ס"ס שאמרנו אף לדעת הרמ"א. וק"ל.
והנה לפי מה שהבאנו לעיל את דברי
מו"ר מרן מלכא שליט"א שעמד לבאר את דברי התפארת למשה שכתב דישראל שאמר
על ולד בהמה שעברו עליה ז"י נאמן, ואע"ג דקיי"ל דעד אחד לא נאמן
באיסורים במקום דאיתחזק איסורא הכא לא הוי איתחזק איסורא, וביאר מו"ר שליט"א
דהיינו טעמא דס"ל דלא אמרינן הכא דהוי אתחזק איסורא דחזקת איסור דאינה זבוחה,
משום די"ל עד שאתה חושש להאי חזקה דאבר מן החי הרי איכא נגדה חזקה דמעיקרא
דבן פקועה, שהרי הולד הזה כל זמן שהיה במעי אימו היה בחזקת היתר כמבואר בחולין (עד
ע"א). עכת"ד. וממילא לפ"ז י"ל גם הכא, דהנה בשו"ת תורת
חסד מלובלין חאו"ח (סי' כ אות ג) כתב, דמדברי המרדכי ברפ"ג דביצה (סי' תרפה)
שכתב דהא דספק דרבנן אסור בדשיל"מ היינו בביצה שהיא ספק אם נולדה ביו"ט
או בחול דכי מוקמת לה אחזקתה הרי לא נולדה מקודם וכן בספק צידה חזקתו שלא ניצוד
וכו', לפ"ז היכא דליכא חזקת איסור
יש לומר דאף בספק דרבנן שרי בדשיל"מ
וכל שכן ספק ספיקא, ועכ"פ היכא דחזקת היתר מסויע לס"ס יש לומר דלכו"ע
שרי אף בדשיל"מ בכל ענין. עכת"ד. ע"ש. ובאמת כעין יסוד דברים אלו
מבואר ג"כ מדברי הצל"ח בחי' לפסחים (יז ע"ב) שכתב שם דעד כאן אין
אנו אוסרים ספק איסור דרבנן בדבר שיל"מ אלא כבענין ביצה שאין לה חזקה שהרי
אנו דנים על תחילת לידתה, ולכן אסורה מספק, שדשיל"מ מועיל לעשותו כאיסור תורה
שאין לו מתירין דהא ספיקו לחומרא, אבל במקום שיש לו חזקת היתר הרי גם ספיקא
דאוריתא מותר. ע"ש. וכן כתב כיו"ב בתשובותיו בשו"ת נודע ביהודה
מהדו"ת (חאבהע"ז סי' לח). יעו"ש. וראה גם בדברי הב"ח באור"ח
(סי' תצז) ובפרי תואר יו"ד (סי' קב סק"א), ובשו"ת עין יצחק למהר"י
אלחנן מקובנא חאור"ח (סי' יז אות ז) ובתשובותיו באר יצחק חיו"ד (סי' א
ענף ב), שג"כ מבואר בדבריהם כיוצ"ב דלעולם היכא דאיכא חזקת היתר אזלינן להקל בדשיל"מ בספק איסור דרבנן. יעו"ש. וראה
גם בשד"ח בכללים (מער' ד אות לח), ובאנצ"ת (כרך ז, עמוד טז הערה 129). ע"ש.
וממילא לפ"ז ה"ה הכא
בנידון דידן, דהרי כאמור כל האי חששא דנפל הוי רק מדרבנן כמבואר לעיל שכן הוא דעת
רוב הפוסקים, ואמרינן נמי דיש כאן חזקת היתר דבן פקועה שהיה הולד בחזקת היתר עד
עתה כשהיה במעי אימו, וכאמור דהיכא דאיכא חזקת היתר באיסורא דרבנן מקילינן בספיקו
אע"ג דהוי דשיל"מ, ובפרט היכא דאיכא ס"ס, וכמ"ש התורת חסד דכל
כה"ג דאיכא חזקת היתר דמסייע לס"ס י"ל דלכו"ע שרי ואפילו
בדשיל"מ. ודו"ק.
וא"כ מדברינו אלה נראה, דבספק
אם כלו חודשיו של הולד יש להקל בשחיטתו תוך ז"י, במקום צורך גדול כגון אם
שחטו אותו כבר תוך ז"י, או לצורך סעודת שבת וכדו' עי' היטב שו"ת אור
לציון (חיו"ד סי' טו), מכיון דאיכא ס"ס, שמא כלו חודשיו, ואת"ל דלא
כלו שמא הלכה כהמקצת גאונים שהביא הב"י דבבהמת חולין לא בעינן כלל המתנה דז"י
אפילו בודאי לא כלו חודשיו, דענין זה דז"י לא נאמר אלא לגבי קורבן. אולם האמת
היא דעל אף שיוצא לפ"ז שיש להקל בכל גוונא לשחוט הולד שספק אם כלו חודשיו תוך
ז"י מכח הס"ס הנ"ל, דיינו להתיר רק במקום הצורך כגון אם נשחט כבר
הולד בתוך ז"י, מכיון דאע"ג שהב"י הבין דהכי היא שיטת המקצת גאונים
דא"צ כלל להמתין ז"י בבהמת חולין, הרי ראינו לעיל קצת פוסקים שלא הסכימו
בזה עימו, ואע"ג דכתבנו לעיל דהעיקר הוא כדברי הב"י, מכל מקום די לנו
לסמוך על דבריו במקום הצורך.
למטה
All rights reserved © 2003 Harav Pinhas Zbihi